ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > ל"ג בעומר > לכו חזו מפעלות ה'

לכו חזו מפעלות ה'

ה׳ באב תשע״ט

התורה הראשונה הפותחת את ספר ליקוטי מוהר"ן, עוד טרם מנין התורות הרשמי, היא התורה "לכו חזו", העוסקת בגדולת התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי, סגולתו, כוחו הגדול – והבטחתו העצומה ש"לא תשתכח תורה מישראל". המאמר שלפניכם עוסק בביאור נרחב של התורה הנפלאה הזו. (רבי שמעון בר יוחאי) (ל"ג בעומר)

לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה' הִתְגַּלּוּת נִפְלָא מִסּוֹד גְּדֻלַּת הַתַּנָּא הָאֱלֹקִי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי זַ"ל:
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי. הִבְטִיחַ שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרָה מִיִּשְֹרָאֵל עַל יָדוֹ. כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת קלח:): 'כְּשֶׁנִּכְנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ לַכֶּרֶם בְּיַבְנֶה אָמְרוּ: עֲתִידָה תּוֹרָה שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְֹרָאֵל וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּכַּח. שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ". וְכַמְבֹאָר בַּזֹּהַר (נָשֹא קכד:): 'בְּהַאי חִבּוּרָא דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר יִפְקוּן בֵּהּ מִן גָּלוּתָא':
וְעַתָּה בּוֹא וּרְאֵה וְהָבֵן. נִפְלְאוֹת נִסְתָּרוֹת שֶׁל תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה. כִּי עַל כֵּן סָמַךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי עַצְמוֹ עַל זֶה הַפָּסוּק כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ. כִּי בֶּאֱמֶת בְּזֶה הַפָּסוּק בְּעַצְמוֹ. מְרֻמָּז וְנִסְתָּר סוֹד הַזֶּה. שֶׁעַל-יְדֵי זַרְעוֹ שֶׁל יוֹחַאי. שֶׁהוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי. עַל יָדוֹ לֹא תִּשְׁתַּכַּח הַתּוֹרָה מִיִּשְֹרָאֵל. כִּי סוֹפֵי תֵּבוֹת שֶׁל זֶה הַפָּסוּק כִּי לֹּא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ הֵם אוֹתִיּוֹת יוֹחַאי וְזֶה שֶׁמְּרַמֵּז וּמְגַלֶּה הַפָּסוּק. כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ, מִפִּי זַרְעוֹ דַּיְקָא הַיְנוּ מִפִּי זַרְעוֹ שֶׁל זֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא מְרֻמָּז וְנִסְתָּר בְּזֶה הַפָּסוּק. שֶׁהוּא הַתַּנָּא יוֹחַאי. כִּי עַל-יְדֵי זַרְעוֹ שֶׁל יוֹחַאי שֶׁמְּרֻמָּז בְּזֶה הַפָּסוּק בְּסוֹפֵי תֵּבוֹת כַּנַּ"ל. שֶׁהוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי. עַל יָדוֹ לֹא תִשָּׁכַח הַתּוֹרָה. כִּי בְּזֹהַר דָּא יִפְקוּן מִן גָּלוּתָא כַּנַּ"ל:
וְדַע שֶׁסּוֹד רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּעַצְמוֹ. הוּא מְרֻמָּז בְּפָסוּק אַחֵר. כִּי דַּע כִּי הַתַּנָּא הַקָּדוֹש רַבִּי שִׁמְעוֹן הוּא בְּחִינַת (דָּנִיֵּאל ד): עִ'יר וְ'קַדִּישׁ מִ'ן שְׁ'מַיָּא נָ'חִית רָאשֵׁי-תֵּבוֹת שִׁמְעוֹן וְכוּ':

 

א. התקרבות לצדיקים

מאמר זה הודפס בספר הק' ליקוטי מוהר"ן לפני תורה א', והוא כעין הקדמה והדרכה לכל הספר הק', כי הוא מעורר היסוד לקיום מה שנאמר בספר, כלומר שעיקר הדרך לשבר הקושי שיש לכל מי שרוצה להיכנס לדרכי רבינו הק' ולקיום עצותיו, תלוי בהתגלות הנפלא מסוד גדולת הרשב"י.

