בתורה זו מגלה לנו רבינו, כיצד נוכל לטהר את לבנו מכל האהבות והתשוקות הרעות, ולבטלם; על ידי שנקשר את לבנו, באמצעות הדיבור, אל אור נקודת האהבה הקדושה, נקודת הצדיק, הקיימת בכל אחד מאתנו.

שכן, גם מי שלבו מלא באהבות ותשוקות רעות – יש בו עדיין נקודת 'צדיק', נקודה שכל כולה אהבה זכה וטהורה להשם יתברך. וכשיחבר את לבו לנקודה קדושה זו, יתבטלו מליבו כל שאר האהבות הרעות, שאינן אלא "אהבות נפולות"; אהבות שנפלו משורשם העליון, אהבת השם.

ההתקשרות לנקודה זו, היא באמצעות הדיבור. שכן, אור הנקודה הקדושה שורה בפה האדם, ועל ידי הדיבור הוא יכול להאיר את אור הנקודה ללבו, ככתוב: "פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות"; הפה ידבר חכמה, דיבורים קדושים. וכך הוא יגרום שהלב ייטהר מאהבות ותשוקות שאינן טובות ויהגה אך ורק 'תבונות'.

* * *

מתי הוא הזמן המיוחד, בו אנו עוסקים לקשר את הלב אל אור נקודת האהבה הקדושה?

בעת התפילה!

שכן, "עיקר התפילה היא, להאיר ולקשר הנקודה הזאת אל הלב, כדי לבטל חרפת לב על ידי אור האהבה הקדושה ששורה אצל הנקודה הזאת" (ליקוטי הלכות, נשיאת כפים ה, ב). עיקר עבודת התפילה היא, למלאות את הלב ברגש של אהבה לה'; להאיר את אור האהבה הקדושה לתוך הלב. ובכך לבטל מהלב את כל שאר האהבות והתשוקות; להעביר את חרפתו ולמול את ערלתו.

לא לחינם קוראים חכמינו ז"ל לעבודת התפילה "עבודה שבלב", כמובא בגמרא: "תניא: לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם, איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפילה" (תענית ב ע"א) – שכן, כל עבודת התפילה, היא להאיר את אור הנקודה הקדושה לתוך הלב.

"ובשביל זה צריכין להתפלל בכל לבו, כי התפילה הוא עבודה שבלב, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה 'איזהו עבודה שבלב זו תפילה', כי זהו עיקר עבודת התפילה לטהר ולזכך הלב מכל החרפות לב, ערלת לב, על ידי הדיבור של התפילה, שהוא בחינת הנקודה הקדושה ששם שורה אהבה הקדושה" (ליקוטי הלכות, שם).

זוהי מטרתנו בדיבורי התפילה: לבטל מהלב את כל התשוקות והאהבות, ולהאיר בו אור של אהבה וחיבור לבורא עולם!

* * *

מעתה, שוב אין פלא, שדווקא בשעת התפילה, מתמלא הלב במחשבות, טרדות, תכנונים ובלבולים. שכן, עיקר המלחמה בשעת התפילה היא סביב הלב.

"ועל כן בשעת התפילה מתגברין ביותר כל הבלבולים וכל מחשבות רעות שבלב, כי עיקר התפילה באה בשביל זה כדי לבטלם. כי כל המחשבות זרות וכל הבלבולים, כולם הם בחינת חרפת לב, ערלת לב, שבירת לב, כי הם מחרפין ומבזין ושוברין לבו של אדם. ומחמת שעל ידי הדיבור של התפילה רוצה לבטלם, על כן הם מתגברין אז ביותר, כדרך כל הנלחמים זה עם זה, שכשבא צד אחד לבטל את חברו, אז מתעורר חברו ומתגבר יותר ויותר בכל כוחותיו וחיילותיו, מחמת שרואה שרוצים להעבירו ולבטלו לגמרי, על כן בשעת התפילה הוא מלחמה גדולה" (שם).

כשאנו נעמדים להתפלל, מתרחשת מלחמה על השלטון בלבנו. 'ערלת הלב' מרגישה שרוצים לכרות אותה, ולמלאות את הלב באור האהבה הקדושה. ולכן, היא מחזירה מלחמה השערה; היא 'מפגיזה' את הלב במחשבות, טרדות, בלבולים, תשוקות. אך לעומתה, עומד היהודי ומתאמץ לומר את מילות התפילה בכוונת הלב, ואינו מרפה, עד אשר לבו מתמלא באור של אהבה קדושה…