לפעמים אנחנו מתאמצים, מזיעים, מתגברים על חיבוטי הנפש ומנסים – ובסוף נופלים. כלפי חוץ זה נראה שהעמל ירד לריק. בודאי שזה יוצר קושי בלהמשיך הלאה. אבל כשאנחנו מנסים מחדש עוד פעם ושוב נופלים, והתהליך הזה חוזר על עצמו כמה פעמים, נולד משבר מסוג חדש; שאלת היצר בנוסח "למי אני עמל?". איך אני אמור להמשיך להשקיע כשזה נראה שלא מסתכלים על המאמצים שלי? ולא רק שלא מסתכלים אלא שמפילים עלי קשיים נוספים באמצע הניסיון להתקרב? אם הניסיונות שלנו להתחלה נדחים על הסף זה נותן לנו את התחושה שאנחנו לבד במערכה, ואז עוד יותר קשה להתגבר, כי שאנחנו לבד יש בנו פחות רצון להתקרב מכוח תחושת הבודדות.

אחרי שהמרגלים מדברים רעה על הארץ ועם ישראל מאמין להם ובוכה בכיית חינם, נגזרת הגזירה שכל אותו דור ימות במדבר ולא יזכה לראות את הארץ. בהקשר לכך מופיעה בתורה פרשיית המשך. היו אנשים שהחליטו מעצמם לעלות בארץ ולהילחם ביושביה, למרות הגזירה. משה רבנו מזהיר אותם שה' לא חפץ בכך וממילא "היא לא תצלח", ולמרות זאת הם עולים ונופלים בקרב. מה חשבו לעצמם אותם אנשים, ומה באה התורה ללמד אותנו בכך? מבאר רבי צדוק (צדקת הצדיק מו) על פי דברי השל"ה: הגמרא אומרים (פסחים פו:) ש"כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה, חוץ מצא". הגמרא לא מובנת על פי פשוטה; למה לא להקשיב לבעל הבית שאומר לנו לצאת מביתו? מבאר השל"ה שבעל הבית כאן הוא הקב"ה. כאשר הקב"ה כותב בתורה שבחטאים מסוימים האדם מתנתק ממנו לגמרי ואין לו אפשרות של חזרה בתשובה ("העושה כך וכך… אין מספיקין בידו לעשות תשובה" ועוד), לכך אין להקשיב. בודאי שהחטאים הם חמורים, אבל זה לא סותר את העובדה שפנימיות רצון ה' היא לא שהאדם ידע שהחטא שהוא עשה הוציא אותו לגמרי החוצה, אלא שהוא ידע שהוא צריך להיכנס עוד יותר פנימה ושאין לו אפשרות לצאת החוצה באמת. אפילו אם אדם יהיה במצב כמו של אלישע בן אבויה ששמע בת קול משמים "שובו בנים שובבים – חוץ מאחר", עליו להתעלם ממסרים שמימים אלו, ולדעת שאלו לא נועדים להרחיק אותו. כשבעל הבית אומר לנו לצאת הוא בעצם רוצה לראות מה אנחנו רוצים: אם אנחנו מתעקשים להישאר בפנים הוא בודאי ישמח, ולזה הוא ציפה בפנימיותו. אבל אם הסכמנו לצאת החוצה, הראינו את מידת הקשר שלנו עם בעל הבית, ושאין בנו שאיפה פנימית להתקרב אליו גם כשהוא לא מפגין לנו חיבה בצורה חיצונית.

אותם מעפילים שעלו מהמדבר לארץ חשבו שגם כאן מתקיים עיקרון זה, ושה' רוצה לבחון את מידת הרצון שלהם בארץ – האם כשפוטרים אותם מעליה לארץ הם מתעקשים נגד הפשטות שמופיעה לעין, שלא רוצים אותם בארץ. ולכן משה רבנו צריך לענות תשובה מיוחדת לרצונם, כי יש נקודת אמת בדבריהם: "והיא לא תצלח". מבאר רבי צדוק, ש"היא" לא תצלח. אותו ניסיון ספציפי נועד לכישלון, ותיקונם היה למות במדבר. אבל יהיה זמן ששאיפה כזאת תצליח, "והוא זמנינו זה, שהוא עקבי משיחא".