כי הנה בכל הספה"ק מוזכר כבר הרבה ממעלת וחשיבות "התקרבות צדיקים", שעיקר היהדות תלוי בזה. אך האמת היא שמושג זה התבלבל בעולם, שאין יודעים מה מבקשים אצל הצדיק, ולשם מה נוסעים אליו, כי אצל העולם נתקבל הענין שהוא כתוספת מעלה למי שרוצה לזכות בברכה וישועה, או לחילופין ברוחניות למי שמחפש לקבל מהצדיק איזה הנהגה טובה, או ללמוד ממנו דרכי יושר וכדו'.

אך רבינו הק' מגדיר היטב בכל הספה"ק ליקוטי מוהר"ן מהות ענין ה'צדיק', ועל פי זה מעורר מאוד שלא די לנסוע לאיזה צדיק, אלא שצריך לחפש דייקא את הצדיק האמת המופלג במעלה מאוד.

וענין זה של ה"צדיק" והכרח להתקרב אליו, הוא מהענינים המורחבים ביותר בספרי רבינו הק' ותלמידיו, ודבר זה תמוה לעיני רבים כי אין מבינים מדוע צריך דייקא הצדיק המופלג במעלה מאוד, ומי יאמר מיהו צדיק אמיתי שמופלג במעלה, כי כל אחד אומר שאצלו האמת.

והאמת היא שאין זה עסקינו להכניס ראשנו בין הצדיקים ולומר תלמיד חכם זה נאה וזה לא נאה, וא"כ מה ענין זה של חיפוש ה"צדיק האמת" שייך כל כך אלינו. ועל כן 'לכו חזו' מהתגלות הנפלא שגלה רבינו הק' מסוד גדולת רשב"י, כי בזה מתגלה היטב ההגדרה מהו צדיק ומהו החיפוש אחריו.

 

ב. מדוע שבחו כל כך את הרשב"י?

בענין גדולת רשב"י, כבר מצינו בחז"ל לשונות מפליגים מה שחבריו התנאים שבחו אותו, ובפרט בזוה"ק ששם נמצאים לשונות מפליגים ביותר בסוד גדולת הרשב"י.

והדבר טעון ביאור, למה כל כך טרחו לשבח בגדולת הרשב"י, והרי היו עוד תנאים קדושים בדורו שחלק מהם אף היו רבותיו של רשב"י, כר' עקיבא ור' יהושע ועוד, ובמה א"כ כל כך נחשב יותר מהם.

ואם נאמר שהיה מיוחד מחמת החיבור הנורא שחיבר שהוא ספר הזוהר הקדוש. והרי גם זה טעון ביאור, למה נקרא הזוה"ק על שמו, מאחר שרוב מאמרי הזוה"ק אינם מהרשב"י, כי יש הרבה מימרות של הרעיא מהימנא (שיש דעות שהיה משה רבינו בעצמו ויש דעות שהוא נשמתו של משה רבינו שנתלבש בזה העולם), ויש עוד הרבה מימרות של כמה וכמה תנאים המכונים 'בעלי הזוהר', ולמה א"כ הזוהר הק' מיוחס כל כך לרשב"י.

אלא שבאמת, עצם הזוה"ק מגלה שיש מושג הנקרא "צדיק המופלג", כי אם אמנם יש אנשים כשרים מאוד שנקיים מכל רבב של חטא, ומתנהגים בדרכי ענווה ויראה, והם תלמידי חכמים עצומים השוקדים ועמלים בתורה יומם ולילה, שייף עייל ושייף נפיק וכו' וכו', אך בזוה"ק מתגלה שיש מעבר לכך, והוא ענין ה"צדיק המופלג", ולא שזה עסקינו לומר ת"ח זה נאה וזה לא נאה, אלא שמחפשים למעשה בשבילנו – מי יש בכוחו להציל אותנו משכחת התורה.

