כן, יש מצבים שחייבים לצעוק. כשהשכל ב"עיבור", אי אפשר לגרום לו להיוולד, כלומר להכנס למוח שלנו, בלי צעקות. לא יעזרו חיזוקים, ולא מאמרים יפים; צריכים פשוט לפתוח את הפה ולצעוק ולצעוק ולצעוק אל ה'.

שכן, "כשנופלין לתוך רפש וטיט שקשה לו מאד לצאת משם, צועקין וצועקין וצועקין" (שיחות הר"ן, קכט). רק הצעקות הם אלו שיגרמו ל"יודע תעלומות" – הקדוש ברוך הוא, שיודע להיכן נעלם השכל שלנו – להוציאו מתעלומתו ולהביאו לידי גילוי.

כך היה במצרים – "ונצעק אל ה' אלוקי אבותינו", וכך זה גם בגלותנו זה האחרון; הצעקה היא שתגרום לדעת הנעלמת להתגלות. "כי זה עיקר התיקון של הגלות ושל כל הצרות, שכולם נמשכין מחסרון הדעת, על ידי שנתעלמו המוחין, שלזה צריכין צעקה" (ליקוטי הלכות, גילוח ד, ז).

זוהי גם סיבת הסבל הרב שאנו עוברים בתקופה האחרונה, כי "בשביל זה ה' יתברך שולח צרות מצרות שונות, רחמנא ליצלן, בכלל ובפרטיות על כל אחד ואחד – הכל כדי שיצעק האדם אל ה', שעל ידי זה יוליד המוחין מתעלומתן, כל אחד לפי בחינתו, שעל ידי זה תהיה הגאולה שנקראת לידה" (שם).

וזה שעלינו לעשות בתקופה העומדת בפתח, תקופת השובבי"ם. "כי באלו הימים קורין בתורה בעניין גלות מצרים וגאולתם, שהיה על ידי צעקה. וכמו כן צריכין עתה בגלות הזה. וזהו 'שובו בנים שובבים', שעיקר כל הצרות והגלויות, רחמנא ליצלן, הם על ידי חסרון הדעת, שזהו בחינת שובבים, שכל אחד הולך בעולם כמו משוגע ושובב ממש, כמו שנאמר 'וילך שובב בדרך לבו'. וכשיבין האדם בעצמו כל זאת, איך הוא שובב ומשוגע ממש, כי הולך אחרי שרירות לבו ואינו מסתכל על תכליתו הנצחי, בוודאי יחוס על עצמו ויצעק הרבה לה' יתברך. ועל ידי זה יזכה, לפי בחינתו, להוליד המוחין והדעת, שעל ידי זה עיקר הגאולה בכלל ובפרט בכל אדם ובכל זמן" (שם, ח).

* * *

עד כמה צריך לצעוק? מספר מוהרנ"ת:

"פעם אחת הייתי קובל לפניו על ענייני, והייתי אומר לפניו בדרך קובלנא: 'יגעתי בקראי ניחר גרוני, כלו עיני מייחל לאלוקי' … ענה ואמר לי: 'הלא אם דוד המלך עליו השלום אמר: 'יגעתי בקראי ניחר גרוני' – היה כפשוטו, שכבר קרא כל כך עד שהיה עייף ויגע ממש בקראו, וניחר גרונו ממש בפשיטות, אבל אתה, תהילה לא-ל, עדיין אתה בכוחך'…" (חיי מוהר"ן, תקמה)

לצורך כך נבראו השדות והיערות, כדי שיוכלו לצעוק שם כפשוטו, עד שיהיה ניחר הגרון ויתנוצץ אור הגאולה, מבלי לחשוש ל"מה יאמרו הבריות".

גם מוהרנ"ת, כשהשתוקק לצעוק לה' מעומק הלב, "היה לו ייסורים גדולים בעניין זה, כי בפני אנשים אי אפשר לעשות כן… ונתייעץ בדעתו, שהמקום המובחר לפניו לקיים זאת כראוי, הוא רק מחוץ לעיר, כי שם יהיה ביכולתו למצוא מקום פנוי ומוצנע שאין הולכים שם בני אדם; ושם יהיה ביכולתו לפרש לפני השם יתברך את כל אשר עם לבבו, ולהתפלל ולצעוק ככל חפצו, ולא יהיה לו שום בלבול משום דבר" (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן, ה).

ובכן, "עזרני והושיעני מעתה אבי שבשמים" – נסיים בתפילתו של רבי אברהם ב"ר נחמן (כוכבי אור, ששון ושמחה, תפילה ה) – "להתבודד בשדה בכל לילה ולילה ולצעוק לפניך מעומק הלב על כל אשר עובר עלי" – – –