לכה דודי נצא השדה…

מותר לנו לדבר על משהו שעדיין לא מקובל? אם כן, ברצוננו לשוחח מעט על היציאה לשדה… אַל דאגה, בקרוב ממש יהפוך הדבר למשהו רשמי ומוכר; וכדבריו של מוהרנ"ת: "עוד יהיה זמן, שיהיה הדרך הזה – של היציאה לשדה להתבודדות בלילה – דרך כבושה לרבים. כמו עכשיו הוא דרך כבושה בכל בוקר להניח טלית ותפילין" (השתפכות הנפש, נט).

לא לחינם בחרנו השבוע לדבר על כך, "כי הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו. הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע", והזמן גרמא להיזכר שמלבד בית יש גם שדה…

שח רבינו בתחילת חודש ניסן ואמר: "בחורף כל העשבים וכל הצמחים כולם מתים, כי בטל כוחם בחורף, והם אז בבחינת מיתה. וכשבא הקיץ, כולם נתעוררים וחיים. ואז טוב ויפה מאד כשיוצאים לשוח בשדה 'שיחה זו תפילה', ותחינה ותשוקה וגעגועים להשם יתברך" (שיחות הר"ן, צח).

* * *

לרוב האנשים מוכר היער כמקום לבילוי, או להפוגה קצרה משאון החיים. אך לאבותינו היה היער מקום בו יצאו לשוח את לבם לפני ה'. שם בין שיחי השדה שפכו את לבם לפני בוראם, שיוציאם ממאסר החומר ויזכו לעבדו ביראה.

כך עשה יצחק אבינו, אשר יצא לשוח בשדה; וכך עשו שאר האבות שהיו רועי צאן, ובילו את ימיהם ביערות. כך נהג דוד המלך, וכך גם נהג צאצאו הבעל שם טוב. "וכן כל תלמידי הבעל שם טוב הקדוש זכר צדיק לברכה, הלכו בדרך הזה. עד שבא נכדו הוא אדוננו מורנו ורבנו הקדוש, אור האורות, אור הגנוז והצפון, הרב רבי נחמן מברסלב זצוק"ל, וחידש הדרך הישן והקדוש הזה שדרכו בו אבותינו מעולם, ועסק הרבה בתפילה ותחנונים והתבודדות בשדות וביערים. והוא האיר עינינו בחשכת אפלתנו, ללמד אותנו דרכים ישרים איך להתנהג בזה. ואמר פעם אחת לאנשיו: 'תנו לבבכם לי ואוליך אתכם על דרך חדש שהוא הדרך הישן שדרכו בו אבותינו מעולם'" (השתפכות הנפש, הקדמה).

רבינו הקדוש לא הסתפק בכך שסיפר לנו על התבודדות בשדה; הוא רצה להעניק גם לנו, אנשים פשוטים, את המתנה הנפלאה הזאת. הוא ייחל לכך שההתבודדות בשדה לא תהיה רק מושג נשגב הנזכר בסיפורי צדיקים, אלא תהפוך לנחלתו של כל אחד מאתנו.

'בוא עמי לטייל בשדה' – קרא רבינו לאחד מאנשיו בעיירה זלאטיפולי בבוקר לאחר התפילה. האיש הלך עמו ובילה אתו בהתבודדות בין שיח השדה עד הערב (שיחות הר"ן, קסג). גם אותנו – שאיננו דרים בזלאטיפולי המיוערת – מזמין רבינו הקדוש 'בוא עמי לטייל', ומלמד אותנו לאמור: "טוב מאד להתפלל ולפרש שיחתו לפני השם יתברך בשדה בין עשבים ואילנות. כי כשאדם מתפלל ומפרש שיחתו בשדה, אזי כל העשבים וכל שיח השדה כולם באים בתוך תפילתו ומסייעין לו ונותנין לו כח בתפילתו ושיחתו" (ליקוטי עצות, התבודדות יב).

* * *

ואכן, אנשיו של רבינו, במשך כל הדורות, הלכו בדרך זו. ועל אף היותם דרים בכרכים סואנים, מצאו את השביל הצדדי שלקח אותם – מדי יום או מדי פעם – למעבה יער, שם עסקו גם הם בהתבודדות לפני השם.

הם ידעו היטב שלא מדובר כאן בלוקסוס, וגם לא בחוויה רוחנית מרגשת, אלא בתכלית הבריאה! שהרי הבורא לא ברא את עולמו אלא בשביל עם ישראל, "ועיקר הכוונה שברא כל העולם בשביל ישראל, היה כדי שישראל יעשו רצונו, ושיחזרו וידבקו בשרשן… שיבטל עצמו לגמרי, עד שיהיה נכלל באחדותו יתברך" (ליקוטי מוהר"ן, נב).

ומאחר שזוהי מטרת הבריאה, הופכת ההתבודדות ביער להכרחית. שהרי "אי אפשר לבוא לידי ביטול, כי אם על ידי התבודדות. כי על ידי שמתבודד ומפרש שיחתו בינו לבין קונו, על ידי זה הוא זוכה לבטל כל התאוות והמידות רעות, עד שזוכה לבטל כל גשמיותו ולהיכלל בשרשו… על כן צריך שילך לבדו בלילה, בדרך יחידי, במקום שאין שם אדם; ושם ילך ויתבודד, ויפנה לבו ודעתו מכל עסקי עולם הזה, ויבטל הכל, עד שיזכה לבחינת ביטול באמת" (שם).

הן אמת שההתבודדות טובה ומועילה תמיד. "אני משמח עצמי" – כותב רבי נתן – "על המעט דמעט שזכיתי לפעמים לקיים מעט מזה, וגם מה שזכינו לפרש שיחתנו ביום, הוא גם כן יקר מאד מאד, כי לאו כל אדם זוכה לקיים כל הנ"ל בשלמות, ואשרי הזוכה להתבודדות אפילו ביום. אבל אשרי ואשרי הזוכה לקיים בפשיטות 'הניעור בלילה', עד שיזכה להיכלל וכו'. יהי חלקנו עמהם לעולם" (עלים לתרופה, ה' ואתחנן ת"ר).