אמר, כי עיקר התפילה הוא דבקות להשם יתברך והיה יותר טוב להתפלל בלשון אשכנז שמדברים בו. כי כשמתפללין בלשון שמדברים בו, אזי הלב סמוך ודבוק מאוד בדיבורי התפילה, ויכול לדבק עצמו ביותר להשם יתברך. אך כבר תיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה סדר התפילה (מחמת שלאו כל אדם יכול לסדר סדר התפילה לעצמו כמובא ברמב"ם) על כן אנו חייבים להתפלל בלשון הקודש כמו שסידרו לנו.
אבל העיקר הוא רק לכוון פרוש המלות כפשוטו, שזהו עיקר התפילה שמתפללים לפני השם יתברך על כל דבר ודבר, ועל ידי זה מתדבקין בו יתברך (ומי שמתפלל עם כוונות הנסתר שבתיבות התפילה ואינו ראוי לזה הוא פגם גדול וכו' עין שם). והנה מי שמדבר בלשון הקודש תמיד כגון ירושלמי, אין צריך לחשוב בדעתו פרוש המלות, רק שיטה אזנו למה שהוא אומר, וזה עיקר כוונתו בתפילה. ואצל הצדיקים אמיתיים הגדולים במעלה, אצלם כל הכוונות של האר"י ז"ל וכו' הם פירוש המילות, שבפירוש המילות שלהם כלולים כל הכוונות
(ליקוטי מוהר"ן תנינא, סימן קכ).

בראשונים כבר מופיע הביטוי "תפילה ללא כוונה כגוף בלא נשמה", מה שמביא להבנה שהעיסוק בכוונה שצריכה להיות בתפילה הוא עיסוק בנשמה של התפילה.

אין ספק שבתפילה ישנם עומקים עצומים, וכדברי נפש החיים (ב, יג): "כי באמת בעומק פנימיות כוונת התפלה אין אתנו יודע עד מה [- כלומר עד היכן היא נוגעת]. כי גם מה שנתגלה לנו קצת כוונות התפלה מרבותינו הראשונים ז"ל… כוונות נפלאים, אינם בערך אף כטיפה מן הים כלל נגד פנימיות עומק כוונת אנשי כנסת הגדולה מתקני התפילה, שהיו מאה עשרים זקנים ומהם כמה נביאים. וכל מבין יבין דלא איתי אינש על יבשתא [- אין אדם ביבשה] שיוכל לתקן תיקון נפלא ונורא כזה, לכלול ולגנוז במטבע תפלה קבועה וסדורה בנוסח אחד התיקונים של כל העולמות עליונים ותחתונים וסדרי פרקי המרכבה".

כעת נשאלת השאלה, מהי נשמתה של התפילה? האם היא נמצאת בהתעמקות בתוכן של התפילה, הכולל ממילא עיסוק בכוונות התפילה ובסודותיה, או שהיא נמצאת בהתעמקות של האדם בתוכו פנימה? כאן שם רבי נחמן את הלב למרכז התפילה.

הבאת הלב לידי ביטוי בתפילה הוא רצון של רבים, רצון שיכול להביא איתו גם משבר. לא תמיד ברור איך אפשר לומר את אותם מילים הידועות מראש, ולפעמים יש רצון להביע דברים שלא בהכרח ניתן להם ביטוי בסדר התפילה שבידינו. ישנם הטוענים כנגד כך שאין לראות בתפילה איזו חוויה אישית וספונטאנית בה כל אדם בוחר לו את דרכו ואת מילותיו לאלוקיו, אלא עליו לקבל עליו את העול של ההלכה ושל חכמים ולכלול את עצמו ביחד עם הציבור, במקום לחפש את החוויה וההתרגשות. יש בכך אמת מסוימת, אבל רבי נחמן, בעקבות הרמב"ם בהלכות תפילה, שולל את הטענה הזאת. הלב חייב להתבטא בתפילה, וללב קשה יותר להביע את עצמו בתפילה קבועה מראש. גם אם זה אפשרי לכוון בתפילה כזאת, עם כל המעלות שבתפילה כזאת המובאות בדברי נפש החיים שלעיל, עדיין עדיף לתת ללב את מה שהוא הכי יכול לבטא את עצמו. כמובן, אין פה ביכור של החוויה האישית על פני המסגרת ההלכתית, אלא הבנה ביסוד המהות של התפילה: "איזוהי עבודה שבלב? זוהי תפילה" – כל עניינה של התפילה הוא הלב, ולכן כל הקריטריונים אמורים להיקבע לפי הלב. יש מקומות בהם בפועל לא בא הדבר לידי ביטוי, ועל כך כבר רבי נחמן עומד, אבל גם היום בהלכה ניתן לראות שיש מקומות בהם כוונת הלב היא הגורם המכריע מול גורמים אחרים (כמו בנידונים של תפילה מהירה בציבור או תפילה ביחיד בכוונה, תפילה בעמידה חפוזה או תפילה בישיבה בישוב הדעת, ועוד; ועדיין הדברים מורכבים ויש לבדוק כל נושא לגופו הלכה למעשה).

