"כשם שאתה לא יכול בלעדיי" – אמר פעם רבינו הקדוש לתלמידו – "כך גם אני לא יכול בלעדיך"! (ע"פ חיי מוהר"ן, של). אתה לא יכול בלי הצדיק; בלעדיו לא תצליח לפרוק את משא העוונות והדאגות מכתפיך השחוחות. אך גם בלעדיך, לא יוכל הצדיק לעשות את שלו. אתה חייב לעזור לו לעזור לך.

רבינו הקדוש הוא "נהר המטהר מכל הכתמים" (חיי מוהר"ן, שלב), אך כדי להיטהר ולהתנקות, יש להיכנס לתוך הנהר. מי שיעמוד על שפת הנהר ויתפלא מהנוף, יישאר מלוכלך…

גם בין הטובלים בנהר יש הבדלים גדולים; חלק מהם משכשכים את רגליהם, חלק רוחצים, וחלק טובלים בו לגמרי ללא חציצה.

כזה היה מוהרנ"ת, הוא טבל כל כולו בנחל הנובע, ולא השאיר שערה אחת בחוץ. הוא לא בא לקבל מרבינו הדרכה או הברקה; הוא התבטל אליו לגמרי. וכך סיפר על עצמו: "כשהתקרבתי לרבינו – 'האב איך מיין מוח אינגאנצן אוועקגעלייגט' [= הנחתי הצידה את כל המוח שלי] – כאילו אין לי שום שכל; וכששמעתי דיבור מרבינו – קיבלתי פיסת שכל; עוד דיבור – עוד פיסת שכל" (אבני"ה ברזל).

ואכן, ככל שהביטול לצדיק גדול יותר, כך גם עזרתו של הצדיק גדולה יותר. וכפי שכותב מוהרנ"ת לבנו : "כל מי שסמוך יותר על כח הצדיק שיש לו כח אמתי, כפי סמיכתו באמת, כן הצדיק סומך אותו ביותר. כי בוודאי יש שינויים רבים בין בני אדם בעניין הסיוע דלעילא, מה שהשם יתברך מצילו בכל יום מיצרו המתחדש עליו. כי אם היה השם יתברך מציל הכל בשווה, אם כן היה ראוי שכולם יהיו צדיקים או בינוניים" (עלים לתרופה, מכתב שנד).

אמנם, מוהרנ"ת ידע גם ידע, שכשמדברים על כך, עלול הקורא ליפול לחלישות הדעת, בחושבו שהוא אינו מבוטל דַיוֹ לצדיק, ולכן הוא ממשיך וכותב:

"ואי אפשר לדבר בזה הרבה, כי יחזור ויתגבר חס ושלום חלישות הדעת וכו', כאשר תבין מעצמך. אך מעט אשר אני מדבר בזה, הוא מחמת שבחמלת ה' חסדו גבר עלינו, שאנו חוסים בכח אמתי אמיץ וחזק כזה עד אין קץ וחקר – על כן רמזתי לך, שכל מה שמתחזקים ביותר לחסות בו ולחזק עצמו על ידי זה, יהיה איך שיהיה, על ידי זה בעצמו מגיע עליו הסיוע דלעילא יותר ויותר" (שם).

* * *

בפרשת השבוע אנו מצטווים – "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו".

מי הוא אותו 'שונא' שעליו מזהירה התורה, שגם אם תרצה לחדול מלעזור לו, עליך להתגבר ולעזור לו? אומרים חז"ל: מדובר ביהודי שעבר עבירה (פסחים קיג ע"ב), שגם עליו יש לרחם ולעזור לו לפרוק את המשא שעל חמורו.

בא מוהרנ"ת בא ומפרש פסוק זה, כהוראה לצדיק האמת:

"כשאתה רואה יהודי שעובר עבירות, עד שהוא 'רובץ תחת משאו' – משא העוונות" – אומר הקב"ה לצדיק – "בל יעלה על דעתך לחדול מלעזור לו, אלא 'עזוב תעזוב עמו' ותעזור גם לו לפרוק מעליו את המשא הכבד של העוונות". כי "ה' יתברך רחום וחנון, ורחמיו רבים מאד. על כן הזהיר ברחמיו: 'עזוב תעזוב עמו', שאפילו נפש כזאת צריכין לעזוב ולעזור, להשתדל בכל כוחו להגביה ולהעלותו. כי יש לצדיק כח כזה" (ליקוטי הלכות, אבידה ומציאה ג, טו).

אך כדי שהצדיק יבוא ויפרוק את המשא, יש תנאי: עליך לעזור לו! שכך דרשו חכמינו על הפסוק "עזוב תעזוב עמו" – "הלך וישב לו ואמר: 'הואיל ועליך מצוה – אם רצונך לפרוק, פרוק' – פטור, שנאמר: עמו" (בבא מציעא לב ע"א).

שכן, "אם רוצה לסלק עצמו לגמרי ואינו רוצה להשתדל בתיקון נפשו כלל, רק רוצה שהצדיק בעצמו יעשה הכל עבורו, והוא לא יעשה כלל ולא ישתדל בזה כלל – אזי בוודאי אין הצדיק צריך לעסוק עמו, כי אי אפשר לעזור לו כשאינו רוצה לעסוק בעצמו בתיקונו כלל. כי האדם הוא בעל בחירה, ואי אפשר להעלותו כי אם כשיש לו איזה התעוררות מעצמו" (ליקוטי הלכות, שם).

אכן, אם רק נביע רצון לפרוק מעלינו את המשא, יהיה מי שיעזור לנו. וכבר העיד רבינו: "הלא יש אצלי אנשים שאיני יודע אם ה'שאול תחתיות' היה די להם, כי גם ה'שאול תחתיות' היה קטן לפניהם, שאם היה אפשר להם לחתור תחת 'שאול תחתיות' – היו חותרים; ועל יָדִי נתקרבו" (חיי מוהר"ן, שי). היתה להם מעלה אחת: הם רצו לצאת משם.