לצאת מחושך וצלמות

 עיקר כלל ושורש ויסוד של כל העצות להתקרב להשם יתברך, הוא רק אמירת תהלים ושארי תחינות ובקשות והתבודדות לפרש שיחתו בינו לבין קונו, לבקש מלפניו שיקרבהו לעבודתו יתברך. ורק על ידי זה זוכין לנצח המלחמה אם יהיה חזק ואמיץ מאד תמיד להעתיר ולהתפלל ולהתחנן לפני השם יתברך תמיד יהיה איך שיהיה, אזי בודאי ינצח המלחמה, אשרי לו. כך הבנו מדברי רבנו זכרונו לברכה.
כי אף על פי שנמצאים כמה עצות טובות בספרי רבנו, זכרונו לברכה, שהם מלאים עצות להתקרב להשם יתברך, אף-על-פי-כן על-פי רוב קשה להאדם לקיים העצה בעצמה. על כן העיקר הוא תפילות ותחינות ובקשות, יהיה איך שיהיה, על כל פנים ידבר בפיו באיזה בחינה שהוא, ויבקש מהשם יתברך תמיד שיוציא אותו מחושך לאור ויחזירהו בתשובה שלמה באמת ואל יתן דומי לו עד שיענהו.
ואף על פי שהוא קורא וצועק להשם יתברך זה זמן רב ועדיין הוא רחוק מאד מאד, אף על פי כן אם יהיה חזק ואמיץ בתפלות ובקשות, בודאי סוף כל סוף יענהו השם יתברך ויקרבהו לעבודתו באמת בודאי בלי ספק, רק חזק ואמץ, וקוה אל ה'… עד ישקיף וירא ה' משמים.
(ליקוטי מוהר"ן ב, קא)

כשהתפילה היא חלק מההתקדמות הרוחנית של האדם בעבודת ה', מקבלת עבודת ה' אופי שונה וחדש, מלא תקווה ואפשרויות. כשהאדם מנסה להתקדם לבד בדרך אל ה' הוא מרגיש בצורה הרבה יותר כואבת את הנפילות, את המוגבלויות שלו, את המקומות בהם הוא חש עצור ותקוע. יותר מהכל הוא מרגיש לבד במאבק. הוא יודע שמחכים לו בצד השני, אבל הוא מרגיש את הפער שהולך וגדל. הבדידות במאבק יוצרת תחושה גדולה יותר של חוסר אונים – הקשיים ידועים מראש ומרחב הפעולה של האדם קטן מאוד. לפחות כך זה נראה, על כל פנים.

יש תפילה שלוקחת את כל תהליך ההתקרבות והופכת אותו למקום בו כבר עכשיו ה' נמצא בו, שומע מקשיב ומסייע בכל עת; הוא זה שמקרב ומושיע מכל המקומות הנמוכים והחשוכים; הוא זה שפותח דרכים חדשות במקומות שהיו נראים סגורים ומסוגרים, כאילו אין יציאה מהם.

רבי נחמן מלמד עד כמה ההתבודדות היא דבר חיוני לעבודת האדם, ושהיא הכלי העיקרי שלו: "עיקר כלל ושורש ויסוד של כל העצות להתקרב להשם יתברך, הוא רק אמירת תהלים ושארי תחינות ובקשות והתבודדות… ורק על ידי זה זוכין לנצח המלחמה". ובמקום אחר: "וכל המלחמות שצריך האדם לכבוש הן מלחמת היצר הרע הן שארי מלחמות עם המונעים והחולקים, הכל על ידי תפילה, ומשם כל חיותו" (ליקוטי עצות, תפילה, ב). אם התפילה היא העיקר והשורש של הכל, פירושו של דבר שבכל תהליך ומאבק שאנחנו נמצאים בו התפילה היא הכלי העיקרי שבו. אדם שלמשל רוצה לעבוד על מידת הכעס שלו, יכול להיות מצויד בעצות רבות ובדרכי עבודה מעשית לשינוי האופי שלו. אבל התפילה כאן לא תהיה העזר החיצוני לעבודה שלו ביישום העצות, אלא שם נמצאת עיקר עבודתו, בהשתוקקות ובבקשה מאת ה' על אותו דבר. משם הוא יוצא אל העצות והדרכים המעשיות. עיקר ההתמודדות וההשתנות נמצאת בשלב של התפילה, כי "על-פי רוב קשה להאדם לקיים העצה בעצמה". אין שום סיבה להפחית בשל כך את ההשקעה בעבודת המעשית, שהרי על כך סובבות כל התפילות – לזכות להתגבר ולעשות את אשר עלינו לעשות, אבל כשמרוכזים בעיקר ובשורש הרבה יותר קל להגיע אל הענפים המעשיים.

