בפתחם של ימי הקיץ, הימים שבהם השמירה על העיניים הופכת להיות שאלת חיים רוחנית, הננו להביא לידיעתכם את בשורת פרשת השבוע:

גם מי שאינו נמנה בין הקדושים, ורחוק עדיין משמירת העיניים והמחשבה, יכול וצריך להתקרב לה'! היהדות שלנו מתחילה מנקודת האפס, גם בטרם עלינו במעלות הקדושה והטהרה. כי גם שם אנחנו יהודים, וגם אז השם יתברך קיים ויש לירוא ממנו.

גם מי שנחת 'נחיתת אונס' עמוק בשאול תחתיות, אין לו שום היתר הלכתי לפרוק מעצמו עול מלכות שמים ולהפקיר את עיניו. הוא ממשיך להיות יהודי, והאפשרות להתקרב לה' ולהידבק בו מחדש קיימת גם במקומו הירוד. "כי גם בשאול תחתיות נמצא השם יתברך, וגם שם יכולין לדבק את עצמו אליו יתברך" (ליקוטי מוהר"ן, ו).

* * *

בפרשת השבוע אנו קוראים על מצוות המילה; משאירים את הבן ערל שבעה ימים "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". נשאלת השאלה: מדוע להמתין עד היום השמיני? מדוע נגזר עלינו לחיות את שבעת ימינו הראשונים עלי אדמות כשאנו ערלים?

התשובה לכך, כותב מוהרנ"ת, היא: כדי לתת לנו את הכוח להיות יהודים גם כשאנו ערלים! שבעת ימי העורלה – הימים שבהם אין שום סממן שיעיד על הקשר והברית שבינינו לאבינו שבשמים – הם אלו שנותנים לנו את הכוח לשמור תמיד על הקשר עם ה', לבל יינתק גם במצבים הקשים ביותר, מצבים שבהם הקדושה היהודית שבתוכנו נסתרת (ליקוטי הלכות, מילה ג, ד).

כשעורלת הלב מכסה ואוטמת כל רגש יהודי, כשמתקיים בנו הפסוק "לבי סחרחר, עזבני כוחי, ואור עיני גם הם אין אתי", אין לנו לא לב טהור ולא עיניים מאירות. ואז אנו מביטים אחורה, אל שבעת הימים הראשונים של חיינו, ומגלים שגם אז בהיותנו ערלים, לא נחשבנו נוכרים. היינו תינוקות יהודיים חמודים עד מאד, ולא חשבנו לנטוש ח"ו את האומה היהודית ולפרוק עול תורה ומצוות…

* * *

לא רק למילה קדמה הערלות. גם לתורה עצמה, קדם ההעדר; קדמו לה עשרים וששה דורות שבהם עדיין לא ניתנה לאיש, והעולם התקיים בלעדיה כביכול. גם שם ניתן היה לשאול ולתמוה: הרי הבורא בעצמו אומר "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", איך אם כן התקיים העולם ללא התורה? ואף היום, כיצד מתקיימים וחיים כל הרחוקים מהתורה ומקדושת הברית?

התשובה היא, שחיותם תלויה ב"תורה הנעלמת".

התורה הגלויה היא זו המוכרת לנו מיום מתן תורה – מצוות חוקים ומשפטים, אשר הם חיינו ואורך ימינו, ובלעדיה חיינו אינם חיים, התורה שמלווה אותנו על כל צעד ושעל, ומלמדת אותנו איך להתחבר לה' ולעשות רצונו בכל עת ורגע. אך לעומתה, ישנה תורה נעלמת, התורה שהחייתה את העולם בטרם ניתנה התורה. תורה כזאת, שגם אם לא מקיימים שום מצווה, רק עוסקים בהבלי העולם – היא קיימת ומחייה את העולם.

"כי כל התורה כלולה בעשרת הדברות. ואז, קודם מתן תורה, היו העשרת הדברות נעלמין בעשרה מאמרות שבהם נברא העולם. נמצא, שהייתה כל התורה כולה נעלמת ונסתרת בתוך ישוב העולם שנברא בעשרה מאמרות. ובכל הדיבורים של העולם ובכל העובדות והעשיות, הן מי שחוטב עצים או איזה עובדא שיהיה – בכולם נעלם התורה" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, עח).

* * *

גם היום – אחר שניתנה התורה הגלויה – יש צדיק פלאי שמגלה לנו את אותה תורה נעלמת, ומלמד אותנו איך לשמור על קשר גם כשאין תורה ואין קדושת הברית.

זה הצדיק הזועק בקול גדול: "אין שום ייאוש בעולם כלל" (שם) ומגלה לנו את הדרך איך להתחבר לה' ולחיות חיים של קירבת אלקים, גם כשמצד התורה הנגלית אין לנו זכות קיום. הוא מלמד אותנו איך להמשיך ולהתקדש, להוריד שוב ושוב את העיניים בשמחה, ולא לפרוק עול היראה, גם כשהתרחקנו מהקדושה ונפלנו ממנה פעמים אין ספור.

וכך הוא אומר:

"אפילו מי שנפל מאד, חס ושלום, אפילו אם נפל לעבירות, חס ושלום, צריך גם כן שיהיה לו יראה גדולה מהשם יתברך, לחזק את עצמו בכל נקודה ונקודה שיוכל למלט את נפשו מרע ולמשוך את עצמו לאיזה טוב. ואל יפטור את עצמו [כאילו ש]מאחר שכבר נפל כל כך, אם כן הותר לו הכל, חס ושלום. חלילה, לא תהא כזאת בישראל. כי אין חושך ואין צלמות להיסתר שם כל פועלי אוון. כי גם בשאול תחתיות ומתחתיו צריכין לירא את השם מאד מאד, כי בכל מקומות ממשלתו" (משיבת נפש, פד).