רבי נחמן בתורה קפ"ח בליקוטי מוהר"ן כותב: "כי קודם שיוצא האדם לאוויר העולם, מלמדין ומראין לו כל מה שצריך לעשות ולעבוד ולהשיג בזה העולם". לכל אחד מאתנו יש שליחות מיוחדת בעולם הזה, וכשמלמדים אותו את התורה, הפירוש הוא שמלמדים אותו ומגלים לו מה השליחות שלו בעולם. רבי נחמן מסביר שבשליחות של כל אחד מאתנו, יש שלושה מישורים: מה האדם צריך לעשות, לעבוד ולהשיג.

לעשות – זה מעשים מיוחדים שכל אחד מאתנו צריך לעשות בעולם, ורק הוא יכול לעשות אותם.

לעבוד – זה עיבוד, עבודה רוחנית, עבודת המידות, תיקון ושינוי של הדברים הרעים שבי, ושיפור של הדברים הטובים.

ולהשיג – זה מה שהוא צריך ללמוד כאן בעולם הזה.

נשאלת השאלה: אם רוצים שהאדם ידע מה התפקיד שלו, אפשר להבין שמלמדים אותו. אבל אם מלמדים אותו, למה משכיחים ממנו את זה? אם אתה משכיח, אל תלמד. אם אתה מלמד, אל תשכיח. מה התועלת שבזה?

המפרשים של הגמרא מסבירים שאם לא היו מלמדים את כל אחד מאתנו מה העניין שלו בחיים, אז הוא היה בא לעולם ולא היתה לו שום דרך לדעת מה העניין שלו. כי הוא אף פעם לא ידע את זה, אף פעם לא למד את זה. לכן מלמדים אותו, שידע. אבל אם לא היו משכיחים את זה ממנו, אז הוא היה בא לעולם ויודע בצורה ברורה בלי ספק, בדיוק מה הוא צריך לעשות, בלי סימני שאלה. ולא היתה לו שום בחירה. לכן מלמדים – ומשכיחים. ומה שנשאר מהלימוד הזה נקרא "רשימו", רושם. הוא לא ממש זוכר, אז יש לו הכרח לחפש. מצד שני, כשהוא יגיע לזה, הוא ירגיש: "זה נראה לי מוכר, זה כבר היה פעם, שמעתי את זה פעם". תהיה לו יכולת לזהות מה שייך אליו. אולי זה קשור למה שאנשים קוראים "אינטואיציה", או קול פנימי. ובכן, באנו לעולם הזה כדי לחפש אבידות. איבדנו משהו. לא סתם משהו. איבדנו את עצמנו. היה לי פעם את עצמי. ידעתי פעם מה אני צריך לעשות פה ושכחתי. אני צריך להיזכר. העבודה של האדם בעולם, זה תהליך של היזכרות, בו הוא צריך למצוא מה שייך אליו ומה נוגע אליו. אומר דניאל (פרק י"ב פס' ד'): "ישוטטו רבים ותרבה הדעת". על ידי החיפוש הדעת תהיה יותר גדולה מאשר אם היינו מקבלים הכל מוכן מהתחלה. ברגע שחסר לי משהו ואני מחפש אותו ורוצה אותו ומתפלל עליו, אני סובל עבור זה ומנסה ומתלבט ועובר כל מה שאני עובר – ולבסוף כשאני מוצא אותו – "ישוטטו רבים ותרבה הדעת". הדעת מתרבה על ידי החיפוש. כשאני אמצא את מה ששייך לי, אחרי שחיפשתי אותו, אני אהיה הרבה יותר שמח. אני אהיה הרבה יותר מחובר לדבר הזה, אני אעריך את זה, זה יהיה ממש שלי. אני עבדתי על זה, זה הלך לי לאיבוד ואני חיפשתי, רציתי, ולבסוף מצאתי. זה הרבה יותר גדול מאשר שזה היה סתם מונח לי ככה.

