איך פותחים את הפה?

"הרועה, כאשר שה אחד תועה מהדרך, אזי תיכף הוא קורא אותו. וכשהשה עדיין לא תעה הרבה מהדרך, אזי הוא מכיר הקול והולך אחריו תיכף, אבל כשכבר נטה הרבה מהדרך, אזי כבר שכח את הקול ואינו מכיר בו…
"וזה 'תעיתי כשה אובד' (תהלים קיט)… היינו שתמהר לבקשני, כל זמן שאני זוכר עדיין את קול הקריאה של התורה והמצוות… 'כי מצותיך לא שכחתי' (שם)… שתרחם עלי לבקשני מהרה מיד, כל זמן שעדיין לא שכחתי את מצוותיך".
('ליקוטי מוהר"ן ח"א רו)

"אין לי דיבורים" – הרגשה מוכרת מאד לכל מי שניסה ליישם את עצתו המרכזית של רבינו, ההתבודדות. במאמר שלפנינו ננסה להבין את התשובה לשאלה, איך לפתוח את הפה ואת הלב.

* * *

"ה' רועי לא אחסר" (תהלים כג, א). אנחנו משולים לצאן שהרועה המסור מספק להם מזון, שומר עליהם מכל רע, ובנוסף מדריך אותם בדרך הנכונה כיצד לגדול ולהתחזק.

כששׂה בורח מהעדר, הוא צפוי לרעב ולמחסור, חשוף לסכנות, והגרוע מכל – הוא מחוסר הדרכה והוא עלול להיאבד לחלוטין.

השוואה ראשונית של מצבנו עם מצבו של אותו שה אומלל, כבר תגרום לנו לדפיקה בלב: הרי אנחנו תועים במדבר כמו אותו שה אומלל!

אך אדם נוטה להרגיע את עצמו: עכשיו תקופה קצת קשה, יש טרדות ועיסוקים. בעזרת ה' כשהעניינים יסתדרו, אתחיל לעבוד על עצמי כמו שצריך; ובכלל, החיים עדיין לפניי, אפשר גם מחר להתחיל להשתפר, וגם בשנה הבאה או עוד שנתיים, מה דחוף?

מחשבות של הרגעה כגון אלו קוטלות כל אפשרות לפתוח בשיחה בינו לבין קונו.

אולם אם נשווה לנגד עינינו את אותו השה שבמשל, שמשרך דרכו ומתרחק מהרועה, ומסתבך יותר ויותר, נרגיש גם אנחנו את האמת הנוקבת ש"אם לא עכשיו – אימתי?"

מַהם סיכוייו של שה אובד לחזור? האם השה בכוחות עצמו יכול למצוא את דרכו חזרה, במיוחד כשאינו מודע לסכנות האורבות לו? הסיכוי היחיד לשרוד הוא הרועה, שאוהב אותו וקורא לו שישוב. יש לקוות שהשה שמכיר את קולו של הרועה, יבצע תפנית וישוב בכיוון הקול.

אבל…. כאן צועק הצדיק מבין דפי הנייר… אם השה לא ישוב מייד, אם הוא יוסיף ללחך עשב רענן ולדחות את השיבה לעדר ל"מועד מאוחר יותר" – יתכן מאד שבכך יחרוץ את גורלו במו-ידיו. מאוחר יותר יתכן שישכח את קולו של הרועה, ואולי אף הרועה עצמו יתייאש מלקרוא לו…

* * *

כל הרהורי התשובה שמתעוררים בנו מדי פעם, הם קולו של הרועה הרחום – הקב"ה, שקורא לנו לשוב, כמובא בשם הבעל שם טוב הקדוש, שהרהורי התשובה שלנו הם ה'בת קול' שיוצאת בכל יום מהר חורב.

כך שאין שום וודאות שאם היום אנו מרגישים התעוררות ורצון לשינוי, גם מחר נרגיש, כל איחור יכול להיות קריטי.

אף אחד אינו יכול להישאר אדיש לנוכח חשבון נוקב שכזה.

נו… מה עושים?

את כל זה מספרים לקב"ה: "אתה הרי הרועה שלי, שמספק לי את כל צרכי, שומר עלי, מדריך אותי, זאת למרות החטאים והפגמים שלי. אתה קורא לי ומבקש שאשוב. אני יודע שגם זה שאני עומד עכשיו בתפילה לפניך הוא רק ממך, מהקריאה שלך. נכון, אני זה שברחתי ממך, ויתירה מזאת, גם עכשיו אינני מתעורר בלב שלם כראוי, אבל אם תחכה עד שאתעורר בלב שלם כראוי – מי יודע אם בכלל תגיע הזדמנות כזאת. הרי השה תועה והולך! שוכח והולך את קולו של הרועה! אנא!!! קרבני!" – – –

אין דיבורים?