 

ג. שכחת התורה לאחר החורבן

כי אמרו חז"ל שלאחר החורבן נכנסו חכמינו ז"ל לכרם ביבנה, ואמרו שאותו התורה שקבלנו ממשה מסיני עתידה להשתכח, והיינו שישכחו אור החיות הפנימי של התורה שהוא להכיר את השי"ת ולעובדו באהבה ויראה בשמחה וחיות.

שהרי בזמן שביהמ"ק היה קיים, היה בעולם שפע של טהרה ושפע מוחין שהיה מאיר הארת הרצון בנשמה. וע"כ כל מי שהיה עולה לבית המקדש היה נפקח אצלו עיני שכל והיה נעשה "ער" ומלא בהתחדשות וחיות, וחיפוש אמת אחר קיום התורה.

ולכן גם לא היו נצרכים אז לכתוב התורה שבעל פה, כי כשהמוח והלב פתוחים וערניים אזי זוכרים הכל ומבינים מעצמם דבר מתוך דבר, והיה פסק ההלכה ופרטי דרכי ההליכה בעבודת ה' ברור כל צרכו, וכל זה משום שהיה יחוד העולמות תדיר, והיה נגלה לעין כל, החיבור של כל העולמות לעולם העשייה, [כי היו רואים איך השי"ת ששמי השמים לא יכלכלוך, משרה שכינתו למטה בביהמ"ק, ויכולים להקריב לפניו בהמה שפילה, ויעלה לריח ניחוח לפניו ית' (עיין שיחות הר"ן מ')], ועל כן היה הלב פתוח להשי"ת, וכל ענין התורה הק' נתפס כדבר אמיתי המדבק אותו להשי"ת.

אך כשנחרב הבית הופסק היחוד, ונסתלק השפע מוחין וטהרה, וכך נפלו לתרדימה גדולה, והתחיל שכחת התורה, בכמה וכמה דרגות של שכחה. כי יש ששוכחים מיהדותם לגמרי ר"ל, ויש שזוכרים מעצם יהדותם אך שאין מוצאים פנאי לעצמם ללמוד התורה, ויש מי שכבר לומד אך אינו מתעורר לקיום המצוות, ויש מי שמתעורר אך אינו יכול לזכור מלחמת היצר בתדירות ולהשתדל יותר בעבודה, ויש שכבר זוכר כל הנ"ל אך ששוכח דרכי העבודה באמת, שצריך להסתכל בשכל של כל דבר למצוא שם את השי"ת, ונעלם ממנו דרכי פנימיות העבודה של דביקות התפילה ושאר עניני עבודת קדושת המחשבה שלא להסיח דעת כרגע מהשי"ת באהבה ויראה וכו'.

והצד השווה שבהם שנאבד ההתעוררות אמיתי באמת לעבודת ה', לחפש ולדרוש באמת, ולהבין שהיצר אורב בכל רגע ורגע על האדם שישכח את האהבה ויראה. ואף מי שרוצה להתעורר באמת אבל הוא מסובב בין בני אדם אחרים שמתקרר על ידם, שממילא נתקרר גם הוא מהחיפוש אחר זה.

כי כל כך נתרבה השכחה לאחר החורבן עד שאין מבינים כלל מהו אהבה ויראה, ולמה בכלל הוא נצרך, ונדמה שאפשר להיות צדיק ואיש כשר, בלי אהבה ויראה (הסתרה שבתוך הסתרה, שאין יודעים כלל אפילו מה שנסתר).

 

ד. אסיפת חז"ל בכרם ביבנה

ועל כן נתאספו חז"ל בכרם ביבנה ואמרו שעתידה תורה שתשתכח מישראל, ופרש"י שנקרא 'כרם' על שם שהיו יושבין שורות שורות ככרם [לפי מדרגתם]. והנה 'יבנה' הוא אותיות 'בינה', והיינו שלא ישבו סתם לדבר מהעתיד לקרות לעם ישראל שישתכח התורה, אלא שישבו להתדבר ביניהם ולחפש מדרגתם של החכמים לראות אם יש ביניהם מי שיוכל לייחד שוב את ה'בינה' להשפיע שפעה שיאיר כמו בזמן ביהמ"ק, ואז ממילא לא ישתכח התורה.