מי הוא הראשון שאיבד את עצמו? נראה שזה היה אדם הראשון. חז"ל אומרים: "עקבו של אדם הראשון, היה מכהה גלגל חמה" (מדרש רבה ויקרא כ' ב') עקבו של אדם הראשון! העקב היא האיבר הכי גס בגוף של האדם, זה לא דבר רגיש, והוא היה מכהה גלגל חמה. זאת אומרת, על השמש אני לא יכול להסתכל. אבל אם הייתי מסתכל על העקב של אדם הראשון, אז יכול להיות שגם דרך מסכים ודרך משקפי שמש, הייתי מתעוור מיד. מעוצמת האור שבוקעת מהעקב שלו! זה היה האדם הראשון!

אדם הראשון חטא. האור שהוא היה מורכב ממנו, כביכול, התנפץ ואבד והקדוש ברוך הוא גירש אותו מגן עדן. למה הוא גירש אותו? כי הוא לא יכול היה להיות שם יותר! לא היה לו כוח להיות שם. ומדוע הוא גורש דווקא לעולם הזה? כי הוא היה צריך לחפש את האור שהוא איבד. מה זה אומר "אור אבוד"? "אור" פירושו – דעת.

אנחנו רואים אחד את השני, כיוון שיש אור. אם היינו מכבים את האור, לא היינו רואים אחד את השני. כשיש אור, אני יודע היכן אני נמצא, אני יודע שיש מולי אנשים. אני יודע איך הם נראים, אני יודע הרבה מאד דברים – רק בגלל שמישהו לחץ על המתג של החשמל. אבל מה האור הזה מראה? הוא מראה את העור, את החלק החיצוני של המציאות. אם היה לנו פנס של האור הזה, לאן שהיינו מכוונים אותו – היינו רואים לא את רק הבשר, היינו רואים את הנשמה של האדם, מהיכן היא באה לפני ששת אלפים שנה. כל מה שהיא עברה בכל הגלגולים, לאן היא צריכה להגיע ומה המשמעות של כל מה שקרה לה. לאדם הראשון הייתה דעת כזו, היה אור כזה, והוא איבד אותם.

רבנו כותב בתורה פ"ח בליקוטי מוהר"ן חלק ב': "כי יש דברים אבודים. ויש בזה דברים נפלאים, סודות נסתרים ונוראים מאד, רזים עילאיים". אם כן מה אנחנו צריכים לעשות? לנסוע בכל העולם לחפש את זה? איפה צריך לחפש את מה שאיבדתי? איפה זה נמצא, מה שאיבדתי?

הקדוש ברוך הוא הוא רחמן גדול, ולכן – כל מה שכל אחד מאתנו איבד, נמצא כאן ועכשיו. לא בשום מקום אחר. מיום שנולדתי ועד היום שאני אעזוב את העולם, כל מה שאיבדתי נמצא אצלי, לידי, איתי. הכל כאן! כל התיקונים שלי, כל האושר שלי, כל מה שאני צריך. כל הציור הזה שנקרא "עולם", בני אדם, עבודה, משפחה… כל הצורות האלה שמתחלפות כל הזמן, יש בתוך זה ניצוצות. יש בתוך זה חלקים של אור, שאני איבדתי, כשהייתי חלק מאדם הראשון, ואחר כך בכל הגלגולים שלי.

רבי נחמן מספר על אדם אחד שחלם שבווינה יש איזה אוצר מתחת לאיזה גשר. הוא הוציא את שארית כספו, נסע למרחקים והגיע לאותו גשר. כאשר הוא עמד להתחיל לחפור שם, פתאום ראה אותו איזה חייל שחשד בו: "מה אתה מסתובב פה? מה אתה מחפש פה?" והוא ידע שאם הוא לא יגלה את האמת, אז יאשימו אותו שהוא מתכנן איזו מזימה או משהו כזה. אז הוא אמר לחייל: "אני אגיד לך את האמת, אני פשוט חלמתי חלום, שיש לי פה איזה אוצר, והוא נמצא מתחת לגשר הזה, אז באתי לחפור". אמר לו החייל: "נו, באמת, יהודי טיפש, מאמין לחלומות! אני גם חלמתי שבבית של שמרלה, באיזה כפר באוקראינה, יש אוצר מתחת לבית בחדר הימני שמה למטה, נו אז אני אאמין בזה?" וזה בדיוק הוא. הוא הוא אותו שמרלה ואת ביתו מתאר החייל. כמובן שהוא עזב את הגשר, חזר לביתו, חפר שם ומצא את האוצר. רבי נחמן אומר: האוצר הוא אצלך. אבל מה – לפעמים אנחנו צריכים לנסוע רחוק בשביל להבין שהכל קרוב. החיים שלי הם הרי כל כך סתמיים, לא ייתכן שיש לי אוצר בבית.

