"צריך כל אדם לרפאות נפשו… וזה על ידי שמתייגע בתורה עד שזוכה לידע אותה ולהבינה, כי יש התרחקות שהוא התחלת התקרבות, שיתאמץ להתקרב יותר… שהוא בחינת לילה… בחינת 'נפשי איויתיך בלילה'… כי התורה נקראת אור שהיא היפך החושך".
('ליקוטי מוהר"ן' ח"א עד)

הפתיחה של המאמר "צריך כל אדם לרפאות נפשו" מעוררת בודאי תמיהה אצל כל מעיין: "כל אדם"? "לרפא"? כולנו חולים?!

כשרבינו אומר 'כל אדם' הוא מתכוון גם לצדיקים – איזו רפואה הם צריכים?

אכן, באמת כך, אולי לא כולנו מודעים לכך, אבל נפשו של האדם מטבעה חסר לה תמיד, היא כמהה כל הזמן לאיזה משהו נעלם שייתן לה אושר, שלימות וסיפוק. כמו שכתוב "וגם הנפש לא תִמָלֵא" (קהלת ו, ז). יעיד על כך כל מי שניסה להטות אוזן לקולה של הנפש.

* * *

יש המנסים להשקיט רעבון זה באמצעות סיפוק צרכי הגוף, ויש המתעלמים ממנו לגמרי, אבל רבינו מגלה לנו מהו "המזון" שבכוחו להרגיע את הנפש המשתוקקת – חוכמת התורה, וזאת – "על ידי שמתייגע בתורה עד שזוכה לידע אותה ולהבינה".

איננו באים ח"ו לזלזל בלימוד התורה אף בלי הבנה, שגם הוא חשוב מאד – כמו שכתוב בזוהר (ויקרא דף פה ע"ב) "אית מאן דלעי באורייתא ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע – כל מילה ומילה סלקא לעילא וקוב"ה חדי בהאי מילה" [= מי שלומד תורה ומגמגם בה בגימגום שאינו יודע – כל מלה עולה למעלה והקב"ה שמח באותה מילה] – אבל כשאדם מתייגע בתורה ומבין אותה, הוא זוכה לחוכמת התורה שממלאת את החיסרון של הנפש ומרפא אותה.

* * *

רבינו, כדרכו, אינו מסתפק במתן עצה, אלא גם מסביר לנו את כל העניין לאורכו ולרוחבו. נשתדל גם אנו להבין מעט, במיוחד כשמדובר ברפואת הנפש שלנו.

הקב"ה חפץ לקרב אותנו ולהשפיע לנו תמיד חסדים, אבל כדי לקרב אדם צריך גם לרחק אותו לפעמים, כדי שיתאמץ להתקרב יותר; כשמשפיעים לאדם חסד, צריך גם לצמצם אותו לפעמים, כי כשנותנים סעודה לאדם שבע אין זה חסד.

דבר זה הוטבע גם בבריאה, שקודם כל יום חדש, שבו מרעיף הקב"ה עלינו חסדים – כמו שכתוב "להגיד בבוקר חסדיך" – מוכרח לבוא לילה, שאז יש רק להתחזק בציפייה אל האור ובאמונה שבוא יבוא – "ואמונתך בלילות".

נפשו של האדם, טיבעה כטבע הלילה, שהוא זמן הצמצום והציפייה, כמו שכתוב "נפשי איויתיך בלילה"; היא נבראה כך, כדי שהיא תשתוקק באופן תמידי להדבק באור ה' יותר ויותר.

* * *

למדנו אפוא שהרעבון הזה של הנפש הוא רעבון לרוחניות. במה נשביע אותו? ודאי הוא שכל מצווה וכל מעשה טוב מקרב אותנו לה' ומספק במידת מה את הרעבון הזה, אבל לפעמים גם כשעובדים את ה' מרגישים שהעבודה לא מספקת את הנשמה באופן מושלם.

רבינו מגלה לנו את הפיתרון לבעיה: לומדים תורה ביגיעה, עד שזוכים להבין ולדעת אותה. כל אחד לפי מדרגתו ומצבו, לפי האפשרות שיש לו לעסוק בתורה, שישתדל להבין, בבהירות ובאופן יסודי את אשר הוא לומד, ולא ללמוד סתם ברפרוף ובערך.

זאת משום שחוכמת התורה היא היא השפע הטוב שהקב"ה משפיע לעולם ואליו הנפש כמהה, כמו שאמרו חז"ל "אין טוב אלא תורה" (אבות ו, ג). התורה היא האור המאיר כל יום מחדש ואשר אליו השתוקקו כל הלילה, כמו שכתוב "וירא אלוקים את האור כי טוב" (בראשית א' ד') וכמו שכתוב: "ותורה אור" (משלי ו, כג).

וכן כתוב בזוהר הקדוש: "זכאין אינון דידעי אורחוי דאורייתא … דאינון נטעין אילנא דחייא לעילא דכלא אסוותא" [= אשרי אלו שיודעים דרכי התורה… שהם נוטעים את עץ החיים שמעל לכל הרפואות]. כי ידיעת התורה היא התרופה לנפש, והיא זו שמספקת באופן מלא את הצימאון שלה, ועל ידה זוכה אדם להיות במצב של אור יום שבו שופע עליו אך טוב וחסד.

"והאר" עינינו בתורתיך – תרתי משמע!