לצמוח

י״ד בתמוז תשע״ט

בשביל שנשמח, לא מוטל עלינו למצוא את כל הסיבות מדוע הכל טוב, או נראה טוב בעתיד הקרוב. האמת היא ששמחה בכלל לא מצריכה סיבות מיוחדות. אנחנו נכנסים אליה כשאנחנו שמים את עצמנו במהלך של צמיחה, ולא מחפשים את השלמות בהווה. דווקא הזרימה הזאת הלאה היא זאת שמקרבת אותנו קדימה אל ה', ובכך מקרבת אותנו יותר ויותר אל השמחה. (משיבת נפש)

כשמחפשים את השמחה צריך לדעת איפה לחפש אותה. חיפוש לא נכון שלה יכול להביא למסקנות שגויות עליה. לא פעם בא עצב גדול רק בגלל שלא היו כלים נכונים לחיפוש השמחה בהתאם למצב ההוא. ולכן, בהכנסת השמחה להגדרות ומילים נוכל לקבל כלים חזקים יותר.

כאשר נקלעים לקושי ומשבר כל שהוא, קיים טבע לשקוע בתוכם ולהסתכל דרכם על המציאות. ישנם מצבים כה קשים לא עלינו, עד שאם נסתכל על ההווה בלבד באמת אין שום תקווה. כיצד רגילים להתמודד עם מצבים כאלו? כאשר אנו רוצים להתגבר על ההסתכלות ה'הווית' הזאת אנחנו מנסים להרים את המבט למכלול גדול יותר של זמן ואפשרויות. כך אנו מנסים לראות את האור שמעבר לחושך הנוכחי, להחזיק בו חזק ולעבור איתו את המשבר. ולמשל: אם עוברת עלי נפילה גדולה, אני אזכר בעצות המגלות לי כיצד אוכל לצאת מהמקום שאליו נפלתי, ואני גם יודע עד כמה הן ניתנות ליישום בפועל. כך אני מתחזק ולא נופל להווה שכולו חש את הנפילה, אלא מסתכל על עתיד ועל כל האפשרויות שטמונות בו.

זאת בוודאי גישה אמיתית, אבל יש בה הגבלה מסוימת: ישנו טווח מסוים של עתיד שאנחנו מסוגלים למשוך אליו בלי להיכנע להווה, והוא לא בלתי מוגבל. לא לכל דבר נמצא פיתרון או הסבר בתחום של החודשים או השנים הקרובות. מעבר לכך, יהיו גם דברים שלעולם לא נבין אותם. התחזקות כזו תמיד מלווה במאזן כוחות בגלל הצורך לשקלל את כל הנתונים ביחד: עומק המשבר, עד כמה התקווה נראית מעשית וקרובה, כמה זמן יהיה צורך לחכות. כל השקלולים האלו נובעים מכך שההתחזקות שלנו הייתה עוד סוג של שקלול, הסתכלות לטווח ארוך במקום לטווח הקצר. נשארנו עם הרצון להשיג בוודאות כיצד הדברים ישתפרו וייתקנו, והרצון הזה הופך לרועץ במקרים קשים וכבדים יותר. השמחה מול העצב – מי ינצח?

בא רבי נחמן ומלמד, שבכלל לא צריך להגדיר ככה את המאבק. המטרה היא להכניס את העצבלתוך השמחה. "כי כשאדם שמח, אזי המרה שחורה ויסורים נסתלקים מן הצד. אבל מעלה יתירה [היא] להתאמץ לרדוף אחר המרה שחורה דווקא, להכניס אותה גם כן בתוך השמחה, באופן שהמרה שחורה בעצמה תתהפך לשמחה, שיהפך המרה שחורה וכל היסורים לשמחה" (ליקוטי מוהר"ן ב, כג).

כיצד הופכים את העצב בעצמו לשמחה? רבי נתן מבאר זאת בצורה מעשית. אם העצב כל כך גדול שהוא לא מאפשר לשמוח בדברים הטובים מצד עצמם, אז צריך להתבונן מהכיוון ההפוך: יחד עם כל הקלקולים שבי אני עדיין מחובר לה'. אני עדיין מקיים את מה שאני מקיים, ואני יודע כמה זה יקר, הן בעיני ה' והן בעיניי. משמעות קדושה ונצחית למעשים חולפים. "כי אדרבא, זהו עיקר שמחתי, שמרוחק כמוני, יזכה ליגע בדברים קדושים ונוראים כאלה, וכל מה שאני רחוק ביותר שמחתי גדולה ביותר, שגם אני זוכה לדברים קדושים ונוראים כאלה" (לשון רבי נתן, ליקו"ה פו"ר ג). דרושה ענווה גדולה כדי להפנים תובנה זו באמת, כי פעמים רבות האדם יכול להיתקל במשבר בשלב שבו הוא אמור להכיר בכך שהוא מרוחק ומקולקל, ולזה הוא פשוט לא מסוגל, וכך הוא נופל לעצבות גדולה יותר ולייאוש.