כאשר משה רבנו מבקש מפרעה לשחרר את עם ישראל ממצריים, פרעה אומר לו: "נרפים אתם, נרפים! על כן אתם אומרים לכה נעבדה לאלוקינו". אומר פרעה למשה – אתה יודע, כל הרעיון הזה של גאולה – זה כיוון שאתם עצלנים. אין לכם מספיק תעסוקה, יש לכם חלומות על גאולה.

הרבי מקוצק אומר שהאדם אומר "לכה נעבדה". אני אעבוד את ה' ואני אעשה את התפקיד שלי, רק אחרי שאני אלך ואני אגיע לאיזה מקום ששם אני אצליח לעשות את זה. אמר הרבי מקוצק: רק כיוון ש"נרפים אתם, נרפים!" אדם עצלן, אז הוא אומר: אין לי כוח לעשות פה עבודה. אם אני אתחתן עם אישה אחרת, יהיה לי טוב. אם אני אגור בעיר אחרת, יהיה לי טוב. אם אני אחליף עבודה, יהיה לי טוב. אני חייב לעשות משהו אחר במקום אחר, שיצליח לי יותר. לפעמים, אומר רבי נחמן, צריך לנסוע למקום האחר, לנסוע לאיזה הר בטיבט, כדי שהגורו ההודי יגיד לך: "מה, אתה יהודי?! תחזור בתשובה!"

אמר לי חבר דוגמה משעשעת: תאר לך שביום שישי לפני כניסת שבת מתקשר אליך ביל גייטס, איזה מיליארדר, והוא אומר לך: "תשמע, יש לי איזה עבודה שאני צריך שתעשה לי. רק אתה יכול לעשות לי את העבודה הזאת. אבל המזכירה שלי אמרה לי שאתה יהודי, ועוד מעט נכנסת אצלכם שבת, אז תתקשר אליי במוצאי שבת, יש לי איזה עבודה בשבילך". איך ירגיש היהודי הזה כל השבת? לך תדע מה הוא רוצה ממני, הרי אפילו אם הוא יגיד לי לצוד זבובים, אפילו אם הוא יגיד לי תצוד לי זבוב ביום! אז הוא ייתן לי איזה מאה אלף דולר על זה. מדובר פה על מיליארדר! איזה שמחה תהיה כל השבת. ובכן, אמר לי החבר הזה, הקדוש ברוך הוא מסתכל על כל אחד מאתנו, ואומר לנו: עשה לי טובה, יש לי איזה עבודה בשבילך, תחיה את החיים שלך בשבילי! ותאמין לי, יש לי לשלם, אל תדאג. תהיה שמח. יותר מביל גייטס, ויותר מכל המיליארדרים. אבל תחיה את החיים שלך כמו שצריך. תלך על זה.

טוב, נניח שאני מסכים. אבל איך אני אמצא התעוררות בעולם שלי? העולם שלי משעמם אותי. רבי נתן אומר: מה ששייך אליך, אתה נמשך אליו ומה שלא שייך אליך אתה מואס ב. זה הסימן הראשון למצוא מה שייך אליך בחיים שלך, מה נוגע אליך. לכן, אומר רבי נתן, אסור לפי ההלכה, לאכול דבר שמאוס. יהודי שיאכל חלילה חזיר, זה מזיק לו מבחינה רוחנית. אבל מה עם יהודי שיאכל חצילים? זה בסדר או לא? חצילים כשרים, בהשגחת הבד"ץ. ובכן יכול להיות שגם זה אסור לו, כי אם הוא לא סובל חצילים, אסור לו לאכול את זה. העובדה שהוא באופן אישי לא סובל את זה, פירושה שאין לו שום שייכות לזה, ולכן אסור לו לפי ההלכה לאכול את זה, וזה נקרא "בל תשקצו את נפשותיכם".

