כיצד יתגלה לנו כי טוב ה', גם במצב השפל שלנו? את התשובה אומר הפסוק: "טוב ה' לקוויו, לנפש תדרשנו". הנפש צריכה לדרוש, לבקש את מה שאינו גלוי לעין. אלו שיקוו ולא יטעו אחרי הראיה השטחית הראשונית שנראה שאין מה לעשות, ויאמינו ברצון ה' בהם, יזכו גם לראות את טוב ה' עליהם, כשידרשו אותו באמת.

בפעם הקודמת למדנו על כך שבעצם כל אדם אמור להבין מדעתו שהקב"ה רוצה שהאדם יתפלל אליו, ועל הדבר הזה משה רבינו מוכיח את עם ישראל על כך שהם לא חשבו על זה, בגלל שהם "כפויי טובה" – הם רצו להצליח בכוחות עצמם. ההתבודדות אם כן, היא חשיבה פשוטה שצריכה להתחייב אצל כל אחד.

לכאורה תמוה הדבר. רבי נתן מביא מייד לאחר מכן את טענת "מקצת המהפכים את האמת" על כך שאדם פחות ונמוך לא מיועד לעבודה רוחנית גדולה כמו תפילה אישית לפני הקב"ה, ורק גדולי המעלה יכולים לעסוק בה. לכאורה, אנחנו מבינים שהטעות שלהם היא טעות, אבל החשיבה לא מופקעת לחלוטין. עצם המחשבה נכונה בדברים מסוימים בהם מצינו ש"לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול", וישנן הנהגות התלויות בדרגת האדם העושה אותן. אז הגם שלטעון את הטענה הזאת בנושא הזה זאת טעות גמורה, אבל אפשר להבין על כל פנים את הטעות.

מדוע, אם כן, נתבע עם ישראל על כך שהיה צריך לחשוב על התפילה לקב"ה מעצמו, מבלי שילמדו אותו את כל מהלך החשיבה שעומד מאחורי עניין ההתבודדות. זה כל כך פשוט – אומר להם משה רבינו – וכל הטעות שלכם נובעת מכפיות טובה גרידא. למה זה כל כך פשוט?

למעשה, יכולים להיות קשיים נוספים מלבד הקושי המחשבתי הזה. מסופר על רבי נחמן בשבחי הר"ן (ב, א) שהיה מתבודד כבר בילדותו חלק גדול מהיום: "וכמה פעמים היה, שהיה נופל בדעתו מחמת זה שראה שהוא מתפלל ומעתיר ומפציר כל כך שיתקרב לעבודת השם יתברך, ואין מסתכלין עליו כלל. ומחמת זה נפל לפעמים בדעתו, ולא היה מדבר עוד כל כך בינו לבין קונו איזה ימים. אחר כך נזכר בעצמו והתביש בעצמו על שהרהר אחר מדותיו יתברך, כי באמת בודאי השם יתברך חנון ורחום וכו' ובודאי הוא רוצה לקרבו וכו', וחזר ונתחזק בדעתו והתחיל שוב להעתיר ולדבר לפני השם יתברך כנזכר לעיל, וכן היה כמה פעמים." טעות זו יכולה לקרות אצל כל אחד כאשר עובר זמן והוא לא נענה. אצל אחד זה יתבטא בהפסקה מתפילה בכלל, ואצל השני זה יתבטא בחוסר רצון להתפלל ויאוש שמעורב עם התפילות שלו.

אלו מקצת הבעיות שיכולות להחליש את האדם שרוצה להתבודד. יכולות להיות עוד הרבה בעיות שימנעו אותו מתפילה אמיתית שלא מעורבת ביאוש. אם כן, למה עניין ההתבודדות הוא דבר כל כך פשוט עד שישנה תביעה על שלא חושבים על כך לבד?

* * *

מאחורי כל הבעיות הללו מסתתר מכנה משותף אחד. כמו שר' אלטר טפליקר זצ"ל (מלקט הספר) מדייק מהגמרא, הבעיה האמיתית שלנו היא ש"סוף דעתו" של הקב"ה לא ברורה לנו. כלומר, בוודאי שאם נחשוב על כך ברצינות נדע מה הוא רוצה מאיתנו. אבל הוא לא מודיע בפירוש, וכך נותר המקום למי שרוצה לטעות, לבוא ולטעות.