בדרך כזו של שמחה נשמט מרכיב מרכזי שעד היום הקשה עלינו במקרים מסוימים. לא צריך להיות מושלם בשביל לשמוח, וגם לא לראות את השלמות מעבר לפינה הקרובה. אפשר לשמוח למרות העצב, בשמחה שאומרת שעם כל החסרונות והשברים, עדיין הכיוון הוא אל השמחה, ולשם פנינו מועדות. שמחה שיודעת שאין בכוח אף עצב בעולם לנתק אותנו מהשמחה הגדולה שאנחנו חלק בלתי נפרד ממנה, ושאליה אנו גם נגיע. אנו גם יודעים שיגיע אותו היום לעתיד לבוא בו יתגלה שיש רק טוב בעולם וכל העוונות יתהפכו לזכויות (ליקו"ה הודאה ו, י-יב). גם העצב הוא חלק מהתהליך, וגם עליו נקבל הסבר בסופו של דבר. ההתחזקות בשמחה ביום הזה תוביל אל אותה שמחה שלמה. בהחלט ניתן לשמוח למרות הכל, ולשמוח עוד יותר מהימצאות ה'למרות'.

בשמחה שכוללת גם את העצב אנו מתוודעים למהלך שונה של שמחה מהשמחה הרגילה. שמחה היא מלשון צמיחה (רש"ר הירש, בראשית ב). בתנועה של צמיחה מתבטא בפרטיות הרעיון שהקשיים אינם מונעים מלהמשיך קדימה. במקרה של השמחה, הצמיחה מתבטאת מאי-ההתפעלות מהדברים המעציבים. והיכולת לשמוח ביחד איתם נובעת מתנועה המשכית שלא בנויה על ההווה הנתון. "כְּשֶׁמַּנִּיחִין חִטָּה בְּאֶרֶץ טוֹבָה, אֲזַי הוּא גָּדֵל וְצוֹמֵחַ יָפֶה, וְאֵינוֹ מַזִּיק לוֹ שׁוּם רוּחַ וְלא זִיקִים וּרְעָמִים, וְזֶה מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ כּחַ הַצּוֹמֵחַ וְכחַ הַגּוֹדֵל, עַל כֵּן אֵינוֹ מַזִּיק לוֹ שׁוּם דָּבָר… וְזֶה בְּחִינַת אֶרֶך אַפַּיִם, הַיְנוּ מַה שֶּׁאֵינוֹ יָרֵא מִשּׁוּם דָּבָר וְאֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ עַל שׁוּם בִּיטּוּל וּבִלְבּוּל בַּעֲבוֹדָתוֹ רַק עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ… כִּי לא אִכְפַּת לֵהּ שׁוּם דָּבָר, רַק עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ בַּעֲבוֹדָתוֹ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך… כִּי עַל יְדֵי זֶה הוּא גָּדֵל וְצוֹמֵחַ וּמַצְלִיחַ בַּעֲבוֹדָתוֹ כִּי לא יוּכַל לְבַלְבְּלוֹ שׁוּם מוֹנֵעַ לְהַפִּילוֹ בְּעַצְבוּת וְעַצְלוּת חַס וְשָׁלוֹם וּלְמָנְעוֹ עַל יְדֵי זֶה, חַס וְשָׁלוֹם, רַק יַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ בִּזְרִיזוּת וְשִׂמְחָה" (ליקוטי מוהר"ן, קנה). כאשר המהלך הוא מהלך של צמיחה, בוודאי שיהיו הפרעות וביטולים, אבל הם לא עוצרים את התנועה העיקרית קדימה. ההתרכזות היא ב"יעשה את שלו", להיות ממוקד בתוכך, ולא לשאוב את הכוח ממה שקורה מסביב, להסתכל בכל רגע אם יש הצלחה או כישלון. ומודגש כאן, שהעשייה הממוקדת בעצמי מתאפיינת ב"זריזות ושמחה", כי הם אלו שנובעים מכך שאני לא שואב את כוחי מההווה ומחפש את השלמות בתוכו, אלא שם את עצמי במהלך של התקדמות שלא מפסיקה לצעוד למרות הקשיים.

בשביל שנשמח, לא מוטל עלינו למצוא את כל הסיבות מדוע הכל טוב, או נראה טוב בעתיד הקרוב. האמת היא ששמחה בכלל לא מצריכה סיבות מיוחדות. אנחנו נכנסים אליה כשאנחנו שמים את עצמנו במהלך של צמיחה, ולא מחפשים את השלמות בהווה. דווקא הזרימה הזאת הלאה היא זאת שמקרבת אותנו קדימה אל ה', ובכך מקרבת אותנו יותר ויותר אל השמחה. כל הדברים העצובים שאין לנו עליהם פיתרון ישמחו אותנו כשנגלה שכל אלו לא יכולים למנוע אותנו מלהמשיך הלאה, מלהיות עדיין קרובים לה'. אנחנו צועדים כעת למקום טוב, שבו הכל יתהפך ויחזור להיות טוב. "הפכת מספדי למחול לי, פתחת שקי ותאזרני שמחה".

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support