זה עתה הסתיימה תפילת ערבית. זה עתה ספרנו ספירת העומר. עמדנו והתחננו (או לפחות רצינו) שנזכה לתקן "מַה שֶׁפָּגַמְתִּי בִּסְפִירָה" השייכת להיום, ביקשנו וצעקנו שעל ידי זה נגיע ל"וְאֶטָּהֵר וְאֶתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשָּׁה שֶׁל מַעְלָה", שנזכה "לְתַקֵּן אֶת נַפְשׁוֹתֵינוּ, וְרוּחוֹתֵינוּ, וְנִשְׁמוֹתֵינוּ, מִכָּל סִיג וּפְגַם".

וסיימנו, והלכנו הביתה. חזרה לשגרת חיים, חזרה לכך ש"נעשה עמי כמו שנעשה, שמתגברין עלי בכל פעם כמו שמתגברין", ל"שפלותו וקטנותו וקלקוליו" של האדם, באשר הוא שם.

ולמחרת, אולי בסיומו של אותו מעמד, אתה פתאום תופס את עצמך: למען השם! הן אף אמש עמדתי, וכאבתי, וצעקתי והתחננתי. רציתי באמת להטהר, רציתי באמת לתקן כל סיג ופגם.

ויצאתי, וחזרתי לאותם חיים, לאותה שגרה, לאותה אפסיות ואותה התבוססות.

אז מה יהיה? ובכלל, אולי כל זה איננו שווה לי, והכל סתם ולא יותר?!

*

את ספירת העומר – כשמה – אנו סופרים מהקרבת קרבן העומר, ואנו הולכים וסופרים עד לחג מתן תורה – חג השבועות.

וקרבן העומר מהו? עומר שעורים. כמות קטנה של שעורים – מאכל בהמה! – ואת זה "יִּשְׂרָאֵל הָיוּ מְבִיאִין מִנְחַת הָעֹמֶר שְׂעוֹרִים בְּבֵית־הַמִּקְדָּשׁ עַל־יְדֵי הַכֹּהֲנִים".

*

החוטא, ל"ע, בזמן שבית קדשינו ותפארתינו היה קיים, היה עליו להביא קרבן ולהקריבו ע"י הכהנים בבית המקדש.

ומה יעשה העני, מי שאין לו? הרי מפורש: "אִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ … וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא, עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת"

וחז"ל הגדילו והפליגו עד מאוד בגודל חשיבות קרבן העני – דווקא משום עניותו – כל כך, עד כי דרשו חז"ל (בין יתר הדרשות בגמ' ובמדרשים) "אמר הקדוש ברוך הוא מי דרכו להביא מנחה? עני. מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני!", "וְלֹא עוֹד אֶלָּא כָּל מִי שֶׁהוּא מַקְרִיב אוֹתָהּ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הוּא מַקְרִיב מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ".

והאדם עומד ותמה: וזהו? עשירית האיפה – עומר, כמות קטנה עד כדי כך – וכל כך מעלתה?!

*

וגאון עוזינו, מוהרנ"ת, מחבר וקושר את הקצוות, ומעלה מהן אור עצום ונפלא, מאיר כל פינה ומסלק כל חשיכה:

"וְזֶה בְּחִינַת מִנְחַת שְׂעוֹרִים שֶׁהִיא מִנְחַת הָעֹמֶר שֶׁמְּבִיאִין בִּתְחִלַּת הַהִתְקָרְבוּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא תְּחִלַּת הַתְּשׁוּבָה, כִּי עֹמֶר שְׂעוֹרִים הוּא פֶּלֶא יוֹתֵר, כִּי גַּם הַקֹּמֶץ מִנְחָה הוּא מִשְּׂעוֹרִים שֶׁהוּא מַאֲכַל בְּהֵמָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת הֶעְדֵּר הַדַּעַת בְּתַכְלִית, בְּחִינַת תַּכְלִית הַדַּלּוּת וְהָעֲנִיּוּת, וּמִשָּׁם דַּיְקָא צְרִיכִין לְהָבִיא מִנְחַת שְׂעוֹרִים".

*

מנחת העומר ומנחת העני – באים ללמדינו ענין שווה: מהנקודה הנמוכה ביותר, מהמקום השפל ביותר, דווקא משם מתחילה התשובה.

"וְעִקַּר הַתְּשׁוּבָה הִוא בִּבְחִינַת תְּפִלַּת הַמִּנְחָה כַּנַּ"ל (עיין באריכות כל הענין בהלכות תפילת המנחה הלכה ז), שֶׁהִיא בְּחִינַת: "תְּפִלָּה לְעָנִי כִּי יַעֲטֹף", שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת קָרְבַּן מִנְחָה, שֶׁהוּא קָרְבָּן שֶׁל עָנִי וְדַל מְאֹד, שֶׁהִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה שֶׁבָּאָה בְּדַלֵּי דַּלּוּת.

אכן, לב יודע מרת נפשו, וכל דורש אמת ומבקש השם יודע עד כמה הוא רחוק, ועד כמה אינו ראוי, ועד כמה אפילו תפילתו וזעקתו אינם נקיים מפניות ומפגמים.

