ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > משיבת נפש > לפנות לכתובת הנכונה

לפנות לכתובת הנכונה

ט״ו בתמוז תשע״ט

יש נטייה להבין שהעצבות היא במקרים רבים תוצאה של חוסר אמונה, משום שאם היה האדם מאמין בשלמות שהקורה איתו נעשה בהשגחה עליונה, הוא לא היה מתעצב. נמצא שכל שורשה של העצבות הוא מצב של חוסר אמונה וידיעת ה'. לעומת זאת, כאן אנו מוצאים את ההפך: שהעצבות בעצם מופנית כלפי ה', כעין התרעמות והתלוננות על ה', חלילה. כיצד אפשר להבין את העצבות הגשמית הרגילה, גם זו הנופלת עלינו ממאורעות היום יום, כעצבות המופנית כלפי ה'? (משיבת נפש)

עצבות הוא כמו מי שהוא בכעס וברוגז, כמו שמתרעם ומתלונן עליו יתברך חס ושלום, על שאינו עושה לו רצונו. אבל לב נשבר הוא כבן המתחטא לפני אביו, כתינוק שקובל ובוכה לפני אביו על שנתרחק ממנו
(שיחות הר"ן מב)

"אין בין גן עדן לגיהינום אלא כחוט השערה". ההבדל בין הקדושה והטומאה לא צריך להיות הבדל תהומי של שמים וארץ. שניהם יכולים להימצא באותו מקום, באותה מציאות, עם הבדל קטן של חוט שערה שמשנה את כל התמונה. בוודאי שכך הוא בעניינים המסורים ללב, שם הדברים דקים ביותר ונדרשת התבוננות וכנות לדעת ולהבדיל בין הטהור ובין הטמא. בשורות הבאות יהיה ניסיון לגעת קצת באותו חוט שערה בנושא של לב נשבר ועצבות, ובכך לדעת יותר על איזה רגש לשמור ומאיזה רגש להישמר.

"עצבות הוא כמי שהוא בכעס וברוגז, כמו שמתרעם ומתלונן עליו יתברך, חס ושלום, על שאינו עושה לו רצונו". למשפט זה יוקדשו הדברים הבאים, משום שטמונה כאן נקודה הטעונה הבנה. יש נטייה להבין שהעצבות היא במקרים רבים תוצאה של חוסר אמונה, משום שאם היה האדם מאמין בשלמות שהקורה איתו נעשה בהשגחה עליונה, הוא לא היה מתעצב. נמצא שכל שורשה של העצבות הוא מצב של חוסר אמונה וידיעת ה'. לעומת זאת, כאן אנו מוצאים את ההפך: שהעצבות בעצם מופנית כלפי ה', כעין התרעמות והתלוננות על ה', חלילה. כיצד אפשר להבין את העצבות הגשמית הרגילה, גם זו הנופלת עלינו ממאורעות היום יום, כעצבות המופנית כלפי ה'? לכאורה היא רק ממוקדת בחוסר סיפוק הפרטי שלנו וכואבת את עצמה בלבד.

* * *

מהי עצבות? ישנו מאפיין מרכזי ברגש שנקרא עצבות, והוא עצירה. ההבחנה בין כאב שמכאיב ובין כאב שגורם לעצב נמצאת בשאלה האם הכאב מונע את התפקוד הרגיל, והוא חוסם את המבט קדימה. זהו למעשה ההבדל, מכיוון שבוודאי שתהיה התמקדות בכאב וכך דרכו של האדם, אלא שהשאלה היא האם הכאב מונע ממנו מלהמשיך קדימה. "כי רוב בני אדם שרחוקים מהשם יתברך עיקר ריחוקם הוא מחמת מרה שחורה ועצבות… ומחמת זה הם נופלים בדעתם ורובם מייאשים עצמם לגמרי, רחמנא לצלן, ואינם מתפללים בכוונה כלל ואינם עושים בעבודת השם אפילו מה שהיו יכולים לעשות עדיין". עצבות מביאה לעצירה.

הדברים הקטנים שביכולתנו לעשות הם דברים גדולים מאוד עבורנו, ואפילו קריטיים. בהם נמצאת השאלה האם אנחנו בהתקדמות או בעצירה. אדם שמפסיק לעשות את מה שביכולתו לעשות מכריז בכך על פרישה מהחיים וההתקדמות. פרישה קטנה, לעתים לא מורגשת, אבל פרישה. אפשר לראות אותה ביתר בירור במקרים יותר חמורים בהם אנשים לא רוצים קשר עם העולם ובוחרים להתנתק כמה שיותר מכל מסגרת אפשרית ולהישאר לבד. בליבם נמצאת חוסר הסכמה עם המציאות. מבחינתם הדברים לא היו אמורים להתגלגל כך.

צורת התנהגות זאת אולי מוכרת, אבל בהתבוננות-מה היא לא כל כך מובנת. איך האדם יכול לעצור את חייו? הם תמיד ממשיכים, הוא יכול מקסימום לנסות להתעלם מכך. מה הוא חושב שהוא ירוויח בהבעת ההתנגדות שלו למצב הדברים? אלא מה נאמר – שהוא בחר לברוח מהמציאות. וכי ביכולתו לברוח ממנו בעצמו? אין לו לאן לברוח. אז איך אפשר להגיע למצב של סתירה עצמית בו האדם פועל נגד עצמו ומפסיק את החיים שהוא נמצא בתוכם?

אלא שההתרסה שהאדם מתריס בצערו מופנית כלפי מישהו. בדרך כלל הוא לא כל כך יודע לאן להפנות אותה. יש שיוציאו אותה על העולם או על סובבים חסרי-אונים העומדים בקרבתם, ויש שיפנו אותה אל עצמם. אבל צורתה של העצבות היא שהיא מופנית כלפי משהו, ולכן היא מצד עצמה רוצה לחדול ולהביע חוסר הסכמה עם המציאות, בתקווה שמישהו ישמע אותה. אלא שלרוב היא יודעת שאף אחד לא ישמע אותה, והיא הולכת ושוקעת בתוך עצמה. בעומק, אומר רבי נחמן, היא מופנית כלפי ה'. אנו מַפְנים אותה לכל מיני כיוונים אחרים מתוך אי ידיעה. באמת היא פונה למי שאמר והיה העולם, ואומרת לו שהעולם שהוא ברא לא הגיע לאן שהוא אמור להיות. התרעמות זו בורחת מהמציאות כי היא יודעת שיש כתובת להתרעם עליה.

מהמקום הזה העצבות נשמעת הרבה יותר קרובה ללב נשבר, ואפשר לחשוב שאף יש אמת מסוימת בתוכה. אבל ההבדל הדק שמחלק אותם בין גן עדן וגיהינום הוא השאלה האם אנחנו עם ה' או פרודים ממנו. אפשר לבוא ולומר לה': 'העולם שיצרת הוא לא בשבילי. אתה עשית אותו ותטפל בו בעצמך', וזאת בעצם העצבות שמכריזה על התנתקות מהעולם ועל פירוד מה'. אבל אפשר גם לבוא ולומר: 'העולם שלי שבור ומקולקל. אני יודע שאתה עשית אותו ושמת אותי בתוכו, ולכן אני מחכה לך שתבוא ותתקן אותו'. זאת אמירה של לב נשבר, "כבן המתחטא לפני אביו… על שנתרחק ממנו". כל השברים שבלב אף פעם לא יוכלו להביא את הבן להתרחק מאביו, אלא רק יותר ויותר לדרוש ולבקש אותו, שיופיע בכל אותם שברים.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support