"וכן הזהיר מאד לעשות מהתורות תפילות, הינו שבכל מקום שילמד האדם, יתחיל להסתכל על עצמו כמה הוא רחוק מכל זה על ידי מעשיו הרעים וישפוך על ידי זה את לבו לפניו יתברך ויפרש על ידי זה את נגעי לבבו, ומכאובי נפשו באותו העת מכל מה שעובר עליו. ואמר, שנעשה מזה שעשועים גדולים, ואמר שעדין לא עלו שעשועים כאלה לפני השם יתברך כמו אלו השעשועים שנעשין על ידי התפילות אלו שעושין מן התורות, ובודאי יזכה על ידי זה לתשובה שלמה ולחיי עולם. "

 כדי לעמוד על הדברים, עלינו לברר האם לעשות מהתורות תפילות זה דין בתורה, או דין בתפילה? ובמלים פשוטות יותר, האם זו מעלה בתפילה, זה שהיא נובעת מתורה, או האם התורה מתעלית ברגע שעושים ממנה תפילה?

לעניות דעתי, יש לדקדק במלים 'לעשות מהתורות תפילות'. ההדגשה היא שבכל פעם שבאים לידי לימוד, צריך להוציא ממנו תפילה. ומה זה חשוב? צריך לשים לב טוב, אם החידוש הוא שתורה צריכה לבוא לידי תפילה, הכוונה היא שבתורה עצמה מונח גילוי נוסף של תפילה. כלומר, יש תפילה שהיא חלק מתורה. תורה היא לא תזכורת לשלמות שממנה אנו מתעוררים לתפילה, אלא היא עצמה נמצאת בתוך התפילה.

"היינו, שבכל מקום שילמד האדם, יתחיל להסתכל על עצמו כמה הוא רחוק מכל זה" – תפיסת החסרון והריחוק היא לא דבר שאנחנו אמורים להשיג על ידי הבטה באמת, אלא שחלק מלימוד התורה הוא הראיה של עצמנו בתוכו ("שבכל מקום שילמד האדם, יתחיל להסתכל על עצמו"). "כשאדם רואה ולומד בספר ובכל מקום שהוא רואה ולומד מוצא את עצמו, היינו שלוקח לעצמו מוסר ורואה פחיתותו ושפלותו, בכל מקום באיזה ספר שהוא בא ומעין שם, זה סימן שחפץ לעשות רצונו יתברך" (ליקוטי מוהר"ן קכא). צריך לשים לב: אם לומדים ובאים לידי מעשה, זה דבר חשוב, אך לא לא על זה דובר כאן. מי שחפץ לעשות רצון ה' לומד תמיד את הדברים בקשר אליו, הוא לא נאלץ לעשות קישור בין מה שהוא לומד לעצמו. הרצון העליון הוא תמיד קשור לאדם כפי מצבו העכשווי. הוא לומד בצורה כזו מלכתחילה, שכן תמיד אפשר להסתכל על עצמנו ולומר מה לא טוב. מה שמתחדש כאן הוא גדר בתלמוד תורה: לומדים תמיד את מה שמעבר אלי, תמיד את הגובה שנתפס אצלי.

אמנם, כאן מבואר גדר נוסף: צריך לעשות תפילה מכך. לא רק ללמוד בצורה מסוימת, אלא את הלימוד עצמו להוציא בצורה מסוימת, את התורה בעצמה להפוך לתפילה, ולא רק להשתמש בה כאמצעי. התורה היא האמת, והיא גם הכלי להשיג את רום המעלות ושיא השלמות. אם מוציאים מהתורות תפילות, הכוונה היא שאותה תפיסת חסרון שלי (שהיא מהותה של תפילה) נמצאת בתורה. כלומר, לא רק מבינים שהכל שייך אלי (שזה מתבטא בלמצוא את עצמנו בלימוד), אלא גם להבין שזה נתפס אצלי כחסרון, במצבי כעת. לא רק לדעת מה עלי לעשות, אלא להבין שיש בי כעת חסרון. ובכך התורה עצמה מתעלית – אנחנו לומדים אותה כעצם חיינו, וכל מה שכתוב ולא נמצא אצלנו, אנחנו לא אומרים בגללו שהתורה רחוקה מאתנו, אלא שאנחנו רחוקים מהתורה.

