"לפי אור להביות הלב של איש הישראלי, אי אפשר להתגלות מהמדות. כי אור להביותו הוא עד אין סוף, היינו אין סוף ואין תכלית לתשוקתו.
"וצריך לצמצם ההתלהבות… ועל ידי הצמצום של ההתלהבות, יוכל לבוא להתגלות מהמדות, היינו לעבוד את השם יתברך בהדרגה ובמדה… כי השם יתברך רוצה בעבודתנו, שנעבוד אותו בעבודות ובמדות טובות, שזה אי אפשר כי אם על ידי הצמצום הנ"ל".
(ליקוטי מוהר"ן, ח"א מט)

הדלקה, מדורה, אלה רק משלים לאורה היוקד של התורה – "הלא כה דברי כאש נאום ה'" – ובפרט לרזים הנעלמים שגילה רבי שמעון בר יוחאי, שמאירים, מחממים ומשמחים את לבבות בני ישראל.

במאמר זה נלמד על קו דמיון נוסף שבין האש והתורה, שנחוץ לכל אחד בכל עת.

האש משמשת כמקור לכל האנרגיה העולמית; היא מניעה את כל כלי התחבורה, מפעילה את תחנות הכח ומספקת לנו אור וחום. אבל עם זאת, היא טומנת בחובה סכנה עצומה; ברגע שהיא יוצאת מגבול השליטה, היא עלולה לחולל חורבן ולזרוע הרס.

כך גם הרצונות הקדושים שבלב היהודי: "אור להביות הלב של איש הישראלי, הוא עד אין סוף" כמו שכתוב: "עזה כמוות אהבה… רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה" (שיר השירים).

שכן הנשמה שבנו היא חלק בלתי נפרד מה' יתברך, ככתוב: "ויפח באפיו נשמת חיים"(בראשית ב, ז), וכפי שביארו חז"ל: מאן דנפח – מדידיה נפח" [= מי שנופח אוויר – נופח חלק מעצמו]. וכשם שלקב"ה אין שום גבול ושום סוף, כך לבו של יהודי יכול להתלהב אל ה' בלי גבול ובלי סוף.

ברם, התלהבות זו מסוכנת, לא רק במקרים הקיצוניים שבהם אנשים עשו מעשים מוגזמים של פרישות קיצונית מהעולם, אלא חלק נכבד מההתרחקות שלנו מה' נגרם בעטיה של אותה התלהבות שלא השכלנו לצמצם כראוי.

כולנו רוצים להתקרב לה' יותר ויותר. אלא מה, נדמה לנו שלהשיג משאלה זו פירושו להגיע לשלימות גמורה בעניינים ש'בין אדם למקום' ובעניינים ש'בין אדם לחברו', במחשבה, בדיבור ובמעשה – דברים שלפחות בשלב זה "גדולים עלינו". מסיבה זו איננו משתדלים להשיג אפילו את המעט שבכוחנו להשיג.

אילו היינו מרגישים באמת שלימוד דף גמרא, נתינת כמה שקלים לצדקה, מילה טובה לחברים או לבני הבית, השתדלות לכוון בתפילה – יכולים להביא אותנו לקרבה גדולה אל ה', היינו בוודאי עושים זאת במלוא החשק.

אלא שכאמור, התלהבות ליבנו היא בלי סוף, כך שכל העבודות ה'קטנות' הללו הן כאין וכאפס לעומת מה שאנו רוצים להשיג – 'אם כך, בשביל מה להתאמץ?'… כך שמכל הרצונות הטובים שלנו נשארים רק כמה דמעות בממחטה במוצאי יום כיפור…

עבודתנו היא אפוא לרסן את השלהבת הזו, לא לכבותה חס וחלילה, אלא לכלוא אותה ולרתום אותה לעבודה לפי כוחנו ודרגתנו. נשמע לקול החכמים שמלמדים אותנו לממש את "צמאה נפשי לאלוקים" באמצעות מעשים ועבודות שהם בתחום השגתנו.

כך נצליח שאש הקודש שבלבנו לא רק תדחוף אותנו לעלות מעלה מעלה, לעשות יותר ויותר את מה שכן ביכולתנו לעשות – אלא גם תמלא את לבנו בכיסופים אל ה' ואל תורתו הקדושה, לשאוף ולעלות בהדרגה יותר ויותר.