ודווקא זה מה שה' אלקיך דורש מעמך! מתוך השפל, מתוך ה"ואציעה שאול", מתוך שברון הלב ועניות הדעת – דווקא משם מצפה הקב"ה לקריאתך: צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי. וגם אם סביבך ארץ ציה ואתה עייף ובלי מים – זעק! צעק! "אַל תַּחֲרִישׁ וְאַל תִּשְׁקֹט! הָרִימָה קוֹלְךָ" ושפוך ליבך כמים!

"כִּי כָּל אָדָם שֶׁבָּעוֹלָם בְּכָל דַּרְגָּא וּבְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא, אֲפִלּוּ הָרְחוֹקִים מְאֹד מְאֹד, גַּם לְשָׁם מַגִּיעַ הַתִּקּוּן וְהָעֵצָה הַנַּ"ל שֶׁל בְּחִינַת קָרְבַּן עָנִי, שֶׁהִוא בְּחִינַת 'אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט' וְכוּ', שֶׁבְּאֵיזֶה בְּחִינַת הִתְעוֹרְרוּת כָּל שֶׁהוּא בְּכָל נְקֻדָּה וּנְקֻדָּה טוֹבָה יְכוֹלִין לָשׁוּב לְהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ, רַק שֶׁיְּבַטֵּל גַּאֲוָתוֹ וְיַרְגִּישׁ שִׁפְלוּתוֹ בֶּאֱמֶת, וְיַרְגִּיל עַצְמוֹ לְהִתְפַּלֵּל וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ בִּבְחִינַת "תְּפִלָּה לְעָנִי כִּי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ" – שֶׁיִּשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ כְּמוֹ הַשּׁוֹפֵךְ מַיִם! אֲפִלּוּ אִם נִדְמֶה לוֹ שֶׁהוּא בְּלִי שֵׂכֶל וּבְלִי כַּוָּנָה הָרָאוּי, אַף־עַל־פִּי־כֵן אֶת כָּל אֲשֶׁר עִם לְבָבוֹ יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, בִּבְחִינַת: "שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי ה'" וְכוּ'. וְזֶה יָקָר מְאֹד בְּעֵינֵי הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ, וְעַל־יְדֵי־זֶה יִזְכֶּה לָשׁוּב וּלְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ".

וכל צעקה, וכל זעקה, וכל בקשה ותחינה; כל "ואטהר" וכל "ואתקדש", כל אנחה וכל תנועה – יהיו בחוסר שלמות ככל שיהיו, אם "ירגיש שפלותו באמת", אם הוא יודע כמה הוא רחוק וכמה הוא אכן צריך להתקרב לבורא כל עולמים, דווקא אם מרגיש הוא כמה הוא רחוק! דווקא "תפילת העני" כזו, ולו תהיה לא יותר מעומר שעורים, ודומה עליו כאילו אינה אלא מאכל בהמה – "אַף־עַל־פִּי שֶׁתְּשׁוּבָתוֹ בְּקַטְנוּת גָּדוֹל – הוּא יָקָר מְאֹד בְּעֵינֵי הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ, כִּי הִיא בְּחִינַת קָרְבַּן עָנִי וָדַל שֶׁהִיא בְּחִינַת עֲשִׂירִית הָאֵיפָה, שֶׁיָּקָר מְאֹד בְּעֵינֵי הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁהִפְלִיגוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל כַּמָּה וְכַמָּה יָקָר בְּעֵינֵי הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ קָרְבַּן מִנְחַת עָנִי" – "אֲפִלּוּ הֶעָנִי הַמִּתְפַּלֵּל עַל צְרָכָיו הַגַּשְׁמִיִּים עַל חֶסְרוֹן פַּרְנָסָתוֹ, מִכָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁהָאָדָם מַרְגִּישׁ עֲנִיּוּתוֹ וְשִׁפְלוּתוֹ בְּמַעֲשָׂיו שֶׁהוּא עָנִי וְדַל מִן הַדַּעַת שֶׁזֶּהוּ עִקַּר הָעֲנִיּוּת".

*

אחי, חזק! לא רק בהכרה וההבנה שבכל צעקה ובקשה יש ענין נפלא ורומי ה' עצומים שבכוחם באמת – בכל מצב שהוא – להחזירנו בתשובה שלמה, אלא גם בעצם התפילה והבקשה: כי אכן, גם אם סיימנו ולצערינו חזרנו לשגרה, וגם אם סיימנו ושוב, ה"י, נפלנו "לשפלות וקטנות" – "כְשֶׁהוּא מִתְגַּבֵּר מִכָּל זֶה, וְשׁוֹפֵךְ שִׂיחוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ מִתּוֹךְ עֹצֶם עֲנִיּוּתוֹ וְדָחֳקוֹ, בִּבְחִינַת 'תְּפִלָּה לְעָנִי כִּי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ', שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת קָרְבַּן עָנִי בְּחִינַת עֲשִׂירִית הָאֵיפָה שֶׁבָּאָה בְּדַלֵּי דַּלּוּת – זֶה יָקָר מְאֹד מְאֹד אֵצֶל הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ".

כי רק כך "יוּכַל לָשׁוּב עַל־יְדֵי כָּל נְקֻדָּה וּנְקֻדָּה טוֹבָה בְּכָל יוֹם וָיוֹם כָּל יְמֵי חַיָּיו", "עַד שֶׁיַּעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ בְּהַדְרָגָה בְּמִדּוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, עַד שֶׁיְּגַלֶּה מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ".

יהי רצון שנזכה!