כדאי לעצור בשלב כלשהו ולחשוב: מה ומי גורמים לי להימצא היכן שאני, לעשות את שאני עושה, ולהתנהג באופן זה או אחר.

בסך הכל האנושות אינה אלא עדר. צאן נוהה ראש בעקבות זנב. פסיעות מובילות פסיעות, אלפים נעים במעגלים אינסופיים סביב מוקדי משיכה והתעניינות: אוכל, כסף, דאגות, חידושים וחדשות וחוזר חלילה. אין אדם בוחר בעצמו, הציבור קובע עבורו מה עיקר ומה טפל, מה נחשב ומה נבזה. איך לחשוב ובאיזו צורה לדבר. התמונה בלתי הגיונית בעליל, אך האדם קולט יומם ולילה קולות ורחשים מכל צד ופינה, מאזין ומסכית לדעות ורעיונות, סברות ופולמוסים של כל בני תבל. ורק את קולו שלו, קול ליבו ההומה לא ישמע.

* * *

פלא. השקפת עולמינו מורכבת מכל כך הרבה דעות, ומה עם דעתנו שלנו? וכי באמת אין לנו דבר שכזה? וכי ליבנו אינו יודע מה חיוני עבורו ולאן נפשו כמהה? הלב יודע גם יודע. אולם, ברגע בו מתעורר הלב ומבקש לצעוד אל חירות הנפש, ללכת בעקבות עצמו ולהידבק אל התכלית המצטיירת לו היטב – בו ברגע מביע העולם את דעתו הנחרצת 'אינך רשאי! אסור לנטוש את התלם! כולם רצים, רוץ גם אתה.' לאן? אין זה משנה. לך בעקבות הצאן, געה כמותו נהה אחריו. שלא תעז לחפש יותר.

לא נוח לו לעולם שנלך לנו בעקבות הלב, שנצעד לעבר התכלית הממתינה לנו. ובאמת האנושות ברובה נכנעת כאן, עוצרת ומסתגלת לזרם. אין לו ליחיד כוח לתלוש עצמו ממקור חיותו, מהאדמה ומהמעגל הסגור הנע סביב עצמו. אדם שומע בתוכו את צעקות הלב המבקש לחיות, להתאחד אל האמת השייכת לו, להיות נאמן לאמת, והעולם מטריד באלף רעיונות משלו. זה אומר 'לך לשם', וזה צועק 'לא, כי אם לפה תלך'. מכל עבר מושכים בשולי גלימתך מחשבות ורעיונות שונות ומשונות ותשומת הלב מוסחת שוב ושוב, מתפזרת ומתפוגגת.

לך לעצמך

בפרשת לך-לך מצווה השי"ת את אברהם אבינו 'לך-לך'. להיכן? "לעצמך, היינו לעצם האמת שלך המושרש בך שרק זה נקרא אני כשהאדם מדבר על עצמו" (ליקו"ה גניבה ה'). כלומר, כשאומרים לו לאדם 'לך-לך' בלשון נוכח, אליך ואל עצמך, מתכוונים להורות לו "שבכל הילוכך בגשמיות ורוחניות תלך רק לעצמך, לעצם נקודת האמת המושרש בך. ולא תסתכל על שום הסתות ופיתויים של שקר" (שם).

יש זמן מסוגל כזה, בו נעשה אדם פיקח ובתוכיותו מהדהדת התעוררות של 'לך-לך'. הלב אומר ללכת. מדוע? משום שכל מה שסביב מעולם לא היה שייך לך, לעצמך האמיתי. היית מוקף במטרות ותכליות שונות ומשונות, אך אף אחת מהן איננה בעצם שלך. והתכלית שלך, האמת שלך, מצויה אצלך ואתה יודע היטב מה שלך ולאן פניך. רק הנח לעצמך ללכת לשם. ללא פחדים וחששות, רק לך-לך.

ברגעי חסד שכאלו אדם עשוי לאזור אומץ וללכת לקראת עצמו האמיתי. להתקדם ולהתקרב. וכאן מופיעים עשרה ניסיונות. אחרי 'לך-לך' של אברהם אבינו באו כל האירועים הבלתי רגילים. בארץ ישראל רעב, ובמצרים לקיחת שרה, ריב רועי לוט ומלחמות המלכים בעמק השידים. העולם מתהפך. בדיוק כפי שקורה לנו מיד לאחר החלטה טובה. במקום בו אדם בוחר ללכת אל עצמו ואל נשמתו נערמים כל הספקות התהיות והבלבולים. ענן וערפל תהפוכות והפרעות. ושם הינך לבד. כמו עשרה ניסיונות של אברהם אבינו. מהו ניסיון? באמת עיקרו של ניסיון זהו עצם הספק והבלבול. נדמה כאילו איני יודע לאן אני הולך. כביכול אין לי כיוון ואין לפני דרך. וזו טעות מוחלטת. יש לך דרך ואפילו דרך פרטית מיועדת אך ורק לנשמתך שלך, יתרה מזאת, ליבך יודע את דרכו, נשמתך יודעת את המטרה. והתשובה היא 'לך-לך'.

שלושה מגנטים

הקול הקורא הזה מופיע אלינו מתוך דיבורים של צדיקים. לעיתים אדם זוכה ופוגש אנשי אמת. מעוררים אותו, אומרים לו 'יהודי, מה לך נרדם. העולם מלא בטוב, ניתן כאן להרוויח על כל פסיעה הרבה-הרבה. קום אסוף את עצמך ולך לקראת העושר. מלא ידיך ביהדות מתוקה. חטוף ואכול חטוף ושתה דפים של תורה, שעות של תפילה או רגעים של תשובה ודבקות'. והאדם מתחיל ללכת, ועל הדרך צצות ספקות. והדרך היא הדרך והספקות אינם. אין ספק ואין בלבול, הכיוון ברור. אתה הולך אל עצמך אל נשמתך, כמו אברהם אבינו היוצא מאור כשדים.

כשאומרים לו לאדם 'לך-לך' מצווים אותו להתנתק מכל שלושת המגנטים הכובלים כל אדם אל מקומו ועייפותו: ארצך, מולדתך, ובית אביך. רבי נתן מלמד איך כל אחד מהנושאים הללו מעמיס על הנפש עצבות ודכדוך. הארציות החומרית והגופניות משרות על הנפש כבידות ועייפות, ומציעות ללא הרף סברות ודעות מדוע לא כדאי להתרומם וללכת. התולדה הטבעית ממשיכה על הנפש משיכות של הבל וטבעים שונים ומשונים. והסביבה, בית אביך, סותמת את המחשבה בדעות ואמירות של חלישות הדעת ועצלות, מחלוקות וסברות. וכנגד כל אלו אומר השי"ת לכל אחד ואחד, לך-לך. עקור את עצמך מכל ההפרעות, ולך אך ורק אל מה שהינך רוצה באמת. את הירושה הזו קיבלנו מאברהם אבינו כדי לקחת עימנו הלאה אל הצעדים שיובילו אל הנשמה.