כל מה שעבר ועובר על העם היהודי – הוא אירוע מכונן, לשעה ולדורות. לא קיים פרט, קטן ככל שיהיה, שאין בו אבן ציון דרך בתולדות העם. אין תאונת היסטוריה ולא קיימות טעויות. הכל מכוון במדויק מלמעלה.

גם החורבן הקשה, שהינו עונש מתמשך עד אחרית הימים, אינו מעידה סתמית, הוא חלק מהתוכנית הגדולה – להביא את העולם הזה אל ייעודו הנכסף. כשרואים את הדברים כך, מסתכלים אחרת לגמרי על כל מה שהתרחש בעבר ובהווה, במקום לבחוש בפוליטיקות ובמלחמות עתיקות אנו מקשיבים למסר האלוקי המקופל בתוך כל המהומה הזאת.

וכמו שזה בכלל – כך זה בפרט הכי פרטי שיש, אני ואתה ואנחנו ואתם – כולנו חווים במישור מסוים את החורבן והציפייה לגאולה – הלימוד אודות כך, כשהוא מתנהל נכון, לפי מקורות האמת – בונה אצלנו את נקודת היהדות כפי שהיא משתקפת מתוך ראיה של חורבן ותקומה.

עינוי הנפש מאכילה ושתיה בצומות על החורבן מכניס אותנו לתוך מעגל המשתתפים בצערה של שכינה, הדבר הזה הוא פרס עבורנו; הוא אינו רק מצוה כשלעצמה, אלא גם זכות להיות נמנה בין אנשי סודו של המלך העטופים יחד עמו באבלו האיום והנורא.

את מנגנון האכילה המופעל על ידינו בכל יום – אנו משביתים בצוויו של בורא העולם והאדם. הוא לא מרשה לאכול היום, נקודה. הזהירות בקיום הצומות הללו, שרשה גבוה מאד למעלה למעלה, כי הרי כאמור, היא מגלמת בתוכה אחריות אמיתית על מה שקורה בעולם.

מן הענין הוא ללמוד שוב את מהותו של יום שבעה עשר בתמוז, הפותח את שלושת השבועות העצובים המסמלים את החורבן הגדול, שפיזר את עמנו לגלויות שונות ובשיאו נחרב בית קדשנו ותפארתנו, ללמוד שוב את המהות הרוחנית הגלומה ועטופה זו, ויהי רצון שיתהפך היום הזה, לששון ולשמחה כשאיפת הדורות.

מסרו לנו חז"ל במשנה במסכת תענית: "חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז: נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהָבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפָּסְטְמוֹס אֶת הַתּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל".

לוחות האבן שהוריד משה מן השמים ונשברו על ידי חטאם של ישראל, מצביעים על סילוק השכינה מתוך העם בהיותו תר אחר מעשה תעתועים של התרחקות מה', אותם לוחות הכתובות באצבע אלוקים לא זכו לשרוד מול הנהייה אחר השקר, כך גילוייו של בורא עולם בעולמנו זה "נעלמים" נוכח הנטיות החומרניות שלנו, המבטלות את יפעתם של לוחות הכתובות באצבע אלוקים. מן הראוי, איפה, ביום זה, לפשפש במעשינו, ולגרום לאותה התגלות לשוב ולפקוד אותנו.

בטל התמיד:

במשמעות שלנו היא פירוק הקשר היומיומי עם ה', הקביעות התמידית, בה מקריבים קרבנות לא-ל גדול ברוך דעה – מציינת יותר מכל את הקשר הקבוע של המאמינים בבורא, ביום החורבן הגדול הוכרזה שביתה על היופי הנאצל הזה. התיקון אמור להיות אף הוא בכיוון הזה – ליצור קביעות תמידית נוספת שתהיה עמידה בפני נסיונות.

הובקעה העיר:

בשפת דורנו, חומות העיר, הן הגדרות שעשו רבותינו להתעוררות הקדושה בעולם, הפריצה החוצה, וההטמעה של תכנים הרסניים לאמונה ולדבקות ה', גורמים לירושלים – סוד היראה להיות פרוצה לקלגסי הניתוץ והחורבן. התיקון אמור להיות בהפנמת היראה הזאת ויצירתה מחדש.

שרף אפוסטמוס את התורה:

אוי! להבות הזעם שכילו את יריעות ספר התורה, לבטח לא פגעו בתורה כמו הפגיעה האנושה שלנו בה. הריחוק מהתורה הוא ענין אחד, אך החלפת זוהרה של תורה בחוכמות חיצוניות היא השריפה האמיתית והגדולה, להבות אש גשמי לא יכלו לה, אולם הכנסת הצרה לביתה – גורמת נזק חמור לששר שלנו איתה. התיקון: כתיבת ספר תורה חדש, כשהכוונה כמובן, להעלאת קרנה בעינינו ובדעתנו עד לאחת: אין לנו שיור 'רק' התורה הזאת.

העמיד צלם בהיכל:

היא נדמית כקשה שבכולם, אם עד עכשיו דובר אודות התרחקות שלנו מהאור הגדול והאמיתי, הרי שכאן כבר שאבנו את הקדושה עצמה לתוך חורבן הטומאה, להכניס בשיא החוצפה את האויב של ה' לתוך ביתו והיכלו – אין גרוע מזה. בלשון עניותנו: הבלבול והתהייה שמקורם בחוסר ההבחנה בין טומאה לטהרה – עשויים לגרום לנו להכריז על מקור הרוע והשחיתות כמשרתים את פני ה'.

כלומר, הכל כבר הופך להיות מאד לא ברור, הצלם, זה שכה התרחקנו ממנו, כבר נמצא בתוך ההיכל, בפנים, במקום הכי עדין וזך שהיה לנו. נכנסה הצרה לביתה של הגבירה, ואין לאל ידיה לסלקה. המומים וכאובים אנו חווים את רמיסת הקדושה תחת מגפי הטומאה. התיקון ייעשה בדרך של הוצאת הצלם מתוך הבית הפנימי, נשמתינו הטהורה, 'בית המקדש' הפנימי שלנו, החרב ומצפה שנוציא ממנו את תרבות הע"ז החוגגת ללא רחם, ושכינה קדושה מייללת ואין דורש לה.

אולי כבר הגיע הזמן?