"וצריך להיות עקשן גדול בעבודת ה', לבלי להניח את מקומו" (ליקוטי מוהר"ן ב, מח). ומוסיף רבי נתן (בה"מ ד): "ומי שהתחיל מעט בעבודת ה' יודע זאת שאי אפשר להיות איש ישראל באמת כי אם על ידי עקשנות גדול". עקשנות היא לא מילה נרדפת לגבורה. גיבור הוא מי שצולח ניסיונות גדולים שמצריכים כוחות גדולים, עקשן הוא מי שממשיך לנסות כשהכל נראה הפוך ממה שהוא עושה. בדיוק כמו העקשנות הרעה שאנחנו מכירים, שלא מוכנה להתיישר עם המציאות והולכת עקום, כך היא העקשנות שבקדושה – היא לא מוכנה להתיישר עם מה שהמציאות מראה לה בשטחיות, שחבל לה לנסות ושהיא סתם מנסה בכוח, והיא הולכת עקום. ההבדל כמובן, שהעקשנות הזאת נובעת מהתיישרות עם מציאות פנימית יותר, ששם זה ברור כשמש שזה המהלך שצריך להיעשות עכשיו – להראות שאני רוצה, ולא רק להיענות כשרוצים בי ומראים לי חיבה. אז מהלך ההתקרבות שלנו לה' הוא לא היענות אליו, אלא קריאה אליו הבאה מצידנו.

יש פרקים בתהילים שמתחילים במילה "למנצח". יש מדרש שמפרש את המילים הללו כך: "זמרו למי שמנצחים אותו ושמח". הקב"ה נותן לנו כוח לנצח אותו. מה פירוש הדברים? "כי צריכין לנצח אותו יתברך כביכול. כי אף על פי שנדמה להאדם שהשם יתברך אינו רוצה לקרבו מחמת שקלקל הרבה, וגם עכשיו אינו מתנהג כראוי כרצונו יתברך, אף על פי כן צריך האדם לחזק עצמו ביותר ולהשתטח עצמו לפניו ולפרוש כפיו אליו יתברך שירחם עליו ויקרבהו לעבודתו, כי אף על פי כן אני רוצה להיות ישראלי. נמצא שרוצה לנצח את השם יתברך כביכול, והשם יתברך יש לו שמחה מזה שמנצחין אותו, כביכול" (ליקוטי מוהר"ן ב, קכא). כשאנחנו לא נוטים אחרי מה שנראה שמציגים לנו מהשמים, ורוצים מעצמנו להתקרב לה', אז אנחנו כביכול מנצחים. המשמעות של הניצחון היא שהקב"ה מגלה קשר מצומצם יותר איתנו והוא לא מתגלה אצלנו, ואנחנו מגלים איך הקשר שלנו איתו נמצא גם במקום שמבחינתו כביכול כבר נגמר הקשר. המילה 'כביכול' היא המפתח כאן, כי בודאי שה' חפץ בנו, אלא שהוא רוצה שהצד שלנו יגלה את הקירבה אליו.

כל ההסתרה ממילא נועדה לגלות רק דבר אחד – את הפנייה שלנו אל ה', כשזאת לא נולדת מכוח מציאות שמזמינה אותה או אפילו מאפשרת אותה, אלא אדרבה כזו שמראה את ההפך. ולכן ישנה גם וודאות שאם נמשיך להתעקש, ולא להיות נאמנים למציאות כזאת של "בעל הבית אומר לו: צא!", נזכה להארת הפנים מלמעלה ולהתקרב לה' בצורה מלאה. העקשנות הזאת היא זאת שהולידה את ההתקרבות, בגלל שהיא יצרה קשר פנימי שלא מונע מהמציאות.

* * *

"ואם יהיה עקשן בהרצון לבלי להניח את הרצון והכסופים דקדושה בשום אופן אף אם מפילין אותו כמו שמפילין אותו חס ושלום רחמנא לצלן, אזי סוף כל סוף בודאי יעזור ה' יתברך לשבר ולבטל כל המניעות.. והמניעות יתהפכו לישועות" (רבי נתן, שם).