למה באמת מצפים מאיתנו?

יצחק לא ידע את נפשו. אמש בוטלה העבודה במפעל באופן מפתיע. בשבוע שעבר נדד המפעל באופן פתאומי וחד פעמי למקום אחר. היום הפסקת חשמל משעות הבוקר. השיבושים הללו אינם מועילים ליכולת הייצור. העובדים מגלים כאן תושיה מפליאה, אבל זה לא חוסך את הנזקים בכמות התפוקה. כשקיבל את המשרה הנחשקת לא היה מאושר ממנו. כעת הוא חושב להגיש את התפטרותו. על פי חישוביו בתנאים שכאלו אין למפעל סיכוי לשרוד.

המנהל לא נראה מבוהל מול התרשימים המבעיתים ששרטט לו יצחק ביום המחרת, תוך שהוא מבקש להסביר את המחדל החמור וההשלכות. בשלווה מפתיעה הוא גולל בפני העובד הנדהם את האמת שמאחורי הקלעים. המפעל התמים הזה לא אמור לייצר בסדר גודל מקובל. זהו מפעל המתרגל ומאמן ייצור אמצעי הגנה ייחודיים במתכונת חירום. יכולת אילתור, זה מה שמחפשים כאן. הממונים מלמעלה אינם בוחנים תפוקה וחריצות כמותית. נבחנות כאן יכולות אחרות לגמרי. התמודדות, תושיה ועקשנות.

* * *

מי מסוגל לעבוד בחינם, בלי מטרה, בלי כיוון? אין עתיד ואפס סיכויים לקידום. אבל צורת העבודה הזו ליוותה את כלל ישראל בגלות מצרים. לאדריכלי פתאום ורעמסס לא היו הרבה יותר מדי שאיפות בתחום הבנייה, העבודה נועדה למטרה אחת בלבד, לשעבד את ישראל, לינוק את כוחותיהם ולרוקן את אמונתם עד כלות.

ביציאת מצרים נאמר "עבדיי הם" לא עוד עובדים לחינם. קבלת התורה הכניסה את עם ישראל למעגל עבודה שכל כולו תכלית ומטרה עילאית. עבודה בבית המלך, מצוות במחשבה, דיבור ומעשה ושכר נצח על כל תנועה טובה לכבוד המלך. יחד עם היציאה מישימון השיעבוד, קיבלנו 'לוח שנה'. זמנים ותקופות. אך אבוי, ציר הזמן היהודי סובב הולך על תקופת הלבנה.

רד"ו שנה ציפינו לגאולה, זכינו לבסוף והתנשאנו מעל גבולות הטבע, והנה דווקא כאן מחברים אותנו למסלול קבוע של עלייה וירידה. הלבנה גדֵלה וקטֵנה בכל חודש מחדש. השמש לעומת זאת, הרבה יותר קבועה ומאירה. אין במסלולה שינויים ותמורות, מאירה פני תבל בראשית החודש כמו באמצעו. מדוע זה יחד עם החירות משעבוד מצריים הצמידו אותנו לציר זמן בעייתי כל כך?

ההצלחה האמיתית

הצלחה נעוצה בהתחלה נכונה. את הסוד הזה יודעים בעולם, וההתחלות אפופות בדרך כלל בהמון התלהבות וחשק. זמן חדש, שנה חדשה, מקום עבודה או לימוד חדש, מעוררים את חשק ההצלחה. הצעדים הראשונים מרכזים את כל כוחות הנפש אל הצעידה קדימה. תקופת האביב היא עת התחדשות, הבריאה לובשת מדים חדשים, החירות מנשבת בכנפי הנפשות, ורצון חדש שופע בבריאה ובנבראים. קול קורא מתוכינו "משכני אחריך נרוצה". חבלי געגוע ותשוקה עזים משתלחים מן השמים אל הארץ וחוזר חלילה.

זוהי ההתחלה, להמשך יש תמונה מעט שונה. שמירת הזמן ועקביות של סדרים הם דבר שבהכרח. איש יהודי מקפיד להתקין עבור עצמו סדר של קביעות דקדושה בתורה ותפלה. ועם זאת, תחומים מסויימים בחייו של האדם אינם בשליטתו. חשק, למשל; התלהבות, רגש חי ופועם. לאו כל העיתים שוות בעיניים הנוגעים אל הנפש פנימה. יש לך שעה של פתיחת לב, ולעומתה אלף שעות של תמהון סתום. ואת הסוד הזה לא חוששים הצדיקים לגלות לנו עוד בראשית הדרך. הם אומרים: כך בדיוק תיראה דרכך עליה וירידה כמו לבנה. וכי אין חשש שידיעות שכאלו יצננו לנו את רוח ההתלהבות של ההתחלה?

