אלול – הוא זמן של תשובה ופשפוש המעשים באופן כללי, ובפרט כעת שחווינו על בשרנו את תוקף מידת הדין בהלקח מאיתנו עשרים ואחד מהטובים שבנו כקרבנות ציבור.

אנו, כחסידי ברסלב האמונים על קימת חצות והתבודדות, אשר כוחם רב לעכב את הגזירות, צריכים בוודאי לשאול את עצמנו: "הצרי אין בגלעד? אם רופא אין בה? מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי?".

מצינו בגמרא [גיטי נז:] שנבוזראדן – שר צבאו של נבוכדנצר – מצא את דם זכריה הנביא שנהרג בשעה שהוכיח את העם, והדם עדיין רותח. החליט נבוזראדן שהוא ינקום את דמו. הרג איפוא בבקעה אחת שני מליון מאה ועשר אלף נפשות, ובירושלים עוד תשע מאות וארבעים אלף!!! ועדיין לא שקט הדם, עיי"ש.

דבר זה מאד מפליא, שהרי נפסק ברמב"ם [פ"ד מרוצח ה"ד] בעשרה שהרגו אדם אחד שכולם פטורים בדיני אדם. אם כן, אף שמשמע שחייבים בדיני שמים, בכל זאת – למה לא רק האנשים שהיה להם חלק בהריגתו? למה נהרגו על רציחת אדם אחד יותר משלש מליון אנשים?

מוכח מזה, שלא על הרצח נענשו, אלא על חילול ה´ – שהעיזו להרוג במקדש ה´ נביא הבא בשליחותו של מקום. מזה רואים שאמנם על עונש של איסור מסוים יש לנו מושג, אולם העונש על חילול ה´ הוא רחוק מתפיסתנו, ואין לנו כלים כלל להעריך אותו.

כמו כן מצאנו בנביא [עמוס ב´]: "על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים". ואמרו במדרש [ילקוט פ´ וישב] שמדובר על מכירת יוסף… נמצא שוב שנענשו העם בחרב וגלו עבור מכירת יוסף, משום הזלזול בצדיק שהוא שליח ה´. כמו כן נהרגו עשרה הרוגי מלכות שהיו גדולי ישראל בזמן בית שני על מכירת יוסף.

על פי כל הנ"ל צריך כל אחד לעשות לעצמו חשבון נוקב. נניח שאין בנו עוולה מיוחדת שיכולה לגרום לחרון האף הגדול, אבל עלינו להבין שתפיסתנו מאד מוגבלת, ואם יש בנו צד חילול ה´ לא נוכל כלל לשער את העונש על זה. ומי יאמר זכיתי לבי?

כתב רבינו יונה – שעיקר הסיבה מה שקדשנו השי"ת, ונתן לנו תורתו ומצוותיו, והבדילנו מן הגויים להיות לו לעם, הוא משום שמצפה מאיתנו שתהיה לנו יראת שמים ושיתקדש שמו על ידינו. לכן אנחנו צריכים להיות קדושים כדי שיוכל להתקדש שמו על ידינו [שע"ת שער שלישי ס´ קנח]. וצריך האדם לכבד את ה´ בכל עת ולקדשו בכל דבריו, להודות לו ולברכו תמיד [שם קמח].

על כן נזכיר כמה מצבים שצריכים תשומת לב שלא יגרם, חלילה, חילול ה´ בהם: הממלא תפקיד שיש בו מלאכת שמים, שלא יעשה אותו רמיה באופן שיתחלל ה´ על ידו. למשל מלמד שמכה תלמיד בצורה מופרזת, באופן שאין בו מטרה חיובית של חינוך, ועובר בזה על לאו מן התורה של "בל תוסיף" כמבואר בשו"ע הרב הלכ´ מלמדים, או שמבזהו לעיני חבריו שלא לצורך, יכול על ידי זה להרחיק התלמיד מן התורה, ולגרום שיצא לתרבות רעה, ובזה מתחלל שם שמים ביותר.

וכן ממונים שמנצלים את תפקידם הציבורי לתועלת עצמם ומקורביהם, באופן שהיה מוטל עליהם לדאוג לכולם בשווה, גורמים בזה חילול ה´. וכן זלזול בבית הכנסת או בית המדרש, וכן המזלזלים בלימוד התורה, ובפרט בתלמוד תורה של רבים שמראים איך שדברי תורה קלים בעיניהם.

מי שבני ביתו אינם מקיימים "והצנע לכת", אף על פי שיוצאים ידי שורת הדין, אבל בכל זאת מבליטים את עצמם ברשות הרבים, אם הבעל הוא אדם חשוב או חסיד יש בזה משום חילול ה´.

אנו חיים בזמן עקבתא דמשיחא, אשר בו החוצפא גואה מיום ליום, ואט אט מתטשטש המבט והרגש היהודי ואת מקומם תופסים הקשיחות וחוסר העדינות. החוגיות והפוליטיקה הרימו ראש ואוי למי שעומד בדרכו של השני שעלול להרמס אם אין לו גב חזק שידאג לו. נשכחו דברי התנדב"א [פ´ כ"ח]: "שתהיו יראים זה מזה". שוכחים אנו, שלפגוע ביהודי זה דבר נורא ואיום. וכבר אמר הפסוק: "אל תגזול דל כי דל הוא, ואל תדכא עני בשער, כי ה´ יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש" [משלי כ"ב כ"ב]. וכתב רבינו יונה על הפסוק "לועג לרש חרף עושה" שהסיבה שצוחק על הרש משום שמשוכנע שסוד ההצלחה תלוי בידי אדם, ולכן לועג על הרש, וזה נחשב למחרף כלפי מעלה משום שהכל בידי שמים.

