מאמר ע"ד – אחר פורים קורין פ' פרה

מספה"ק ליקוטי מוהר"ן

[לחצו כאן והורידו את תורה ע"ד בחלק ב – אחר פורים קורין פרשת פרה – בקובץ PDF מעוצב ונוח להדפסה]

 

זמן אמירת התורה:
תורה זו נאמרה בברסלב כנראה אחר פורים שנת תקע (י"ח אדר ב' קראו פרשת פרה)
ולפני כן בכ"ז אדר א' גילה בפירוש העשרה מזמורים של תקון הכללי
ובכ"ה אדר ב' סיפר את המעשה מז' בעטלערס.
(שיחות הר"ן קמט) ועיין שיש"ק ח"א קס שנאמרו סמוך לאמירת תורה זו.

 

 

פתיחה

תורה זו נאמרה בשנת תקע בחודש אדר זמן קצר לפני שעבר רבנו מברסלב לאומן, ומהלשון שפתח בה, אחר פורים קורין פרשת פרה, כנראה (עפ"י לוח שנה) שנאמר בי"ח אדר ב' שחל בשבת שקראו בה פרשת פרה, ובליל שבת שאח"כ שחל כה אדר (ימי מוהרנ"ת ח"א אות מב) שקראו בו פרשת החודש (לוח שנה) התחיל לספר את המעשה מז' בטלרס, ואמר מה אתם יודעים איך לשמח מתוך מרה שחורה? (חי"מ סימן סג) וְעָנָה וְאָמַר: אֲנִי אֲסַפֵּר לָכֶם אֵיךְ פַּעַם אַחַת הָיוּ שְׂמֵחִים וְהִתְחִיל לְסַפֵּר הַמַּעֲשֶׂה וְסִפֵּר כָּל הַתְחָלַת הַמַּעֲשֶׂה עַד סוֹף הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל הַבֶּעטְלֶיר שֶׁהָיָה עִוֵּר. ובכט אדר סיפר את היום השני (החרש) ובג' ניסן ליל שבת סיפר את יום ג' (כבד פה) ויום ד' (צוארו עקום) ובד' ניסן סיפר את היום החמישי (בעל חטוטרת) ו' ניסן סיפר את היום השישי (בלא ידים) ואת היום השביעי (בלא רגלים) לא סיפר (כמבואר בשיחות הר"ן סימן קמט) ובאותו הזמן גילה רבנו בפירוש את העשרה מזמורים של התיקון הכללי לרבי אהרן ורבי נפתלי והאריך בגודל מעלתם וזה היה בין כז אדר א' לכ"ה אדר ב' (שיחות הר"ן סימן קמא) ובמכתב של רבי נחמן מטולטשין כתב שהיה תיכף אחרי אמירת תורה עד תנינא ולפ"ז גילה אותם בין י"ח אדר ב' לכ"ה אדר ב' שבוע של פרשת שמיני, כשמוהרנ"ת היה בביתו בנעמירוב.

לשון רבנו בסוף התורה בתחילה היו כל ההתחלות מפסח ועכשיו ולא סיים ובלק"ה כתב מוהרנ"ת הבנתי שעכשיו כל ההתחלות מפורים. אבל בנתיב צדיק כתב ששמע ממוהרנ"ת ש"ועכשיו" כל ההתחלות מרבינו. ובמכתב מרבי נחמן מטולטשין לאנ"ש מספר שהבין מהתנועות ידים והרמיזות של מוהרנ"ת כיצד אמר רבינו את ה"ועכשיו" באידיש "און היינט" ובהמשכה קדושה אמר "און היינט" כמה רגעים ושתק שתיקה גדולה, שהתכווין לכלול בזה הרבה יותר מהפשט הפשוט של פורים והבין שגם כל הנאמר באותו זמן כלול ב"ועכשיו" וזה לשונו שם במכתב מה שהבין: אוּן הַיינְט צְרִיכִין לְגַלּוֹת הַמִּזְמוֹרִים בִּפְרָטִיּוּת וּלְהַבְטִיחַ הַבְטָחָה/[א]\ הַנַ"ל "אוּן הַיינְט" צְרִיכִין לְסַפֵּר הַמַּעֲשֶה הַנַּ"ל וּלְסַיֵּים אוּן אִיךְ הֵייל זִיא, אוּן הַיינְט צְרִיכִין לִנְסוֹעַ לְאוּמַאן וְלִנְטוֹעַ מָקוֹם קְדֻשָּׁתוֹ לְדוֹרוֹת עוֹלָם בְּאוּמַאן.

ובאמת/[ב]\ און היינט עם האותיות הוא גמט' נחמן עם הכולל – 149.

רבנו מתחיל אחר פורים קורין פרשת פרה שהיא להזהיר ולהזכיר שצריך להתטהר מטומאת מת לפני אכילת הפסח, שעל כן גזרו גם על שעת עשייתו, שכיון שהוא קדשים קלים אסור לאכלם בטומאה, ושמא ישכח לטבול. ומגלה רבנו שגם הפרה אדומה שעל ידה נטהרים, יש לה הכנה ע"י פורים, כי מפור נעשית פרה, כי בפורים ע"י תענית אסתר וכל מצוות היום, ממתיקים את הפ"ר דינים (בבחי' מחית עמלק ברוחניות) ומתגלה סוד הפו"ר הוא הגורל הקדוש (פור גמט' ב"פ מילוי קמג של שם אהי-ה שבבינה), ועי"ז נעשית פרה לטהר מטומאת מת (וברוחניות בעיקר מטומאת התאווה הידועה), אע"פ שהפרה אדומה היא דין מטהרת ע"י שכבר נמתק קצת ע"י הפור של פורים כמבואר בכוונות פורים.

נמצא כיון שהפרה נעשית מהפור של פורים (אריז"ל) הרי שפורים הוא הכנה לפסח/[ג]\. וקצת צ"ע שמגלה עתה דבר שהתחדש לפני יותר מאלפים שנה בסוף גלות שבעים שנה שלפני בנין בית שני. ועוד שבכוונות האריז"ל כבר מבואר העניין שמפור נעשית פרה, ואולי מחדש כאן קצת יותר ביאור בעניין שגם האור של מרדכי והדרור שבו הוא הכנה לחירות של פסח וכו' אולי ר"ל שמעתה צריך לכווין לזה ולפני כן היה ממילא. כמו הרבה טעמי מצות שלא נודעו לראשונים ונתגלו ע"י יחידי הדורות לאחרונים, כי לראשונים אם היה מתגלה היה ביטול הבחירה ולאחרונים זו רק התעוררות.

אבל מרוח הדברים ודיוק המילים נראה שרבנו רומז כאן לעניין רחב הרבה יותר וכמו שאמר (שיחות הר"ן ר') כל התורה שלי היא הקדמות. וכן נראה שבמה שסיים דבריו כאן כי בהתחלה היו כל ההתחלות מפסח ועכשיו. ולא סיים. נ"ל שעניין "כל ההתחלות" דייקא, זה עיקר הנושא בתורה זו. וכדבריו כ"פ ועיין תורה רסא שאמר "וזה כלל גדול בעבודת ה' שצריכין ממש בכל יום להתחיל מחדש". ועיין שיש"ק ח"ד סימן ס' "ועכשיו" כל התחלות הן בכל רגע ורגע.

ונראה לי שרומז כאן שמתן תורה שבחג השבועות, הוא שכל שנה צריך לקבל את התורה מחדש ממש, ואע"פ שלא מזכיר את חג השבועות, אבל ידוע (ועיין לק"ה ר"ח ג' ג' סוד פסח הוא סוד התשובה) שפסח הוא הכנה לשבועות/[ד]\, דהיינו שאור מתן תורה חדשה יורד בכל שנה בשבועות, ומאיר תחילה בליל הסדר של פסח, ומסתלק חמישים יום כדי שנכין לו כלים במ"ט ימי הספירה, וביום החמישים הוא קבלת התורה החדשה לכל אחד לפי מדרגתו, וע"כ שבועות אין לו יום קבוע בשנה אלא חל ביום החמישים שאחרי פסח (כשהיו מקדשים את החודש עפ"י ראיה ורק בגלות שיש לוח קבוע מראש תיקנו לו יום קבוע).

ועיקר הפסח הוא אכילת קרבן פסח שהוא קדשים קלים שצריך לאכלם בטהרה לכן תיקנו חז"ל קריאת פרשת פרה אחר פורים להזכיר ולהזהיר להתטהר לפני פסח מטומאת מת, שהיא טהרה שנמשכת לפחות שבוע שלם, (עיין רמב"ם ספר טהרה הלכות פרה אדומה פרק יא) דהיינו שקובע לו יום שנשמר מטומאת מת, וצריך לנסוע למקום שיש בו מי חטאת/[ה]\ וכהן שיזה עליו, וביום השלישי ושביעי מזים על בשרו טפת מי חטאת של אפר פרה אדומה, וביום השביעי טובל ובהערב שמש נטהר ומותר באכילת הפסח, בתנאי שכבר טבל לפני הקרבת הפסח.

נמצא שרוב השנה אנו עסוקים בהכנה למתן תורה מהתשובה של אלול עד שבועות בסיון/[ו]\. ואחרי מתן תורה עשו את העגל בחי' "לפני שבר גאון ולפני כשלון גבה רוח" (משלי טז יח) שאחרי שזכינו להתחדשות המוחין בשבועות מגיע השבר של תמוז אב, ואז שוב מתחיל התשובה של אלול וחוזר חלילה.

ועיקר התשובה צריכה להיות, תיקון הברית והשמחה, שהם עיקר הטהרה לפסח ומתן תורה,

וכדמשמע גם ממה שדייקא אז בסמוך גילה בפירוש את התיקון הכללי וסיפר כיצד שמחים במעשה מז' בטלרס/[ז]\, והתחיל מהעיור שהיה זקן ויניק וחי חיים ארוכים, ועיין תורה ס' שזקן ואריכות ימים בחי' אחת ואריכות ימים אין הכוונה מצד הזמן דפשיטא אם זכה לזקנה, אלא לאיכות הימים שע"י שהוא עיור מהבלי עוה"ז אזי כל יום אצלו הוא מלא קדושה ויראת שמים ועי"ש שמרדכי הצדיק נקרא זקן בחי' עתיק יומין בחי' ספורי מעשיות משנים קדמוניות. נמצא שרמז לאור מרדכי המאיר בפורים שעל ידו זוכים להכנה רבה לפסח ומתן תורה, והתחיל מהאור של מרדכי והמשיך בכל הז' בטלרס.

ואולי יש להעיר ממה שמבואר שם שעיקר השמחה היא מה שהמלך מוסר המלוכה לבנו בחייו, רמז רבנו למוהרנ"ת, ובאמת היה אז כשבעה חדשים לפני הסתלקותו, אולי רמז קצת לזה ששמח שיש לו את מוהרנ"ת שממשיך אותו ויכול בחייו למסור לו את המלוכה. שהיא דעתו הקדושה. שרק על ידה אפשר באמת שכל השנה תיהיה הכנה לקבלת התורה וחוזר חלילה כל שנה כנ"ל.

