ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > לעשות מתורה תפילה

לעשות מתורה תפילה

ח׳ בתמוז תשע״ט

מחד, מובן בכמה מקומות בגמרה שלימוד התורה – "חיי עולם" – עדיף על התפילה – "חיי שעה"; מאידך, בכמה מקומות אחרים מובא אחרת, כמו אצל "חסידים הראשונים" שהיו מקדישים לתפילה תשע שעות (!) ביום. איך מתיישבת הסתירה הזו? ומה באמת עדיף? והאם ישנה בכלל סתירה כזו? (השתפכות הנפש)

ההתבודדות היא מעלה גדולה, עליונה מן הכול.
… גם טוב לעשות מהתורה תפילה. דהיינו, כשלומד או שומע איזה מאמר תורה מצדיק האמת אזי יעשה מזה תפילה, דהיינו לבקש ולהתחנן לפניו יתברך על כל מה שנאמר שם באותו המאמר, מתי יזכה גם הוא לבוא לכל זה וכמה הוא רחוק מזה. ויבקש מאיתו יתברך שיזכהו לבוא לכל הנאמר שם באותו המאמר.
והמשכיל והחפץ באמת יוליכו השם בדרך אמת ויבין בעצמו דבר מתוך דבר איך להתנהג בזה, באופן שיהיו דבריו דברי חן, וטענות נכונות לרצותו יתברך שיקרבהו לעבודתו באמת.
ועניין שיחה זו עולה למקום גבוה מאוד, ובפרט כשעושה מתורה תפילה, מזה נעשה שעשועים גדולים מאוד למעלה
(ליקוטי מוהר"ן ב, כה)

התורה שלפנינו היא תורה כ"ה בליקוטי מוהר"ן (חלק שני), שאת תחילתה ראינו בפעמים הקודמות. למעשה, המושג 'התבודדות' לא מופיע כמעט בתורותיו של רבי נחמן, אלא יותר בשיחות בעל פה בהן מסר הדרכות לאחרים. משום כך התורה שלפנינו נחשבת ליסודית ובסיסית, באשר היא בין המקומות המרכזיים בהם ייחד רבי נחמן את הדיבור על ההתבודדות.

'לעשות מתורה תפילה' – תורה היא תורה ותפילה היא תפילה; כיצד מחברים ביניהם? כמו כן, רבי נחמן לא אומר שיש כאן שני מושגים שיש קירבה ביניהם, אלא ממש אחדות של שני מושגים – לעשות מתורה תפילה, התורה הופכת לתפילה. ננסה לראות את משמעות הדברים ואת יישומם בחיינו.

"רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה? והוא סבר, זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא, והוו עסקי בשמעתא. נגה לצלויי והוה קא מסרהב רבי ירמיה, קרי עליה רבי זירא "מסיר אזנו משמוע תורה, גם תפלתו תועבה" (שבת י, ע"א). ובתרגום כללי: רבא ראה את רב המנונא מאריך בתפילתו, ושאל אותו כיצד הוא מניח את לימוד התורה שהוא חיי עולם, בעבור התפילה שהיא חיי שעה? רב המנונא לעומת זאת סבר שזמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד, ולכל דבר יש זמן משלו שצריך להקדיש לו. והגמרא מביאה סיפור נוסף בהקשר זה: רבי ירמיה היה מאריך בתפילתו ורבי זירא חיכה לו כדי שיוכלו לעסוק מחדש בדין התורה שעמד לפניהם, וקרא על רבי ירמיה את הפסוק "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה" (משלי כח).

מדברי הגמרא הללו אנו למדים לכאורה שתי מסקנות: שיש סתירה מסוימת בין התורה לתפילה, ושיש להעדיף את התורה על פני התפילה באופן כללי. כך היה ניתן ללמוד את דברי הגמרא בפשטות, אלמלא שאנו מוצאים מקורות מפורשים על עיסוק גדול של חכמי ישראל בתפילה. הראשון הוא מנהגם של החסידים הראשונים המוזכר במשנה בברכות (ה, א), שהיו ממתינים שעה שלמה לפני התפילה ושעה שלמה לאחריה ומתפללים שעה, וכך עשו שלוש פעמים ביום – שזה בסך הכול תשע שעות ביום שמוקדשות לתפילה. הגמרא (ברכות כ"א ע"א) גם מביאה את דברי רבי יוחנן האומר "ולוואי שיתפלל אדם כל היום", ועל בסיס דבריו נפסקה הלכה בשולחן ערוך. אם כן, לכאורה, תפילה עדיפה מתורה. וממילא, אנו חוזרים לשאלה הראשונה – תורה או תפילה?

* * *

"כשאדם רואה ולומד בספר מסוים, ובכל מקום שהוא ולומד מוצא את עצמו, היינו שלוקח לעצמו מוסר ורואה פחיתותו ושפלותו, בכל מקום באיזה ספר שהוא בא ומעיין שם, זה סימן שחפץ לעשות רצונו יתברך, וזה שכתוב: "אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי(תהלים מ)" – זה סימן: "לעשות רצונך אלוקי חפצתי", כנ"ל" (ליקוטי מוהר"ן, קכא). ישנן שתי צורות ללימוד תורה: האחת היא לימוד והבנה של הדבר הכתוב, כשלאחר הלימוד בא השלב של הקיום המעשי. הלימוד והעשייה אינם מחוברים זה לזה בדווקא. הלימוד היה יכול להיות לימוד שכלי, 'אינטלקטואלי', שמנותק מכל עשייה, אלא שהאדם החליט שעליו לקיים את מה שלמד. בשלב הלימוד עדיין לא נוצר מתח פנימי בין הלומד ובין הדבר הנלמד; כמה הדבר שייך אלי, איך אני מגיע לזה, מה המשמעות הפרטית שלי בדברים. כל אלו מחשבות של שלב העשייה שיבוא אחרי הלימוד.

