"וכן כל האימהות הקדושות עסקו בתפילה ותחנונים. ואמרו במדרש: למה נתעקרו האימהות? בשביל שהקדוש-ברוך-הוא מתאוה לתפילתן".

מדרש זה די ידוע. הפעם נתבונן עליו במסגרת שאנחנו נמצאים בה כעת, בהבטה על התפילה שהיא הישועה של המציאות. השאלה הראשונה שאנחנו צריכים לשאול היא, מה פשר השאלה "למה נתעקרו האימהות"? מנין לנו לדעת חשבונות שמים? יכולות להיות אלפי סיבות והסברים. אין לנו בעיה לקבל שהייתה מסורת וקבלה לחכמים בדבר זה, אמנם סגנון הדברים בהצגת השאלה בתחילה מורה על כך שהתשובה לא היתה ברורה לפחות לשואל, שכן לא כתוב "האימהות נתעקרו בשביל שהקדוש-ברוך-הוא מתאוה לתפילתן". אמנם מצינו בכמה מקומות סגנון דיבור של הצגת השאלה והתשובה כאשר שניהם נאמרו על ידי המשיב (תוס' נזיר לא ע"א ד"ה פשיטא ועוד), אך בדרך כלל לא מצינו סגנון דיבור כזה.

המתפללים בנוסח אשכנז אומרים בברכת רצה שבשמונה-עשרה: "רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם". בזה אנחנו מבקשים שני דברים: שהקדוש-ברוך-הוא ירצה את עם ישראל, וירצה את תפילתם. הגר"א מדייק שחלק מהבקשה שהקדוש-ברוך-הוא יענה לתפילתנו, היא הבקשה שהקדוש-ברוך-הוא ירצה בנו. נמצאנו למדים שהקדוש-ברוך-הוא רוצה בתפילתנו רק אם יש רצון אחר שמקדים אליו: הרצון בנו. כדי להבין את גדר הדבר נראה את ספר החינוך (מצוה תכה), בהסבירו את דברי חז"ל "הקב"ה מתאווה לתפילתם של ישראל" (ילקוט שמעוני תהלים אות תתעד): "לומר, שחפצו שיעשו פעולה שיזכו בה לפניו וימשיכו עליהם מטובו, כי חפץ חסד הוא, ולתת עליהם מברכתו מרוב שלמותו כמו שכתבנו." לפי דבריו, אותה הִתְּאַוות לתפילה נובעת מהרצון הכללי להיטיב. הקדוש-ברוך-הוא רצה להיטיב בצורה מסוימת של תפילה, כמו שראינו כמה וכמה פעמים. כעת נבין את דברי הגר"א: הרצון לתפילתנו נובע מהרצון להיטיב לנו, לכן אנחנו מבקשים בתחילה שהקדוש-ברוך-הוא ירצה בנו, וממילא – בתפילותינו. שורש הרצון בנו הוא בגלל שהקדוש-ברוך-הוא רוצה להיטיב לברואיו. הקדוש-ברוך-הוא רצה לחדש מציאות לנבראים, הואיל והוא רצה להתגלות אליהם בדווקא, כמיטיב. רצון זה דווקא מתגלה אצל ישראל, וצורת גילויו היא תפילה – לכן רצון ה' נמצא בשניהם.

"למה נתעקרו האימהות?" – נשים לב שהשאלה כאן היא רק על האימהות. המדרש במקום אחר שואל שאלה זו על כל אישה עיקרה. מדוע שתהיה מציאות כזו של עקרות. (ילקוט שמעוני, נ"ך אות עח). כאן על-כל-פנים אנחנו רק שואלים על האימהות. בהלכה נקוט כלל ששלושה פעמים מורים על "חזקה". אם דבר מסוים מתרחש שלושה פעמים, סימן שהדבר אינו מקרי ותלוי בתנאים, אלא הוא מהותי בעצם הדבר. למשל – אישה שהתחתנה, ובעלה נפטר, מותרת להתחתן עוד פעם מאחר וייתכנו הרבה סיבות למה בעלה מת. אם בעלה השני מת, עדין מותר לה להתחתן בשלישית. אם הבעל השלישי ימות, כאן כבר מתברר לנו שהבעיה נמצאת באישה ("מזלה גרם"), ולכן אסור לה להתחתן יותר. להלכה נפסק (אבן-העזר ט,א) ששתי פעמים הן גם חזקה. אם אנחנו רואים שהעקרות הייתה דבר שהופיע אצל שלושה אימהות, הרי לנו שהיה משהו מיוחד באימהות שבהן הופיעה העקרות.

כעת נשאל: מה מיוחד באימהות, או יותר מדויק – למה (לאיזו תכלית) דבר זה התגלה אצל האימהות? על זה באה התשובה: "בשביל שהקדוש-ברוך-הוא מתאוה לתפילתן". למרות שענין זה שייך לכל אחד ואחד מישראל, אף-על-פי-כן, הוא היה מוכרח להופיע אצל האימהות. האימהות הן אלו שבעצם יצרו את עם ישראל. האימהות יכלו להיות כמו כל אחד ואחד מישראל, שהקדוש-ברוך-הוא היה מתאווה לתפילתו בכל מיני נושאים ובעיות, ולאו דווקא בנושא פרטי. אבל מאחר והן האימהות, נושא התפילה התגלה דווקא בעקרות. במצב שכזה מתגלה שכל קיומו של עם ישראל, והצורה שהוא בא לעולם, היה רק על ידי תפילה ותחנונים. כמו שאצל אדם הראשון כל המציאות התקיימה בצורה של תפילה, והיא לא הופיעה עד שהוא לא התפלל עליה. בגלל שהאימהות הביאו את עם ישראל למציאות, רצון ה' היה שהם יבואו לעולם בצורה של תפילה שכדברי המלבי"ם "גדרה השתפכות הנפש והידבקה באלוקי מעוזה". התפילה היא דבקות בקדוש-ברוך-הוא מאחר והוא הנותן לנו כוח וקיום, ואת זה באה התפילה לבטא, את אותה תלות ודבקות. ענין זה הופיע אצל האימהות כדי לגלות לנו שזהו קיומו של עם ישראל. שורש הדבקות שלו בקדוש-ברוך-הוא מתחיל מתפילה, וממילא זהו כל קיומו. "הא-ל ישועתנו סלה".

"כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים כה' אלוקינו בכל קוראינו אליו" (דברים ד). זוהי הגדרת אומתנו – גדלותה – בקירבת אלוקים, מתוך קריאה מתמדת לאלוקי מעוזה.