ליקוטי הלכות השייכים לתורה זו

אין הלכה בליקוטי הלכות שבנויה רק על תורה זו אבל היא נזכרת בכמה מקומות. עניין כל ההתחלות מפורים נזכר בליקוטי הלכות או"ח ברכת הריח וברכת ההודאה הלכה ד' אות כה ואות כו; עניין מפור נעשה פרה נזכר בהלכות נטילת ידים לסעודה ובציעת הפת הלכה ו אות ו ובהלכות שחיטה הלכה ה' אות יח ובהלכות העושה שליח לגבות חובו הלכה ג' אות כה

שיחות השייכים לתורה זו

עַכְשָׁו הַהַתְחָלָה שֶׁל הַגְּאֻלָּה וְתִקּוּן כָּל הָעוֹלָמוֹת הוּא מִפּוּרִים, כְּמוֹ שֶׁמּוּבָן מֵרִמְזֵי דִבּוּרָיו הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה (בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן חֵלֶק ב', סִימָן ע"ד), בְּעֵת שֶׁאָמַר הַתּוֹרָה עַל פָּסוּק מִ'מִּצְרַיִם וְ'לֹא יֵ'רָאוּ פָ'נַי רֵ'יקָם, שֶׁהוּא רָאשֵׁי תֵּבוֹת פּ'וּ'רִ'י'ם', שֶׁאָמַר אָז, כִּי מִתְּחִלָּה הָיוּ כָּל הַהַתְחָלוֹת מִפֶּסַח, שֶׁהוּא יְצִיאַת מִצְרַיִם, וְעַכְשָׁו… וְכוּ' וּפָסַק בְּאֶמְצַע וְלֹא סִיֵּם דְּבָרָיו, וּמִתּוֹךְ דְּבָרָיו הֵבַנְתִּי, שֶׁעַכְשָׁו הַהַתְחָלָה מִפּוּרִים שֶׁהוּא מְחִיַּת עֲמָלֵק – עִקַּר הַגְּאֻלָּה שֶׁל מָשִׁיחַ: (- ליקו"ה או"ח ח"ב הל' בה"ר ד, כ"ה; מובא בשיש"ק ח"א, סעיף כ"ז; וח"ה, סעיף ט').

…אַחַר פּוּרִים קוֹרִין פָּרָשַׁת פָּרָה, בַּתְּחִלָּה הוּא פּוּר, כִּי פּוּרִים עַל שֵׁם הַפֻּר, וְאַחַר-כָּךְ נַעֲשָׂה פָּרָה, וְכָל זֶה הֲכָנָה לְפֶסַח: "שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים" וְכוּ' וְכוּ' (עיין בליקוטי מוהר"ן ח"ב, סימן ע"ד). וּמְרֻמָּז בַּתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה צֵרוּף פּוּרִים בְּהַפָּסוּק שֶׁמְּדַבֵּר מֵעִנְיַן פֶּסַח, וּתְנוּעַת הַנִּגּוּן בִּרְמִיזוֹת הָעֵינַיִם וְהַיָּדַיִם הַקְּדוֹשִׁים וְהַנּוֹרָאִים, שֶׁהָיָה מַרְאֶה לָנוּ תַּלְמִידוֹ הַקָּדוֹשׁ, מוֹרֵינוּ וְרַבֵּנוּ מוֹהַרְנַ"תְּ זֵכֶר-צַדִּיק-וְקָדוֹשׁ-לִבְרָכָה, גַּם-כֵּן אִי-אֶפְשָׁר לְבָאֵר אֲפִלּוּ פָּנִים אֶל פָּנִים מִכָּל שֶׁכֵּן בִּכְתָב. וּבִפְרָט מַה שֶּׁהִתְחִיל אַחַר-כָּךְ בְּקוֹל רָם וְחָזָק, "בִּתְחִילָה הָיוּ כָּל הַתְחָלוֹת מִפֶּסַח, וְעַל-כֵּן כָּל הַמִּצְוֹת הֵם זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם, "וְעַכְשָׁיו" "אוּן הַיינְט"!! וּמָשַׁךְ בְּקוֹל נְעִימָה "אוּן הַיינְט"!! כַּמָּה רְגָעִים וְנִשְׁאַר בִּשְׁתִיקָה. מַה נֹּאמַר וּמַה נְּדַבֵּר, אַשְׁרֵינוּ, שֶׁאזְנֵינוּ זָכוּ לִשְׁמוֹעַ כָּל זֹאת, וּבִפְרָט אֵיךְ שֶׁגִּלָּה לָנוּ מָרָן מוֹהַרְנַ"תְּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה, עַד הֵיכָן שֶׁנִּתְנוֹצֵץ בְּלִבּוֹ הַזַּךְ כָּל זֹאת בְּכַמָּה צֵרוּפִים, וְאַחַר-כָּךְ תֵּכֶף גִּלָּה הַתִּקּוּן שֶׁל הַיּוּד מִזְמוֹרִים בִּפְרָטִיּוּת וְהִזְהִיר אָז לְדוֹרוֹת בְּהַבְטָחָה גְדוֹלָה בְּעֵדִים נֶאֱמָנִים שֶׁיַּעֲמֹד בְּעֶזְרָתֵינוּ סֶלָּה תָּמִיד כָּל מִי שֶׁיָּבוֹא עַל קִבְרוֹ הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא וְכוּ'.

וְאַחַר-כָּךְ תֵּכֶף סִפֵּר הַמַּעֲשֶׂה הַנּוֹרָאָה בְּיִרְאָה עִלָּאָה דְּעִלָּאָה שֶׁל הַזַּיי"ן בֶּעטְלִירְס, וְאַחַר-כָּךְ תֵּכֶף אַחַר פֶּסַח נָסַע לְאוּמַאן, וְכָל זֹאת גִּלָּה רְמָזִים מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ מוֹהַרְנַ"תְּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה, שֶׁהַכֹּל אֶחָד וְהַכֹּל קֶשֶׁר אֶחָד וְכָלוּל בְּהַדִּבּוּר "אוּן הַיינְט". וּבְהַהַמְשָׁכָה הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁמָּשַׁךְ תֵּיבַת "אוּן הַיינְט" בַּאֲרִיכוּת נֹעַם, "אוּן הַיינְט" צְרִיכִין לְגַלּוֹת הַמִּזְמוֹרִים בִּפְרָטִיּוּת וּלְהַבְטִיחַ הַבְטָחָה הַנִּזְכָּר-לְעֵיל . "אוּן הַיינְט" צְרִיכִין לְסַפֵּר הַמַּעֲשֶׂה הַנִּזְכָּר-לְעֵיל וּלְסַיֵּם: "אוּן אִיךְ הֵייל זִיא" (כמסופר בספורי מעשיות מעשה י"ג), "אוּן הַיינְט" צְרִיכִין לִנְסֹעַ לְאוּמַאן וְלִנְטֹעַ מְקוֹם קְדֻשָּׁתוֹ לְדוֹרוֹת עוֹלָם בְּאוּמַאן: (- "עָלִים לִתְרוּפָה" מִכְתָּבִים מֵרַבִּי נַחְמָן מִטּוּלְטְשִׁין זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה, מכתב ה'; מובא בשיש"ק ח"א, סעיף ק"ס).

שָׁמַעְתִּי מֵאֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ רַבִּי נָתָן זֵכֶר-צַדִּיק-וְקָדוֹשׁ-לִבְרָכָה מֵעִנְיַן פּוּרִים שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה מִתְּחִלָּה הָיוּ כָּל הַתְחָלוֹת מִפֶּסַח וְעַכְשָׁיו וְכוּ' וְלֹא סִיֵּם, וְשָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה שֶׁאָמַר: "וְעַכְשָׁיו יֵשׁ רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה שֶׁכָּל הַהַתְחָלוֹת מֵאִתּוֹ": (- נְתִיב צַדִּיק יא; מובא בשיש"ק ח"א, סעיף קס"ב).

עַל הַמּוּבָא בְּתוֹרָה ע"ד חֵלֶק ב' – "כָּל הַהַתְחָלוֹת הָיוּ מִפֶּסַח וְעַכְשָׁיו" וְכוּ' – אָמְרוּ שֶׁתֵּיבַת 'וְעַכְשָׁיו' מְרַמֵּז שֶׁעַכְשָׁיו הַהַתְחָלוֹת הֵם בְּכָל רֶגַע וְרֶגַע, שֶׁבְּכָל רֶגַע וְרֶגַע חַיָּבִים לְהַתְחִיל בְּהַתְחָלָה חֲדָשָׁה, כִּי כָּעֵת כָּל הַהַתְחָלוֹת הֵם 'מֵעַכְשָׁיו' מַמָּשׁ וְכֵן בְּכָל רֶגַע וָרֶגַע: (- שיש"ק ח"ד, סעיף ס').

ועיין ביאור "באבי-הנחל". שעושה כמו ג"ש, "ועכשיו" כל ההתחלות וכו', "ועכשיו" יש נחל נובע מקור חכמה, שבסוף מאמר לכו חזו. דהיינו שכל ההתחלות מהעשרה מזמורים על ציון רבנו בר"ה וזהו פר"ה ר"ת פורים ר"ה.

 

הקדמה

נס פורים היה שקם עלינו המן עמלק להשמיד להרוג ולאבד את כל עם ישראל בכל העולם כולו ביום אחד (כי אחשורוש משל בכיפה דהיינו על כל העולם כולו) עיין מחשבות חרוץ אות ו' שאע"פ שהבטיח הש"י שלא לכלות את ישראל אבל ליכא דידע לישנא בישא כהמן (שהוא תמצית דעמלק) וכל דבריו במגילה למלך היינו למלכו של עולם וכו' עי"ש גודל כוחו לקטרג,  ונעשה נס ונהפוך הוא שישראל הרגו את כל העמלקים בעולם ואולי רק את הזכרים שקמו עליהם להבדיל משאול שבזמנו הרגו את כולם (לבד משפחה אחת שנתעברה מאגג) וע"כ מלכות שלמה הייתה שלימה.

שאול המלך היה משבט בנימין וכן מרדכי ואסתר, ומובא בר' צדוק שבני רחל הם בחי' צדיק ביחס לבני לאה שהם בחי' בעל תשובה. וזהו דאיתא ששאול היה כבן שנה לחטא במלכו. ובכל הדורות דווקא זרע בני רחל הם שנלחמו בזרע עמלק כגון יהושע שאול ומרדכי ואסתר, כי הם בחי' נצח, שמנצחים בכח צדקותם שהיא מתחילה ועד סוף, להבדיל מיהודה שהוא מבני לאה והוא בחי' הוד, דהיינו בחי' תשובה והודאה. ומידת ההודאה היא דייקא כשלא כ"כ מצליחים לנצח את היצה"ר, שאז צריכים להודות בטעות. ודייקא מי שצדיק תמיד קשה לו יותר להודות בטעות וכגון שאול שלא הודה כשלא קיים מצוות שמואל למחות את כל עמלק ולהמתין לו בהקרבת קרבן.

ועמלק הוא הרע בעולם בחי' הלעומת זה של ישראל, דכתיב יד על כס י-ה ודרשו שרומז שאין הכסא שלם ואין השם שלם עד שימחה זכר עמלק. ורמזו חז"ל בפסוק "רק רע כל היום" ס"ת עמל"ק. וכתוב "ראשית גויים עמלק" ר"ת רגע, דהיינו ששורשו גבוה מאד בבחי' הראשית של הבריאה אבל מבחי' הסיגים שבבראשית, אבל אצלו זה בחי' רגע דהיינו בחי' הפסק ודין, כי הוא העומד לנתק תמיד בין את הגוף מהראשית האמיתית, ולהעמיד את עצמו כראשית, לנתק בין שמים וארץ, ובין מוחין לעשיה דהיינו כופר בעיקר, ועיין תורה יט תנינא. וכפי מציאותו בעולם כן ניתן כח ליצה"ר בעולם ומחייתו היא מחית הרע בעולם בגשמיות וברוחניות.