וראו בעצמם שבהכרח שישתכח, ודרשו אז הפסוק "ישוטטו לחפש דבר ד' ולא ימצאו" (ועיי"ש בגמרא שמוזכר כמה וכמה דרגות בשכחת התורה כי יהיה מי שישכח לגמרי מציאות ההלכה, ויש שישכח פרטי ההלכות והמשניות וכו' ונתבאר באריכות בספר "דרכי נועם – לכו חזו" כל הרמזים הנוראים המרומז בגמרא שם).

והיה הדבר תלוי ועומד, עד שבא התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי ואמר, חס ושלום שלא תשתכח תורה מישראל שנאמר "כי לא תשכח מפי זרעו". ועל זה גילה רבינו הק' הסוד הנורא, שעל כן סמך עצמו רבי שמעון על פסוק זה דייקא, שבו מרומז בסופי תיבות שמו של אביו "יוחאי". והיינו שרשב"י הבטיח, שדייקא על ידי זרעו של יוחאי שהוא ר' שמעון, לא ישתכח התורה, ו'בזוהר דא יפקון מן גלותא', כי על ידי הזוה"ק נתחדש שוב הדרך להמשיך אור הביהמ"ק, להאיר בעולם הרצון והשמחה והחיות בהשי"ת.

 

ה. עצות הצדיקים מתקנים השכחה

וכלל המובן שעיקר דחיית השכחה הוא ע"י החיפוש עצות בתורת הרשב"י. והיינו שיבין האדם שמה שעובר עליו כל כך שלא לומד ואינו שמח ומלא חיות, ומה שמתגבר עליו כל כך הבעל דבר בדמיונות של נפילות והרגשים של התרחקות וכדו' (שזה כלל המכוון של שכחת התורה), הוא משום שלא חיפש באמת באותו היום בתורת הצדיק שמחזיר זכרון אור התורה. כי אם היה מחפש באמת, ולומד בספרי הצדיק, הרי שבוודאי היה שמח ומחודש לגמרי.

כי זהו עיקר קיום התורה – אור הצדיקים הק', שיכולים להמשיך עצה לכל אחד ואחד במקומו, הן להיות בקי בדרכי ה'שוב' – בעת שאין מאיר לו אור האמונה, או בעת נפילה ודמיון של התרחקות, לזכור שה' אוהב אותו וצריך אותו ומעוניין עדיין במעשיו, כי נעשה בכל תנועה ותנועה שלו ייחודים גדולים ועליונים.

והן להיות בקי בדרכי ה'רצוא', להתעורר לידע שעיקר עבודת ה' הוא במחשבה, ולייחד בכל עת יחוד האמונה במחשבתו, ולהיזהר לרגע לא להסיח דעת מזה ולירד ח"ו לדברים וענינים שמסתירים אלקותו ית', לפקוח עיניים להיות 'עיר וקדיש', להתקרב להשי"ת בחיות ובשמחה מתוך כל עניני העולם ועסקיו.

שזהו עיקר קיום התורה, מה שמתגלה בזוה"ק, האור הפנימי והחיות שיש בתורה. ועל זה אמר רשב"י שלא תשתכח תורה מישראל. כי הוא היה בידו להבטיח זאת, כי הוא ייחד מחדש היחוד הנורא והנעלה, שבכוחו להאיר אור הזכרון בעולם, שיהודים יזכרו מיהדותם, וידעו דרכי העבודה, וממילא יקיימו הכל בשמחה ובחיות מתוך זכרון בהשי"ת.

 

ו. ישוטטו לבקש דבר ה'

והנה לאחר שאמר רשב"י הפסוק "כי לא תשכח מפי זרעו", המשיך רשב"י ואמר 'אלא מה אני מקיים "ישוטטו לבקש דבר ה' ולא ימצאו" שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד, עיין שם בגמרא. ולכאורה צריך להבין שהדבר נראה כסתירה, שמקודם אומר שלא ישתכח, ושוב אומר שלא ימצאו משנה ברורה במקום אחד, הרי שכן יהיה שכחה.