וכל זה עניין של חילול ה´, שחושב שיהודי שאינו יכול להגן על עצמו הוא עזוב מה´, ובאמת "ה´ יריב ריבם" משום שה´ קרוב לכל יהודי, דקב"ה וישראל – חד הוא.

ואם כל זה נאמר באופן כללי, אלה שזכו להיות נמנים בין אנשי הצדיק – על אחת כמה וכמה שעלינו להזהר שלא להכלל באשמה של "על מכרם בכסף [או לסיבה אחרת] צדיק".

עלינו להבין, שאף שהצדיק מקרב את כל הבאים אליו, זה רק אם בא בתמימות בבחי´ "הבא לטהר מסייעין אותו". אולם, אין לאף אחד הרשות להסתיר את הצדיק ולדחות אחרים מלהתקרב, ולכן צריכים להזהר ששמע הצדיק יצטייר לטובה על ידינו ולא הפוך. כמו כן עלינו להזהר בכבוד אנ"ש בכלל ובפרט, להתרחק מתכסיסי הפוליטיקה ולהרחיקה מגבולנו, וידועה אמרתו של גדול אחד, שהפוליטיקה היא תולדת השקר והחנופה. כל הנגוע במחלת הפוליטיקה – מקרב ומרחק לפני הנגיעות האישיות שלו או של בני בריתו, ומזלזל במי ששייך למחנה אחר, ובנקל יכולים לעבור על כל המצוות שבין אדם לחברו.

ידוע מאמר בעל "חובות הלבבות" [שער עבודת האלוקים פ"ד]: שחסיד אחד אמר לתלמידיו: אילו לא היו בכם עוונות הייתי מפחד פן תכשלו בדבר שהוא גדול מן העוונות". אמרו לו: "מה הוא גדול מן העוונות?" אמר: הגאות והגאווה, כמש"כ "תועבת ה´ כל גבה לב".

וכן מבואר מן הסיפור של רב ובן יחיד, שמי שחושב שהוא למדן ויחסן אינו יכול לקבל מן הצדיק, רק כשבא בהכנעה ובלב נשבר.

איתא באור החיים הקדוש [דברים כ´] על הפסוק: "כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך, לא תירא מהם כי ה´ אלוקיך עמך וכו´". ומפרש, דמרמז על מלחמת היצר שהוא דומה לסוס מוכן למלחמה, שעומד דרוך מולו, וכן יש ד´ יסודות שמכבידים עליו [רכב מלשון הרכבה] ומפריעים לו בעבודת ה´. וכן "עם רב" של חטאים שנכשל בהם ונוסף על שונאיו, ובכל זאת אין לירא מכל זה, וז"ל שם: הן אמת אם היית בא למלחמה בכוחך – אין בך כח לעמוד במלחמה זו, אבל כיון שה´ אלוקיך עמך, כוחו גדול להצילך, כי כשבא אדם ליטהר – ימינו יתברך מקבלתו וכו´.

מבואר מזה, שכל זמן שהאדם סומך על כוחות עצמו, אז אין לו סיכוי נגד היצר הרע, [ואפילו יהיה למדן ויחסן כמבואר בגמרא]. באווירה המורעלת של זמננו אין הדבר קל כל עיקר, ובכל זאת, אם אנחנו רוצים להיות אנשי הננמ"ח – אז עלינו ללכת בדרך שהתווה לנו רבינו.

ראש השנה – הוא הזמן של אמירת מלכויות, שאנו מכתירים בו את הקב"ה למלך. וידוע, שאין מלך בלא עם, וכן אין עם בלי אחדות.

הבה נראה איש מעלת חברו ולא חסרונו, הבה נקפיד על המצווה הגדולה של "בצדק תשפוט עמיתך" – לדון לכף זכות כל יהודי, [ובת"ח חייבים אפילו כאשר נראה שנוטה יותר לכף חובה], והרי רבינו דורש מאיתנו לחפש מעלות השני, אפילו מתי שאין חייבים על פי דין.

הבה נחזור ל"חסד נעוריך", לחסידים שבאו לרבינו בחוסר כל, וגם סבלו על זה התנגדות ובזיונות, בלי שום נגיעות אישיות, רק משום שחיפשו קרבת ה´.

ברוך ה´, יש כעת מוסדות וארגונים שונים תחת דגל "ברסלב", ומטרתם לחזק את עניין רבינו, וצריכים להזהר שלא יגרם, חלילה, פירוד הלבבות.

נסתכל בעין טובה על חברינו, מבלי להתייחס לחוגים, למוצא, ולאינטרסים שונים. וכאשר נקיים "אוהבם נדבה" איש באחיו, גם ה´ יתייחס אלינו בצורה דומה.

נבוא לרבינו לראש השנה בהתעוררות אמיתית, מתוך אהבת חברים, בשליחות של הציבור הרחב, להתקשר בתפילותינו עם הצדיק, ואז בוודאי יעלו גם תפילותינו לפני כסא הכבוד, שבזמן קרוב תראה ותגלה מלכותו, ונזכה לאוויר הנח והזך שבו יתפשטו דיבורי הצדיק – לקרב כל הלבבות לאבינו שבשמים, ובזה יהיה גם לנו חלק בקירוב הגאולה בב"א