ולהיפך, כשאדם קונה חפץ חדש, שהוא שמח בו, הוא מברך: שהחיינו והקימנו והגיענו לזמן הזה. למה זה מחייה אותו? כי יש פה משהו ששייך אליו! ניסיתם לחשוב פעם למה אדם אחד הולך לקניות, רואה איזה חפץ ואומר: "אני חייב את הפריט הזה". ואשתו אומרת: "מה זה הדבר הזה? את מי זה מעניין?" והוא מתעקש: "אני רוצה את זה!" איך זה יכול להיות ששני בני אדם שקרובים, אחד רוצה משהו, ממש חייב את זה, והשני – לא סובל את זה? למה אחד אוהב צבע כזה, והשני אוהב צבע אחר? למה אחד אוהב חצילים והשני לא? התשובה היא שכל אדם נמשך לחפצים, למקומות, לאנשים, לדעות, לרעיונות, למצבים, ששייכים אליו.

הבעל שם טוב אומר: אם אדם רואה צלחת של פירות, ובתוך הפירות הוא אומר- אני אוהב את האגסים. ומתוך האגסים הוא אומר – אני רוצה את האגס הזה. מה הסיבה? הסיבה מרומזת בספר תהילים: "רעבים גם צמאים – נפשם בהם תתעטף!" (תהילים פרק ק"ז פסוק ה') אם אני רעב למשהו, אם אני צמא למשהו, "רעבים גם צמאים", אם אני מתאווה למשהו, זה מכיוון שהנפש שלי מעוטפת בדבר הזה. "נפשם בהם תתעטף". החלק הרוחני שאיבדתי, הניצוצות אור של נפשי נמצאים פה, ולכן אני רוצה דווקא את זה ולא דבר אחר.

אבל הרי אדם מתאווה גם לדברים אסורים, אז איך זה מסתדר? הקדוש ברוך הוא עשה לנו חסד ונתן לנו תורה. בתורה יש שלושה מישורים: מישור אחד נקרא "אסור", מישור שני נקרא "מותר" ומישור שלישי נקרא "מצווה".

האופן הפשוט של אסור הוא, שאסור ליהודי לאכול חזיר, אסור ליהודי להדליק אש בשבת. האופן הפשוט של מצווה הוא שיהודי מצווה לאכול מצה בפסח, יהודי מצווה לשבת בסוכה, יהודי מצווה לעשות שלוש סעודות בשבת. והאופן הפשוט של היתר הוא שמותר ליהודי לאכול ארוחת בוקר, מותר לו גם לא לאכול.

מותר לי לאכול צלחת מרק, ומותר לי לאכול שלוש צלחות. זה מותר. אין בזה עבירה, אין בזה מצווה. אני יכול לעשות מה שאני רוצה.

חכמי הסוד מגלים ששלושת המילים הללו: אסור, מותר ומצווה, הן מפתחות לבירור. העבודה הרוחנית שאנחנו מדברים עליה נקרא בירור ניצוצות. בתוך המציאות יש דברים, בשפה של הקבלה זה נקרא "קליפות", ואדם צריך להוציא מהקליפה את הניצוץ. בירור זה גם עניין מחשבתי, וזה גם דבר טכני, כמו שבוררים אורז, מוציאים את הלא טובים ומשאירים את הטובים, או להיפך. בכל מה שמזמנים לנו בחיים אנחנו צריכים לעשות בירור.