אך באמת שבזה גופא מתגלה עומק הענין, שלא ימצאו הלכה ברורה במקום אחד, אלא הכל יהיה תלוי כפי מדת החיפוש, כי יש מי שמשוטט ומבקש בעלמא (מה שקורין 'מסתובב אצל צדיקים'), אך כדי למצוא את אור זכרון התורה, לזה צריך הרבה חיפוש ובקשה באמת, לחפש איך להיות קרוב לה' במחשבה, ולדרוש באמת עצה איך לזכור את ה' באמצע הטרדות, איך להעלות הטוב ולהכניע הרע, וכשעומד בתפילה לרצות באמת את התפילה בכוונה ובכח, ולשוב לה' באמת, ולהשתדל לילך עם הרצון בישוב הדעת וכו' וכו'.

ולמחפש כזה הבטיח הרשב"י שאצלו לא ישתכח התורה, כי ע"י ההתקרבות באמת לרשב"י, לא יתכן שכחה. שעל כן סמך עצמו על פסוק זה, 'כי לא תשכח מפי זרעו' של יוחאי דייקא, שדייקא מי שיתקרב לזרעו של יוחאי, אצלו לא ישתכח אור החיות שבתורה"ק.

ובאמת צריך לדעת שאורו של הרשב"י שמחזיר את אור החיות וזכרון התורה"ק שהיה בזמן ביהמ"ק נמצא בעולם, אבל אין כמעט מי שיחפש באמת, סוג של חיפוש מתמיד, שאינו יושן על משמרתו בין חיפוש אחד למשנהו. ומי שמתמיד בחיפוש באמת אחר אור חיות שיש בתורה הק' הוא נעשה 'צדיק', ומי שמחפש יותר ויותר הוא מתעלה להיות 'צדיק המופלג'.

 

ז. חיפוש אמיתי

ואותם צדיקים המופלגים כל כך מחפשים באמת את השי"ת, וכל רצונם ותשוקתם הוא רק איך להעלות כבוד השכינה, להמתיק הדין וההסתרה, ולעשות יחוד שלם, ומתעלים כל כך מעולם לעולם עד שמתעלים לייחד באצילות ממש. ובין אותם הצדיקים יש מי שיודע יותר איך להמשיך מוחין של חיה יחידה דאצילות, שבהכרח שיהיה נעשה בכל יום היחוד הזה, וכמבואר בכתבים שבהכרח שיהיה בעולם מי שיודע זאת היחוד.

ואותם הצדיקים יגעו וטרחו וחפשו 'דבר ה" הרבה מאוד, באופן שאין לשער כלל, וכמו אברהם אבינו ע"ה שחיפש כל כך בהשתוקקות נוראה אחר השי"ת, וכמובא שמסכת עבודה זרה שלו היה ארבע מאות פרקים, והיינו שכל דבר ודבר שמסיח הדעת מהבורא היה נחשב אצלו לעבודה זרה ממש, כל כך היה חיפושו.

ועוד אמר ר' נתן, למה משה רבינו זכה להיות משה רבינו כיון שהיה לו כך וכך התחזקות, ולמה רשב"י היה רשב"י כיון שהיה לו כך וכך התחזקות ולמה האריז"ל היה האריז"ל כי היה לו כך וכך התחזקות וכו' וכו', והיינו שלא נתייאשו ונפלו בדעתם מכל נפילה ונפילה כי היו מופלגים וחזקים כל כך אחר חיפוש האמת עד ששום דבר לא הפיל אותם.