ההבנה הזאת בתפילה ממילא שוללת לגמרי את הכוונות בתפילה. פה מחלק רבי נחמן חילוק בסיסי בין כוונות התפילה ובין הבנת התפילה, אילו מילים יוצאות לנו מהפה. בוודאי שצריך להבין את מה שיוצא מהפה, אבל בזה בדיוק מספיק. כוונות נסתרות בעומק הדברים מסיטות את המוקד מהלב למקומות אחרים, שהם בוודאי קדושים ונכונים, אבל הם לא הלב אותו אנחנו מחפשים בתפילה. רבי נחמן מגדיר את הכוונות בתפילה בצורה כזאת: מי שצריך ללמוד את זה עליו ללמוד את זה, אבל לא ליישם את זה מעשית (ליקו"מ ב, קכ). תמיד אנחנו מנסים ליישם את מה שאנחנו לומדים כדי להפוך את הלימוד לדבר מחיינו, שלא יהיה דבר מנותק. אבל כשמדברים על הלב אי אפשר לעשות דברים כאלה; אי אפשר להביא את הלב למקום שהוא לא נמצא בו, ולכן אי אפשר לכוון כוונה מסוימת אם אתה לא עומד במקום הרוחני שממנו היא נובעת, אם היא לא דבר שמדבר אליך באופן קיומי כחלק מהחיים שלך, הלב שלך לא נמצא בה.

כאן אולי ראוי לחדד עומק נוסף בהדרכה הזאת של רבי נחמן. היה אפשרי להציג את השאלה של הכוונות בתפילה בתור "שכל או לב בתפילה, מה עדיף?", וכאן התשובה של רבי נחמן לא מחדשת כל כך הרבה, כשכבר במקומות רבים אנו מוצאים שעניינה של התפילה הוא לב. כי באמת, זה לא נכון להציג את הכוונות כדבר שכלי. מטרת הכוונות היא להדריך את האדם אל מה לשים את המבט והמגמה שלו, לדעת לפני מי הוא עומד. בוודאי שגם זו עבודה של הלב, להרים אותו מהעל המבט השטחי. מהו אם כן ההבדל בין הכוונות הנסתרות לכוונה הפשוטה שבתפילה ביחס ללב?

ישנן שתי עבודות שונות עם הלב: עבודה אחת היא תיקון הלב, ועבודה אחרת היא מסירת הלב. היה אפשרי להתפלל מתוך עבודה של תיקון הלב, שכוללת כוונות בתפילה, אבל אז המרכז הוא לא ביטוי הלב מול ה'. תפילה לא נשמעת אלא אם כן אדם "משים נפשו בכפו" (תענית ח, א). כשמבטאים את מה שנמצא בלב בדיוק ברגע זה, מה שבוער לנו ברמה הקיומית, ומפנים את זה לה', אנחנו נותנים לו את הלב שלנו. אנחנו מפנים את הרצונות והתקוות שלנו אליו ותולים את עצמנו בו לחלוטין. כשאנחנו מכוונים משהו, אנחנו לא נמצאים שם לגמרי אלא אנחנו בדרך אליו, ואי אפשר ממקום כזה למסור את הלב לה'. מי שליבו כבר מתוקן כולל את הכוונות העמוקות ממילא בתפילה, בצורה טבעית: "ואצל הצדיקים אמיתיים הגדולים במעלה, אצלם כל הכוונות של האר"י ז"ל וכו' הם פירוש המילות, שבפירוש המילות שלהם כלולים כל הכוונות".

כדי להביא את הלב לתפילה לא די בכך שלא לכוון כוונות שאינן שייכות לאדם, אלא שהוא גם צריך להביע מעצמו את התפילה ולא לומר נוסח קבוע מראש, או נוסח שנכתב על ידי אחרים. ומה עם התפילה שלנו? היא הרי קבועה מראש ונוסחה על ידי חכמים. כאן מצטט רבי נחמן את הרמב"ם (הלכות תפילה פרק א), שמתאר באריכות את השתלשלות סדר התפילה, וסיכום דבריו הוא שבעיקרון לתפילה אין כללים וכל אדם אמור להתפלל בכל יום איך שהוא חש ובצורה שהוא מרגיש קרוב אליה. כל ההדרכות של חכמים באו כתוצאה של הגלות שגרמה לבלבול השפה אצל המון העם, והם היו צריכים נוסח מסודר "כתפילת בעלי הלשון הצחה". אפשר להוסיף לכך גם את בלבול הדעת שנוצר גם הוא כתוצאה של הגלות, שחכמים היו צריכים להדריך אותנו על מה לבקש ואיך.

הצורך בתפילה קבועה מוסבר אם כן, אבל האם באמת בזה באה לסופה עבודת הלב בתפילה? האם כבר לא נוכל לבטא בשלמות את ליבנו בתפילה? ראשית, זאת שאלה שמחדדת את הצורך הגדול בהתבודדות, הלא היא התפילה האישית אותה כל אדם צריך להביע מליבו, עליה דיבר רבי נחמן כל כך הרבה. ההתבודדות צריכה להשלים את מה שלא ניתן להביע בתפילה. אבל כמובן שלא מספיק בכך. אי אפשר להפוך את התפילה המסודרת לדבר שטפל להתבודדות, למשהו שנוצר כפתרון טכני ואין מה לעשות. אולי באמת אין תשובה כללית על כך, וזוהי עבודה חדשה שעל כל אחד לעשות, עבודה שבלב: לחשוב איך לקרב את התפילה הקבועה לליבו ושיוכל דרכה להביע באמת את מה שבליבו. הקושי צריך להפוך לאתגר, איך להגיע לתודעת התכוונות כזאת שתמצא את דרכה בתוך התפילה המנוסחת והסדירה. אבל בוודאי יש ידיעה כללית שתורמת לכל ההתמודדות הזאת: הידיעה שהתפילה שחז"ל קבעו לא אמורה לחסום משהו מהלב. הם תיקנו אותה בצורה כזאת שהמקומות המרכזיים שבלב המשותפים לכלל האנשים יבואו לידי ביטוי בתפילה. משם נבוא לחפש את הדרך הפרטית שלנו אל הלב. זה יותר קשה, אבל זוהי עבודה אמיתית עם הלב.