לפעמים אנחנו טועים, כשמשהו לא נעים קורה לנו אנחנו אומרים: למה זה קורה לי? אבל צריך לדעת שכל מה שקורה לי נוגע אליי, ויש לי בזה עבודה. זה לא אומר שאני צריך להתחבק עם כל דבר. אבל אם זה בא אלי זה אומר משהו. מה זה אומר? זה הבירור. הבירור הראשוני של יהודי הוא לברר בכל עניין האם זה מצווה, עבירה, או היתר. אם אני נמשך למשהו, אפילו אסור, יש לזה שייכות אלי. אבל צריך לעשות בירור. אסור פירושו שיש כאן חלק רוחני, יש כאן ניצוץ, אבל הוא "אסור" הוא סגור, הוא נמצא במאסר. לא תצליח לשחרר אותו. תתרחק ממנו. נכון שאם אתה נמשך לזה יש כאן משהו בשבילך, אבל תוכל לקבל את המשהו הזה רק אם תתרחק מזה. אם תיקח את זה הקליפה תפגע בך, לא תוכל לשחרר ממנה את הפרי, את הפנימיות. אם אסור לי לאכול משהו, הפירוש הוא שאם אני אוכל את זה, זה ייפגע בי, ובמקום להעניק לי עוד ניצוצות, אני עלול לאבד גם את מה שיש לי וזה יתבטא, אחרי העברה, שאהיה יותר מדוכא ויותר מבולבל. כשאדם חי בצורה מקודשת, הוא לא צריך לחוות, לא בלבול, לא עצבות, לא ייאוש, לא פחד. אנחנו מאד רגילים לזה, אבל האמת היא שכל התחושות הללו הן תוצאה של חטאים שעשינו. זה לא מוכרח להיות כך. הגמרא מספרת על רבי ישמעאל בנו של רבי יוסי שהלך ברחוב עם התלמיד שלו. התלמיד פחד ממשהו ורבי ישמעאל אמר לו: כנראה שעשית איזשהו חטא, אחרת לא היית מפחד, הרי כתוב בפסוק: "פחדו בציון חטאים" (מסכת ברכות דף ס') מי שמפחד – עשה איזה חטא. ואם הוא חטא, הוא עשה איסור, הוא פגם בנפש שלו, אז עכשיו ההגנה שיש לו מפני המציאות, מתרופפת. אז הוא מתחיל לפחד. אסור, אם כן, פירושו – יש פה משהו בשבילך, אבל אם אתה תהיה גיבור ותדחה את זה, רק כך אתה תוכל באמת לקבל את מה שאתה זקוק לו. אתה תקבל את האור של זה, אתה תקבל סיפוק ושמחה מזה שדחית את זה. קהלת אומר (פרק ג'): "עת לחבק ועת לרחוק מחבק!" אם אתה תחבק את מי שצריך, תקבל אור. לא תחבק את מי שלא צריך – תקבל אור. אבל להיפך – אתה תקבל חושך.

ומצווה פירושה צוותא, חיבור. כשאני מקיים מצווה אני מיד חובר לאור שיש שם.

ובכן, הקדוש ברוך הוא רוצה ממני משהו, יש לו שליחות כזאת מתוקה – תחייה את החיים שלך, אף אחד לא יכול לחיות את החיים שלך, רק אתה. איזה זכות! בחרו בך! אחד ממיליארדים שיעשה את זה!

אבל אני צריך לדעת אם זה אסור או מותר או מצווה. אם אני יודע שזה אסור אז העבודה שלי זה היא להתגבר על האסור ואם אני יודע שזה מצווה, אז העבודה שלי היא לגייס כוחות ולעשות אותה. ואם אני רואה שזה היתר, אני צריך יותר להתבונן: מה מתאים לי? מה נכון ומדויק לי כרגע לפי מצבי? אבל אם אני לא אעצור ולא אתבונן, אני לא אדע שאני אוכל יותר מדי, או מדבר יותר מדי, או פחות מדי. אני לא אדע כלום.

אם אני עושה מצווה – הניצוצות שיש בדברים שאני עוסק בהם – עולים, וגם אני מתעלה ביחד איתם. אם אני עושה, חלילה, עבירה, הניצוצות לא יכולים להתעלות ואדרבא קורה ההיפך – הקליפה גונבת ממני עוד ניצוצות, עוד שבויים. ובתחום ההיתר – אם אני עושה את הדברים באופן מדויק – זה נחשב למצווה והכל עולה. אבל אם אני מזייף ולא מדייק, אפילו ארוחת בוקר פשוטה יכולה להוריד אותי כמו עבירה.