ומה שייך כלל לדבר מעוצם דרגות החיפוש שלהם, ולדוגמא נזכיר שהרשב"י מתחילה היה במדרגת יסוד פשוט וכל כך חיפש עד שנתעלה לשער הנ' יסוד אבא. וע"כ אותם הצדיקים השיגו הדרך איך לעבוד את ה' שהוא הדרך אמת המתגלה בזוה"ק, ולא רק איך לייחד שמות וגמטריות בשמות הקודש, אלא שממש היו שם וטיילו באותם היכלות המתבארים בזוה"ק (שזהו החילוק בין 'משנה' ל'הלכה', שמשנה פירושו שלומד הענין, אבל הלכה פירושו שהוא ממש הולך שם, ובאופן זה למדו הצדיקים קבלה, וזהו החיפוש האמיתי בדבריהם הק' ללמוד איך הולכים לשם, ודו"ק).

 

ח. לזכור שיש שכחה

וראשית היסוד הוא, שצריך לזכור שיש סכנת שכחה בעולם שמזה נגרם שכל העבודת ה' הוא בעצבות ומלא בבלבולים, ושוכחים הזריזות והחיות שיש בכל לימוד ובכל דבר מצווה שחוטפים.

והתיקון לכל זה הוא רשב"י שהבטיח שאצלו לא ישתכח התורה, ואין זה דווקא במאמרי הזוהר הק', כי גילוי הרשב"י אינו דווקא עצם מאמרי הזוה"ק, אלא דרכי ההליכה בעבודת ה' היוצא מבין שורות הזוה"ק (שע"כ בהכרח להתקרב לצדיקי אמת תלמידי הבעש"ט שחפשו וחתרו לירד לאמיתת אור הזכרון הבוקע מהזוה"ק וכדלהלן).

כי אפשר ללמוד הרבה קבלה וחסידות ולהיות בקי בזה מאוד ובכל זאת להיות מונח בעומק שכחת התורה, כי עיקר השכחה הוא שנשכח דרכי ההליכה למעשה בעבודת ה', איך לזכור מה' בכל מצב, הן בעלייה, לילך מהשגה להשגה. והן בעת החשכות, לזכור שה' אתו עמו ואצלו.

 

ט. רשב"י חתר ביותר לייחד ולחבר העולמות

וזהו ענין ה"צדיק המופלג" המתגלה במאמר "לכו חזו", והוא ההקדמה לכל הספר הק' ליקוטי מוהר"ן, כי יש מי שלומד הספה"ק אבל בלי "אמונת צדיקים" כי אינו יודע מהו צדיק בכלל ומהו מעלתו ומה החיפוש אצלו, וע"כ לא יועיל לו כל כך הלימוד בספריו, כי אמונת צדיקים אין פירושו רק להאמין בו שהוא צדיק, ושיש בכוחו להושיע (ובוודאי שיש בזה מעלה גדולה מאוד, אך אין זה המכוון), אלא מהות האמונה בהם, מתגלה באריכות בזוה"ק ובשאר ספרי הצדיקים תלמידי הבעש"ט ובפרט בספרי רביה"ק.

אך שורש ההגדרה מונח במאמר זה "לכו חזו", שהרשב"י הביא הפסוק "כי לא תשכח מפי זרעו" שבזמן שישבו ביבנה גדולי צדיקי אותו הדור – תנאים קדושים ונוראים ואפי' מרבותיו של רשב"י בעצמו, כולם נבאו שכחה, כי בטל היחוד התמידי, והנהר נחרב ויבש, ונפסק הולדת הנשמות (עיי' תו' ל"ו) שע"כ אין רצונות וכיסופין אמיתיים לקיום התורה, וחיפשו אז בין החכמים מי יתקן ומי ישלים דרגות הבינה, ואז בא הרשב"י והבטיח "כי לא תשכח מפי זרעו".

וע"כ כל התנאים כל כך שבחו והללו אותו, אעפ"י שהיו כל כך הרבה צדיקים באותם הדורות, אבל הבינו שהרשב"י הוא ענין אחר לגמרי, כי בזכותו ובכוחו לא תשכח התורה.

וע"כ הזוה"ק נקרא על שמו, כי כל האור של זכרון התורה שמתגלה בזוה"ק נלקח מאורו של הרשב"י, ובלעדי יחודיו של הרשב"י כלל לא היה זוהר בעולם, כי שם בזוהר מתגלה מעט מגדולת הרשב"י, ולאו דווקא בדיבורים ולשונות המפליגים בשבחיו, אלא עצם המאמרים ודרשות הזוה"ק מגלים מהות עבודת ה', ומהו השגת הצדיק ומה פעולתו בעולם, שרק מי שיש לו הדרגות השלמות יכול לעשות זאת.

