לצאת אל השמחה

כ״ז בסיון תשע״ט

השמחה לא ממתינה לאדם, אבל האדם יכול לצאת ולמצוא אותה. אנחנו חושבים שאנחנו צריכים להתמודד עם הרבה שאלות, כיצד ואיך נשמח. אבל באמת עצם ההתעסקות בכך, היא התולדה של העצבות, שפשוט מחכה שישכנעו אותה ויגרמו לה לפעול. האמת היא שלא צריך לחכות לכך, אפשר פשוט לצאת ולשמוח. (משיבת נפש)

כאשר אנו מנסים לברר לעצמנו את משמעות השמחה כדי ליישם אותה בפועל, אנחנו נתקלים בהרבה שאלות שעולות בנו, שהרבה מהן שאלות שנוגעות לשאלת השאלות בנושא הזה: האם יש לנו באמת זכות לשמוח? האם במצב שלנו זה נכון וראוי, כשיש עוד כל כך הרבה דברים לתקן, האם יש במעשים שלי מספיק טוב שאני יכול לשמוח בו? וכן על זו הדרך. השאלות הללו לא תמיד נשאלות במודע, ולכן אנחנו לא כל כך מודעים אליהן, אבל הן יכולות להימצא בשורש החיסרון בשמחה אצלנו. ישנן שאלות, שבאמת ראוי להתייחס אליהן ולתת להן תשובה נכונה. אבל אולי ננסה לראות ולבאר שכל עצם התהליך של שאלה ותשובה בנושא זה, הניסיון לברר אם באמת אנחנו יכולים לשמוח או לא, הוא עצמו פרי-פיתוח של העצבות. כיצד?

אנחנו מוצאים קשר בין עצבות ועצלות בכמה מקומות. "צריך ליזהר מאד מעצלות ועצבות, כי עיקר נשיכת הנחש הוא עצבות ועצלות בבחינת (ישעיה סה) ונחש עפר לחמו, עפר היא בחינת עצבות ועצלות שהם באים מיסוד העפר, כמובא בספרים (ליקוטי מוהר"ן, קצט). שורש העצבות והעצלות אחד, אומר רבי נחמן, שניהם באים מיסוד העפר. יסוד זה – השכנות של מידות אלו – מובא כבר בספרים נוספים כפי שמצויין. המידות שבאדם מחולקים לארבעה סוגים כלליים, שהם ארבעת היסודות: אש, רוח, מים ועפר. עפר הוא המדרגה התחתונה ביותר מבין היסודות, כפי שגם ניתן לראות בפועל את הנחיתות שלו בפני השאר: האש עולה ומיתמרת, הרוח נעה, המים זורמים, ואילו העפר ריק מכל גילויי חיים אלו, ופשוט נשאר קבוע במקומו. אמנם, אם פועלים בו ומעבדים אותו, הוא אכן מצמיח ומגדל. מזה אנו רואים כי מערכת העפר היא מערכת נפעלת, שמחכה שיפעלו בה. בכך ניתן לראות את הקשר שבין העצלות ליסוד העפר, שגם העצל מחכה שדברים יחייבו אותו לקום ולפעול, ומצידו אין התעוררות לעשות דברים.

מידת העצבות גם קשורה לכך. על הפסוק "אמרתי להוללים אל תהולו" (תהלים עה, ה), שפירושו שדוד המלך אומר להוללים לא להתהולל ולשמוח, שואל המדרש: "מהו "אמרתי להוללים אל תהולו"? לפי שאין השמחה ממתנת לאדם. לא כל מי ששמח היום שמח למחר, ולא כל מי שמיצר היום מיצר למחר, לפי שאין השמחה ממתנת לאדם" (תנחומא, שמיני ב). המשפט "השמחה לא ממתנת לאדם" ממחיש בדיוק את אופיה של העצבות: אנחנו מחכים לסיבות שישמחו אותנו, שיביאו אותנו אל גילויי החיים, אבל אנחנו לא יוצאים לקראתם. ובמהלך חיים שכזה, אומר המדרש: השמחה לא ממתנת לאדם. היא לא מחכה לו. כפי שהמדרש ממשיך לבאר שם, מצאנו הרבה שמחות שלא החזיקו מעמד לאורך זמן, מפני שכל שמחה חייבת להיגמר בסופו של דבר.

זהו אופן השמחה של מי שמחכה לשמחה. אל תסמוך על זה, מלמד המדרש. אי אפשר לצפות לזמן הזה שבאמת השמחה תחייב אותנו לצאת ולשמוח, וגם כשהוא יגיע, לא נוכל לשמור אותה לתמיד.

אלא, שהשמחה לא ממתינה לאדם, אבל האדם יכול לצאת ולמצוא אותה. אנחנו חושבים שאנחנו צריכים להתמודד עם הרבה שאלות, כיצד ואיך נשמח. אבל באמת עצם ההתעסקות בכך, היא התולדה של העצבות, שפשוט מחכה שישכנעו אותה ויגרמו לה לפעול. האמת היא שלא צריך לחכות לכך, אפשר פשוט לצאת ולשמוח. כך, בפשטות, בלי להתחכם יותר מדי. זה נשמע לנו מופקע? אין הדבר מופקע אלא להלך הרוח של העצבות, שמחכה לסיבות שישכנעו אותה. אבל אם נחליט לשמוח לפני ההסברים, ונצא מהעצלות שמתרצת תירוצים במסווה של שאלות, נוכל למצוא את השמחה האמיתית שבאמת נשארת עם האדם. היא לא תלויה במצב רוח טוב, או בהרגשה הנכונה. היא פשוטה, ונכונה תמיד. צריך רק להתאמץ ולמצוא אותה.

בדרך כזאת, אמנם יהיו שאלות אמיתיות שיש לענות עליהן, אבל משא כבד של שאלות ירד מאיתנו כאילו לא היה. מדוע? כי נגלה שהשמחה לא דורשת באמת את כל התשובות הללו, אלא העצלות, העצבות, חוסר הרצון לחיות אלא אם כן יבוא משהו גדול שיסחוף אותנו, הם אלו ששואלים את כל השאלות. וכך כותב רבי נתן (ליקו"ה, תולעים א, ב) בהקשר לתולעים, שמשקפות את שתי המידות הללו כפי שמבואר בדבריו שם, אבל נצטט משם את העיקר לעניינינו: "…נדמה להאדם בתחילה שקשה וכבד מאוד לצאת מהם ולשברם, אבל במעט דעת וזריזות קצת הורגין אותם לאלפים ורבבות בכל רגע ורגע, כי אין בהם שום כוח כנראה בחוש".

שנזכה לכך באמת.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support