לכאורה, זה יכול להיראות כאילו האדם משתמט מהעבודה המוטלת עליו. האדם זקוק לעזרה, בוודאי, אבל מכאן ועד להפנות את עיקר עבודתו למקום שבעצם לא תלוי במעשיו? מה עם הבחירה החופשית? את זה כבר שאל רבי נתן את רבי נחמן, בעת שהיה מרבה לדבר על ההתבודדות. רבי נחמן לא ענה לו במפורש על שאלה זו, ורק רמז לו: אף על פי כן. ("אף על פי שאי אפשר לבאר לך הענין בשלמות. אף על פי כן צריכין לנהוג כך") רבי נתן כותב שהוא הבין שכך כבר מובן מדברי חז"ל, שתקנו בסדר התפילה תפילות רבות על ענייני עבודת ה'. הוא כותב הסבר למהות הענין, עליו עמדנו מעט, אבל הפעם נתרכז במה שיכול להיות רמוז בתשובת רבי נחמן: אף על פי כן. אנחנו רואים את המציאות שמול עינינו ומכוחה יודעים שאנחנו צריכים את התפילה. על פי רוב קשה לקיים את העצה בעצמה, הדרכים קשות ונעלמות – אפשריות להשגה אך נראות עדיין רחוקות. התורה אומרת לנו על עצמה כי "לא בשמים היא… ולא מעבר לים… כי קרוב אליך הדבר מאוד". אנחנו מחפשים את ה'קרוב מאוד', דרך סלולה בעבודת ה' בתוך הים הסוער. לשם כך אנחנו מוכרחים לשוב אל התפילה, בשלב הראשוני, גם אם לא כל כך מובן איך הדבר מסתדר עם הבחירה. המציאות בעצמה דורשת את התפילה, בבחינת "ואני תפילה". התפילה מתבקשת מעצמה, גם אם זה לא מובן לגמרי.

מי שיחשוב שיש כאן בריחה מקושי והשלכתו למקום אחר, מוזמן לקרוא את המשך דברי רבי נחמן. גם הדרך של התפילה וההתבודדות לא קלה ופשוטה וזורמת על מי מנוחות: "אך צריכין לכפול ולשנות זאת ולזכור זאת בכל יום ויום (את הצורך בהתבודדות). כי יש כמה וכמה מיני חלישות ובלבולים על זה בלי שיעור, מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב. על כן צריכין לחזור זאת אלף פעמים, כדי שיתחזק ויתאמץ לעמד על עמדו להתפלל ולהתחנן לפני השם יתברך תמיד, שיקרבהו לעבודתו יהיה איך שיהיה". אף פעם לא המרנו את הקושי בקלות ואת העבודה העצמית בפסיביות וחידלון. גם כאן נתייצב על קשיים רבים, חלישות בלבולים וספיקות, אותם אנחנו מכירים מכל מאבק אחר.

כאן בעצם נשאלת השאלה היסודית: למה אם כן התפילה היא העיקר והשורש של הכל? איך היא משנה את התמונה של הקשיים בעבודת ה' אם גם בה יש קשיים וצורך בעבודה רבה של התחזקות? למה לומר שהמציאות מכריחה אותנו להתפלל אם גם כאן לא נמצא פיתרון מיידי ומהיר?

* * *

העולם הזה דומה לחושך, אומרים חז"ל. האמת לוטה בערפל והאדם נכנס לבלבולים רבים. ענין זה הכרחי למציאותה של הבחירה. ברגע שהאמת ידועה האדם הוא בודאי ילך אחריה גם במחיר של קושי והקרבה. האפשרות היחידה של השקר להילחם באמת היא ליצור קשיים מסוג חדש: לא קשיים מציאותיים-פיזיים, אלא קשיים של דעת והבנה. "עיקר המניעות הן מניעות המוח". הקשיים שנערמים על האמת מעוצבים בצורה כזאת שהם גורמים לה להיעלם, ליהפך לדבר שהוא מחוץ למציאות שלנו. כל הניסיונות, הכישלונות והנפילות, כולם ביחד רוצים להפוך את העולם שלנו לעולם סגור ומסוגר שהדרכים לצאת ממנו ולהתקרב אל ה' נעשות מסובכות ומסופקות. לפעמים זה יכול להיראות אמיתי לגמרי, כאילו באמת אין ביכולתנו מה לעשות. המצב תקוע, לא מאפשר להתקדם, מכריח אותנו להישאר במקום שלנו.

