שניים היו בעולם, יעקב ועשיו. ומאז ועד היום מתנדנד העולם הגדול, וכך גם העולם הקטן, הוא האדם – בין ממלכתו של עשיו למלכותו של יעקב. "ולאום מלאום יאמץ" – כשזה קם זה נופל, ולהיפך. הקדושה והסטרא אחרא מנהלים מאבק עיקש וארוך, בסופו נזכה לחירות הנפש אמיתית, לנחלה בלי מיצרים בגבולות הקדושה.

המאבק הזה שמתחולל כל יום בכל אחד מאיתנו, מעניק לכאורה עליונות לצידו של עשיו. "ויצא הראשון אדמוני…" עשיו מופיע כאן ראשון. אולם, יעקב שיוצא ומאיר בעולם רק לאחר מכן, מנצח וקונה לחלקו את הבכורה וגם את הברכה, בזכות "וידו אוחזת בעקב עשיו"; אם הוא הקדים לצאת, אעשה לכל הפחות את שניתן לעשות – לתפוס את עקבו.

התכסיס הזה משמש את כלל ישראל במלחמת הקיום הנצחית מול כוחות הבעל דבר במשך כל הדורות. אולם, דווקא בעקבתא דמשיחא, באחרית הזמנים, שעה שעשיו מתעצם לדרוך ולרמוס בעקבו את שארית ישראל, לנתץ ברגל גאה כל שלהבת יהודית הזורחת במעמקי חשכת הגלות. דווקא כעת זו השעה הראוי ביותר לתפוס את אומנות אבינו יעקב, ולהכניע את עקבו של עשיו בכוחנו העצום הגנוז בפינו.

"ידו" זה בחינת אמונה – תפילה. ובשעה שעקבו של עשיו רומסת על ראשינו, אין לנו אלא לפתוח פה ולהתפלל. להתחנן ולבקש, לייחל ולקוות שוב ושוב. במילים של תפילה, בדיבורים של התבודדות, בצעקות של געגוע, לאבינו שמעולם לא נטש אותנו. כך ננצח!

(עפ"י ליקו"ה יין נסך ד')