האדם רואה עצמו יצור מתורבת, מהוגן ומהוקצע, לפיכך הוא מקפיד על חזות נאותה, לבוש בקפידה ומדבר בהטעמה. הופעתו אומרת כבוד, אישיותו נהדרת מן הסתם ומידותיו הנאצלות ממוסגרות בגינונים נאים ובנכונות להיות האיש הכי טוב. כולם יודעים שזו רק אחת משתי הדמויות שהוא מחזיק בהן. זו דמותו החיצונית. את דמותו הפנימית הוא מצניע בבית, מאחורי הדלת. אין בכוונתנו לרמוז שבבית הופך האיש המעונב הזה לחייה רעה ולסטים, חלילה, די לנו בכך שהוא פחות מהוקצע, פחות חביב והרבה פחות מאופק והגיוני. כלומר שני אנשים מאכלסים גוף אחד, האדם שכלפי חוץ וזה שכלפי פנים…

* * *

גם אנו את יהדותנו חולקים בין שתי דמויות. יש בנו אחת, דמות מרוממת יותר, בתוכה אנו מקבלים כיבודים בבית הכנסת, פועלים גדולות ונצורות, עושים מעשים טובים מתוך כוונות טובות וכדומה; אבל יש בנו דמות נוספת, פשוטה יותר, אנחנו חיים במחיצתה מאחורי הקלעים, כשאין איש רואה וכשהזמן לא שייך לשום עיסוק רשמי. המקום הזה הוא אזור התעשייה של הנפש, ולפעמים הוא תופס את רוב הזמן והמוח. במקום הזה אנחנו פחות מרוממים והרבה יותר ארציים. שם גם מתרכזות רוב הבעיות שלנו והמבוכות. לעיתים דמות זו סוחפת את רוב יישותנו בטרדות הזמן ובהילות הפרנסה. נשאלת כעת השאלה, באיזה מצב קיבלנו את התורה –במצב המרומם או הפשוט?

עבד עברי

על פניו סבור הצופה לומר שהתורה ניתנה לנו בדרגתנו הגבוהה. "בקולות וברקים עליהם נגלית ובקול שופר עליהם הופעת" – מעמד הר סיני היה נורא הוד, מעמד של שלימות, של קדושה ורוממות. האם אכן רק למצבים אלו ייעדה התורה את דבריה?

הבה נראה: פרשת השבוע פותחת בדיני העבד עברי. השאלה עולה מאליה: מה עניין עבד עברי אצל הר סיני?! זה עתה סיימנו להתפעל מגודל מעמד הר סיני המתואר בשלהי פרשת יתרו, ותיכף נדדנו אל הקצה השני של היהדות, דין עבד עברי, האחרון שבעם; הנפש הירודה והנידחת ביותר, והנה אל האדם הזה שנמכר בגנבתו מייעדת התורה הלכות ודינים. כלומר, התורה ניתנה לאדם שכזה, למצב שכזה. אם את התורה קיבלנו במדרגתנו המרוממת, מדוע יש צורך להשמיענו את דינו של העבד העברי? ממילא, נהיה מוכרחים להודות, התורה אמורה להינתן דווקא למצב הנמוך שבנו, המצב שעשוי להידרדר לעבדּות. לשם ניתנה לנו תורה.

כשחיפש השם יתברך את המקום הראוי להוריד עליו תורה, נשאו כל ההרים ראשם בגאון והציעו לקבל עליהם את התורה. השם יתברך סירב להם והעדיף את ההר הנמוך ונעדר ההוד שמכולם, הר סיני. לאור האמור נבין מדוע: כאשר השם יתברך נותן תורה לעמו ישראל הוא מבקש בעצם להוריד את השמים אל הארץ, לקחת דבר שכל מהותו רוחניות ונשגבּות ולגרום לו לחדור אל כל שכבות החומר ולהימצא כאן ממש בעולם הזה. זו ירידה תלולה, וכדי שהיא תתאפשר יש צורך במקום נמוך ועניו מספיק, שיוכל לקבל את התורה ולהורידה לכל שכבות החיים. את התנאים הללו גילם הר סיני. תורה הניתנת מסיני היא תורה שמגלה לך שבכל מעשה ממש אתה יכול לבחור לעשות רצונו של מקום או להיפך.

שאלה של בחירה

למעשה כאן מסתתרת אחת הנקודות המהותיות בסוגיית הבחירה: אנחנו בוחרים את משמעות המעשים שלנו. אדם עשוי לעסוק יומם ולילה בנימוסים אנושיים, להיות נחמד ולעזור, להתנהל כראוי עם אנשים ולעבוד, ובכל זאת לא ייחשב הדבר כעסקי חולין אלא כמצוות ומעשים טובים. בשאלה האם עסוק הוא בענייני חולין או בעבודת הבורא, רק הוא מסוגל להכריע. איך שיחליט – כך יהיה. תראה עצמך עובד השם – הרי אתה עובד השם!

יהודי אינו אמור להיות מנומס, אנושי, חביב וישר רק משום שאלה מידות חביבות ואנושיות, שכן יהודי הוא דבר אחד בלבד: עובד השם. גם בשעה שהוא עסוק ממילא כביכול, בעניינים של יישוב העולם, בנימוסים והנהגות של יושר – הוא עובד השם. על זה אמר דוד המלך ע"ה "דרך מצוותיך ארוץ", ומלמד רבי נחמן: אפילו מצוות ששייכות לתחום 'דרך ארץ' והנהגת העולם, מבחינתי הן אינן אלא מצווה; "דרך – מצוותיך ארוץ" (שיחות הר"ן קט"ז).

פרשת משפטים דנה רבות בעניינים ארציים, במריבות שבין אדם לחברו, במשא ומתן ובשאר עניינים ארציים. זהו למעשה המשך רצוף למסע שהחל בפרשה הקודמת – מסעה של התורה הקדושה משמים לארץ. אם בפרשת יתרו התוודענו לגודל המתנה ולרוממותה, הרי שבפרשה הזו מפרש נותן המתנה את כוונתו ומפרט בדיוק היכן בכוונתו שנשכין אותה. הוא מלמד אותנו שאת התורה יש לחיות כאן בעולם הזה; את המצוות ניתן לקיים רק כאשר מחפשים את השם יתברך ואת רצונו בכל דבר ממש, ובכל הדרכים והציורים האפשריים, רואים ומוצאים אך ורק מצוות. לא נימוסים ולא חוקים של טבע, רק "דרך מצוותיך ארוץ".