איך הניצוצות עולים? מישור אחד של עליה הוא מישור האכילה. כשאני שותה כוס מים, המים האלה בעוד עשר דקות יהפכו להיות חלק ממני. הם יהפכו מדומם לאדם. וזאת קפיצה גדולה! אבל אם אני אשקה בהם איזה עציץ, אז הם יהפכו להיות צומח. הם אמנם התעלו ויצאו מדרגה לדרגה, אבל לא בכזו רמה כמו קודם. אבל אחר כך תבוא פרה ותאכל את הצמח הזה, והוא התעלה מצומח לחי. ואם אני אוכל חתיכה מהפרה הזאת בחמין של שבת אז היא הפכה מחי לאדם. מבחינה מסוימת, אכילה זה מסלול העליה הכי חזק, משום שזה ממש נכנס אליי! זה הופך לחלק ממני.

התורה כותבת: "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים פרק ח' פסוק ג'). יש לחם שאנחנו מכירים, ויש שלושה כוחות רוחניים שיש בבריאה שקוראים להם: למ"ד חי"ת ומ"ם, שמחוברים ביחד. כשאוכלים לחם, מי שיש לו זכות יאכל גם את הלמ"ד חי"ת מי"ם, ואם הכוחות הרוחניים האלה יתחילו לפעול בו – הוא ישתנה. וזה פירוש "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". לכל מה שאתה אוכל, אתה אוכל את מה שיש בתוך זה. יש בזה ניצוצות ויש בזה כוחות רוחניים. לפעמים אדם אוכל משהו ויש לו התעוררות רוחנית. לפעמים אדם אוכל משהו ויש לו פתאום מחשבות רעות. אנחנו רגילים לחשוב, שמחשבות רעות או מחשבות טובות זה דבר מקרי. אבל האמת היא שזה לא מקרי. הרבה פעמים המחשבות שעוברות לנו בראש באות ממה שאכלנו ומאיך שאכלנו. אם אדם אכל אכילת מצווה כמו מצה בפסח או סעודת שבת, זה טוב מאד. מאחר שזה מצווה אז עצם האכילה תקדש אותו. גם אם הוא אכל את זה בתור היתר, והשתדל לדייק – לאכול רק כמה שהוא זקוק, ורק מה שבריא לו וכדומה – הרי גם זה הפך מצווה. אבל אם הוא אכל דבר היתר בצורה לא מדוייקת – אכל יותר מידי או בדרך הלעטה וכדומה, זה נהיה עבירה. זה מוריד אותו כמו שעבירה מורידה אותו. וכמובן שאם הוא אוכל דבר איסור, חלילה, זה מזיק לו מבחינה רוחנית ומוריד אותו.

אבל אכילה היא לא המסלול היחיד לעליית הניצוצות הכבושים בחומר. כל מה שאנו באים איתו במגע זה חומר. ובתוך כל חומר נחבאים אורות רוחניים. אדם יושב על כסא פלסטיק, שעשוי מנפט שנשאב מהאוקיינוס האטלנטי. אם הנפט הזה הפך לכסא, והכסא הזה משרת אדם, והאדם הזה משרת את הבורא – אז כל האוקיינוס האטלנטי אומר: היה לי כדאי. היה שווה לי. כי יצא ממני משהו. כי סתם ככה, מאות לויתנים ששטים בי… זה לא מוסיף כלום לתיקון העולם.

כל מה שיש בבריאה מייחל לעליה, משתוקק באיזה אופן שיהיה לשרת את הקדושה. כולם רוצים לעלות, להתעלות, מדומם לצומח, מחי למדבר, לאדם שמשרת את הבורא. כולם מצפים אך ורק לדבר הזה. שווה להם לחכות, שווה להם לסבול, עד שיגיע היום שזה ייקרה.

