יש תורה של תלמיד חכם אמיתי, ויש תורה של תלמיד חכם 'שד יהודאי'. וההבדל ביניהם הוא שהתורה של ה'שד יהודי' היא בבחינת 'אוירא דעלמא', שהם דברים הפורחים באויר, ואילו התורה של תלמיד חכם אמיתי היא בבחינת 'אחיד שמיא וארעא' שאינה פורחת באויר, אלא מחוברת היטב למעלה ולמטה.
ולכן ה'שדים יהודאים', אפילו שגם הם מדברים בדרך משל ומליצה וטעמים נפלאים, ובני אדם נהנים לשמוע את דברי תורתם, אך למעשה הם מייגעים האנשים שבאים לשמוע אותם, כיון שאין בשמיעתם שום תועלת, מאחר שאינם מגלים עצות למעשה איך לעבוד את השי"ת. אבל התורה של התלמיד חכם האמיתי, נוגעת עד לארץ ממש, עד למידתו של השומע בכל מקום ודרגה שהוא, אפילו בדרגה נמוכה מאד, ולכן הם תועלת לשומעים.
וזה היה הויכוח בין 'סבי דבי אתונא' [-חכמי יון] לבין רבי יהושע בן חנניה. כי הם היו חכמים מופלגים, שכל העולם התפעל מחכמתם, עד שקיסר רומי לא האמין שרבי יהושע בן חנניא [שהיה חכימא דיהודאי] יהיה גדול מהם, כמובא בגמ' (מסכת בכורות ח:).
"שכל חכמתו הוא רק חכמות היהדות, שהיא חכמה תכליתית, כי אין לו שום חכמה של הבל, הן חכמות חיצוניות של פילוסופיא ממש, הן חכמות העולם, רק כל חכמתו היא חכמה יהודיית איך להשיג את התכלית הנצחי שעוסקין בזה ישראל, שעל כן נאמר עליהם רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". (לקוטי הלכות הלכות שבת הלכה ו).
ואותם זקנים חכמי יון, בוודאי היה להם כל מיני פילוסופיות ותורות על תפקיד האדם במוסר ומידות טובות, אך למעשה נשאר הכל 'מלמעלה', במילים ומליצות בלבד, באופן שאינו משנה כלל את האדם מרע לטוב, כידוע שהם עצמם היו אנשים מושחתים.
וכמו שהגדירו הקדמונים (רבי יהודה הלוי) את חכמתם: 'ואל תשיאך חכמה יוונית אשר פרח לה ופרי אין' – חכמה יוונית אמנם מושכת עין ושובה לב ביופיה כפרח, אבל אי אפשר לשבוע ממנו. כך היה להם דרשות וספרים יפים ומושכים, אבל כל זה 'מרחף באוויר', ולא יורד למעשה שישנה את האדם לטובה.
* * *
וכל זה מרומז במעשה מחכם ותם (סיפורי מעשיות מעשה ט), שה'חכם' ידע כל כך הרבה, ולמד כל החכמות, להיות צורף בזהב ויהלומים, ואומנות הרפואה, ובכל זאת לא השתמש בזה כלל, רק נדד והסתובב ממקום למקום וממדינה למדינה 'באווירא דעלמא'. ולעומתו ה'תם' ידע רק מעט, והיה רצען פשוט, אבל השתמש בידיעה שלו, וטרח ויגע במסירות במלאכתו, עד שזכה והגיע לשיא הדרגות.
ובצורה כזאת צריך שיהיה הלימוד 'בין שמיא לארעא', כמו שאנו מתפללים כל יום (בברכת אהבת עולם) "ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים" – שהלימוד יביא אותנו לקיים את המצוות לעובדא ולמעשה, כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה.
וזה נקרא "אחיד שמיא וארעא", כי ה'ידיעה' הוא דבר גבוה כמו 'שמים', וה'עשיה' הוא למטה בגשמיות הארץ, וצריך לחבר את שניהם כאחד, שכל ידיעה שהאדם משיג – צריך להורידה למעשה בעשיה דקדושה ולהתפלל ולשפוך את הלב על זה שנזכה לקיימה ולא שיישאר כידיעה בעלמא.
וזה מה שגילה רבינו הק' על החשיבות 'לעשות מהתורות תפילות', לעשות מ'דעת' – 'עשיה', וכפי שאכן עשה מוהרנ"ת, שלקח הספר הק' "ליקוטי מוהר"ן" שמלמד את האדם דעת הכי גבוהה שיש, והורידה למעשה בספרו "ליקוטי תפילות" לבקש ולהתחנן בפשיטות שנזכה לקיימה למעשה, וכן בספרו "ליקוטי הלכות" רואים בחוש איך כל מושג והשגה עליונה של רבינו יורד למעשה עד למטה בתכלית העשיה בכל מצב ועניין.
"כי דברי רבינו זכרונו לברכה הם כלליות גדול מאד מאד, וכל תורה ותורה כלולה מכל התורה כולה ומכלליות ישראל ומכלליות כל הדברים שבעולם. וכל אדם כמות שהוא, בין אם הוא בתכלית מדרגה העליונה, בין אם הוא בתכלית דיוטא התחתונה, הכל כאשר לכל, מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, כולם יכולים למצוא עצמם, עם כל בחינותיהם, בתוך כל תורה ותורה של רבנו הקדוש והנורא זכרונו לברכה" (הקדמת מוהרנ"ת – ליקוטי תפילות).