אם אני מרגיש ריחוק מדבר, סימן שהוא שייך אלי, כי אם הוא לא שייך אלי כלל, אף את הריחוק לא נרגיש. תחושת הריחוק טומנת בתוכה את ההבנה שהדבר צריך להיות קרוב. לכן בכל דבר שלומדים, תחושת הריחוק צריכה להיות קיימת, כי התורה נתנה בירושה לכל אחד ואחד, ואף פעם אין לומר: זה לא שייך אלי. על חסרון הקיום שלנו בתורה אנחנו מבקשים בתפלה, אבל היא בעצם אופן אחר של התגלות התורה. התורה היא תורת חיים ששייכת לכל אחד, ולכן התפלה שמבטאת את הרצון לקיים את התורה היא אופן מסוים של גילוי השייכות הזאת, והיא רוצה שאכן התורה תתגלה בחיינו. באופן שאני "עושה מהתורות תפלות" – לא רק שאני מבקש על מה שחסר לי לפי התורות, אלא שאני עושה את התורה לתפלה. אני מחבר אותה אל מציאותי על ידי תפלה, שמביעה את החסרון שלי.

תפילה על תורה, אם כן, איננה רק 'כלי' ואמצעי כדי להגיע לקיום התורה, אלא היא בעצמה ביטוי של שייכותה המציאותית של התורה לחיי. היא איננה חוק שעלי להשלים, אלא חלק ממציאותי, אותו אני מבקש להשלים. בשל כך כותב רבי נתן: "…ותפילה כזאת אינה טפילה לתורה. אדרבא, תפילה כזאת היא עיקר קיום התורה …וזאת התפילה היא שוה עם התורה וגבוה ממנה, כי עיקר הכוונה בלימוד התורה הוא לקיים את התורה, כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וזהו כוונתו בתפילתו, שמבקש ליראה את ה' ולקיים את התורה" (ליקוטי הלכות, הלכות ראש חודש הלכה ה'). מדברי רבי נתן אנו רואים שתפילה כזו חשובה כקיום התורה בעצמו. כל מגמתנו בקיום מצוות התורה היא להגיע להבנה שרצון ה' הוא המציאות בעצמה, והמעשים הם אלו שיכולים להחדיר את ההבנה הזאת. בלי מעשים, ידיעה זו תישאר חיצונית. בשל זאת חז"ל אומרים: "כיון שקבלו לעשות (את המצוות), מעלה עליהם כאילו עשו" (פסיקתא שמות יב ד"ה וילכו), וכמו שמבאר ר' אליהו די ווידאש בהקדמה לספרו "ראשית חכמה", שזה נאמר על לימוד המלווה ביראה. היראה אומרת שרצון ה' הוא המציאות היחידה, כיוון שכל מציאות אחרת פירושה כיליון וסוף ח"ו, שהרי הקב"ה מקיים את העולם רק כדי שיתגלה רצונו. הלומד תורה באופן כזה מכיר ברצון ה' כעצם המציאות, ועל כן לימודו חשוב כקיום בעצמו. (כמובן שלימוד תורה לא פוטר בשום אופן מאף מעשה, על אף שחשוב כקיום, ולא כאן המקום להאריך בזה.) כמו כן תפילה, שבה האדם "מבקש ליראה את ה'" כלשון רבי נתן, מגלה את רצון כעצם המציאות, על ידי תחושת חוסר הקיום שלי (שזו משמעותה האמיתית של תפילה) בלי תורה.

היוצא למעשה מדברים אלו, שכל פעם שאנו רוצים ללמוד, עלינו להתפלל כחלק מהלימוד בעצמו. לצרף תפילה, בין הקטנה ביותר, במילים הכי פשוטות: זכני לקיים את מה שלמדתי כעת, ובין באריכות יותר, לכל מה שאנו לומדים.