זכיתי פעם להתבודד במטע זיתים מאד מיוחד. ניסיתי לחוש מה חשים הזיתים. הם כל כך מתאמצים להיות זיתים. הם כל כך רוצים לגדול ולהיות הזית הכי שמן בעץ. הכי דשן, עם הרבה שמן. בשביל זה הם הרי התחילו את כל הסיפור שלהם. אבל במטע הזה בכל אופן, אף אחד לא בא לקטוף אותם. הם נופלים, נרקבים, אפילו עז לא אוכלת אותם. אז מה יצא להם מזה? שום דבר. אבל הם לא מתייאשים. בשנה הבאה הם יתחילו הכל מהתחלה במסירות נפש, בתקווה מחודשת. אולי יום אחד אדם יאכל אותם, אולי יום אחד ידליקו מהם נרות שבת, או נרות חנוכה. או שמישהו יאיר את הבית ויעזור לאיזה חולה. או שמישהו ישים בסלט שמן זית וזה יוסיף לו בריאות. הם מחכים לזה, ושווה להם לחכות שנים. יש להם סבלנות.

כל הדברים שבעולם מחכים לנו. אבל הם לא סתם מחכים לנו, כי אם מאיזה חיטה עשו בירה ואת הבירה הזאת שתה איזה אדם ואחר כך זה עלה לו לראש והוא נתן מכות לאשתו, אז הבירה לא התעלתה לשום מקום. היא ירדה חזרה לשפל המדרגה. היא צריכה להתחיל את הכל מהתחלה. כי האדם הזה גם יחזור לעפר, ואם הוא לא עובד את הבורא, אז לא נשאר ממנו באמת שום דבר, אז צריך לחזור עוד פעם לדומם, ועוד פעם לשאוף להיכלל בצומח, ועוד פעם לרצות לעלות.

לניצוצות יש הרבה סבלנות. וגם לקדוש ברוך הוא יש הרבה סבלנות. אבל לנו יש הזדמנות לאסוף את כל האור הזה, וזה מתאפשר כל הזמן, בכל מקום. יש לנו גם מפה, הכי מדויקת: מצווה, עבירה, היתר. התורה אומרת: שים לב, זה אסור. אסור? מצוין! זאת אומרת שעכשיו אני יכול לקדש את המציאות ולעלות ע"י שאני לא אגע בזה, אני לא אוכל את זה. מצווה? נהדר! כאן אני יכול ומצווה לגעת בזה, כאן אני יכול להתחבר לאור הפנימי. הלא ממה עושים את המצוות? מחומר. והחומרים האלה, אם נזכה להשתמש בהם לשם מצווה – הרוויחו. לא רק הם הרוויחו, גם אני הרווחתי. כי הם מחזירים אליי את הכוח הרוחני שלי, הם מחיים אותי. וזו הסיבה שאדם שמח כשהוא קונה חפץ חדש. למה שהוא יהיה שמח בעצם? מה קשורה שמחה לבעלות על חפץ? השמחה קשורה לעובדה שאדם מצא משהו ששייך אליו. וזה מעלה אותו, זה מרומם אותו.

ולא רק בחומרים גסים יש ניצוצות ששייכים לנו. גם בחומרים עדינים יותר – בדיבורים ובמחשבות. גם שם הרי יש גדרים של איסור, מצווה או היתר.

יש דברים שמצווה לומר. יש דברים שעבירה לומר ויש דברים שמותר לומר. על ידי שאנחנו מדברים על משהו בצורה מדויקת, בצורה שהתורה מגדירה כמדויקת, קיבלנו ממנו את האור.

יש באוקיינוס דגים חשמליים. אף אחד מאתנו לא ראה ומן הסתם גם לא ייראה דבר כזה, כי הוא לא יכול להגיע לשם. אבל אם אני שמעתי על זה, אני יודע על זה, ואני מדבר על זה. אם אני לומד מזה משהו, אם אני מפיק מזה איזה שהיא תועלת, נאמר למשל, שהדג הזה מרמז על כך שאפילו מי שנמצא בחושך, יכול לייצר אור. אם למדתי משהו מהדגים האלה, אז גם הם מתעלים ואני מתעלה על ידם, למרות שרק דיברתי עליהם.