הקב"ה לא אמר לנו שאנחנו צריכים להתפלל אליו. הוא רק אמר: "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים". הוא אומר שזה בוודאי דבר קשה להישאר במדרגה כה גבוהה כשחוזרים לחיים הרגילים אחר מעמד הר סיני, עם כל הנסיונות שאינם פוסקים לרגע, ורק מתגברים בכל יום מחדש: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום" (קידושין לא ע"ב). המסקנה גם היא ברורה, כמו שהגמרא ממשיכה: "ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו". אין אפשרות בכוחות אנושיים לכסות את כל הבעיות שיכולות לצוץ. אכן, "מי יתן והיה לבבם זה ליראה". זה לא דבר פשוט בכלל. אבל הקב"ה לא מודיע לנו בפירוש מה לעשות בעקבות כך. השאלה היא שאלה, אבל התשובה לא נאמרת.

אנחנו מרגישים שצריכה לבוא כאן תשובה. שאלה כזאת לא יכולה להישאר לא פתורה. מי יתן? מלמדת הגמרא, שאת המסקנה הזאת אנחנו כבר צריכים לעשות. כל מי שלא רוצה להטעות את עצמו במצב שלכאורה נשאר על פני הדברים לא פתור, צריך לחשוב למה באמת הקב"ה מתכוון. כשהוא יחשוב, הוא יגיע לפיתרון הנכון. אבל כשהוא לא יחשוב, כאן יכולות לבוא כל הבעיות.

אם ברור לאדם שאם הקב"ה מבקש ממנו לקיים דבר מסוים- אז זה אומר שחייבת להימצא דרך לקיים אותו; אם ברור לאדם שהקב"ה רוצה לקרב אותו, ולא נותן לו רשימה של ציוויים ומשאיר אותו לבד; ואם הוא רואה שאין שום כיוון הגיוני איך הוא יכול לקיים את מה שה' רוצה ממנו, כשהמרחק בינו לרצון ה' הוא מרחק שמים וארץ, הוא יגיע למסקנה אחת ברורה: שהקב"ה רוצה לעזור לו גם בדרך. כל חוסר בהירות על אחת מהידיעות הללו, יביא לרפיון בתפילה. אם יש רפיון בכך, כבר יכולות כל השאלות לבוא: וכי אני ראוי להתפלל לפני ה'? או, מי אומר שהקב"ה רוצה את התפילה שלי, אחרי הרבה פעמים שהתפללתי באמת ולא השתנה מאומה? אבל לאמיתם של דברים, אין כאן שאלות. זה לא אומר שהכל הפך להיות מובן, אבל ברור שהדרך מוכרחת להיות בתפילה.

בגלל שסוף דעתו של הקב"ה לא נאמרה לנו בפירוש, עובד היצר הרע בכל כוחותיו לבלבל אותנו מלהגיע למסקנה. "כי הבעל דבר (היצר הרע) מחליש מאד דעתו של כל אחד ואחד כאילו עליו לא כוונו רבותינו זכרונם לברכה (על חובת ההתבודדות) לפי עכירת מעשיו וקשיות ערפו וכו'. אבל באמת אינו כן; השם יתברך רוצה שנבין בעצמנו סוף דעתו שרצונו וחפצו שנבקש אותו תמיד" (השתפכות הנפש, פתיחה).

על זאת נסובה ההתחזקות העיקרית של האדם. לא להתבלבל לרגע ממה שה' רוצה ממנו. למרות שזה לא כתוב במפורש והקב"ה לא אומר שצריך לעשות כך, הברירות על כך חייבת להיות מוחלטת. דרך ההתחזקות תהיה, כאשר נברר ונאמין לעצמנו שה' רוצה בנו ובהתקרבות שלנו אליו, מכל מדרגה שלא נהיה בה. כשזה יהיה ברור לנו, נגיע למסקנה המתבקשת שה' יתן לנו לב ליראה אותו – כי שאלות לא יכולות להישאר לא פתורות. אם נישאר בשאלה כיצד נוכל מעומק שפלותנו לעלות מחדש ולהתקרב לה', ונישאר ללא תשובה, פירוש הדבר יהיה שהשאלה צודקת. אין באמת תשובה. האמונה ש"טוב ה' לכל" (תהלים קמה) תתעורר ותצעק לנו שלא יכול להיות כך לעולם. התשובה מוכרחת לבוא מה' – והיא בוודאי תגיע. אכן, כיצד יתגלה לנו כי טוב ה', גם במצב השפל שלנו? את התשובה אומר הפסוק: "טוב ה' לקוויו, לנפש תדרשנו" (איוב ג, כה). הנפש צריכה לדרוש, לבקש את מה שאינו גלוי לעין. אלו שיקוו ולא יטעו אחרי הראיה השטחית הראשונית שנראה שאין מה לעשות, ויאמינו ברצון ה' בהם, יזכו גם לראות את טוב ה' עליהם, כשידרשו אותו באמת.