זו צורה אחת ללימוד תורה. הצורה השניה עליה מדבר רבי נחמן בתורה זו, הוא לימוד תורה של "לעשות רצונו יתברך". בלימוד כזה הלימוד והעשייה מחוברים ביחד, ללמוד כדי "לעשות רצונו יתברך". כאן כבר בתוך הלימוד נוצר קשר בין הלומד והדבר הנלמד, יש מתח פנימי, והסתכלות על עצמי ביחס לדבר הנלמד – "לומד ומוצא את עצמו" בדבר הנלמד.

מה ההבדל הגדול בין צורות לימוד אלו? סוף-סוף שתיהן מכוונות לעשייה בשלב הסופי. אבל, עומק תפיסת התורה והחיים היא זאת שמשתנה. בלימוד הראשוני הלימוד הוא לימוד על תנאי – תמיד צריך לבוא לאחריו השלב של היישום המעשי שיבוא וינסה לחבר ביני ובין מה שלמדתי. לא תמיד זה יקרה, כמובן. הרבה פעמים נדמה שיש פער כל כך עצום בין הרצוי למצוי שהופך את הלימוד לדיבורים באוויר, לא על משהו שמתרחש בחיים שלי. בלימוד השני, לעומת זאת, ההבנה איננה שרצון ה' אמור להיכנס לחיי בצורה של התאמה חיצונית, אלא שהוא פשוט נמצא שם. לא צריך לחשוב איך מחברים בין הלימוד והמעשה, כי רצון ה' והמעשים שבחיי מוכרחים להיות מחוברים באמת. אחרת הוא לא היה רוצה ממני. אין מציאות של פירוד בין הבורא וביני, אין דבר כזה כמו 'קח את מערכת החוקים הזאת ותנסה להתמודד'. זאת תפיסה שמפרידה כל כך בין ה' וביני, כשהתורה באה לומר את ההפך הגמור: שהוא רוצה ממני דברים, שרצונו נוגע לחיי ונמצא שם, ושעלינו להתאחד מחדש מול הדמיון השליט בעולם שהנבראים עומדים ברשות עצמם. אני לומד כדי לדעת מי אני, ואיפה אני בדרך להגיע לייעודי – "לומד ומוצא את עצמו, לוקח לעצמו מוסר".

לימוד תורה כזה עדיין איננו שלם בלי החלק שמשלים אותו – התפילה. הפער הגדול בין המקום בו אנו נמצאים לבין רצון ה' מאיתנו יכול לנתק אותנו מאותה אמונה שאומרת שאנחנו אחד. אנחנו כל כך רחוקים, כל כך חסרי יכולת, בקושי מתקדמים, ואתה רוצה לומר לנו שאנחנו אחד? שאנחנו באמת יכולים להיות מתואמים לגמרי, חופפים לרצון ה'? בלא סטייה עצמית? נשמע בלתי אפשרי. לחלל הפנוי הזה נכנסת התפילה. אצל התפילה, הכול נמצא בידיו של ה', כולל ההתקרבות שלנו אליו. עכשיו אין שאלה של מרחק, יכולת או הסתברות. האינסוף יגלה את החיבור שלנו אליו כשהפער נראה אינסוף. "אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט" (שמואל-א, יד). כל מה שעלינו לעשות הוא למסור את עצמנו לידיו ובכך נוכל לדעת שאנחנו באמת אחד, ושבסופו של דבר נתאחד. רצונו יהיה כרצוננו, רצוננו יהיה כרצונו, כדברי חז"ל (אבות ב, ד). זוהי ההתבודדות עליה כותב רבי נתן שעל ידה "נזכה להתקרב אליו יתברך ולהתחבר ולהיכלל בו יתברך תמיד מכל המקומות שבעולם" (ליקו"ה קריאת שמע ה).

באופן כזה ניתן להפוך את התורה לתפילה, ולא רק להתפלל על קיום התורה. התפילה על קיום התורה באה במצב בו אנחנו לא שלמים עם התורה, לא שלמים עם רצון ה', ומחפשים את האפשרות להגיע לקיומה. אבל במצב האמיתי והשלם בו אנחנו מאוחדים לגמרי איתה, אנו הופכים את התורה לתפילה – את אותו חיבור שהתורה מגלה בינינו ובינה, אנו מבטאים דרך התפילה, שגם היא מגלה את אותו חיבור בעצמו בינינו ובין רצון ה'. התורה שנלמדת היא תורה אחרת, תורה שרצון ה' מתגלה בה בצורה זורמת וישירה. מבלי להיכנס לגדרים המדויקים של תורה מול תפילה בלוח הזמנים, קיימת ההבנה שאין כאן אחד על חשבון השני בשורש הדברים. התורה לא שלמה בלי התפילה והתפילה לא שלמה בלי התורה. שתיהן ביחד מגלות כל פעם מחדש איך אין שום פירוד בעולם, ומראות את הדרך כיצד נשוב ונתאחד, הבריאה והבורא, אנחנו וה'.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support