למה הרע נראה יותר משכנע מאשר הטוב?

היצר הרע מבפנים והענקים למיניהם מבחוץ אומרים לי שאני רע ולעומתם השם יתברך והצדיקים אומרים לי שאני טוב. למה אני משתכנע כל כך בקלות שאני רע? ולמה כל כך קשה לי לקבל שאני טוב? נראה שיש לאדם נטייה לקבל את הפירוש הרע יותר בקלות, לקלוט את השלילי למקום יותר עמוק והרבה יותר מהר. וזה נראה לא הוגן, אפילו מייאש.

אבל מזה דווקא אפשר להוכיח את עוצמתו של הטוב שבנו. הוא כל כך גדול ועוצמתי, שאם הוא היה מתקבל בלב באותה צורה כמו הרע, כבר לא הייתה לנו בחירה. כי הטוב מצד עצמו אלפי מונים יותר מהותי מהרע, ואם היו נותנים לטוב ולרע את אותו מעמד, היה הטוב מכריע את הכף מיד, וכדרך שלימדו חז"ל: "מידה טובה מרובה ממידת פורעניות אחת מחמש מאות" (תוספתא סוטה פרק ד' הלכה א') ואגב אורחא נביא את דברי "הפני מנחם" (מכתב יד ריש פרשת ואתחנן) משמו של "האמרי אמת" ז"ל שאם עין רע הוא כל כך גרוע, שתשעים ותשעה מהמתים הם מעין הרע, מידה טובה מרובה, עד כמה יכול עין טובה לתקן ולהועיל ולעשות טובה לחברו על ידי שיש לו עין טובה אליו". (דף על הדף בבא מציעא דף ק"ז עמוד ב').

לכן, בגלל עוצמתו של הטוב, רק אם יוחלש קולו ולעומתו יתגבר קולו של הרע מבחוץ ובפנים, אז ורק אז, יהיה המאבק ביניהם שקול, כי הטוב בטבעו אדיר ועצום לאין שיעור מן הרע. ועל דרך זה הסביר הרמח"ל ("דרך ה'" פרק רביעי סעיף ב') שבגלל הכוח העצום של הנשמה וכדי שיהיה המאבק בינה לבין הגוף שקול, ניתנה משמיים קדימה לגוף וליצר הרע מיד לאחר לידת האדם, ורק אחרי שהם מתעצמים ומתבססים בכוחם, רק אז, לאט לאט, מופיע כוח היצר הטוב והנשמה, בגיל מצוות".

עוד הבדל מהותי בין הטוב לרע. הרע משמיע את קולו בבירור. גם מבחוץ וגם מפנים על ידי הרגשות קשים של יאוש ואפסות, דחיה וריחוק, חוסר אהבה וחוסר ערך. ואילו הטוב מגלה את דעתו בעיקר בספרים, בתורה, בדברי הצדיקים. שם ה' יתברך מגלה את אהבתו, את דאגתו ורצונו להיטיב לכל אחד ואחד מאיתנו, יהיה מי שיהיה, עבר מי שעבר, את התקווה העצומה שמזומנת לכל נשמה להגיע ליעודה ותיקונה ואת הערך האין סופי שה' יתברך מייחס לכל מעשה הכי קטן שלנו, אפילו למחשבה טובה, אפילו לרצון טוב, ובפרט בפרט בדורות שלנו.

גם זה נראה לא מאוזן. קולות מגנים מבחוץ בפיהם של ענקים חשובים ומוערכים בעינינו, קולות מגנים מבפנים שלא מניחים לנו לרגע. ומול זה – מילים. טקסטים. ברור מה יותר חזק.

אם היינו יודעים את גודל האהבה שה' יתברך אוהב אותנו, הכל הכל היה קטן עלינו והיינו בוערים אליו ולעבודתו בכל הכוח. "אמר רבי יהודה: אילו היו יודעים בני האדם את גודל האהבה שאוהב הקדוש ברוך הוא לישראל – היו שואגים ככפירים לרדוף אחריו" (זוהר חלק ב' דף ה').

אבל אנחנו לא יודעים. לא יודעים ולא מרגישים. ומרגישים לעיתים קרובות את ההיפך הגמור: שהוא לא אוהב חלילה, שעזב אותנו, שהשליך אותנו, שהפנה לנו עורף.

לא יודעים. ואיך נדע? נאמין למי שיודע. וכשנאמין לצדיקים שיודעים ומגלים לנו את אהבת השם, אז גם נרגיש אהובים, וכשנאמין באהבתו, היא תתעורר ותתגבר וחסדו הגדול יושפע ויאיר עלינו ועל כל העולם כולו ביתר שאת ויתר עוז: "וזהו גודל מעלת ההתקרבות לצדיקי אמת, שהם מודיעים לכל אחד בכל פעם, איך שהוא, עוצם ריבוי רחמיו וחסדיו, ועל ידי ההודעה הזאת מוציאין החסדים מהעלם אל הגילוי, ועל ידי זה נתווסף אצלנו האהבה וההשתוקקות אליו יתברך מכל מקום שהוא וכן חוזר חלילה. וכל מה שנתווסף האהבה בין כל אחד מישראל לאביו שבשמיים, כמו כן יוצא ומאיר ביותר החסד מהעלם אל הגילוי" (ליקוטי הלכות מתנה ה' סעיף י"ח) בעניין זה מגלה לנו רבינו הקדוש כמה עקרונות משני חיים:

כדי להגיע ליעד שלנו חייבים להתנסות ברגשות של ריחוק ודחיה.

כל הצדיקים עברו את זה.

אלו הם רק רגשות ותו לא והם אינם משקפים בשום אופן את המציאות.

האמת המוחלטת היא שהשם יתברך תמיד קרוב, שהשם יתברך הוא טוב, ורוצה בנו מאד.

ולאמונה שלנו יש כוח יותר גדול מאשר לרגשות הקשים, גם אם הם מלווים בקולות מגנים מבחוץ.

פורסם לראשונה באתר האינטרנט של הרב ארז דורון – אור פנימי