היום לפני 17 שנה…

ה׳ בתשרי תשס״ח

הנה כאן היו זועקים חסידים בדורות עברו בקולי קולות, שיזכו להטהר מכל התאוות הרעות. הנה פה על הגבעה ממול עומד עדיין על תילו הקלויו של חסידי ברסלב, שר' לוי יצחק בנדר שאג בו "ה-מ-ל-ך" והכל הכו כף אל כף, והדמעות הרותחות ששפך כאן ליד החלון החסיד ר' שמשון ברסקי, והקולות הנוראים שזעק ה"עובד הגדול" ר' געצע ב"זכור ברית", ו..

זה היה חלום. שערי ברית המועצות נפתחו לרווחה, מסך הברזל הקומוניסטי התמוטט כלא היה, ואנו, קבוצה של כאלף חסידים, הגענו זו הפעם הראשונה לאומן בריש גלי אחרי שבעים שנה, כדי לערוך את "הקיבוץ הקדוש" של ראש השנה ליד ציונו של רבי נחמן מברסלב.

הגענו לציון הרבי. הנה כאן היו זועקים חסידים בדורות עברו בקולי קולות, שיזכו להטהר מכל התאוות הרעות. הנה פה על הגבעה ממול עומד עדיין על תילו הקלויו של חסידי ברסלב, שהישיש ר' לוי יצחק בנדר (שעדיין חי בירושלים אך חלש מכדי להגיע לאומן) שאג בו "ה-מ-ל-ך" והכל הכו כף אל כף. לו רק היה מגיע איתנו ועובר לפני התיבה היה סוגר מעגל נפלא. והדמעות הרותחות ששפך כאן ליד החלון החסיד ר' שמשון ברסקי, והקולות הנוראים שזעק ה"עובד הגדול" ר' געצע ב"זכור ברית", ו..

התנחלנו באומן בבית חרושת נטוש בקצה העיר. באולמות ענק הונחו מאות מיטות בנות קומתיים, ובאולם אחר הכשרנו בית כנסת, נגרים אוקראינים התקינו ספסלים מגזעי עץ חצויים, אף חפרו מקווה בחול עד שהגיעו למים, הקיפוהו ביריעות בד, וההתלהבות בקרבנו היתה יוצאת דופן, כל הזמן רקדנו משמחה, כמעט לא עצמנו עין משך החג, הכל ריגש מאד: הציון הקדוש, שהיה עדיין בחצר של בית פרטי ועץ רחב מסוכך מעליו, התפילות שכל אחד הוציא מהלב בלי להתבייש; ובעיקר העובדה שאנו זוכים לחדש מסורת עתיקה, אודותיה שמענו כה רבות מפי זקני החסידים מאומן שאך בודדים מהם זכו לחזות עתה בהתחדשותה.

מרתקות במיוחד היו הפגישות עם היהודים המקומיים. הם לא האמינו למראה עיניהם: חסידים אותנטיים שלא נראו בארצם כל כך הרבה שנים – בהמונים. הם נפעמו ועיניהם הכבויות החלו לנצנץ מחדש יידל גרישיני, יהודי מקומי, שח אז בהתרגשות: "תמיד הייתי מדבר בבית אודות יהודים, ובתי היתה אומרת לי: 'די, אבא, אין כבר יהודים' עכשיו אני אומר לה בניצחון: 'רואה את שיש יהודים!'", אז, לפני קרוב לשתי עשרות שנים, עדיין נמצאו שם יהודים רבים שידעו קצת יהדות, אם כי בצורה מעומעמת, ודיברו אידיש שוטפת עם הקמץ האוקראיני האופייני: צודיק, טולית, שובת, מוצה. יהודי אחד סיפר שהוא זוכר כיצד רקדו בקלויז של ברסלב (בשמחת תורה) עם דבר כזה עגול שנפתח, "שקראו לו תוירה'… עוד אחד שזכר מהחיידר כמה אותיות מהאלף-בית החל מונה אותן בשמותיהן: אלף, בית, גימל, דלה… ולא יסף.