לכן פורים שהוא בחי' מחית עמלק היא הכנה לזהירות מחמץ, כי חמץ הוא היצה"ר, בחי' שאור שבעיסה, שכך מכונה היצה"ר (כמבואר בברכות יז.) ובלק"ה מבאר שמחמיץ את המוח ומכניס בלב רוח גבוהה וגסות. /[ח]\

 

נס פורים היה בסוף גלות שבעים שנה דבבל דהיינו שהיה הכנה לגלות הארוכה שעדין אנו בה, כי אע"פ שהיה קודם בנין בית שני אבל כיוון שארבעים שנה אחרי בניינו התפשטה מלכות החושך של יוון בחי' "יוון המצולה" טיט המטביע, לכן מובא שמלכותם כבר נחשב תחילת הגלות הארוכה שלנו היום, דאז פסקה הנבואה, ופסקו עשרה הניסים מבית המקדש, ולא כל ישראל היו על אדמתם כי רבים נשארו בגולה. והאור הנפלא של מרדכי ואסתר שנתגלה בסוף גלות בבל, ונקבע לדורות ע"י מצוות היום של פורים, (כמבואר בכוונות פורים) היה הכנה לימי חושך אלו. כי האור של פורים דהיינו שגילו נס נסתר בדרך הטבע, היה לימוד לישראל לראות אור בחושך, ולמצא את הש"י בהסתרה, בערפל, בבחי' "ומשה נגש אל הערפל כי שם האלקים" דהיינו להבין הרמזים המבואר בתורה נד ולגלות ההסתרה שבתוך ההסתרה כמבואר בתורה נו ואור כזה נמשך מגבוה מהכתר, והוא בחי' ה"פור הוא הגורל" שהפיל המן והפור נהפך לפורנו (נוסח הפיוט שאחרי המגילה) ומפור נעשית פרה, דהיינו שמורידים אור גבוה כזה של בחי' גורל שנמשך משער החמישים, לעשיה דהיינו לה' אחרונה של השם, לבחי' מלכות, שעי"ז אפשר לנו להיות קשורים אליו ית' ולהמליכו גם בחושך והסתרה. בבחי' הירושלמי (תענית פ"א): 'אם יאמר לך אדם היכן אלקיך, תאמר לו בכרך גדול שברומי', שנאמר: "אלי קרא משעיר", כמבואר בתורה לג אות ב'. דהיינו שבתכלית הטומאה נמצא קדושה הגבוהה ביותר בחי' האהבה שבדעת שאוהב הקב"ה את ישראל. וכעין זה מבואר בתורה נו.

ולכן ירדו אז שתי הנשמות הנפלאות האלו מרדכי ואסתר שני מושיעים לישראל "מור והדס" (לשון סליחות לתענית אסתר) שהם שני מיני בסמים, בחי' ריח טוב/[ט]\, נשמות גבוהות שלא נגע בהם חטא אדה"ר כמבואר בבני יששכר שבחוש הריח לא פגם אדה"ר, וכן חודש אדר הוא זמן החוטם, שלא נפגם, כמבואר בלק"ה בה"ר ה' אות ב' שבחי' "מרחוק נראה לי ה'" שעל ידו יש כח להתגבר על המניעות בחושך דייקא הוא בחי' ריח בחי' כמאן דארח ריחא.

 

בפורים מתגלה אור גבוה מאד שאינו מתגלה בשום זמן אחר, (יותר משבת ויו"ט כמבואר בכוונות). כי נשמת מרדכי שירדה באותו דור הייתה גבוהה מאד, דייקא ע"י ההסתרה הגדולה שהייתה אז בסוף הגלות, בחי' "ישנו עם אחד" שאמר המן ופירושו שרמז לאחשוורוש אלוקיהם ישן ע"כ עכשיו הזמן להכחידם. בסוד הדורמיטא דז"א שעי"ז מתגלה אור יסוד דאבא ללא לבוש (כמבואר בכוונות פורים שזה אור שיכול להתגלות רק בזמן של הסתרה גדולה שקודם לגאולה בחי' תרדמה וניסור זו"ן כדי להביאם פנים בפנים) ומתגלה בו אורות גבוהים מאד שבכתר בחי' אהבה שבדעת בחי' אבן ישראל אב ובן כחדא. דהיינו שנשמה כזו יכולה להמשיך חסדים גדולים לדור מעתיק ששם היא עינא חד דרחמי עיין תורה קה שבעין כזו אין רע בישראל כלל כי שם בחי' ישראל עלה במחשבה תחילה, שם בחי' קב"ה וישראל חד, בחי' אהבת הקב"ה לישראל שלא תלוי בשום דבר.

הכוונה שאור גבוה כמו מרדכי, ההסתרה בעצמה היא שמגלה אותו כנ"ל, (כוונות פורים הנ"ל/[י]\). וזה בחינת רדו שמה. (כמבואר בלק"ה ר"ח ג' ב') רדו דייקא. שרמז להם שיהיו בגלות כמספר רדו כמו שאמרו רז"ל. דהיינו שכשיגיעו לבחי' רדו, דהיינו לתכלית הירידה, אזי דייקא יהיו נגאלין כנ"ל. וזה בחינת מה שאמר רבינו נ"י על פ' תעיתי כשה אובד וכו' (בתורה ר"ו) שכשאדם נבוך ותועה מאד מאד בדרכים המקולקלים ח"ו לפעמים הוא תועה כל כך עד שמקורב מאד אל הקדושה ועל ידי נסיון קל יכול לחזור אליו יתברך. אך מחמת שנתרחק מאד ממנו יתברך זמן רב על כן אינו שומע קול הכרוז, עיין שם. אבל כשיש חכם גדול כנ"ל  שידוע ומשיג דעת הנ"ל ויוכל לכוין את השעה הוא יוכל לקרב אותם, אז דייקא כשמגיעין לתכלית הירידה כנ"ל כי אזי סמוכין מאד אליו יתברך רק שאינו שומע קול הכרוז, אבל על ידי דעת החכם הנ"ל הוא מגלה הסתרה כנ"ל ואזי שומע קול הכרוז בבחינת אוריתא מכרזת קמייהו כנ"ל.

ואולי אפ"ל דהיינו המבואר בכוונות סוד התרדמה והדורמיטא שהוא סוד הניסור, שאז הנוק' שהיא בחי' כנסת ישראל מקבלת מאו"א בעצמם ולא ע"י ז"א ורק כך אפשר שיתגלה יסוד אבא דהיינו בחי' צדיק כזה. (כמבואר שם שיסוד דז"א שהוא האור של מרדכי הצדיק מתלבש ונעלם ביסוד דז"א, אבל בזמן הניסור שהמלכות מקבלת מאמא, אזי הוא גלוי, כי אמא לא מסתירה אותו כמבואר שם)

והשי"ת ברחמיו רצה שאותה ההארה המתחדשת בהיות המוחין דאו"א תוך המלכות בזמן תרדמת ז"א לא תתבטל לעולם בכל שנה ושנה בימים ההם עצמם גם אחרי התעוררות ז"א בסוד וזכרם לא יסוף מזרעם לכן נתקנו מצוות היום של פורים כמבואר בשער הכוונות

– קריאת המגילה מגלה את אור מרדכי שמגלה השגחה ומהלך בתוך הסתרה של כמה שנים ואע"פ שהיו בהם רשעים נושאי נשים נכריות. דהיינו שמתגלה שהייתה אז השגחה בעינא חד דרחמי כנ"ל.

– ומתנות לאביונים דהיינו צדקה בונה ומתקן פרצוף הנוק' דהיינו שהצדיק הנ"ל יאיר בכנסת ישראל שימליכו כראוי את השי"ת עליהם

– והסעודה שאוכל ושותה אכל י-ה ושת י-ה עי"ז נשארים בנוק' גם המוחין שהיו בה ע"י או"א קודם התעוררות ז"א דהיינו בשעת ההסתרה  כי י-ה הם חכמה ובינה דהיינו או"א.

– ומשלוח מנות לא נתבאר בכוונות אולי כי היא צורך סעודת היום הנ"ל וגן בחי' צדקה הנ"ל.

– ושתית יין נ"ל לבאר שהוא להראות החילוק הגדול בין ישראל לעמים שהגדול שבהם שהיה מושל בכיפה בשכרותו רצה להביא את אשתו לעיני כולם בכתר לבד ולבסוף הרג אותה ולהבדיל הקטן שבישראל מתוך שכרותו מתגעגע להש"י בצעקות ובכיות. וע"י שכרות דעד דלא ידע זוכה לבחי' אור מרישא דלא איתיידע, שהוא אור שער הנ' הגבוה של מרדכי, שם רצה לאחוז המן ע"י הפור, ולתלות בספק את מרדכי, ועי"ז גרם שיתעורר הפור דקדושה (כמבואר בכוונות שב"פ קמג שהוא מילוי דשם אהי-ה הוא פור) שמגלה את האהבה שבדעת לישראל שאינה תלויה בשום דבר ממילא כל אויביהם דינם כליה.

– שתיית יין – עיין תורה כו תנינא להזהר משכרות כמ"ש פן ישתה וישכח מחקק אבל שתיה כראוי אזי אדרבה היא טובה להרחיב דעתו שגדלים החסדים המלבישים את הדעת ואזי זוכה לבחי' דעת קונו כמבואר בערובין סה כל המתפתה ביינו זוכה לדעת קונו. וכן רואים בחוש שע"י שתיית יין כראוי נחלשות הפניות והנצרך לבריות וחן השקר וזוכה לאמת ויכול להיות בדביקות להש"י בלא הפרעה כי היין מעורר את הבינה עילאה כמבואר בתורה מא ובינה בחי' יובל בחי' חירות בחי' שחרור עבדים ושם כשהשתיה כראוי אזי הוא יין המשמח בחי' שמחה והתרחבות הלב ונחקק בו מקום לכל אחד ומשתחרר ממאסר הבלי עוה"ז בבחי' אשריך ארץ שמלכך בן חורין, ויכול לגלות את כל הכסופים דקדושה בלא מונע ולזכות לדביקות בו ית. על כן ראוי לפני כל שתיה לבקש רחמים שהרי לא נתבאר כמה היא שתיה כראוי ע"כ אני מבקש שגם כוס נוספת זו תיהיה בגדר הראוי שלא אשתכר ח"ו פן אשכח מחקק דהיינו את תורת משה רבינו המלובש בכל אבר ואבר רק אדרבה אזכה לתיקון הברית והקשר אליו ית' ביתר שאת ועוז ע"י הרחבת הדעת דהיינו כח ההתחברות שכל כולו יופנה אצלי רק להתחבר אליו ית' בכל אבר ואבר וכל מדה ומדה. וכו'. וכדברי רבנו עוד כוס משקה משכר בפורים הוא עוד תיקון הברית.

– עוד נ"ל לומר מה שנוהגים לאכול אזני המן וצ"ע מדוע דווקא את אזניו ונ"ל כיוון שהיה עבד למרדכי כידוע. וכן היה עשירי לאגג ועיין ביוצר לפרשת זכור "עולל הנותר עמד לשיכּים" דהיינו שכל העמלקים שיש בעולם הם עבדים כי הם בני שפחה, דהיינו מזרע שנותר באותה השפחה שהכניסו לאגג באותו לילה קודם ששספו שמואל כמבואר במדרש,  ועבד עיקרו היא השמיעה (בחי' המליצה כולו אוזן) וכן דינו של המזיק עבד, שאם עושהו חרש משלם דמי כולו, כי שוב אין לו ערך כלל למכרו בשוק.   ועוד שנוהגים למלא בפרג להראות יותר שהיו סתומות ולא היה שומע מצוות אדונו.   ואולי פר"ג דייקא לרמז לפ"ר ג'בורות.