ולא רק דיבור אלא גם מחשבה. מי שעוצר ומתבונן על המציאות שלו ולהגיד: איזה דברים מעניינים, איזה דברים עמוקים, איזה משמעויות יש בחיים הרגילים שלי. יכול במחשבה הזו העלות את המציאות. רבי נחמן אומר דבר מהפכני ביותר בתחום הזה: אם אתה חושב בכנות מחשבות טובות על אדם מסוים, אתה יכול לגרום לו להשתנות לטובה אפילו שאינך מדבר איתו והוא בכלל לא יודע מה אתה חושב.

ובכן העניין הזה של בירור ניצוצות מתרחש כבר כמעט 6000 שנה. מאז שאדם הראשון גורש מגן עדן כדי לאסוף את מה שהוא איבד. כל אחד מאתנו זה שליח של אדם הראשון, אנחנו הרי חלק ממנו. ואנחנו מבצעים את האיסוף הזה. ועוד מעט תיגמר העבודה.

חז"ל אומרים: "לא גלו ישראל לבין האומות העולם, אלא כדי שיתווספו עליהם גרים". למה צריך שיהיה קהילה יהודית בתאילנד? כי בגלל זה כמה תאילנדים יגידו, אולי אחרי 200 שנה, תראה, יש פה משהו, אולי גם אנחנו נתקרב ליהדות? זהו הפירוש הפשוט של דברי חז"ל. אבל על פי קבלה הפירוש הוא כזה: כל אחד מאתנו איבד משהו. יכול להיות שמה שאני איבדתי נמצא עכשיו בתאילנד. אז אני צריך ללכת לשם ולעשות שם איזה מעשה חיובי, קדוש, לחשוב איזה מחשבה אחת קדושה בשביל לאסוף את מה שאני איבדתי. לצערנו, אנשים הולכים למקומות כדי למצוא משהו, ולפעמים גם מאבדים שם את מה שכבר יש להם. אבל בכל אופן, בכל מקום שיהודי נמצא, יש לו עבודה.

למעשה, העולם השתנה מאד, וכבר אין צורך להגיע פיזית למקומות רחוקים כדי למצוא את חלקי האור האבודים שלי. לא לפני הרבה זמן, לפני אפילו 200 שנה, יהודים היו גרים למשל באיזה כפר באוקראינה. ושכשאתה גר באיזה מקום לפני 200 שנה, אתה יכול לדעת על מה שקורה מקסימום כמה מאות קילומטרים ממך. ומה שקורה מעבר לזה, אתה לא יודע כלום. ועם מי אתה יכול להתחתן? מקסימום עם בת הכפר השכן. ואיזה חלב אתה שותה? של זה שבמשק שלך, או של זה שלידך. ועל איזה כסא אתה יושב? מהעץ שחטבו מהיער הסמוך. כל מה שאתה משתמש בו, החומרים, הרעיונות, הידע, הכל בא מרדיוס מאד קטן שסביבך.

אבל היום אדם יושב לאכול, ועל שולחנו נמצאים חומרים מעשרים ארצות. הכלים, המתכות, הפלסטיק, האוכל, הרבה מזה מיוצר ומיובא ממקומות רחוקים, מכל כדור הארץ. אתה גם מקבל בשניות מידע על מה שמתרחש במרחקים מאד גדולים ממך. הסיבה הרוחנית לכך, היא שהזמן מתקצר והבירור נגמר. לכן דואגים שאני לא אצטרך להגיע לגרמניה בשביל לשבת על כסא שעשוי מעץ שחטבו בגרמניה. הכסא הזה יגיע אליי. אני לא צריך לברר איזה דבר שקרה באתיופיה, כי אני אשמע על זה ממישהו שמשדר לי משם את המידע. המרחקים מתקצרים, הידע מתרבה, המהירות גדלה. היום אתה לוחץ על כפתור אחד, ואתה נמצא בכל מקום בעולם, אתה יכול לדעת מה קורה עכשיו, ולדבר ברגע זה עם כל אדם בכדור הארץ.

התיקון נהיה מהיר. שערים נסגרים, הבירור נגמר. כל מה שאני צריך, מגיע אליי. ואם היינו מרגישים את זה ואם היינו שמים לב לזה, היינו מתרגשים מזה, היינו מבינים שמשהו קורה פה.

(פורסם לראשונה באתר האינטרנט של הרב ארז דורון – אור פנימי)