בפרשת השבוע, אנחנו מתחילים לקרוא על ירידת עם ישראל למצרים ועל השעבוד הקשה ששעבדו המצרים את העם, "ויצעקו בני ישראל אל ה' מקוצר רוח ומעבודה קשה, ויאנחו מן העבודה", עד אשר התגלה השם יתברך למשה בסנה, ושלחו לבשר את בשורת הגאולה לעם ישראל.

בכמה מקומות, כמו גם בספרי רבינו, מבואר שגלות מצרים כוללת בתוכה את כל הגלויות שעוברות על עם ישראל בכלליות – ועל כל יהודי ויהודי בפרטיות – בכל דור ודור. כל אחד מאיתנו, שנפשו גלתה מבית תענוגותיה הרוחניים, מבית ה', והיא משועבדת לגלות התאוות והבלי העולם הזה ולפיתויי היצר, הרי הוא בגלות מצרים. נפשו במיצר, במצור ומצוק. במקום שתהיה בת חורין למלאות משאלותיה ולהתענג על זיו ה' ותורתו, הרי היא מושלכת בטיט-היוון של הבלי העולם הזה המשעבדים אותה וממררים את חייה.

אכן, עיקר הגלות היא גלות הדעת. ברגע שאדם מאבד את הדעת הקדושה, האמיתית והנכונה, הרי הוא מוטל בגלות. הוא מאבד את שפיות דעתו הקדושה ומחליף טוב ברע, חיי עולם בחיי שעה, הנאות נצחיות ואמיתיות בהנאות חולפות ומדומות, ונפשו נופלת בגלות, אל תוך כל השעבודים הגשמיים.

ומאידך – גאולת נפשו של האדם היא ה"דעת". כי כאשר אדם זוכה ומאירה בו הדעת הקדושה ובעיניו יראה ובלבבו יבין שכל הנאות העולם הזה הן שקר וכזב, ואין בהם אלא אחיזת עינים גדולה וכולם אינם אלא מרירות ויגון ואנחה, בזה הוא נגאל, ונפשו שבה מכל המקומות הנחותים והרעים שגלתה לשם, כי אז נפשו חוזרת לכסוף אל ה' יתברך, אל תורתו ואל מצוותיו ושבה אל שרשה: להתענג על זיו ה'.

בכך מסביר לנו מוהרנ"ת את טעם הגזירה שגזרו המצרים להשליך כל בן הנולד לאם מישראל ליאור להמיתו. כי הרי כל תכלית מצוות פריה ורביה, תכלית הבאת ילדים לעולם, מבאר מוהרנ"ת, היא אך ורק כדי להביא לעולם עוד ועוד יהודים המאמינים בה' יתברך, מקבלים עליהם את מלכותו ועובדים לשמו (וזו היא תכלית בריאת העולם בכלל: כדי שימליכו הברואים את הבורא). ובזה נלחמו המצרים בכל תוקף, בזאת לא רצו, שתמשך הדעת הקדושה מדור לדור. הם רצו למחוק ולהשכיח מאיתנו את הדעת הקדושה חס ושלום.

ומה עשו אבותינו במצב זה?

מה עושים כאשר ניטל מבן אדם כל המוח, כאשר אין לו עוד שום דעת דקדושה, שום השגה רוחנית וכולו משועבד לפיתויי הבלי העולם הזה, ומנפשו ניטלה, כביכול, החירות להתקרב לה'?

אומרת לנו התורה: ויצעקו בני ישראל אל ה'! זוהי העצה!

וברגע שפותחים את הפה וצועקים לה' יתברך: "רבונו של עולם! מר לי מאוד, כולי משועבד לשטויות והבלים, כל מוחי וכל ליבי עסוקים ברדיפה אחרי ריבוי הון, מעמד וכבוד בעולם החולף והאובד הזה; אין בי שום דעת אמיתית, איני חושב כלל על התכלית האמיתית" – אזי מתגלה לעם ישראל משה רבינו, ובפיו בשורת הגאולה מאת הבורא.

משה הוא ה"דעת" של עם ישראל. הוא פתח לראשונה את עיני העם להודיעו את תורת ה', חוקיו ומצוותיו. "אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלקים, אין עוד מלבדו!". ומתי מתגלה לנו משה, ה"דעת" הקדושה? כשצועקים להשם יתברך מעומק הלב, מתוך השעבוד, מתוך קוצר הרוח והעבודה הקשה.

לכן, בימי שובבי"ם [ראשי תיבות: ש'מות, ו'ארא, ב'א, ב'שלח, י'תרו מ'שפטים. על שם ששת השבועות בהם נקראות הפרשיות האלה. על שבועות אלה גילה האר"י הקדוש כי הם מסוגלים מאוד לתיקון פגם הברית, ובימים אלו עוסק כל אחד ואחד בריבוי תחינות ובקשות לתקן את אשר עיוות] אנו עוסקים בצעקות ותחינות ובקשות להשם יתברך. בימים אלו, בהם אנו קוראים על גלות ויציאת מצרים, אנו מסתכלים בעצמינו ומגלים שבעצם גם אנו נמצאים בגלות מרה גדולה מאוד, אין דעת ואין מוח, אנחנו ממש "שובבים" חסרי שכל ודעת אמיתיים, ואז, גם אנו הולכים בעקבות אבותינו וצועקים להשם יתברך, מבקשים ממנו שיעורר ויאיר בנו ברחמיו את הדעת הקדושה, ויגאלינו מגלותינו הפרטית הארוכה.

המסקנה – האחת מבין רבות, כמובן – העולה מפרשתינו היא, כי אל לנו להבהל בראותינו את גודל ריחוקינו מהשם יתברך, ואת התגברותם החזקה של תאוות העולם הזה עלינו. אלא, נלך בדרכי אבותינו, נצעק אל ה' יתברך שיושיענו, נשפוך לפניו את מר ליבנו ונספר לו גודל ועוצם התגברות היצר הרע עלינו, ונבקש ממנו ברחמים ותחנונים שיגאל גם אותנו ויקרבנו אליו. אמן.