דווקא בגלל הפחד – להתחזק!

"א-ל-ו-ל" – המילה שהרטיטה והרעידה את נימי לבו של היהודי העתיק מהעיירה העתיקה… השאלה היא רק: מה אנחנו – בדורנו העפרורי והיבש – עושים עם זה?

בדורות קדומים היה די במילה זו כדי לעורר לבבות, לשחרר סתימות, להקיץ נרדמים ולעורר ישנים.

כבר בברכת החודש, בשבת שלפני ראש חודש אלול, היו אנשי מעלה נרתעים ונפחדים, נרגשים וגועשים מאימת יום הדין המתקרב ובא. "והנה" – כותב מוהרנ"ת לבנו – "ימי המשפט והדין הגדול של ראש השנה ממשמשין ובאין, וכבר ברכו ראש חודש אלול, וצריכין לרעוד ולפחוד מאד ממשפט הזה שנוגע לחיים נצחיים, ואי אפשר לשחד בממון ולפייס בדברים"(עלים לתרופה) – – –

ומי מדבר, על ראש חודש אלול עצמו; "ודיבר עמי" – מספר מוהרנ"ת על רבינו הקדוש – "ושאל אותי אם נפל עלי פחד בזה הראש חודש אלול. וסיפר לי, שעליו נפל פחד גדול ונורא מאד כששמע קול השופר בזה היום שהתחילו לתקוע כי אחזתו פחד ורעדה גדולה!" (חיי מוהר"ן, לט).

ובדורנו אנו?

מה נאמר ומה נדבר… מפחיד לגלות שכמעט ולא פוחדים…

* * *

היה אפשר לסיים את המאמר עם המשפט "חבל על דאבדין ולא משתכחין"… אך אנשי בשורה אנו היום: פחד ואימה של אלול אינם נחלת העבר. הם שייכים ואפשריים גם היום, אנו רק צריכים ללמוד איך להשתמש בהם.

כל אחד מאיתנו היה יכול לעורר בלבו את הפחד, אלא שהוא מוותר על כך מראש, בחשבו: מה יוסיפו לי הפחד והאימה, מלבד עצב?…

"כי יש בני אדם הרבה, כשמעיינים בספרי מוסר שמדברים מעוצם מרירת העונשים של גיהנם וכו', הם מתפחדים מאד. אבל הבעל דבר מתגרה בהם ומפילם על ידי זה לעצבות גדול יותר מבתחילה, עד שלפעמים נופלים על ידי זה יותר חס ושלום. ויש שנופלים חס ושלום כל כך, עד שבאים לכפירות חס ושלום.

"וכל זה, מחמת שאין להם דעת מצדיקי אמת להחיות את עצמן, ונדמה להם שכבר נשקעו בדרכיהם כל כך חס ושלום, עד שאי אפשר להם לשוב עוד. ועל כן, כל מה שרואין יראות ועונשים, נופלים בעיני עצמן יותר ויותר" (ליקוטי הלכות, בכור בהמה טהורה ד, יז) – ומאחר שכן חושב לו האדם, מה לי לעורר את הפחד?

"אבל ה' יתברך חומל על עמו, ושולח עלינו הארה על ידי צדיקי הדור… עד שתגיע היראה לטובה אפילו להגרוע שבגרועים. שאפילו הרחוק מאד מאד יהיה לו דעת אמיתי להבחין האמת שגם הוא יש לו תקוה, כי רחמיו יתברך רבים מאד מאד.

"ועל כן בודאי לא יפול על ידי יראת העונש; אדרבא, מיראת העונש יחזק את עצמו למצוא בעצמו נקודות טובות ולשמח את עצמו במה שהוא מזרע ישראל על כל פנים, ולהמשיך על עצמו חיות ושמחה על פי כל הדרכים והעצות שהזהירנו רבנו זכרונו לברכה, כמבואר בספריו הקדושים.

"נמצא, שדייקא על ידי יראת העונש יבא לשמחה גדולה, כי יראת העונש תכריחהו לקיים דברי הצדיקים אמיתיים שמזהירים מאד מאד את הגרוע שבגרועים שיחזק את עצמו בשמחה תמיד על פי דרכי עצותיהם הקדושות" (שם).

* * *

בכן, אם עד היום לא הרגשנו מחוייבים לחפש בעצמנו נקודות טובות, לדון את עצמנו לכף זכות ולהתחיל מחדש לעבוד את ה' בשמחה, הרי ש"אלול" יגרום לנו להתנער מהעצלות והקרירות, ולציית לדברי רבינו.

אל לנו לפחד מהפחד… נחפש את הפחד, נעורר את האימה, נרעיד את ליבנו ברעדה גדולה מאימת הדין, אבל! נשתמש עם הפחד נכון: נתעורר על ידו להחשיב כל נקודה זעירה, הרהור תשובה, רצון טוב, אנחה והתקדמות קטנה.

…"ואפילו מי שנפל מאד ח"ו, אפילו אם נפל לעבירות ח"ו, צריך לו גם כן שיהיה לו יראה גדולה מה' יתברך, להתחזק את עצמו בכל נקודה ונקודה שיוכל למלט נפשו מרע ולמשוך את עצמו לאיזה טוב. ואל יפטור את עצמו, מאחר שכבר נפל כל כך, אם כן הותר לו הכל ח"ו. חלילה, לא תהא כזאת בישראל! כי אין חושך ואין צלמוות להיסתר שם כל פועלי און, כי גם בשאול תחתיות ומתחתיו צריכין לירא את ה' מאד מאד, כי בכל מקומות ממשלתו!" (שם).