– לבאר מה שנוהגים להתחפש נ"ל עפ"י הריצ"ח שביאר לד11)  שצריך לתפוס את הגוף כתחפושת דהיינו כלבוש ובזה תירץ מה שקודם החטא לא התבוששו כי לא זיהו את עצמם עם הגוף אלא עם הנשמה וע"י האור של פורים אפשר לזכות לזה ורבינו הרגיל אותנו לדבר לגוף כאל אדם זר לתפוס שאני זה הנשמה קשור תמיד אל הש"י וכל הריחוק ושכחה והתאוות זה מעזות הגוף המתלבש עלי אבל זה לא אני ובפורים צריך יותר לתפוש שזו רק תחפושת  ע"י שמתגלה אהבה שבדעת שכל יהודי אפילו הקל שבקלים הוא ראוי לנס והצלה.

– עניין שתית היין והתחפושת – אולי אפ"ל עפ"י תורה מא ששתית יין מעורר הגבורות הקדושות בבינה עילאה וע"י ריקוד ממשיכם אל הרגלין ששם אחיזת הקליפות והדינים ומבואר שם שמי שהוא בעצמו בחי' רגלין לא יכול ע"י שתית יין, בעצמו להמתיק עצמו, אלא צריך להשקות יין את הגבוה ממנו, כדמצינו ביעקב שהשקה את אביו, ובזה טעו נדב ואביהו (שהם נו"ה בחי' רגלין) ששתו בעצמם במקום להשקות את משה רבינו, לכן הריקוד שלהם היה בבחי' התלהבות היצר, אש זרה, ועפ"ז אולי אפשר לומר שע"כ הביאה אסתר את מרדכי למשתה, כדי להשקותו יין המשמח, שעי"ז ימתיק הדין ממנה שהיא רגלין (עיין תורה פא תנינא) גם מצד שהיא אשה וגם מצד שהיא בחי' תורה שבנסתר הנקראת ירך כמבואר בתורה י' וע"י שהיא שרש נשמות ישראל נמתק הדין עי"ז מכל ישראל כי היא היתה בחי' רגליה יורדות מות של כל ישראל ע"י שנכנסה לצינור הרשע אחשורש ומרדכי שתה יין ורקד והעלה אותה ואת כל ישראל מאחיזת הקליפה ועי"ז נעשה הנס וכמבואר שם שעי"ז זוכה לבכורה והברכה כי עי"ז נתעורר בחי' בני בכורי ישראל שבבחי' זו ההשגחה על ישראל היא בבחי' רחמים גמורים ועי"ש שהדוגמא לזה היא יעקב שהביא יין ליצחק שהוא שרש הגבורות שבבינה כדי לזכות בבכורה והברכה ואעפ"כ מחמת תוקף הדין היה צריך גם להתחפש וללבוש בגדי עשו ואולי לכן מתחפשים בפורים כי לא מספיק שתיית יין לעורר שרש הגבורות שבבינה כדי להמתיק הדין הנאחז ברגלין אלא צריך גם להתחפש ולדמות לעשו כדי להסיר הקטרוג. (ואולי לפ"ז צריך להתחפש דייקא לעשו ולא כיראים שחוששים להתדמות לרשע)

– ולבאר מנהג אנ"ש שגילה מוהרנ"ת לצעוק  ל' יום קודם פורים הצילני מקליפת המן עמלק  ועי"ז יראה את מרדכי במגילה, עפ"י הנ"ל משער הכוונות שתיקנו קריאת המגילה כי על ידה מתגלה האור של מרדכי ואסתר, אלא שעלי יש קליפת המן עמלק שכל מהותה להסתיר ולבטל האור הזה, לכן צריך לצעוק הרבה ולהתחנן שתוסר ממני, ואזכה בקריאת המגילה לראות את מרדכי ואסתר המתגלים אז.

וכאמור דייקא ע"י מצוות היום של פורים זוכים לעשות הכנה והלוך לפסח דהיינו לקבלת התורה מחדש בליל הסדר באור בלי כלים ובשבועות עם כלים, אבל בלא ההכנה של פורים אזי מתן תורה היה בכופיא כמבואר בגמ' עה"פ קיימו וקבלו דהיינו קיימו בפורים מאהבה מה שכבר קבלו במתן תורה אבל בכופיא, כי כפה עליהם הר כגיגית ואמר אם תקבלוה מוטב ואם לא פה תהא קבורתכם, והקבלה מרצון של פורים היא ההכנה לטהרת הלב שזוכים ע"י הפרה שמטהרת כדי שיהיה הפסח נעשה ונאכל בטהרה. ועיקר הטהרה היא מפגם הברית/[יא]\, כמבואר בתורה רמב שהרהורי ניאוף הם אבי אבות הטומאה, (אפילו יותר ממעשה עבירה עצמו כמבואר בגמ' בשם ריש לקיש עה"פ טוב מראה עינים מהלך נפש שפגם הראיה גדול ממעשה עבירה ממש. וזה בחי' תבוא פרה ותקנח צואת בנה העגל, שהיו מצחקים סביבו וכפרש"י שם עה"פ (שמות לב ו) ויקומו לצחק היינו גילוי עריות. כי לקבלת התורה שמתחיל בפסח צריך תיקון הברית כמו שכתוב בפרשת יתרו (שמות יט טו) הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה: ובתורה לו אומר רבינו שא"א להבין דבור של הצדיק בלי תיקון הברית, הכי נמי או כ"ש לקבל כראוי את תריג עצות של צדיקו של עולם, כל שנה במדרגה יותר גבוה בחג השבועות שמתחיל בפסח כנ"ל.

 

עד כאן הקדמה

*

תורה עד – אחר פורים קורין פרשת פרה [[יב]]

אחר פורים קורין פרשת פרה שהיא הכנה לפסח וצריך להבין מה הוא הפסח ואיזה הכנה צריך לפסח, וכיצד פרה מועילה להכנה, ומה המשמעות של זה היום שאין לנו פרה אלא הקריאה, האם הקריאה במקום הפרה ואם יש הכנה נוספת רוחנית נוסף לזה.

אע"פ שכל אחד יודע שפרה קורין אחר פורים, נקט רבינו אחר פורים קורין וכו' ולא אמר לפני פסח קוראים, לומר שכח טהרת הפרה נמשך מפורים. ואע"פ שפורים הוא אור חדש שהתגלה רק זמן מועט לפני הבית השני, מתבאר כאן שזה בעצמו החדוש של פורים שאינו רק זכר לנס, אלא כח טהרה שנתגלה דייקא ע"י החושך הגדול/[יג]\ שירד אז בגלות שבעים שנה (אולי מה שנתחדש אז שלא שמרו על יחוסם ונשאו נשים נוכריות/[יד]\ דבר שאפילו כעבדים בשיעבוד מצרים ערות הארץ לא עשו), והיה גם הכנה לחושך הגדול שהיה אח"כ שפסקה הנבואה מישראל (ואע"פ שמשפסקה הנבואה גם נתן הרשות לתנאים לבטל יצה"ר דע"ז ולהחליש יצה"ר דעריות כמבואר ביומא סט: דכחלינהו לעיני) והיה שיעבוד מלכויות ובפרט יון וכ"ש אחרי החורבן לחושך הגלות אחרונה, שגם בתקופה שעדין היה אפר פרה אדומה (שהיה עד תקופת האמוראים) אבל מגודל החושך וההסתרה שירדה לעולם כבר לא היה בכוחו של האפר פרה כנראה לטהר את ישראל ברוחניות כראוי אלא ע"י האור של פורים. ואע"פ שגם קרבן פסח לא היה בחורבן בית שני אעפ"כ צריך את טהרת הפורים שתחזק את טהרת הפרה כדי לקבל את האור של מתן תורה בליל פסח. כפי שיתבאר לקמן.

שפורים היא הכנה – מתבאר בשתים או ארבע דרכים אחת- שהפור נעשה פרה דהיינו בכל פורים חוזר הסוד של הפור הוא הגורל ומזה נמשך הכנה לפסח ובדרך שניה- מבאר שמרדכי הצדיק הוא בחי' מור דרור דהיינו שהוא אור של חירות שהיא הכנה להרגשת החירות של פסח. עוד דרך שלישית- אע"פ שאינו מפורש אבל רמוז בטומאת מת שמבואר בתורה רמב שהרהורי ניאוף אם אבי אבות הטומאה כטומאת מת ופורים הכנה לזה משמע שבפורים זוכים לתיקון הברית שהוא הכנה לטהרת הפרה, שמטהרת מניאוף שזו ההכנה לקבלת התורה שראשיתה בליל פסח, עוד סמך לזה יתבאר בסוף במה שדייקא אז גילה את העשרה מזמורים שהם תיקון גדול לפגה"ב ואנ"ש הבינו שועכשיו יש ננמ"ח שע"י שבאים על ציונו הקודש ואומרים התיקון הכללי זוכים לתקן פגה"ב שהיא הכנה גדולה לפורים ופסח.  עוד דרך רביעית – שלא רמוז בתורה אבל נראה לומר שכיון שפסח היא התחלת קבלת התורה של מתן תורה ואיתא בגמ' שאז היה בכופיא ובנס פורים הדור קבלוה ברצון נמצא שפורים הכנה לקבלת התורה שמתחילה בליל פסח שתיהיה ברצון בשבועות. עוד דרך חמישית מובן מלק"ה שצריך לקחת את השמחה של פורים ומחיית עמלק וכו'

ההכנה לפסח – מתבאר כאן בארבעה דרכים א – שפור נעשה פרה, דהיינו שהוא הכנה לפרה שהיא הכנה לעשיית קרבן הפסח. ב – מבאר את הפסוק שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר, שפורים הכנה לפסח הפירוש למצוות מגיד שהיא פה סח דהיינו להיות משיח ומרבה לספר בניסי יציאת מצרים. ג- מבאר שמרדכי בחי' מור דרור דהיינו שהאור של מרדכי שמתגלה בפורים הוא הכנה לחירות של פסח, שצריך כל אדם להרגיש כאילו הוא יצא בעצמו ממצרים. ד-ובסוף התורה מבאר שפורים הכנה לזהירות מחמץ.