מזמור ק"ז בתהלים מדבר על ארבעה שצריכים להודות – הולכי מדבריות, אסירים שהשתחררו, חולים שנתרפאו ויורדי ים. בפנימיות הדברים אלו מצבים בתוך נפש האדם, ורבי נתן אף אמר שאדם יכול לבטא את ליבו בפירוט רב דרך מזמור זה. המצב עליו אנו מדברים כעת הוא מצבם של האסירים: "יושבי חושך וצלמוות, אסירי עוני וברזל, כי המרו אמרי א-ל ועצת עליון נאצו, ויכנע בעמל לבם כשלו ואין עוזר". העוונות מביאים למקום של "חושך וצלמוות". כמו בבית הסוהר הגשמי כך גם בבית הסוהר הרוחני- הכל סגור היטב, וזה לא נראה שיש מוצא החוצה. כל זה מביא לכך ש"ויכנע בעמל לבם, כשלו ואין עוזר". יש התמודדות עם עמל גדול מאוד, קשיים שנראים גדולים מהאסירים. וממילא – "כשלו ואין עוזר". כל מי שנמצא בעומקה של הנפילה, מנסה שוב ונופל שוב, חש על בשרו את ה"כשלו ואין עוזר".

איך באמת אפשר לצאת ממצבים סגורים כאלו? מה עושים במצבים שבהם רק בריאה של דרך חדשה יכולה לעזור? ממשיך הפסוק בתהלים: "ויזעקו אל ה' בצר להם, וממצוקותיהם יושיעם". הדבר היחיד שיכול ליצור משהו חדש בצלמוות ויכול להאיר את החושך הוא התפילה אל ה'. "יוציאם מחושך וצלמוות ומוסרותיהם ינתק". העולם נהיה הרבה יותר ברור כשיוצאים מכל הנסיונות והמניעות שמגבילים אותנו ואנו דבקים באינסוף, בלתי מוגבל, שהכל אפשרי אצלו. הקשיים נראים אחרת, רכים יותר, ובישועת ה' נמצאת הדרך החדשה. יתכן שהיא אותה הדרך שהיתה מול עינינו תמיד, אבל לא ראינו אותה מאחורי החומות בצורות שעמדו לפניה.

במזמור ק"ב ("תפילה לעני כי יעטוף") מתוארת גלות קשה, שלאחריה באה גאולה: "כי בנה ה' ציון נראה בכבודו, פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם". התפילות מימי הגלות התקבלו ברצון, והם שהביאו את הגאולה. לאחר מכן כתוב: "תכתב זאת לדור אחרון, ועם נברא יהלל י-ה". על הישועה הזאת להיכתב לדורות הבאים, כדי שיבוא עם חדש ויהלל לקב"ה. על מי מדובר כאן? אומר המדרש (ויק"ר ל): "ר' יצחק פתר קריא [- ביאר את הפסוקים] בדורות הללו, שאין להם לא מלך ולא נביא לא כהן ולא אורים ותומים, ואין להם אלא תפילה זו בלבד. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אל תבזה את תפילתם. "תכתב זאת לדור אחרון", מכאן שהקדוש ברוך הוא מקבל השבים. "ועם נברא יהלל י-ה", שהקדוש ברוך הוא בורא אותם בריה חדשה". ישנו דור אחרון שאצלו נגמרים כל הכלים הרוחניים. אין מלך, כהן או נביא. אין לו את הכוחות שהיו לדורות הראשונים, ויש לו ניסיונות שלא דמיינו עליהם לפניו. הוא נופל ונכשל, הדרכים נסתרות ונעלמות ממנו, וקשה לו לקיים את העצות בעצמן. יש לו רק תפילה. הקב"ה מבטיח לקבל את התפילה הזאת, ולברוא אותם מחדש. יש מצבים סגורים ותקועים, מקומות בהם יד האדם נעצרת מלפעול. רק בריאה חדשה יכולה לפתור את כל הסבך הזה, וזה מה שמובטח לדור האחרון.

התפילה לא נועדה להחליף את הקשיים בעבודה קלה. היא כן נועדה להחליף את הקשיים שסוגרים עלינו ומציירים לנו עולם שממנו אין אפשרות להתקרב לה', רק בדרכים שרחוקות מאיתנו. התפילה באה להראות איך הכל קרוב מכל קרוב, ובמקומות חסרי עצה היא בוראת מציאות חדשה- בוראת אותנו מחדש. בלעדיה ממשיכים להילחם עם הקשיים שעוצרים ומונעים, והמלחמה קשה עוד הרבה יותר. המטרה היא לתת דרך בים הסוער ולדעת שיש בעולם תפילה, שאפשר להיוושע מכל מקום ולהתקרב אל ה'. אם יש דברים שנראים כל כך מופקעים מאיתנו מבחינת עבודה מעשית, התפילה יכולה לקרב אותם אלינו, ולהביא אותנו למקומות שמעצמנו לא היינו אפילו שואפים אליהם.