ועל כן רק על ידי הזוה"ק יפקון מן גלותא, כיון ששם מתגלה שיש חבל להנצל משכחת התורה, והוא שיחפש וישוטט אצל הצדיק המופלג במעלה שזכה לחפש ולחתור בשלמות אחר דבר ה', לגלות בעולם החיבור והיחוד בין העולמות, שבזה עיקר התלבשות השכחה, שאין יודעים ומרגישים החיבור.

 

י. לחפש אצל הצדיק שחתר וחיפש ביותר

והנה כמו שבלימוד הנגלה בחיפוש פשטות פסק הלכה, בהכרח לעיין במשנה ולא די לעיין בפסוקי התורה, ולומר כמו שהתנאים חפשו ועיינו בתורה כמו"כ אחפש לבד בחמשה חומשי תורה, כי זהו מיסודי היהדות להאמין בתנאים שליבם היה פתוח כאולם והם ידעו איך לחפש באמת בתורה. וע"כ החיפוש שלנו בתורה הוא בחיפוש בתוך דברי התנאים. וכמו"כ בדברי האמוראים ובדברי הראשונים ובגדולי פוסקי האחרונים, כי זה הכלל בלימוד, שהם חיפשו באופן שאנו איננו יכולים לחפש, וע"כ בהכרח לחפש אצלם, ולא להשאר בחיפוש לבד בתוך דברי התנ"ך.

ואם אכן כן הדבר בפשטות קיום ההלכה, על אחת כמה וכמה בעבודת ה' מה שצריך לחפש אצל גדולי המחפשים והמבקשים, שחיפשו איך לא ישכח התורה, ועלה בידם לגלות דרגות נוראות ביותר בעבודת ה', ולהוריד ולצמצם לנו עצות ודרכים בזה, וע"כ בהכרח לחפש ולשוטט אצלם, ובהכרח להתקרב לאור הזכרון שמתגלה בזוה"ק כי רק עי"ז יצאו מהגלות.

וזהו הגדרת ה"צדיק המופלג" שצריך לחפש מי שיכול ללחום אצלך נגד שכחת התורה מה שעובר עליך כל כך, והוא יכול לעזור לך.

וממילא מובן שגם בהתקרבות לאור דברי הזוה"ק בהכרח לחפש ולשוטט אצל מי שנתייגע ביותר להשיג בדברי הזוה"ק, ולא להיות מחפש לבד בזוה"ק, והיינו לחפש בדברי האריז"ל, כידוע גודל היגיעה שנתייגע על כל מאמר ומאמר בזוה"ק, (ואוי למי שחושב בדעתו שכבר משיג בדברי הזוה"ק, כי צריך ללמוד הזוה"ק בבושה וביראה נוראה).

ולאחר שנתגלה אור הבעש"ט הק' בהכרח לחפש אצלו, כי הוא גילה אור חדש לגמרי בכל המכוון של כתבי האריז"ל, שבכך מתגלה ממילא אור חדש בזוה"ק. כי הוא גילה ביותר את ההלכה שבנסתר, היינו איך לילך ולחיות עם הנסתר ולא רק ללמוד הענין, כי הוא גילה מהות אהבה ויראה ומהות העלאת ניצוצין, ושמחה והתלהבות וחיות ותפילה ואמונה מוחשית, וקדושה וכו' וכו' כמובן למעיין בספרה"ק, ובדורו קם דור דעה ממש של כמה מאות תלמידי הבעש"ט והמגיד שהשיגו כזה רצון והשתוקקות, והוא ממש 'מפעלות ה" שהיה כדבר הזה, אך ענין זה נגמר באותו הדור. עד שבא רבינו הק' ואמר שרוצה להמשיך הענין עד ביאת גואל צדק!