* * *

אחר פורים קורין פרשת פרה/[טו]\ אדומה בפרשת חקת שם מבואר כיצד נטהרים מטומאת מת ע"י אפר פרה אדומה [[טז]], שהוא[יז] הכנה לפסח/[יח]\ כי ניסן הוא תחילת השנה ופסח הוא זמן תשובה מאהבה, דהיינו התחלה חדשה של קבלת התורה/[יט]\. כי בליל הסדר מאיר האור של קבלת התורה לכל אחד אור גדול מהכלים שיש לו, ולמחרת הפסח נעלם האור כמבואר כל זה בעניין התשובה בתורה ו', שתחילה מאיר השגה גדולה משם אהי-ה שבבינה עילאה עולם התשובה ואח"כ נעלם האור ומאיר שם אהי-ה באחור (א-אה-אהי-אקיק) גמט' דם ואזי באים על האדם נסיונות ובזיונות בחי' שפיכות דמים, אבל מכח הרושם שנשאר לו מאותו אור גדול של היום הראשון מתגבר לעמוד בנסיונות ועי"ז מכין כלים לאור הגדול הנ"ל, וכשמכין את הכלים זוכה בו כבתחילה בבחי' שם אי-ה שמאיר ביושר, וימי הכנת הכלים הם מט ימי ספירת העומר שעל כן הם ימי דין כידוע ובכל יום מכינים כלי למדה שבמדה אחת כגון ביום הראשון לחסד שבמלכות ובשני לגבורה שבמלכות עד שמתקנים כל המדות להיות כלים לקבלת התורה בשבועות שהוא יום מתן תורה שהוא האור שהאיר כבר בליל הסדר כנ"ל. וזה קרבן הפסח שהוא לשון פוסח ומדלג ומאיר אור למעלה מהמדרגה שלנו, ולכן באכילת הפסח בסוף הסעודה שעל ידו שמקבלים את האור הנפלא הזה שלמעלה מהמדרגה שלנו אור של מתן תורה כנ"ל צריך האדם להיות טהור מכל טומאה, כדי שיאיר לו ושלא יזיק לו האור הזה. כי פ' פרה קורין כדי שיהיו נזהרין ליטהר מטומאת מת דהיינו שחז"ל תיקנו קריאת פרשת פרה כשלשה שבועות לפני פסח כדי שיזכרו ישראל ליטהר לפני הקרבת קרבן פסח מטומאת מת כדי שיהיו טהורין לעשות הפסח [[כ]] דהיינו שיהיו טהורים בזמן אכילת הפסח שהוא קדשים הנאכלים בטהרה ועל כן מדרבנן גזרו על טהרה גם בהקרבת קרבן פסח/[כא]\, ואע"פ שגם על טמא שרץ אין שוחטים את הפסח, תיקנו להזהיר על טומאת מת כי הטהרה מטומאת מת נמשכת שבעה ימים, דהיינו הזאת מי אפר פרה אדומה ביום השלישי ושביעי ורק אח"כ טבילה והערב שמש כטמא שרץ, ועוד מי שגר רחוק ממקום שנמצא מי אפר פרה צריך גם לנסוע לאותו מקום שנמצא [[כב]].

ובתחילה הפרה אדומה שעל ידה נטהרים מטומאת מת הוא בחי' פו"ר [[כג]] דהיינו הגורל שנקרא פור (בפרסית)/[כד]\ ועפ"י הסוד כי יש פר (280) דינים וגבורות/[כה]\ והמן על ידם רצה להתגבר בכח הכישוף ולהטיל ספק בכח הגורל/[כו]\ ע"י שיטהו כרצונו/[כז]\, כי פורים/[כח]\ ע"ש הפ"ר[כט]/[ל]\ על שם הפ"ר דינים, ועל שם הפור הוא הגורל שהפיל המן/[לא]\ ועל שם הפו"ר דקדושה שנתעורר נגדו ונפל על ידו ונהפך הפור שלו לפורנו/[לב]\ [לג]([לד])/[לה]\ כי דייקא ע"י הגורל שרצה לפגום בו ולהטיל בו ספק, שם הוא מקום גבוה מאד/[לו]\ ששם אדרבה מתגלה האהבה שבדעת שאוהב הקב"ה את ישראל, אהבה שאינה תלויה בשום דבר, (וכמבואר בכוונות שנעץ ו' בפ"ר דינים כדי לפגום בפור הוא הגורל ודייקא עי"ז נתעורר הפו"ר דקדושה שהוא ב"פ קמג שהוא מילוי שם אהי-ה) אבל באמת לא נעשה ממילא אלא ע"י התפילות וצומות של מרדכי ואסתר וכל ישראל נתהפך הפור של המן לפורנו כמבואר בלק"ה הנ"ל. ועי"ז היתה נפילתו של המן הרשע, ומסתמא גם היום ע"י תענית אסתר ועוד ע"י מצוות היום של פורים וע"י בחי' עד דלא ידע חוזר ומתעורר אותו אור גבוה הנקרא גורל ומתגלה האהבה שבדעת שאוהב הקב"ה את ישראל, וע"י קריאת המגילה שמגלה את האור הנפלא ועצום של שתי הנשמות מרדכי ואסתר וע"י השמחה של פורים והשתיה שזה גם תיקון הברית/[לז]\ שהוא עיקר ההכנה שצריך לטהרת אכילת הפסח והמתקת כל הדינים, ואח"כ מפ"ר הנ"ל שנמתק בפורים נעשה/[לח]\ פר"ה [[לט]]/[מ]\, כי לבד מהפרה אדומה שהיא הכנה לפסח גם פורים הוא בוודאי הילוך ודרך הכנה דהכנה לפסח [[מא]] כנ"ל.

וזהו בחי' (שיר השירים ה) שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר. דהיינו שע"י שושנים נוטפות מור עובר זוכים לשפתותיו, כי שפתותיו זה רמז על בחי' פסח/[מב]\, כי פסח נוטריקון פה סח [מג](כמובא [[מד]]) כי מצוות ליל הפסח לספר בניסים של יציאת מצרים וכל המרבה הרי זה משובח/[מה]\. שושנה היא אסתר/[מו]\ {כמובא בזוה"ק [[מז]]/[מח]\ ובכהאריז"ל [[מט]], ושושנה גימ' אסתר [[נ]]} כי שושנה בין החוחים הוא כינוי לכנסת ישראל כמבואר בריש הקדמת הזוהר וכנסת ישראל היא ספירת המלכות והמלכות נקראת בכל דור על שם צדקת הדור/[נא]\ שאז היתה אסתר. נוטפות מור עובר זה בחי' מרדכי, כי מרדכי בחי' מור כמ"ש/[נב]\ כבימי מור והדס בחי' מר דרור [[נג]]/[נד]\ שהוא אחד מסממני הקטורת, ובגמ' (חולין קלט ע"ב)/[נה]\ אמרו מרדכי היכן הוא רמוז בתורה ותירצו שרמוז בפסוק "מר דרור", ודרור הוא לשון חירות [[נו]], בחי' חירות של פסח [[נז]] כי מרדכי הצדיק היה נשמה גדולה מאד (יסוד דאבא כמבואר בכוונות) ובתורה ס' מבאר רבינו שהיא בחי' זקן בחי' עתיק יומין, שבכתר, בחי' בינה שהיא בחי' שנת היובל שנת החמשים שבה מאיר החירות ושחרור עבדים בחי' החירות של פסח. וזהו "שושנים נוטפות מור עובר" כי מרדכי הצדיק בחי' מור נוטף ומאיר את אורו הגדול בשושנה היא אסתר שהיתה נשמה גדולה מאד מבחי' עולם האצילות/[נח]\, שעל כן היתה בחי' אספקלריא המאירה, שהאיר בה אורו כל אורו הגדול בבחי' מור נוטף ועובר על גדותיו עד שנוטף לחוץ, ועל ידי שניהם התגלה ונקבע לדורות אור נפלא של חירות שמתחיל בפורים ונשלם בפסח.

וע"כ צירוף של פורים מרומז בפסח, בפסוק (שמות כג)/[נט]\ שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתיך למועד חדש האביב כי בו יצאת ממצרים ולא יראו פני ריקם./[ס]\ ממצרים ולא יראו פני ריקם ר"ת פורים. וזהו לא יראו פני ריקם/[סא]\ כי ע"י האור של פורים לא באים ריקם לפסח אלא עם בחי' אור החירות של מרדכי/[סב]\ כי פורים הוא דרך/[סג]\ לפסח, שיהיו יכולים להיות נזהרין מחמץ/[סד]\ כי החמץ הוא היצה"ר והאור מרדכי הצדיק שמאיר בפורים הוא בחי' אור החירות מיצה"ר בחי' "אשריך ארץ שמלכך בן חורין" ועל ידו נקל להזהר מחמץ הפסח/[סה]\. /[סו]\

[סז](ופסק באמצע הענין ולא גילה יותר):

 

עד כאן דיבר ממה שהתחדש בנס פורים לפני בניין הבית השני. ולכאורה ההמשך הוא סיכום של הנ"ל שועכשיו ההתחלות מפורים. אבל ממה שלא סיים זאת לעיל, אלא הוסיף זאת לאחר זמן, וגם כאן לא אמר זאת בפירוש, ומהאופן שמוהרנ"ת היה חוזר על דברי רבנו כמו שסיפר זאת תלמידו רבי נחמן מטשערין, שאמר און היינט באריכות גדולה ואחריה שתיקה גדולה, וכן מהעובדה שגמר אז לגלות את העשרה מזמורים של תיקון הכללי, שהוא עיקר תיקון הברית שגילה רבנו שזה עיקר ההכנה לפסח כנ"ל, וכן המעשה מז' בטלרס שהתחיל לספר איך שמחים וכבר אמר (שיש"ק ח"ג סימן ט) ששמחה היא עיקר תיקון הברית. נראה שכאן כוונתו בעיקר לרמוז למה שהתחדש ע"י רבנו בעצמו.

כי בתחילה היינו עד נס פורים בסוף גלות שבעים היו כל ההתחלות/[סח]\ מפסח כנ"ל שפסח הוא בחי' תשובה שתחילה מאיר אור גדול של המדרגה הבאה ומסתלק ומכח הרשימו אנו מתגברים להכין לו כלים, וע"כ כל המצות הם זכר/[סט]\ ליציאת מצרים [[ע]]/[עא]\ כי את כל המצוות קבלנו בסיני אחרי מט ימי הספירה שהם ימי התשובה כנ"ל שבהם הכננו כלים לאור מתן תורה שהאיר בליל הסדר של מצרים שלמחרתו יצאנו ממצרים. ועכשיו [[עב]]/[עג]\, (ולא סיים) [[עד]] ונראה מובן מכל הנ"ל שעכשיו ההתחלות מבחי' פורים, מחית עמלק, ע"י אור החירות של מרדכי הצדיק שזוכים בפורים ע"י המגילה שמגלה את אורו כמבואר בכוונות פורים וע"י שאר מצוות היום והשכרות דעד דלא ידע שמגלה את האור הנפלא של רישא דלא אתיידע שם הגורל שבו מתגלה האהבה שבדעת של הקב"ה לישראל ועי"ז מחילת עוונות וטהרת השכל מהרהורים רעים שהם אבי אבות הטומאה כמבואר בתורה רמב ועי"ז אפשר לזכות בנקל לתשובה של פסח. וכל זה התחדש בסוף גלות שבעים שלפני בניין בית שני כהכנה לחושך שיהיה בבית שני שפסקה הנבואה וגם לא כל ישראל חזרו לארץ ועשרה ניסים שהיו בראשון פסקו בשני, ורוב ימיו היו בשיעבוד מלכויות וכל שכן כשנחרב והתחילה הגלות הנוראה של היום, שכדי לזכות לתשובה של פסח צריך את ההכנה של פורים ומסתמא בעיקר את השמחה שזה עיקר המצווה בפורים/[עה]\ :

כל ההתחלות מפורים מבאר מוהרנ"ת בלק"ה/[עו]\ עפ"י תורה ח' תנינא שההתחלה בפרשת שקלים שקורין עוד לפני פורים להזכיר שצריך לשקול לצורך הקרבנות בא' אדר ובזה מבטלים את כח השקלים ששקל המן לאחשורש וכו'.

מבואר שם שמוהרנ"ת הבין מרבנו ש"ועכשיו" הכוונה לפורים ולכאורה הוא תימה גדול איך שייך לומר ועכשיו על מה שהתחיל מלפני יותר מאלפים שנה, ולכאורה היה צריך לומר מאז נס פורים ההתחלות מפורים.

לכן נראה מוכרח ש"ועכשיו" שאמר רבנו כוונתו ועכשיו ממש.

מאידך א"א להוציא מפשוטו כהבנת מוהרנ"ת. ובאמת הרי אע"פ שהתחיל לפני אלפים שנה אבל עדיין גם "עכשיו" כך שפורים הכנה לפסח. אבל אולי עוד רצה רבינו לומר שעל פי ההקדמות שלו אזי עכשיו גם פורים הוא כבר עניין אחר לגמרי ממילא הוא ההכנה יותר מעולה מפורים שלפני כן.

