ואזכה לחדש נעורי, הימים שעברו בחושך, להחזירם אל הקדושה
(תפילה מרבי נחמן מברסלב)

אבידות ומציאות הם דברים שמתרחשים לעתים קרובות בחיים. בכל מקום שהוא ציבורי קצת אפשר למצוא מחלקת אבידות ומציאות. יש אבידות ויש אבידות – יש חפצים חסרי ערך שממילא מתחלפים עם הזמן, ויש חפצים שיש להם משמעות עבורנו, לפעמים גם בזעיר אנפין. כשמשהו מהסוג השני הולך לנו לאיבוד יש איזה צביטה בלב, גם אם מדובר בחפץ סטנדרטי, לא יקר-המציאות או בעל ערך רגשי ונוסטלגי במיוחד. חסרון הכיס הוא גם לא הסיפור בדרך כלל. אבל בכל זאת, כשמשהו הולך לאיבוד יש כאב קטן. מה זה הכאב הזה? הכאב בא מחיסרון של חלק חיים, גם אם הוא קטן מאוד, שהלך לאיבוד עם החפץ. החפץ ביטא משהו עבורנו, ביטאנו משהו דרכו, והוא הלך לאיבוד. כביכול משהו קטן מאיתנו הלך איתו. משהו שיש לו תחליף אמנם, אבל זה משהו שהולך ולכן הוא מסוגל להכאיב קצת.

אם אפשר להתייחס לחפצים בצורה כזאת, מה נאמר על החיים עצמם כשהם הולכים לאיבוד? בביטוי 'שריפת זמן', אנשים מתכוונים לומר שהזמן הוא איזה מתנה שאפשר פשוט לסרב אליה ולכלות אותה בלי סיבה. אבל זמן הוא דבר חד פעמי. כשזמן מסוים הולך לאיבוד, הולכים איתו לאיבוד חלקי חיים שיכלו להופיע בו. לא תהיה להם השלמה אחר כך, כי אחר כך יכלו להופיע חיים אחרים, חיים יותר גדולים. כשזמן הולך לאיבוד אנחנו הולכים לאיבוד, וכמו בזמן כך גם במעשים. כשמעשה נעשה בצורה לא טובה, שלא לדבר על מעשה שלא היה אמור להיעשות, יש חלקי חיים שלא הופיעו שמשהו אחר בא במקומם. כוח החיים והרצונות מצאו את עצמם במקום שהם לא היו אמורים להיות. עכשיו הם מנותקים מהאדם, הם עזבו אותו מבלי שיוכלו להשאיר בו חותם נצחי.

לכאורה זה באמת אבוד. העבר אין, אין דרך לשנות אותו. אבל רבי נחמן אומר שאפשר לחדש את הנעורים, להחזיר את הזמן מהחושך אל הקדושה. הגמרא גם מדברת על הפלא של התשובה שהופכת את העבר המקולקל לזכויות. איך דבר כזה יתכן? העבר בוודאי ממשיך ללוות אותנו בהווה. התוצאות שלו נשארו בעולם ובתוכנו. כשאנחנו עושים מהפך עמוק, המהפך בהכרח לוקח איתו את כל החיים שבתוכנו, וממילא הוא לוקח גם את העבר ביחד איתו. העבר באמת אבוד, אבל הוא לא נמחק או התכלה. הוא כמו אבידה שנמצאת רחוק מבעליה, שלעת עתה הקשר בינה ובין בעליה נפסק. אבל מי שזוכר שיש לו אבידות יוצא גם לחפש אחריהן. הוא לא יודע איפה לחפש, אבל הוא מבקש דרכים ושואל אנשים בחיפושיו. אין מתכון למציאת אבידות, אבל יום אחד הן פשוט יכולות להופיע. חיים לא יכולים להתבזבז אלא להתפזר למקומות רחוקים, ויש דרכים נעלמות בהן הם יכולים להגיע בחזרה.

מה הקשר בין הדברים האלה לזמן שאנחנו עומדים בו? אומר רבי נתן: עמלק הוא הכוח שגורם לנו לאבד את חיי הקדושה ומשכיח אותנו מהם. עיקר כוחו הוא דווקא בשכחה – להשכיח מהאדם את החיים שהתפזרו ממנו. ברגע ששוכחים מה בכלל איבדנו אין לנו אפשרות למצוא מציאות. לכן התורה מדגישה כל כך את החובה לזכור כל הזמן את מה שעמלק עשה לנו. עמלק קירר אותנו, לקח מאיתנו התלהטות חיים של קדושה, ולעת עתה אלו חיים שהלכו לאיבוד. אם נשכח ממה שהיה לא נוכל להחזיר את הכוחות האבודים, אבל אם נזכור את מה שהוא עשה לנו ונשתוקק להחזיר את הכל לקדושה, בוודאי ישובו האבידות בסוף. "כי כל זמן שזוכר שיש אבדות ומבקש וחותר לחפש אחריהם, ואינו שוכח את עצמו כאבידה לאחר יאוש, חס ושלום, אז יש לו תקוה עדיין, כי השם יתברך חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, ובודאי סוף כל סוף יהיו נמצאין כל האבדות ויתתקן הכל… והעיקר שצריכין למצוא את השם יתברך בכל מקום שהוא, ואז אין שום אבדה בעולם".

כך מסביר רבי נתן את מה שמתרחש במגילה: הכל הולך שם לאיבוד. עם ישראל נמצא בגלות. זה כבר הליכה לאיבוד, "ואבדתם מהרה מעל האדמה". מצבם הרוחני מדרדר בגלות, חיי הקדושה שהם חיו בארץ ישראל סביב בית המקדש נעלמו. אחשוורוש עושה משתה לרגל העובדה שעוברות שבעים שנה ובית המקדש עדיין לא נבנה. אסתר נלקחת לתוך ארמון המלוכה, "וכאשר אבדתי אבדתי". אבל זיכרון העבר עדיין בוער בתוכם ולא מניח אותם מלהתייאש. מרדכי כונס את כל היהודים לזעקה גדולה על כל מה שהלך לאיבוד. ריבוי התפילות והרצונות הביא בסופו של דבר למציאת כל האבידות. פורים מגלה ש"כל קוויך לא יבושו", מי שמחפש סופו למצוא. צריך רק לזכור את מה מבקשים ומחפשים. בפורים צריך לזכור את הימים שעברו בחושך, ובכוח היום המיוחד הזה אפשר למצוא את הכל, למצוא יותר ממה שחשבנו שיש; למצוא את עצמנו סוף-סוף.