וכמו שבהלכה בהכרח להתחשב בפוסקים ובנושאי כלים שנתייגעו להבין השו"ע, ולא לפסוק הלכה לבד, כמו"כ בעבודת ה' הוא מציאות קיימת, שצריך לחפש אצל מי שייגע במסירות נפש לגלות עצות ותיקונים כאלו שגם אנשים שפלים המונחים בעומק שכחת התורה יוכלו לצאת ולטעום מטעם אור החיות שיש בתוה"ק ואשר מתגלים בזוה"ק ובדברי האר"י הק' ואור תלמידי הבעש"ט הק'.

וגם בזה בעצמו מובן לכל משכיל שבהכרח לחפש אצל תלמידיו אלו שחתרו ונתייגעו ביותר לירד לעומק המכוון בדבריו הק' באופן שיעזור לך לצאת מהשכחה, [לא חיפוש של חידוש בתורותיו אלא חיפוש אחר עות לכל מצב ולכל אדם], ומובן הדבר ההתעוררות שצריך לחפש בדברי ר' נתן תלמידו, וכמו שרבינו הק' העיד בעצמו על כך שר' נתן כיוון ביותר לדעתו, והוא אשר ירד לכל אדם, למקומות השפלים ביותר להאיר שם אור עצות התוה"ק.

 

יא. ההתקרבות לצדיק פועל התחדשות באדם

וכלל העניין למעשה הוא, ששכחת התורה פירושו שעובר עליו ונדמה לו שאין עצה לנפשו, ועל כן נדמה לו שאין לו כוח לכל זה, וזהו הסימן הברור שחסר באמונת צדיקים, כי צריך להאמין שיש צדיקים בעולם שחיפשו כל כך וטרחו לפעול י"ג מדות של רחמים, שהוא ראשית כל הדרגות, ואותו צדיק יכול להכניס בך חיות ושמחה כזה, שלפתע יתגברו בך כל כך הרצונות והכיסופין, ותראה שכל העבודת ה' כל כך קל ונעים, ותשכח מכל מה שעובר עליך, במעברי הגוף והנפש.

כי זהו כוח הצדיק לא רק לפעול ישועות, אלא לפעול רחמים בשמים עד שיפעל רצון באדם, ולהמשיך עליו נשמתין חדתין שיהיה איש אחר לגמרי בהתחדשות חדשה, ובזה הכוח הוא מתחיל ללמוד ונזהר מהיצר, ומזה מתעלה יותר להיות חזק ותקיף בעבודה ומתגבר לרצות יותר דרכי העבודת ה' להסתכל בשכל של כל דבר, ולהיכנס לעולם של אמונה ויראה, ולהתפלל בכוונה באמת, וכשנופל אינו נחלש בדעתו, כי מאמין בצדיק המופלג שגילה שה' מרחם על כלל ישראל ושאר לימודי התחזקות המבואר באריכות בספריהם הק'.

אך שלימוד זה צריך הרבה 'ישוטטו' – חיפוש ובקשה והתבודדות באמת, להבין דבר מתוך דבר בדברי ר' נתן למצוא עצה לתוך המצב שעובר עליו אשר מתחדש עליו בכל יום באופן אחר, איך צריך להחזיק מעמד לשמוח ולא להתייאש ולהאמין שהשי"ת חפץ בך מאוד.

 

יב. העיקר להאמין שיש אצל הצדיק עצה לכל זמן

ועל כן אמר רבינו לפני שגילה מאמר זה "אף על פי כן השי"ת עוזר לישראל תמיד כי אין דור יתום ושולח לנו תמיד צדיקים וכו'" כי צריך לדעת שיש בעולם התרופה האמיתית שנצרך לך, העצות שיוציאו אותך מריבוי המחשבות והבלבולים, שזה שכחת התורה, רק תחפש את זה ותאמין בזה, כי זהו אמונת צדיקים, שתאמין שיש עצה לכל מצב, שיוציא אותך מהשכחה.

ועל כן מאמר זה הוא ההקדמה לכל הספרים הקדושים, כי הוא הכלל של כל עניני רבינו הק' – אמונת צדיקים והחיפוש אחריהם.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support