אבל מהאופן שרבנו אמר ועכשיו והרמיזות שרמז נראה מוכרח ש"ועכשיו" בא לרבות עוד הרבה יותר מזה דהיינו שיש ועכשיו שבאמת התחדש עכשיו דהיינו מזמן אמירת תורה זו.

ואמנם במכתב שכתב רבי נחמן מטולטשין/[עז]\ מתאר כיצד שמע ממוהרנ"ת שהיה מתאר כיצד רבנו כשאמר תורה זו משך תיבת "ועכשיו" ובאידיש "און היינט" באריכות ונועם נפלא, ואח"כ שתק כמה זמן, שהבינו שמתכווין בזה שיש עוד "ועכשיו" שחידש רבנו לדור החשוך שלנו והם העשרה מזמורים שגמר לגלותם אז כמבואר שם במכתב, שעל ידם מתקנים פגם הברית שהוא אבי אבות הטומאה כנ"ל בתורה רמב, ועכשיו יש ראש השנה שכל ההתחלות ממנו ועכשיו יש הציון הקדוש שהרבה לדבר מחשיבות לבוא אליו בראש השנה וכו' ולומר על ציונו הקדוש את העשרה מזמורים.  עיין לעיל מה שכתבנו בפתיחה לתורה זו שנסינו לבאר קשר הדברים.

ועיין שיש"ק ח"א אות קסב בשם נתיב צדיק אות יא ששמע בפירוש מרבו מוהרנ"ת שאמר ועכשיו יש רבינו ז"ל שכל ההתחלות מאתו.

ואעפ"כ אולי אין הכוונה להוציא מפשוטו שההתחלות מפורים אלא לומר שהיום עם ירידת הדורות עוד יותר, לכן גם את ההתחלה מפורים א"א לקיים בלי רבנו כנ"ל.

וצ"ע כי לשון בתחילה היו כל ההתחלות מפסח משמע שעכשיו כל ההתחלות מפורים, וצ"ע מה רוצה לרבות בלשון כל? דמשמע שעד עכשיו ההתחלות היו בבחי' פסח דהיינו מהלך של תשובה כנ"ל ומעכשיו ההתחלות הן שעוד לפני התשובה צריך להתחיל מאיזה בחי' של פורים וצ"ע מה.

גם צ"ע כי מי שנמצא בקליפות צריך לרוץ אורח ולהזדרז מאד לעשות תשובה, כמבואר בתורה מט. וא"כ צ"ע האם גם עליו נאמר שמ"ועכשיו" קודם התשובה צריך להתחיל מבחי' של פורים?

ועיין תורה נט תנינא שיש בחי' עבודה של בין המצוות והיא שייכת רק לצדיק ולא לבעל תשובה כי בע"ת צריך להזדרז לשוב לכן צריך לדלג על עבודה זו. עי"ש. ולכאורה המצוות הם בחי' תשובה ובין המצוות הן איזה הקדמה לכל מצווה, ובתורה כב דברנו מזה וביארנו שהכוונה להכנת הלב בכסופים לקיום המצווה. אבל לפי התורה הזו אולי יש גם בחי' של שמחה או מחיית עמלק או כיו"ב שהוא עניין של פורים שהוא הכנה לתשובה וצ"ע.

*

ולפי כל הנ"ל נראה לבאר מה עניין קורח לפורים שדווקא אז תיקן רבינו את נשמתו כמבואר בחיי מוהר"ן/[עח]\ ובלק"ה/[עט]\.

ועיין לק"ה ערלה ה' יט (עפ"י תורה יד) – וזה בחי' מה שאמר אדמו"ר ז"ל שפורים מרומז בסוד הפסוק "ואם "מפאת "פניו "ימרט "ראשו וכו' שהוא ר"ת פורי"ם כי פסוק זה מדבר מבחי' נגעים ונגעים באים על גסות הרוח כשפרש"י בפ' מצורע ע"פ ועץ ארז ואיזוב ושני תולעת, שזהו בחינות פורים, כי כל בחי' פורים הוא להכניע קליפת המן עמלק שהוא בחי' גאות וגסות כנ"ל. וזהו בחי' ד' מראות נגעים כנגד ד' בחינות שפלות הנ"ל שהם מכניעין ומתקנין בחי' ד' מראות נגעים שבאים על גסות כנ"ל: ……. ……וזהו שאמר שם אדמו"ר ז"ל שפורים הוא תיקון חטא קרח שמרומז בפסוק ואם מפאת פניו הנ"ל. כי כל פגם קרח הי' מחלוקת שחלק על הצדיק האמת שהוא משה ע"י גסות רוחו וגאותו שארז"ל. וע"כ התיקון בפורים שאז מכניעין קליפת המן עמלק שהוא הגאות. ועי"ז נתבטל המחלוקת ונמשך שלום. בחי' ודובר שלום לכל זרעו שמסיימת המגילה בזה. כי זה עיקר התיקון וכנ"ל: עכ"ל.

ואולי אפ"ל על פי הנ"ל שכל ההתחלות מפורים וגם ההתחלה של פורים היא ע"י רבינו מובן שהחולק על רבינו תיקונו בקושי גדול וע"י רבנו, ולכן תיקונו של קורח שהיה ראש לחולקים על רבינו הוא דייקא בפורים דהיינו בשרשו היכן שפגם דהיינו בהתחלה של כל ההתחלות.

 

---

הערות למאמר "אחר פורים קורין פרשת פרה"

[א] הכוונה להבטחה שהבטיח רבנו (שיחות הר"ן קמא) שהתיקון כללי הוא תיקון גמור מועיל מאד לקרי וְאָמַר שֶׁגַּם כִּי יִמָּלְאוּ יָמָיו, אֲזַי אַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ מִי שֶׁיָּבוֹא עַל קִבְרוֹ וְיֹאמַר שָׁם אֵלּוּ הָעֲשָׂרָה קַפִּיטְל תְּהִלִּים הַנַּ"ל וְיִתֵּן פְּרוּטָה לִצְדָקָה, אֲפִלּוּ אִם גָּדְלוּ וְעָצְמוּ עֲווֹנוֹתָיו וַחֲטָאָיו מְאֹד מְאֹד חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי אֶתְאַמֵּץ וְאֶשְׁתַּדֵּל לָאֹרֶךְ וְלָרֹחַב לְהוֹשִׁיעוֹ וּלְתַקְּנוֹ וְכוּ'[א] וַאֲנִי חָזָק מְאֹד בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁלִּי, אַךְ בָּזֶה אֲנִי חָזָק בְּיוֹתֵר שֶׁאֵלּוּ הָעֲשָׂרָה קַפִּיטְל מוֹעִילִים מְאֹד מְאֹד. ובחיי מוהר"ן רכה מבוא שהוסיף – "ואמר שבהפאות יוציא אותו מהגיהנם ואפילו יהיה האדם איך שיהיה"

[ב] שמעתי מהרב מאיר רביבו

[ג] בהקדמה לתורה ב' תנינא בארנו (עפ"י הריצ"ח) סוד הנצח והוד שפועלים תמיד ביחד ונתבאר שהנצחון ע"י הנצח שמביא את המנוצח להודות, נמצא לפ"ז שפורים שהוא בנצח מחית עמלק (ע"י זרע בנימין בן רחל) הוא הכנה לחנוכה שהם ימי הודאה (השייך לזרע יהודה בן לאה) וכיון שחנוכה הוא גמר הנצחון של פורים א"כ לכאורה חנוכה הוא ההכנה לפסח.

עיין שיש"ק ח"א קעח (בשם נתיב צדיק קכו)- צְרִיכִים אָנוּ לִהְיוֹת עוֹסְקִים כְּמוֹ שֶׁעָשָֹה אַדְמוּ"ר מוֹהַרְנַ"תְּ זְצוּקַ"ל שֶׁתֵּיכֶף אַחַר חֲנֻכָּה הָיָה עוֹסֵק בְּעִנְיַן פֻּרִים, כִּי לְפִי דִּבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל עַתָּה [בפורים] הוּא הַתְחָלָה מִכָּל הַתְחָלוֹת.

ולפ"ז אולי צריך לומר שבאמת מאז נס פורים נשאר תמיד ההתחלות מפורים, אלא שאת הפורים צריך להמשיך מראש השנה של רבינו דהיינו התיקון הכללי על ציונו הקדוש ורבוי הבתים של הקבוץ הקדוש בר"ה. אבל כל זה כדי לחזק את ההתחלה של פורים, ולא שראש השנה נהפך להתחלה, אלא כמבואר בכוונות שמר"ה עד שמיני עצרת הוא מהלך אחד, ובחנוכה התחדש עוד בחי' המתנה לתשובה של אלול כידוע מספרים שרק בזאת חנוכה מוסרים הרצים את הפתקים להוצאה לפועל. ופורים הוא התחלה חדשה של קבלת התורה. וזהו שאחרי חנוכה שנגמר מהלך אחד, מיד מתחיל התחלה חדשה מפורים.

[ד] עיין לק"ה ברכת הריח וברכת הודאה הלכה ד' אות כה – וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּיוֹם פּוּרִים מַתְחִילִין לִשְׁאֹל וְלִדְרֹשׁ בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח, כַּמְבֹאָר בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ לְעִנְיַן שׁוֹאֲלִין וְדוֹרְשִׁין בְּהִלְכוֹת פֶּסַח שְׁלֹשִׁים יוֹם קֹדֶם וְכוּ'. וּמַתְחִילִין בְּיוֹם הַפּוּרִים בְּעַצְמוֹ, כִּי עַל יְדֵי פּוּרִים נִכְנָסִין לְפֶסַח כַּנַּ"ל. וְכָל עִקַּר הַתַּכְלִית שֶׁל פֶּסַח וִיצִיאַת מִצְרַיִם הַכֹּל בִּשְׁבִיל קַבָּלַת הַתּוֹרָה.

[ה] ברמב"ם ספר טהרה הלכות פרה אדומה פרק ג' הלכה ד' שלצורך ישראל היה מוצנע האפר בהר המשחה וצ"ע אם רק שם היה וכל מי שצריך להתטהר מטומאת מת היה צריך לבוא לירושלים שבוע לפני ערב פסח כדי שיהיה טהור בזמן הקרבת הפסח. או שמשם היו לוקחים לשאר מקומות ועכ"פ אחר החרבן בוודאי לקחו לערים אחרות.

[ו] וצ"ע איך טו בשבט וחנוכה נכנס למהלך הזה

[ז] סיפורי מעשיות – מעשה יג – אספר לכם איך היו שמחים:  מעשה פעם אחת היה מלך, והיה לו בן יחיד. ורצה המלך למסר המלוכה לבנו בחייו. ועשה משתה גדול (שקורין באל). ובודאי בכל פעם שהמלך עושה באל הוא שמחה גדולה מאד, בפרט עתה, שמסר המלוכה לבנו בחייו, בודאי היה שמחה גדולה מאד. והיו שם כל השרי מלוכה, וכל הדוכסים והשרים, והיו שמחים מאד על המשתה. וגם המדינה היו נהנים מזה שמוסר המלוכה לבנו בחייו, כי הוא כבוד גדול למלך. והיה שם שמחה גדולה מאד. והיה שם כל מיני שמחה: קאפעלייש וקאמעדייש וכיוצא מזה, כל מיני שמחה, הכל היה שם על המשתה:

וכשנעשו שמחים מאד עמד המלך ואמר לבנו: היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה. רק תהיה בשמחה. וכשתהיה בשמחה גם אני אהיה בשמחה. גם כשיהיה לך עצבות, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך. כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה. אבל כשתהיה בשמחה אזי אהיה בשמחה יתרה מאד:

[ח] סוד כוונת תלית המן את מרדכי מבואר נפלא בלק"ה עושה שליח לגבות חובו ג' אות יב

אלי אלי למה עזבתני שאמרה אסתר עיין תורה נ'

עוד עניינים ביאר הריצ"ח בסוף שיעור נ2 נ3  הכח העצום שנצרך לאסתר לא הגידה מולדתה ומדוע המן נקרא כלב וכן אחשורוש

ועיין תורה י' ענין אסתר ומרדכי

בתורה ס' סוד מרדכי שהוא בחי' זקן בחי עתיק יומין בחי' ספורי מעשיות משנים קדמוניות עי"ש.

