"ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה" (פרקי אבות, ג,א)

מסופר בפי אנ״ש גדולות ונוראות אודות רבי עוזר מאומן זצ״ל, מתלמידיו הראשונים של מוהרנ״ת, שחרף נפשו למען ההתקרבות אל הצדיק ואף כל נתיבות עבודתו היו במסירות נפש.

בעוצם תבערת לבבו נוהג היה זמן רב לצאת את ביתו תיכף במוצאי שבת קודש, ונטה אהלו אל מחוץ לעיר במקום שייחד לו להתבודד; שם התייחד עם קונו בקדושה וטהרה ועסק אך ורק בתורה ותפלה ועבודת ה׳ כל ימות השבוע, וכדי להחיות גופו הסתפק בלחם צר ומים לחץ עד לערב השבת, אז חזר לביתו.

עני מרוד היה, את ידו לא שלח בשום מסחר והקדיש כל עתותיו לעבודת הבורא, ואשתו הצדקנית היא שהיתה עזר כנגדו, חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה ושלחה ידה במלאכת האפיה, מדי יום היתה לשה ואופה "בייגלאך" [-כעכים], אותם מכרה בשוק ומהרווח הזעום ניזונו בדוחק. יודעי דבר המליצו בשנינות על אותם בייגלאך: לישתם היתה בדמעות, ואפייתם בתפילות חמות.

מעשה היה פעם וכבר עבר היום החמישי בשבוע, ועדיין לא היתה בביתם פרוטה לפורטה, יום השבת קרב לבוא ולרש אין כל.

אולם לא איש כר׳ עוזר יאבד עשתונותיו על דבר פעוט כזה, ולא ימיר חיי עולם בחיי שעה; כהרגלו קם אז בחצות לילה, יצא את הבית והועיד פניו לעבר בית הכנסת הגדול שבעיר אומן – שם היה רגיל לערוך עבודתו בשעות הקטנות של הלילה בהצנע ובאין מפריע, כשכלתה כבר רגל מן השוק – נכנס לעזרת נשים וסגר הדלת אחריו. את דאגותיו השליך אחר גוו והנעים זמירות שירות ותשבחות, שח והתבודד בינו לבין קונו, והיה מיצר על יסוריו הרוחניים יותר מאשר על חסרונותיו הגשמיים.

באותו עת כילה המיצ'ניק [- סוחר הקמח] היהודי, את מלאכתו ונפנה לביתו. (סוחר זה היה מסיים מלאכתו בליל שישי בשעות המאוחרות מפאת הדרישה הרבה אחר הקמח שברשותו, כי באו אז מכל הסביבה אצלו לקנות ולאפות לכבוד שבת).

כאשר עבר ליד בית הכנסת, שמע קול רחש בוקע ועולה משם. הדבר עורר את תשומת לבו, וסקרנותו גברה בו לדעת קולו של מי מיתמר ועולה בשעה כזאת. כיון שכך, עלה מיד לביהכ"נ והלך לכיוון הקול עד שהגיע לאולם עזרת הנשים, שם פגע במיודעינו ר׳ עוזר שהיה שקוע בלהט עבודתו, עד שלא הרגיש כלל בזר הקרב אליו.

הטה הלה אזנו, ושמע את ר׳ עוזר כשהוא מוכיח ושופט את כל האיברים שבגופו, כל אבר ואבר לחוד ומסביר לו את התכלית, מה יהא בסופו.

– עיניים! עיניים! – מרעים הוא בקול מייסר – "למה אינכם נשמרים מראות ברע? כלום אינכם יודעים את תכליתכם? מה ישאר מכם? הרי בסוף ירחשו בכם התולעים וינגסו מכם…" ותיכף סיים ואמר לעצמו: "איי עוזר האט ניט אויף שבת – וועסט האבן אויף שבת, וועסט האבן אויף שבת!" [ואם כי לעוזר אין על (הוצאות) שבת, – יהיה לך על שבת, יהיה לך על שבת!].

וכך היה מונה לכל האברים ומדבר אליהם, לכל אבר בפרטיות דיבורי התכלית לאמר: הרי כל תאוות הגוף הבל הבלים הוא ומה יהא בסופכם, כולכם תבלו ותרקבו בעפר ורמה תשלוט בכם לא ינצל אחד, ועוד דיבורים כיוצא באלו; ובכל פעם היה מסיים: "איי עוזר האט ניט אויף שבת – וועסט האבן אויף שבת, וועסט האבן אויף שבת!"

דבריו הטהורים עשו רושם ועל אתר נתמלא מבוקשו ע"י שליח ההשגחה, הוא אותו סוחר שעמד מן הצד והאזין לכל אותה שיחה מאלפת. כי הדברים שבו את לבו והתרגשות עצומה אחזה בו, ולמשמע הדברים על דחקו של ר׳ עוזר, הזדרז עוד באותו ערב שבת וקנה על חשבונו די מחסורו כל הצטרכותו לסעודות השבת, ושלחם לביתו של ר׳ עוזר, שם התענגו הפעם בסעודת שבת דשנה ורחבה, במאכלים נאים ומתוקנים.