הם למדו שניהם באותו מקום, עשו שנים יחדיו בלימודים לקראת הכשרה מקצועית בתחום המורכב, וחלמו יחדיו להצליח בענף המבטיח. ככלות שנות לימוד עמוסות ועוד מספר שנים של התנסות בשטח, הם מצאו את עצמם בשני קצוות: האחד מסודר לעילא ולעילא במשרה נוצצת ששכרה נוסק לסכומים נאים ושמה הטוב בצידה; האחר, מחפש עבודה נלאה, מגשש ללא הרף, מציע את עצמו למעבידים אין מספר, ועבודה של ממש, אין.

'מה לא עשיתי טוב? היכן נכשלתי?' – ביקש החבר להבין. 'למדתי איתך יחד את כל רזי המקצוע, ובכל זאת אינני מצליח לממש את הלימודים!'

'תאמר לי, בשיעורים הראשונים השתתפת?'

'לא'

נו, מה תרצה? בחרת לוותר על שיעורי המבוא. בדיוק אז העבירו לנו את החומר שחסר לך, את התמונה הכללית. חידדו את המטרה, הבהירו את היעדים החשובים באמת, הנחילו לנו מבט מקצועי חד-עין על התחום ועל רזיו. שאר השיעורים עסקו רק בכלים השונים. חסרה לך הבנה בסיסית מאוד, חסר לך הכיוון הכללי.

* * *

מי בעולם אינו מחפש הצלחה? כולם מחפשים, אך לא כולם ממש מוצאים. רוב בני אדם יצאו אי פעם אל הדרך לקראת הצלחה כלשהי, חלקם עשו זאת על מנת להביא לביתם פרנסה בכבוד, אחרים כדי להשיג תהילה, הון ואושר. הצד השווה שבהם, שבנקודה כלשהי בדרכם הם נתקעו. לא הצליחו להמשיך ולהגשים את החלום.

בחיים, יש מצליחים ויש נכשלים. ואין זו רק תוצאה אקראית. על-פי-רוב, ההצלחה כרוכה בסימון ברור מאוד של מטרה. אנשים רבים יוצאים אל דרכם מתוך רצון להגיע ליעד כלשהו, אולם את אותו יעד נכסף ונחשק מעולם לא סימנו. הם אמנם צעדו, אך לא לקראת כיוון מסויים. התוצאה הינה בדרך כלל בהתאם. ההצלחה כרוכה ללא ספק בהכרה ברורה ובהירה של המטרה.

מה שלומדים בשיעור הראשון

את התורה ואת העבודה והאמונה, אנחנו אמורים לחפש לפחות כפי שבני אדם להוטים למצוא עבודה טובה ששכרה בצידה ורווחיה נאים, וכל טובות שבעולם בצידה. "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה" – יהודי אמור לחפש את מטמוני התורה, להשיג את דרכיה, להגיע אל טעמה הנפלא, להרוות את צמאון נפשו התאבה במנעמיה. הרבה יוצאים אל הדרך הזו, הרבה מאוד, אך מעט מדי מגיעים. על כך אמר קהלת: "אדם אחד מאלף מצאתי" – 'בנוהג שבעולם אלף נכנסים למקרא אין יוצאים מהם להצליח שראוייה למשנה אלא מאה, ואותם מאה שנכנסו למשנה אין יוצאים מהם לגמרא אלא עשרה, ואותן עשרה שנכנסין לגמרא אין מצליח מהם אלא אחד להוראה' (רש"י שם, וילקו"ש ירמיהו, ל"א).

לכל הנושרים במחצית, שליש, או רבע דרכם, יש סיבה אחת משותפת: הם אינם זוכרים או שמעולם לא שמעו את השיעור הראשון. אז, באותו שיעור הונחלה המטרה, הושרשה הכוונה הפנימית שחייבת לפעום לאורך כל הדרך לקראת המטרה. לתורה הקדושה יש תכלית, יש יעד, ומי שהמטרה הזו ניצבת כל העת לנוכח עיניו, הוא ורק הוא מסוגל כל העת לצעוד בכל מצב לקראת היעד הנחשק, לדלג על מכשולים ולמצוא בכל פעם פתרון ועצה, איך להתקדם עוד יותר לקראת ההצלחה האמיתית.