בתורה נו נתבאר גם קצת עניינים של מרדכי ואסתר

במגילה נזכר  המן – נד פעמים ממוכן-ג,  אסתר-נה   הדסה-א   אחשורש-ד  אחשורוש-כה

[ט] לק"ה נחלות הלכה ד (טז) נִמְצָא שֶׁקְּלִפַּת הָמָן עֲמָלֵק הִוא בְּחִינַת הַקְּלִפָּה הַמַּחְלֶשֶׁת וּמְרַשֶּׁלֶת לֵב הָאָדָם מִלְּהִתְפַּלֵּל מֵחֲמַת שֶׁרוֹאִין אֲרִיכַת הַצָּרוֹת וְהַגָּלוּת רַחֲמָנָא לִצְלָן וְכַנַּ"ל שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת סָבְרִינִין יַבֶּשְׁתָּא הוּא הַנֶּאֱמָר בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל שֶׁסּוֹבְרִים חַס וְשָׁלוֹם כְּאִלּוּ כָּל הַתְּפִלּוֹת לָרִיק חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁזֶּה הַטָּעוּת נִמְשָׁךְ מִקְּלִפַּת הָמָן עֲמָלֵק כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן הָיָה הַכְנָעָתוֹ עַל יְדֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר שֶׁהֵם בְּחִינַת כְּלַל הַתְּפִלּוֹת שֶׁל הַצַּדִּיק הָאֲמִתִּי וּכְנֶסֶת יִשְֹרָאֵל. כִּי מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי זֶה בְּחִינַת צַדִּיק הַדּוֹר שֶׁהוּא בְּחִינַת מָשִׁיחַ, שֶׁהוּא בְּחִינַת רֵיחַ שֶׁהוּא כָּלוּל מִכָּל הַתְּפִלּוֹת, כִּי כָּל מִלְחַמְתּוֹ וְכָל הַכְּבִישׁוֹת שֶׁלּוֹ הֵם עַל יְדֵי תְּפִלָּה, כַּמְבֹאָר שָׁם בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל. כִּי מָרְדְּכַי הוּא בְּחִינַת בְּשָֹמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר שֶׁתַּרְגּוּמוֹ מָרֵי דַּכְיָא, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, הַיְנוּ בְּחִינַת רֹאשׁ וְשֹׁרֶשׁ שֶׁל כָּל הַתְּפִלּוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת רֵיחַ, בְּחִינַת מָשִׁיחַ, כִּי הוּא בְּחִינַת בְּשָֹמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר. וְזֶהוּ בְּשָֹמִים רֹאשׁ, 'רֹאשׁ' דַּיְקָא בְּחִינַת רֹאשׁ וּבְכוֹר שֶׁהוּא עֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה כַּנַּ"ל, הֵפֶךְ בְּחִינַת רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק שֶׁהוּא בְּחִינַת הִתְרַשְּׁלוּת מֵהַתְּפִלָּה כְּאִלּוּ עֲדַיִן לֹא הִתְחַלְנוּ לִפְעֹל כְּלָל. וּמָרְדְּכַי בְּחִינַת בְּשָֹמִים רֹאשׁ וְכוּ' שֶׁמְּחַזֵּק אֶת לֵב כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְֹרָאֵל לְהַתְחִיל בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ לְהִתְחַזֵּק בִּתְפִלָּה,

[י] שם מבואר שגם נשמת משה רבנו היתה יסוד דאבא ומסתמא ע"כ גם היא נתגלית בזמן הסתרה והתגברות השיעבוד שלפני הגאולה דייקא, כמבואר בתורה שהחרטומים ראו שצריך להוולד הגואל לכן גזר פרעה כל הבן היאורה תשליכוהו. וצ"ע לפ"ז לכאורה כל יחידי הדורות שהם בחי' נשמת משה כמבואר במקום אחר התגלות בזמן של הסתרה של בחי' תרדמה לצורך הניסור של קודם הגאולה. ובאמת רשב"י בזמנו היו גזרות קשות והאריז"ל צ"ע וכן הבעש"ט ורבנו.

[יא] לק"ה מתנה ג' יב – וע"כ הפרה מטהרת מטומאת מת שהוא ראש לכל הטומאות, כי הוא אבי אבות הטומאה שזהו בחי' עמלק שהוא זוהמת הנחש שהביא מיתה לעולם, שהוא בחי' תאות ניאוף שהוא סטרא דמותא כ"ש ואחריתה דרכי מות וכ"ש מוצא אני מר ממות את האשה וכו'. אשר מי שנופל לטומאה זאת א"א לו להטהר כ"א ע"י הצדיק האמת שיודע להמשיך עליו חסד חנם מהאוצר מתנת חנם שהצדיק מקבל משם בעת שבטל מן התורה כנ"ל.

[יב] תורה זו נאמרה כנראה בברסלב אחר פורים שנת תקע כי אז גילה בפירוש העשרה מזמורים של תקון הכללי וסיפר את המעשה מז' בעטלערס. (על"ת הובא בשיש"ק ח"א קס) ובשיחות הר"ן קמט מבואר שסיפרם בכה אדר תקע. עוד עיין חיי מוהר"ן סימן צ'

[יג] כמבואר בכהאריז"ל בשער הכוונות פורים דרוש א' – ונודע כי המן הרשע. היה אוסטורלוגוס גדול כנודע בענין ויפל פור הוא הגורל מיום ליום כו' ובפרט במ"ש בספר הזהר כי הוא ועשרת בניו כוללים כל עשרה קליפין החיצונים וידע בחכמתו ענין מיעוט השגחתו ית' על ישראל בימים ההם להיותו בבחי' השינה ולכן חשב ועלה בלבו כי הזמן מוכן לאבד שונאיהם של ישראל, וז"ס ענין ויכוח המן עם אחשורוש אם יעלה בידם עצה זו והשיב לו המן ישנו עם כו' ודרשו רז"ל ישן הוא האלוה שלהם והבן זה.

ולהיות כי הדורמיטא ההיא היא לטובתן של ישראל כדי שתנסר הנקבה מאחורוי ויחזרו פב"פ ויגאלו ישראל ויבנה בית המקדש לכן התייעצו שניהם כי בזמן ההוא שהאלוה שלהם הוא ישן יקדימו הם לאבד ולהשמיד שונאיהם של ישראל כדי שלא ישארו אפילו מתי מעט שיהיו ראוים לגאולה ועי"כ לא יבנה בהמ"ק. ונודע' עצת המן מן שמשי ספרא בנו וכתביהם אל אחשורוש הנק' ארתחששתא בספר עזרא עד שביטלו בנין ב"ה בראותם כי הגיע זמנו להבנות ודי בזה.

והנה אף בזמן הדורמיטא אין הנקבה ישנה, כי אז מסתלקין המוחין מן ז"א ונכנסין בנקבה כדי להבנות ולתקן פרצופ' כדי שתוכל לחזור אפין באפין כנודע בענין דרוש השופר של ר"ה ובהכרח יש הארה והשגחה זו על ישראל מצידה וענין אותה הארה היתה ענין מרדכי הצדיק כמו שנבאר בע"ה.

דע כי הנה בזמן הדורמיטיא דז"א, לא בלבד יוצאין המוחין דז"א מצד נה"י דאימא, ונכנסין בנוק' רחל בהיותה אב"א, אלא (אף) גם המוחין דבנה"י דאבא בסוד ויבן ה' אלהים את הצלע דא אבא ואימא ונמצא כי כמו בהיות המוחין ההם תוך ז"א היו יוצאים מהם ב' הארות לחו' ומבחי' הארת המוחין דאבא יוצא יעקב מצד פנים דז"א ומבחי' הארת מוחין דאימא יוצאת רחל מצד אחוריו גם עתה יוצאות מרחל נוק' דז"א ב' הארות אלו ג"כ בלי ספק ולא עוד אלא שבהיות מוחין הנז' תוך הנקבה נתוספה בחי' הארה שלישית משא"כ בהיותם תוך ז"א והוא כי הנה בהיותם תוך ז"א היה היסוד דאימא נשלם בחזה דז"א והיסו' דאבא שהוא יותר ארוך כנודע היה נשלם בסיום היסוד דז"א ממש ולא היה יוצא מחו' ליסוד כלל, אבל עתה בהיותם המוחין תוך הנקבה אשר היסוד שלה נוקביי קצר מוכרח הוא שהיסוד דאבא יתפשט ויצא מחוץ ליסוד נוקבא ולחוץ ותתגלה הארתו בגילוי גמור לגמרי ונודע כי מה שהיה מתלבש ביסוד דז"א הוא בחי' העטרה של היסוד דאבא שהוא בחי' המלכות דאבא ואין ספק כי הארה זו הנגלית ממלכות גילוי וצריך לגלותה ולפרסמה.

[יד] ואיתא בזוהר שהוא הפגם הבית הגדול ביותר. והוא אבי אבות הטומאה כטומאת מת כמבואר בתורה רמב. ואם עד בית ראשון שעדין שמרו על יחוסם הועילה הפרה לטהר את ישראל לפסח אבל כפגמו כזה פגם הברית גדול כבר לא הועיל והיה צריך תוספת טהרה של פורים.

[טו] הלשון הזה שפרשת פרה קורין אחר פורים צ"ע דלכאורה יותר מסתבר לתלותה בפסח ולומר שקורין אותה לפני פסח שהרי היא כדי לזכור להטהר לפסח, ומצאתי כעין זה בחדושי הרשב"א על מסכת מגילה דף ל. – לעולם קורין פרה בשבת הסמוכה לפורים מאחריהם, פי' בשבת שהיא לאחר פורים של פרזים ושל כרכים דהיינו בשבת שלאחר חמשה עשר.  ולפי רבנו מובן כי פורים הוא הדרך לפסח.

[טז] במדבר יט, א – כב. ש"ע או"ח תרפה סעיף ג'

[יז] גם בדפו"ר ותרלד- שהוא, בתרלו נראה שהיא (לא ברור) ומתרצו שהיא

[יח] אע"פ שבפסח דורות לא היה אפר פרה, וגם לא פרשת פרה לעסוק בה כנראה עדיין לא נצרכו לזה כי עדיין היה להם דין בן נח עד מתן תורה. אעפ"כ קבלו בני ישראל את פרשת פרה כשהגיעו במסע החמישי למרה לפני מתן תורה. כמבואר בשמות טו כה עה"פ שם שם לו חק ומשפט ופרש"י -במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם שבת ופרה אדומה ודינין.

בסנהדרין נו: מבואר שקבלו עשר מצוות במרה ז' של בני נח ועוד שלש של ישראל, ולא נזכר פרה, אבל מהרמב"ן שהביא את פרש"י משמע שהיה להם גרסא אחרת בגמ'.

