'כמו מגדל קלפים שקורס', זהו הדימוי שהצמידו הבריות למפולת שפקדה את שורת החברות שבבעלותו של איש העסקים הממולח. הבעלים עצמו, האיש הממולח והמפוכח, מצא את עצמו במקום אליו מעולם לא חלם שיתדרדר. פשיטת רגל עוד לא היתה כאן, אך מפולת חמורה וקריטית היתה גם היתה.

יותר מכל איימו למוטט אותו המחשבות. הן טרדו אותו יומם וליל, הרבה יותר מכל נושיו הרבים. הוא מצא את עצמו מתהלך כסהרורי, אינו מסוגל לפתוח ספר, להתרכז בתפילה או לחשוב כראוי. כשהכל החל להראות סימני קריסה, הגיעה לפתע הצעה מעניינת. כאן הוא הבין, מוכרחים להצליח, אהיה חייב לפעול כראוי, גם אם אינני כזה. זהו הסיכוי האחרון.

ואז באה התפילה. שום מוצא אחר לא היה. הוא פשוט ביקש במילים פשוטות, קפואות ומיוסרות: 'אבא, תן לי טיפה אור, בהירות. יותר אינני יכול'. הישועה לא נחתה משמים, אך דיבורים נוספים שכאלו פתחו צוהר בלב הבהול. מחשבות חדשות הופיעו, ועימן התיישבה מעט הדעת. את הצעד המשמעותי הוא עשה מתוך שיקול דעת מיושב של הימים הטובים, מתוך בהירות.

* * *

השבוע התרחש הבלתי ייאמן. יצאנו ממצרים. מאחורינו ממלכת עריצים קורסת, מלפנים מדבר שומם. עמוד אש וענן מפלסים לנו דרך, וענני הכבוד מקיפים מסביב. ממצרים נמלטנו, אך לעת עתה רק כמעט. שלושה ימים לאחר מכן, החל המרדף. בנו עצמינו לא יכולו הרודפים לגעת, אך שפעה של חיצים אכזריים נורו לעברינו.

את מצרים הגלותית הותיר כל יהודי מאחוריו, שעה שבשורת הגאולה צוותה עליו לנטוש עם שחר את ארץ הגלות. מצרים וקגלסיה נותרו מאחור, אך החיצים המצריים, המשוחים בסמים מרים של מחשבות רעות, גלותיות ושעבוד, עודם רודפים. למחשבה כח עצום, לטוב ולמוטב; כה גדול כוחן של מחשבות, שאפילו היהודי הנגאל המצוי מחוץ לחומות מצרים, עלול, חרף חירותו החומרית, להמשיך ולחוות גלות בחדרי מוחו.

מלחמת מוחות

המחשבה היא עיקר האדם. במקום זה הוא מבלה רוב יומו, שם שרוי רובו וכולו. המחשבה רחבה לאין שיעור, כמו אוקיאנוס עצום, עיתים סוער זועף, עיתים נוח ושליו, אך אף בר דעת לא יכניס את עצמו לתוככי אוקיאנוס סתם כך, ללא ספינה. המחשבות מקיפות אותנו תמיד, בלימוד התורה, בעיצומה של תפילה, בלכתך בדרך, בשבתך, בקומך ובכל רגע. מחשבות עלולות להוציא אדם מדעתו, מחשבות עשויות גם לרומם לפסגות דעת ואמונה טהורה. מחשבה זו מלחמה לא פשוטה.

צדיקים חיים כאן בעולם, אך הם אינם "כאן". הם שרויים בעולם טהור, אמיתי ומקושר, של מחשבות טובות. מטיילים בהיכלות זוהרים של אמונה, השגחה, דבקות והשגה. לכל יהודי חלק בגן עדן המחשבה, צריך רק להתעורר ולהכנס לשם, אך לשם כך מוכרחים להשיג ספינה ראויה.

על מנת לצלוח בשלום את אוקיאנוס המחשבות, ואף לשייט עליו בשלווה של אמונה והתקשרות, יש למצוא 'צמצום' כלשהו, רעיון אמיתי, מחשבה של אמונה והתפעלות מגדולת הבורא, ספינת מחשבה בטוחה שתוביל את השכל בישוב הדעת על פני הגלים. אדם בעולם ללא ספינה, מוצא את עצמו מהר מאוד מיטלטל וצולל במים אדירים של דאגות, כעסים, פחדים והבלים. ההתקרבות לצדיקים, לעומת זאת, פותחת בפני האדם את שערי החיים. הצדיקים מכניסים את מבקשי דעתם בתוך צמצום טהור ונקי של מחשבות טובות. אדם מתחיל להשתמש בשכלו באופן הישר והראוי, מוצא בכל דבר את הטוב, רואה בכל מקום חסדים ופותח את פיו תמיד ב'שירה חדשה'. כך מתנהלים חייו של הדבק באור התורה.

השאלה הגדולה היא, מה יהיה עלינו, האנשים המבקשים את דרכם אל ספינת התורה והטהרה? ממצרים כאמור, יצאנו, אך אל הגאולה גופה טרם נכנסנו. חיצי המחשבות מרעילים את השכל מאיימים להטביע אותנו במים אדירים.

הגאולה האמיתית של אבותינו מגלות מצרים, התרחשה על הים. שם, רגע לפני שסוסי פרעה, רכבו ופרשיו השיגו אותם, הבזיקה באור יקרות התגלות אלוקית עצומה, כמו זו של מתן תורה. קריעת ים סוף היא הפצעתה הראשונית של קבלת תורה (זה"ק ולקו"ה בכ"מ). עד לרגע בו נקרע הים, שלטו המצריים על ישראל, אם לא על גופותיהם, בהחלט על מחשבותיהם. קריעת הים האירה את קדושת ישראל בשורשה, ושם, על הים, נכנסנו למעשה בשערי הקדושה.

קריעת הים פרטית

כל אחד מאיתנו מוצא את עצמו פעמים רבות במצב של קודם קריעת הים. הבה נראה איך נהגו אבותינו בעת כזו:

שאלות רבות יכולות היו להשאל מול שצף הגלים ואימת מצהלות סוסי הרודפים: מה טעם יש להוציא אותנו ממצרים באותות ומופתים, אם שלושה ימים אחר כך שוב אנו מאויימים בטביעה או הרג? אולם אבותינו בחרו שלא לשאול אף אחת מכל אותן שאלות עצומות. הם כן פתחו פה ושאגו, צעקו והתחננו לישועה, ואז, דווקא כשלא שאלו שאלות, רק קפצו פנימה באמונה ובטחון, הופיע הנס.

קריעת ים סוף היא הנס הנצרך ביותר עבורנו. התגלות, הבזק של דעת. גם בתוך סער שוצף של מחשבות ודאגות, יכולה מחשבה אחת בהירה, הכרה של אמונה, לחולל נפלאות. הנס העצום של ים סוף, היה התגלות הדעת שהפציעה והאירה שם לכל אדם, גם לשפחה (כפי שאומרים חז"ל: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה [הנביא] יחזקאל בן בוזי"). הנס העצום היה העובדה שכל יהודי יכול היה להכנס אל ים החכמה ללא חשש טביעה, בגלי המחשבות והבלבולים, והנס הזה מתרחש גם היום בתורתם של הצדיקים.

כעת, כשהרגליים עומדות בגדה השניה, יש להיזהר שלא לשוב חלילה על המצב הקודם של טרם קריעת הים. לשם כך מוכרחים להיצמד מיד לתודה ולהודאה, לכן על שפת הים אמרו ישראל שירה, שכן רק שירה והודיה יוכלו לשמר בנו את בהירות האמונה.