השיעור הראשון של כלל ישראל, מתומצת בדיבר הראשון מעשרת הדיברות "אנֹכי השם אלוקיך". שמענו אותו ממש כעת, בחג השבועות. זו המטרה, וסביב הכיוון הברור הזה, אמורה הנפש וכל כוחותיה להתרכז. ה'אנֹכי' הוא נקודת המרכז של עולמו הפנימי של כל יהודי. ומכאן ממש הוא אמור לכוון את עצמו כל העת לקראת המטרה, בכל פעולה, בכל דיבור ובכל מחשבה. ומתוך הדיבור הזה, מתוך נקודת המרכז הזו, שופעים ויוצאים כל דברי הצדיקים. על הנקודה הזו הם מדברים, על ה'אנֹכי השם', אהבת השם, יראת השם, התפעלות, נקודות טובות, חיות, דבקות. כל הגוונים הללו הם ביטויי הנשמה הפנימית אשר היא ורק היא מסוגלת לשמר את שלהבת ליבו של יהודי דולקת, בוערת, עולה מאליה. שואפת תמיד לקראת מטרה שיש בה ממש.

ומי שבליבו יוקדת נקודת ה'אנֹכי', שום רוח וסער של עולם הזה, אינה יכולה לו.

לב דולק

הפרשה אוהת קראנו בשבת האחרונה, מוכתרת בשם 'בהעלותך', והדבר פלא. כל אותה העלאה עליה מצווה אהרן הכהן, אינה אלא פרט אחד מתוך מצוות הדלקת נרות המנורה הטהורה במקדש. כמו תאמר, בשעה שאתה עושה כך וכך, שים ליבך להקפיד על כך וכך. העלאת הנרות אל מול פני המנורה, וכפירוש רש"י "שתהא שלהבת עולה מאיליה", אינה אלא פרט בתוך עניין מנורה, ועל הפרט הזה נתקנה פרשה שלימה, מדוע.

אלא לומר לך.

כדי להדליק בעולם את נרות הנשמה, לגרום לנפש יהודית לדלוק חרף רוחות הפרצים של תעתועי הדימיון וההבל, נדרשת 'העלאת הנרות'. ה'בהעלותך' הוא המכוון. יודע אתה יהודי, מדוע יש בעולם כל כך הרבה יהודים כבויים, למרות ועל אף שהם לומדים, מתפללים, עושים מצוות? הסיבה פשוטה: חסר להם כיוון, חסרה להם ההכרה הבהירה לאן כל זה אמור להוביל; לאן המצוות, הלימוד, והמעשים הטובים, אמורים להמריא. כדי להצליח בדרכו, מוכרח היהודי להיות מכוון תמיד לקראת מעלה, להבין ולדעת שיש מטרה למעלה ממטרה ותכלית למעלה מתכלית. ועל כל זה לומדים אך ורק בשיעור הראשון "אנכי השם אלוקיך".

את השיעור הזה מעבירים לנו הצדיקים כל העת. הם המטיבים את הנרות, דואגים לכך שנשמותיהן של ישראל ידלקו ויעלו תמיד כלפי מעלה, נוכח פני המנורה הטהורה. על נר דולק מאיימת כל העת רוח נושבת. העולם הוא סתירה בפני חיפוש אמיתי, נושף על נר הנפש ומבקש לכבותו בטרם ינחל הצלחה אמיתית. הצדיקים בדיבוריהם הבוערים, בתורתם, בשיחותיהם, ובעצם מהותם, שומרים את שלהבת הנפש עולה מאליה. מזכירים לנו תמיד את השיעור הראשון – לא לשכוח, יש עוד הרבה לאן להגיע.