צילם של להבות אש ההדלקות לכבוד הרשב"י עדיין מוטל, ומתיקותו ונשגבותו של היום עדיין מורגשים, וכבר אנו נושאים עינינו אל מעלה ההר, אל יום מתן תורה הקרב ובא.

ולקראת בואו, מאז חג הפסח אנו סופרים ומונים ומחשבים כל יום שחולף וכל שבוע שמצטבר, היום יום אחד, היום שבעה שהם שבוע, היום עשרים ושמונה שהם ארבעה שבועות, עד לספירה האחרונה. שבע שבתות תמימות תהיינה.

ומתוך שאנו מונים, אנו תמהים אולי, האם יש בה בספירה זו, אצלינו – אנשים כה פשוטים וירודים, לדאבון לב – משהו מעבר לקיום הלכת ספירת העומר? האם אנו סופרים רק בפה, בגוף בלי נשמה? איפה הן תחושת הכיסופין, הציפיה, הגעגוע, איפה הן ההתעלות והעליה לקראת מתן תורה? והלוא דומה שאנחנו נותרים באותו מקום, לא נראה שחל בנו איזה שינוי רוחני מורגש, לא התעלינו ולא שיפרנו דרכינו.

הכך אנו מתכוננים? הכך נעמוד בתחתית ההר, מביטים ומצפים לנוכח כבוד השם הנראה בהר?

 *

לפני כחודש יצאנו ממצרים. ביד חזקה, בזרוע נטויה, באותות ובמופתים נטלנו בורא עולם מעמקי עמקיה של הטומאה – מכוחה של צעקת הלב, "ויזעקו", "ויאנחו".

בפסח האיר לנו אור גדול מלמעלה, כי "עיקר הגאולה בפסח הוא … שזכו אז רק באתערותא דלעילא". אבל "אַחַר-כָּךְ, כְּשֶׁמַּתְחִיל לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי הַשֵּם, אֲזַי נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ הֶאָרָה הַזֹאת וּמַנִּיחִין אוֹתוֹ שֶׁיֵּלֵךְ מֵעַצְמוֹ בְּהַדְרָגָה כַּסֵּדֶר מִיּוֹם אֶל יוֹם".

אז מה עושים עכשיו?

*

ממחרת השבת, מתחילה העבודה שלנו. לספור, יום ועוד יום, שבוע ועוד שבוע, עד שנגיע לעמוד, כאיש אחד בלב אחד, כשכל מאודינו בבחינת "נעשה ונשמע", בתחתית ההר, בקבלת התורה.

מהי הספירה? הלימוד העמוק ביותר והיסודי ביותר שיכול אדם ללמוד לגבי עצם ומהות הדרך בעבודת השם: וספרתם לכם.

ספירת העומר אינה רק דרך, היא אינה רק איזה שלב שאנחנו מחכים לסיומו, ל"היום תשעה וארבעים יום שהם שבעה שבועות" – ו"אההה, סיימנו!". הספירה היא לא (רק) אמצעי, אלא מטרה.

ספירת העומר היא כולה כיסופין, השתוקקות ורצון. אנחנו מתחננים "לטהרינו מקליפת ומטומאתינו", "ואטהר ואתקדש בקדושה של מעלה", "ולטהרינו ולקדשינו בקדושתך העליונה", אבל מעבר לזה, ספירת העומר באה ללמד אותנו לימוד יסודי אחד: תכסוף, תשתוקק, תרצה – ותשמח בזה!

*

בספירת העומר, כידוע, איננו סופרים את הימים שנותרו עד קבלת התורה, אלא את הימים שחלפו מאז שהתחלנו לספור, הימים שחלפו מאז קיבלנו את האור הגדול, במתנה, באתערותא דלעילא; אותו האור שנלקח מאיתנו…

למה?

גם כאן יש לימוד עצום ויסודי מאוד בעבודת השם: "כְּשֶׁאָדָם נִכְנָס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם אֲזַי הַדֶּרֶך שֶׁמַּרְאִין לוֹ הִתְרַחֲקוּת וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁמַּרְחִיקִין אוֹתוֹ מִלְמַעְלָה וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ כְּלָל לִכָּנֵס לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם" – כי אז עליו לשמוח בכל יום שעובר. "היום יום אחד" שבו לא נשברתי, שבו החזקתי מעמד ועדיין אני רוצה, חפץ, מבקש ומשתוקק לבורא עולם; "היום שבעה ימים שהם שבוע אחד" שבו למרות הדמיון כאילו מלמעלה מנסים להרחיק אותי – עדיין אני מנסה ומשתדל; "היום שלשים יום" – הנה, חודש שלם חלף, ועדיין לא נשברתי, ועדיין אני רוצה, ועדיין אני מבקש וצועק וקורא "נא גיבור, דורשי יחודך כבבת שמרם"!

וכך הלאה והלאה, סופרים יום אחד, מתחזקים ביום השני, מתלהבים ביום השביעי: אח, אנחנו זוכים להחזיק מעמד, "שבעה ימים שהם שבוע אחד" שלם, אחד ועשרים שהם שלשה שבועות מלאים! ועדיין לא נפלנו, ועדיין אנחנו מחזיקים מעמד, ועדיין, למרות כל הנפילות, למרות כל הבלבולים – עדיין אנחנו סופרים, עדיין אנחנו מתקדמים.

"ואל יבלבל אותו העולם כלל, ואפילו חביריו שזוכין לתפלה ועבודה הרבה יותר ממנו אף על פי כן אל יפול בדעתו מזה כלל רק יהיה בשמחה תמיד בכל נקדוה ונקודה טובה שמרוויח בתפלתו ועבודתו איך שהוא"

עד שבסופה של ספירה, נגיע ל"תשעה וארבעים", ואז נזכה ל"אתה הראית לדעת כי השם הוא האלקים" ונזכה להכין את הכלים – ולקבל את התורה באמת.

*

בשולי הדברים – אולם החשוב שבהם: לאחר כתיבת המאמר התפרסם דבר האסון הנורא במירון, בו נהרגו 45 נפשות יקרות, צדיקים ושלמים, ביניהם כמה מאנ"ש. אין מילים, ואין עט, שיכולים לתאר את גודל הצער, ואין עין שיש בה מספיק דמעות כדי לבכות אסון נורא שכזה; אסונן של עשרות משפחות שאיבדו ילדים רכים, בחורי חמד ואברכים יקרים בדמי ימיהם. "זַלְעָפָה וּפַלָּצוּת אֲחָזוּנִי בְּמוֹרָא". אוי, מה היה לנו!

ובתוך כל הצער הנורא, היגון העמוק והכאב שאינו ניתן לתיאור, בלב קרוע ומורתח, אנו אין לנו אלא לפשפש במעשינו אנו (שהרי להכות על חטא על חזהו של השני אינה חכמה…), לעורר ולהתעורר על מה עשה השם ככה ומה חרי האף הגדול הזה, בפרט בימי הספירה הנעלים, עליהם כותב גאון עוזינו מוהרנ"ת שכוונתם "בפשיטות הוא, שצריכין לדעת שימי האדם מנויים וספורים במספר ובמנין כל יום ויום, והאדם יצטרך ליתן דין וחשבון מכל יום ויום". מה אנחנו יכולים לתקן, במה אנחנו יכולים להפוך את היום הזה לטוב מאתמול, ואת שלאחריו טוב אף הימנו.

ולו יהי זה לעילוי נשמתם. תנצב"ה.