לפחות לספר הכל לקב"ה

'ווידוי' איננו דבר הכי אהוב עלינו; זה מזכיר לנו פשפוש קודר במעשים הרעים, ורצינות מתוחה של עשרת ימי תשובה… אנחנו לא ממש מתגעגעים אליו בעיצומו של חודש סיון, ומכל שכן שאין אנו רואים סיבה להפוך אותו למשהו יומיומי.

הסיבה היא פשוטה: הווידוי לא מוכר לנו מהזווית המתוקה והמשחררת שלו, ולכן גם אין אנו להוטים אחריו. בו ברגע שנגלה עד כמה הווידוי נפלא, משחרר ומחדש, לא נוכל לעבור יום בלעדיו!

רבינו הקדוש הוא זה שמצייר ומגיש לנו את הווידוי בצורה אהובה ומתוקה כל כך, עד שהוא הופך אותה למשהו יומיומי. 'קבע לך זמן בכל יום, שבו אתה יושב בפינה נסתרת, בבית או ביער, ומשיח את לבך לפני השם' – מדריך אותנו רבינו הקדוש – 'אל תשאיר מאומה אצלך. נפלת? נכשלת? תכננת והתאכזבת? סַפֵּר את הכל לה".

ה' יתברך יודע ממילא את כל העובר עלינו, ואם כן, מה בצע לטאטא את הדברים מתחת לשטיח? וכי השתיקה וההתעלמות תטיב איתנו? אדרבה, היא רק תעמוד לנו לרועץ. "כי החרשתי" – אומר דוד המלך – "בלו עצמי" (תהילים טז) – "כאשר החרשתי מלהתוודות על פשעי לפניך, בלו עצמי מרוב אנחותיי ודאגותיי כל היום, שהייתי דואג מפני הפורענות" (רש"י).

מאידך, מי שאינו מחריש, אלא פותח את פיו דבר יום ביומו לספר לפני ה' על נפילותיו ומעידותיו – מרוויח המון.

עלעול קל ב'ספר המידות' מגלה שהווידוי הוא דבר נפלא ומשתלם גם ברוחניות וגם בגשמיות. זה מביא כפרה ופיוס – "הקדוש ברוך הוא נתפייס על ידי וידוי, ודומה כאילו בנה מזבח והקריב קרבן" (ספר המידות, תשובה צז); זה מביא הצלחה – "על ידי וידוי תצליח" (ספר המידות, הצלחה טו); זה מרומם את האדם – "על ידי וידוי דברים זוכה להתנשאות" (ספר המידות, התנשאות ח"ב יד); וגם מביא להסדר עם האויבים – "על ידי וידוי יתבטל מעליך מחשבות שונאיך" (ספר המידות, מריבה יג).

מלבד כל זאת, הרי בכך מקיימים מצוות עשה המופיעה בפרשת השבוע: "והתוודו את חטאתם אשר עשו". וכדברי הרמב"ם (הלכות תשובה פרק א הלכה א): "כל מצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו – חייב להתוודות לפני הא–ל ברוך הוא, שנאמר 'איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו' – זה וידוי דברים. וידוי זה, מצות עשה".

מה יש יותר טוב מזה? גם שופכים את הלב, גם מרוקנים את המטען הכבד, גם מתכפרים ומיטהרים, גם מצליחים ומתנשאים, וגם מקיימים מצוה.

* * *

מי שמתבודד כל יום יודע לספר על הטעם הנפלא של הוידוי והסיפור הישיר לפני ה'; טעם שאין לו מתחרים, טעם האמת. אתה מעלה את האמת על השולחן, לא משחק את המוצלח, לא מטייח ולא מעגל פינות. גם אם עדיין אין בך הכוח לתקן ולהשתפר, גם אם בעת הוידוי עצמו אינך יודע כיצד תצליח להיחלץ מהיום והלאה מלפיתת היצר – אינך מתעלם מן האמת, אלא מודה ומתוודה: 'חטאתי עוויתי פשעתי לפניך'.

כנות זו חביבה ויקרה מאד בעיני ה' יתברך. "כי עיקר מעלת הוידוי שחשוב בעיני ה' יתברך כשמתוודין לפניו – הוא האמת. דהיינו מה שהוא מודה על האמת. שזהו עיקר לשון וידוי, מלשון 'מודה'. דהיינו, שהוא מודה ומתוודה שחטא ופשע נגדו יתברך וכזאת וכזאת עשה, שזה יקר בעיני ה' יתברך, מאחר שעל כל פנים מכיר חטאו ומכניע את עצמו לפניו יתברך, ומודה ומתוודה על האמת שעשה כך וכך נגדו יתברך" (ליקוטי הלכות, קריאת שמע שעל המטה ב).

לכן גם מקדימים תמיד לווידוי בקשה: "אלוקינו ואלוקי אבותינו, תבוא לפניך תפלתנו ואל תתעלם מתחנתנו, שאין אנו עזי פנים וקשי עורף לומר לפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו צדיקים אנחנו ולא חטאנו. אבל אנחנו ואבותינו חטאנו". 'ריבונו של עולם' – אנו טוענים ואומרים לפניו – 'גם אם נפלנו והתלכלכנו, וגם אם עדיין אין אנו יודעים את הדרך איך לצאת מחלאת העוונות, אין אנו משקרים את עצמנו לאמור 'צדיקים אנחנו ולא חטאנו'. אנו מכירים באמת, ומחפשים את הדרך איך לחזור ולהתקרב אליך. אנו ממשיכים לחפש את הדרך איך לשוב אליך' (ליקוטי הלכות, נפילת אפיים ו, ה).

אותו חיפוש אמיתי מהווה תיקון בפני עצמו לכל החטאים. "כי זה עיקר התשובה, כשאדם מבקש ומחפש אחר כבודו יתברך, ורואה בעצמו שרחוק מכבודו יתברך, ומתגעגע ושואל ומצטער: 'איה מקום כבודו'. וזהו בעצמו תשובתו ותיקונו" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, יב).