היה מי שסיפר בלהט את אשר סיפרה לו סבתו כי כאשר יצאו בני ישראל ממצרים, הלכו בים סוף ב…תוך שברי זכוכית, כשהם יחפים, ורגליהם זבו דם… אשה אחת ניגשה אל החסיד הישיש ר' נפתלי גלנט שאותו הכירה מימי אומן הזוהרים: 'נפתולה!" הזדעקה בהפתעה רבה. "מי את?" תמה ר' נפתלי. "אני בריינדאלע", השיבה. "הו בריינדאלע, מה שלום אחיך ואביךז" התעניין, והיא בכאב עצור: "הרגו את כולם ואני נותרתי לבדי, מתברר שעשרים וחמשת אלפי היהודים באומן נרצחו על ידי הנאצים והושלכו לקבר אחים מחוץ לעירה יהודי אחה שמחה שמה חבוש קסקט וצולע על רגלה סיפר לי מעשה נורא: "התגוררתי כל השנים מול קבר רבי נחמן. היתה תקופה שגוי רשע התגורר בחצר הציון. יום אחד הקים ברוב רשעותו ביתן שירותים במקום הקדורי. לא עברו ימים רבים ובתו יצאה מדעתה, וכל העיר דיברה שהדבר קרה בגלל שביזה את הצדיק'.

יהודי מיוחד שפגשנו היה ישיש בן תשעים, מוישה טרומביבלר שמו הלה זכר עוד לחזור על כמה משניות מתוך מסכתות הש"ס; גיטין ובבא מציעא, שהספיק עוד ללמוד בישיבה לפני המהפכה הקומוניסטית. הוא סיפר כי מלפנים שימש כחזן בימים הנוראים ואף חזר בפנינו על קטעי "נוסח" מהמחזור בחן אוקראיני עתיק. "כשאני הייתי ניגש לתיבה ביום כיפור, התפאר "היו שלושים ישישות מתעלפות,..

בתופעה מרגשת במיוחד נקלענו כשטיילנו בעיר ועברנו ליד בית דל שבחזיתו ישבה אשה זקנה עטופה בשביס ושאלה אימתי חל יום כיפור שאלתי אותה אם היא צמה ביום הקדוש, ולהפתעתי השיבה שהיא צמה כל שבוע בשני ובחמישי! אחר כך סיפרה לנו בשמץ של גאווה כי את בעלה זכתה לקבור כשהוא עטוף בטלית. אך כמה מצער היה לראות את חתנה הגוי מסתובב בבית, ואת בתה הסוררת שחלתה בשיתוק ולא זזה ממקומה.

לשנה הבאה אספנו את כל המי ומי מתושבי אומן היהודים, הושבנו אותם אל השולחן לסעודת חג מפוארת ונשאנו בפניהם דברי חיזוק. בשיא התרגשותם עליתי על ספסל והכרזתי באוזניהם, בתמימותי כי רבה, שישתדלו לפחות מהיום לא להתחתן עם גויים. נענתה אחת המשתתפות: "ס'שוין פארפאלן" (זה כבר אבוד). יהודי מעיר טפליק התעניין באם אינני מתגורר חלילה אצל הפלישתים… (בהתנחלות). הוא שאל במה אני עוסק לפרנסתי וחתנו ניאות להשיב במקומי: "ער דאוונט" (הוא מתפלל)… אחר בשם גרישא, שאל במה עוסקת בעלת ביתי. עניתי לו שהיא בונה את עם ישראל. לשנה האחרת לא שכח את ה"בדיחה" וחזר בפני כל מי שרק רצה לשמוע על חכמתי כי רבה…

מאז זרמו מים רבים בנהר של אומן, יהודים מקומיים רבים כבר הלכו לעולמם, השאר היגרו לגרמניה, שם קיבלה אותם הממשלה בזרועות פתוחות כדי לכפר על פשעי העבה כיום נותרו באומן יהודים זקנים בודדים, כל היתר הם צעירים מתבוללים, שלא יודעים דבר על יהדותם ובקושי יכולים להגות כמה משפטים באידיוט מעטים מהם דבקו בחסידים והפכו ליהודים יראים ושלמים.

ומי יודע אם לא למחיה שלחנו אלקים, כדי להפיח רוח חיים בעצמות היבשות?

(פורסם בעיתון משפחה, ראש השנה תשס"ז)

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support