מה המטרה

כשניצבים מול התחלה יש לדעת מהי המטרה. ובכן, אם היעד הוא מירוץ, מנצח מי שיגיע ראשון אל היעד. בעבודת הבורא יש יעד שונה. ומהסיבה הזו מספרים לנו הצדיקים כבר בראשיתה של דרך לאן יובילו אותנו הצעדים הבאים, שלא נבקש לנו דרך אחרת.

אדם קרוץ חומר ורוח בתוכו נושבת. גוף ונשמה משמשים יחד לבורא אחד. הגוף מושך אל תחתיות ארץ והנשמה פורסת כנפיים אל השמיים. כיוון שנגזר עליהם לדור בכפיפה אחת, החיים הם מאבק סמוי בלתי פוסק, מעלה ומטה. רביז"ל מכנה את הכוחות הללו 'מושך' ו'מכריח'. כח המושך של הקדושה שואב את הנשמה למעלה, והגוף מכריח כלפי מטה. רבי נתן מלמד במשל נפלא איך מתוך מאבק האיתנים הזה נוצרת בריאה. שעון של פעם הופעל על בסיס של קפיץ. חוט מתכת ישר יצר את הקפיץ, הוא נמתח בליפופים עד קצה הסיבולת, בנקודת השיא הניחו לו לשוב אל טבעו, אבל אז עמדו על דרכו גלגלי שיניים שבלמו אותו בכל פסיעה. מתוך המאבק הזה נוצר מנגנון נפלא שהורה על דקות ושעות.

תכלית העבודה הוא ביטול. וביטול נוצר מתוך מה שנדמה כהיקרעות בין מעלה למטה. יופי הנשמה מושך את הנפש בגעגוע, עכירות הגוף מכריחה לבלום בכל פסיעה. ומתוך המאבק נוצרת נחת רוח עצומה למעלה. ההצלחה במשנתם של צדיקים איננה מירוץ, הצלחה היא התגברות מתמדת כנגד כח המכריח. האחד קיבל בחלקו מכריח מעודן, שעותיו פנויות לעסק התורה והתפלה. האחר ירד לעורר שעשועים בבור עמוק תחת משקל אדירים של כוחות מכריחים. ההצלחה היא יכולת להתמיד ביגיעה תמידית במאבק הכוחות שיוצר נחת רוח ושעשועים מופלאים.

ואת הבשורה הזו מודעים לנו בצעד הראשון "החודש הזה לכם ראש חודשים" כיוון שנכנסת בשערי עבודת הבורא, נעשית עבד למלך, דע לך שלהבת ההתלהבות הראשונית אינה המטרה, היא אמצעי. המטרה היא להפעיל תמיד חשק חדש שיכניע עוד קורטוב של מניעות והכרחים.

כשצועדים עם הבנה שכזו לקראת חודש ניסן וחירות פסח, מבינים שניסן, כמו תשרי, ראש השנה הוא, זמן של התחדשות. ואין תמיהה בעובדא שבתשרי מבלים עבדי המלך בבתי כנסת, מעוטפים בטליתות ומרטיבים מחזורים בדמעות שליש, מתנשאים אל שער השמים ומתרפקים בהתחטאות כבן אצל אביו. ואילו בניסן אותם עבדים מעוטפים בסמרטוטי ניקיון, מועסקים בכל מלאכה, וטרודים בעיסוקים חומריים לגמרי.

ר"ח ניסן ראש השנה למלכים, ביום הזה, מגלה רביז"ל, מתחדשים בעולם הראשיות והכבוד, ועיקר הכבוד הוא שפלות, "אשכון את דכא". ביום הזה מתחדשת רוחו של כל אחד מאיתנו בכח המושך, מתגברים בעולם געגועים ורצון, חשק קדוש שנותן לנו את הכח לעמוד מול כח המכריח הכרוך בהכנות לפסח. ביום הזה אנו מבינים שעיקר הגדולה והחשיבות בין עבדי המלך איננה ההצלחה על פניה החיצוניים. הגדולה והיקר שוכנים אצל הדכא ושפל הרוח המוכן לקבל את מקומו תחת משא כוח המכריח. לעבוד את הבורא בהתגברות כח המשוך על המכריח, בשמחה, ביטול, ואמונה תמימה.