"אמרו חז"ל: 'אמר הקב"ה, איך לא אשא להם פנים?! אני אמרתי 'ואכלת ושבעת וברכת' – והם מדקדקים על עצמן בכזית ובכביצה'…
"וזהו רמז נפלא – אם ישראל מדקדקין לבלי לאכול הרבה, רק מכזית ועד כביצה, אזי הם בבחינת 'ישא ה' פניו'… אך להיפך ח"ו… כאשר הם מושקעים בתאוות אכילה – אזי הסתרת פנים ח"ו…
"ועל כן, על כל צרה שלא תבוא, גוזרין תענית – לשבר תאוות אכילה, ואזי יהיה בחינות הארות ונשיאות פנים, שהוא בחינות המתקת וביטול הדינים".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א תורה מ"ז)

כשיהודי מכין לעצמו תכנית עבודה כל שהיא, את ימי התענית הוא מיד מסמן כיום פגרה. יום התענית הוא יום קשה, הן בגשמיות והן ברוחניות. הרגשת חולשה, עייפות, התרגזויות, קשה לעבוד, קשה ללמוד, קשה להתפלל…

אלה, לדאבוננו, סימני ההיכר של הצום שלנו. וכשמגיע יום תשעה באב, אנו כאילו אומרים לעצמנו, מה אפשר לעשות שירושלים חרבה וחייבים לצום? אז נעביר את היום הזה ככה ונשרוד איכשהו…

האומנם?!

רבינו הקדוש מלמד אותנו, שעל ידי התענית אפשר לזכות לשלל מתנות נפלאות: להארת פנים, למידת האמת, לעשירות, להמתקת דינים, ואפילו לעשות מופתים בעולם ('ליקוטי מוהר"ן' שם).

בכן, הבה נתבונן בענין, לשם מה בכלל מתענים? מה כל כך רע באכילה?

באמת אין שום רע, להיפך, כשיהודי אוכל בצורה הנכונה, הוא מקדם גם בכך את הבריאה לקראת שלימותה, כי כל העולם נברא רק כדי לשרת את עם ישראל, כדי שיעבדו את ה'. ולכן, כשאדם מישראל נהנה מהעולם כדי שיוכל לעבוד את ה' – מתקיימת מטרת בריאת העולם. יהודי כזה, בעצם מקיים את מידת האמת, כי הוא משתמש בבריאה למטרה "האמיתית" שלשמה נבראה בצורה הגשמית שלה.

אבל אם אדם אוכל מתוך תאוות אכילה, אוכל דברים שאינם מחזקים את גופו לעבודת ה', וכל כוונתו באכילתו היא רק כדי למלא את התאווה הבהמית שלו – אזי הוא גורם לכך שהבריאה החטיאה את מטרתה; במקום שהמזון יסייע לו לעבודת ה' – הוא מסייע לחזק את יצרו הרע. נמצא שהוא גורם כאן שקר ועיוות.

אותו עיוות עקרוני משפיע בתחומים נוספים. הקב"ה הוא ק-ל אמת, לכן הוא נושא פנים למי שאוכל בקדושה ומקיים את האמת העולמית שהוא איש אמת, ומסתיר את פניו מהשקרן שמושקע בתאוות האכילה.

כך נרמז בדברי חז"ל (ברכות כ' ע"ב) – "וכי לא אשא פנים לישראל? שכתבתי להם בתורה 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך' והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה" – שבזכות הימנעותם מאכילה יותר מכדי צורכם, ה' נושא להם פנים. לעומת זה, כשהם משוקעים בתאוות אכילה, נאמר עליהם "והסתרתי פני והיה לאכול" (דברים ל"א י"ז) – אסתיר את פני מהם, כאשר מהותם היא "לאכול" בלבד.

* * *

ביום התענית יש לנו אפוא הזדמנות נאותה לתקן את תאוות האכילה. בהימנעותנו מאוכל ביום זה, אנו מוכיחים שאכילתנו בימים אחרים היא כדי שנוכל לעבוד את ה' ולא כדי לספק את תאוותנו; והראיה, שביום שה' מצווה עלינו לא לאכול – איננו אוכלים. הרי שרצון ה' חשוב לנו יותר מתאוות האכילה.

זאת ועוד, כל יהודי שמקיים את מצוות התענית, הריהו שובר למעשה את הרצון שלו לאכול, לפיכך הוא זוכה להארת פנים, להמתקת הדינים ולכל הסגולות שרבינו מייחס לשבירת תאוות האכילה.