[יט] ליקוטי הלכות ראש חדש הלכה ג אות ג' – כָּךְ הוּא דַּרְכָּהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה בִּבְחִינַת פֶּסַח שֶׁהוּא יְצִיאַת מִצְרַיִם. וַאֲזַי הוּא יוֹם טוֹב וְאַחַר כָּךְ הוּא יוֹם טוֹב שֶׁל שָׁבוּעוֹת וּבֵינְתַיִם סְפִירַת הָעֹמֶר, כִּי בִּתְחִלָּה בָּא הִתְעוֹרְרוּת הַתְּשׁוּבָה מִלְּמַעְלָה עַל יְדֵי הִתְגַּלּוּת הַהַסְתָּרָה, שֶׁעַל יְדֵי זֶה שׁוֹמְעִין קוֹל הַכְּרוּז וּמִתְעוֹרְרִין בִּתְשׁוּבָה וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחִין אוֹתוֹ לֵילֵךְ מֵעַצְמוֹ, שֶׁצָּרִיךְ לַחֲזֹר וְלָשׁוּב וְלֵילֵךְ מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא לְטַהֵר וּלְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מִיּוֹם אֶל יוֹם, שֶׁזֶּה בְּחִינַת סְפִירַת הָעֹמֶר, שֶׁהִיא תֵּכֶף אַחַר יְצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁאָז הָיָה הִתְעוֹרְרוּת הַתְּשׁוּבָה מִלְּמַעְלָה עַל יְדֵי קוֹל הַכְּרוּז שֶׁל הִתְגַּלּוּת הַהַסְתָּרָה כַּנַּ"ל וְאַחַר כָּךְ צְרִיכִין לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת כְּמוֹ סְפִירַת נְקִיִּים שֶׁל הַנִּדָּה כְּדֵי לְקַדֵּשׁ וּלְטַהֵר עַצְמוֹ מִיּוֹם אֶל יוֹם מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא וְאַחַר כָּךְ זוֹכִין לְשָׁבוּעוֹת, שֶׁהוּא דַּעַת גָּדוֹל וְעֶלְיוֹן וְגָבֹהַּ מְאֹד בְּחִינַת מִקְוֶה שֶׁל שָׁבוּעוֹת שֶׁכָּתַב שָׁם בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל, שֶׁאָז הוּא עִקַּר הַתִּקּוּן שֶׁל הַתְּשׁוּבָה בִּשְׁלֵמוּת כָּרָאוּי וּבִבְחִינָה זוֹ שֶׁל פֶּסַח וְשָׁבוּעוֹת וּבְאֶמְצַע סְפִירָה, דְּהַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ קְדֻשָּׁה שֶׁל יוֹם טוֹב בִּתְחִלָּה וּבַסּוֹף, דְּהַיְנוּ שֶׁבִּתְחִלָּה הִיא הַקְּדֻשָּׁה שֶׁל הִתְעוֹרְרוּת הַתְּשׁוּבָה וְהוּא יוֹם טוֹב שֶׁל פֶּסַח וְאַחַר כָּךְ הוּא שָׁבוּעוֹת, שֶׁהוּא בְּחִינַת דַּעַת גָּדוֹל מְאֹד, שֶׁהוּא בְּחִינַת מִקְוֶה, בְּחִינַת תִּקּוּן הַתְּשׁוּבָה בִּשְׁלֵמוּת. וּבְאֶמְצַע סְפִירָה, שֶׁהֵם יְמֵי הַחֹל שֶׁבָּהֶם מְטַהֲרִין וּמְקַדְּשִׁין עַצְמָן כְּדֵי לִזְכּוֹת לְשָׁבוּעוֹת כַּנַּ"ל. וְזֹאת הַבְּחִינָה הִוא בִּכְלָל וּבִפְרָטִיּוּת בְּכָל אָדָם וּבְכָל זְמַן כַּמּוּבָא.

[כ] פרש"י על המשנה במגילה כט סוף ע"א

[כא] את ההקרבה עושה שליח אחד מבני החבורה המנויה על הפסח והוא חייב להיות טהור אבל שאר בני החבורה מהתורה רק באכילה כיון שהפסח הוא קדשים אסור בטומאה אבל רבנן גזרו על כל החבורה שתיהיה טהורה בזמן ההקרבה שמא ישכחו לטבול, ואם טבלו אע"פ שעדיין אסורים לאכול קדשים עד הערב שמש, כיון שהוא בא ממילא מותר לשחוט עליו ולא גזרו בו.

[כב]  ועיין תורה רמב שניאוף אבי אבות הטומאה כטומאת מת

[כג] פו"ר אותיות פ"ר (דהיינו פ"ר גבורות) – עיין משנת חסידים מסכת אדר פ"ג אות ז' ח' ועי"ש גם פ"ד אות ב

[כד] עיין תורה שלימה על מגילת אסתר בשם לקח טוב  שפור בלשון פרסי הוא גורל בלשון הקודש. ועיין תורה יט גלעד ויגר סהדותא.

[כה] דין וגבורה בדרך כלל הכוונה לעניין של הסתרת האמת, ומשם הכח של הסט"א שכל עניינה זה להגביר את הסתרת האמת להסתיר יותר סוד הפ"ר דינם מבואר בכהאריז"ל עיין ספר אוצרות חיים – שער רפ"ח ניצוצין –  ואמנם ענין אלו הה' היתרים המבסמים והמתקנים (והממתקים) הש"ך ניצוצין הם ה' גבורות הנק' ה' אותיות מנצפ"ך הנז' אצלינו במקומות רבים. והנה מנצפ"ך בגי' הוא פ"ר, והחילוק שיש בין שכ"ה ניצוצין ובין ה' גבורות מנצפ"ך הוא זה כי אלו השכ"ה ניצוצין הם גבורותיה של הנקבה עצמה וגם נתונות בספירת המלכות שלה כמבואר אצלינו לעיל כי כל ג' בחי' הכלים של ספירה זו הם ג' שמות של אדנ"י, וכבר נתבאר לעיל כי שכ"ה הם ה' שמות אדנ"י, אמנם גבורות מנצפ"ך הם בחינת גבורות הזכר עצמו שאח"כ נותנם אליה והם מתקבצים בספירת היסוד שבה הנק' נקודת ציון כנודע. הרי נתבאר ענין שכ"ה הניצוצין או פ"ר הניצוצין (של מנצפ"ך) הנז' בכל מקום בזוהר שהם בחינת הניצוצין שהיו בז' המלכים כנ"ל שיש בהם ג' בחינות והם כלים וניצוצות ואורות, ונתקנו ע"י פ"ר הניצוצות של מנצפ"ך שגם הם בחינת ניצוצות וכולם הם (נ"א – וכלים והם) דינים וגבורות, אלא שאלו של מנצפ"ך הם ממותקות יותר מאד מן השכ"ה ניצוצות. וזכור הקדמה זו של שכ"ה ניצוצין או פ"ר של מנצפ"ך מה ענינם בכל מקום. ועיין לעיל על ענין ד' מיני אורות טעמים נקודות תגין וניצוצות שהם האותיות, ומשם תבין כי אולי אותם הניצוצות הם דמיון אלו הרפ"ח (ניצוצין) שבכאן שהיא בחי' הד'. או אפשר שהיא בחי' הב' שהם בחי' הנקודות שבנקודים היוצאים מן העין שהם דינים ואור חוזר ואור האחוריים המאירים בכלים אחר היותם נשברים שנתעלו (מהם) ונסתלקו האורות הנקראים אור ישר, וצ"ע:

[כו] המן הרשע רצה להראות שאין ממש בגורל של יום הכפורים ממילא אין ממש בכפרת השעירים של יום הכפור ונשארו ישראל עם כל עוונותיהם וצריך לאבדם, כמבואר בכהאריז"ל ולק"ה העושה שליח לגבות חובו ג' אות כו – וזה בחי' הגורל של הכה"ג ביוה"כ שנתן על שני השעירים שהיו שניהם שוים בקומתם ובמראיהם וכו' כשרז"ל וא"א לבררם לידע מי לה' ומי לעזאזל כי אם על ידי גורל שהוא למעלה מהשכל כי בהשכל אי אפשר להבין כלל מהיכן נתחלקין הטוב והרע שהם בחינת שני השעירים שבתחילה שניהם שוים לגמרי ואחר כך נתחלקין זה לה' לפני ולפנים וזה לחוץ לגמרי לעזאזל.    אבל אנו מאמינים אע"פ שא"א להבין זאת בשכל. אנו מאמינים שהכל מאת ה' צבאות יצאה כי "בחיק יוטל הגורל ומה' כל משפטו" שהגורל יוצא מאת ה' מי לה' ומי לעזאזל כפי דרכיו הנפלאים ועי"ז דייקא נתברר בחי' עץ הדעת טו"ר שא"א להשיג מהיכן נמשך הטו"ר וכנ"ל. אבל המן רצה לפגום בזה כי הוא כפר ואמר שהגורל במקרה ח"ו והיה מכשף גדול. ואמר שיכול בכשפים ובשמות הטומאה להמשיך הגורל כמו שהוא רוצה כי אמר שהרוח חיים יכול כ"א להמשיך כרצונו לכל מה שהוא רוצה.   שזה היה בחי' חטא העגל שהצליח מעשה שטן והיה בו רוח חיים כשפרש"י שם היינו כי זה היה עיקר הפגם שבגדול הכשפים של הער"ר היו יכולים להמשיך הרוח חיים לכל מה שרצו אפילו לדוממים וצומחים כי הרוח חיים של הסט"א גדול בשעתם מאד בבחי' רוח סערה…

[כז] כי המן היה הלעומת זה של מרדכי שבאורו הגדול משער החמישים עורר בחי' הגורל שהיא ההשגחה שבתוך ההסתרה כי גורל הפירוש כשאדם אינו יכול להכריע בעצמו אזי מוסר ההכרעה לשיקול עליון וכמ"ש בחיק יוטל גורל ומה' כל משפטו אבל באמת הגורל דייקא מגלה את בחי' ישראל עלו במחשבה תחילה בחי' אבן ישראל אב ובן כחדא אלא שהמן כפר בזה ורצה להעלים האמונה בזה ע"י הגורל שלו

לכן עשה גורל שאין עליו עוררין (לאפוקי מגורל דעכן) דהיינו מיום ליום ומחודש לחודש עיין יערות דבש גורל כפול להכרעת העליון בספק התחתון יב פתקים ושסה פתקים וע"י שנפל היום שסה וחודש יב הוכיח שאיבדו את ההשגחה שהרי מלמעלה כיוונו שיצא כך היום בחודש ובפרט באדר שהוא סוף ועקב שבזמן בחי' הריחוק מהראש והשגחה והראיה שהרי בו מת משה הוא הדעת. אבל גם בזה כפירתו התעתו ולא ידע שמיתת משה היא לידתו וצדיקים גדולים במיתתם מחייהם  כי להיפך משה עלה לשער הנ' כמובא שעלה להר נבו היינו נ' בו  ויקבור אותו בגי היינו ביג' מידות של רחמים. ועוד שבאותה שנה שעשה המן את הגורל היה אדר מעובר ובו לא שולט המזל והכישוף.

[כח] פורים על שם הפור– וצ"ע מדוע נקרא כל הנס ע"ש הפור דווקא ועיין בני יששכר ח' ביאורים בזה. ונ"ל להוסיף שאע"פ שלמפרע נתגלה שהייתה השגחה כבר מתחילת מלכות אחשורוש אבל משמע מחז"ל ומלק"ה ועוד שדייקא הפור הפך לפורינו שדייקא ע"י שרצה להפיל הגורל גרם לעורר את בחי' הגורל להיפך מכוונתו כי הוא רצה להוכיח שאפילו שם כבר אין אהבה אלא קנאה ונתברר להיפך ששם בשורש הרצון, (ואין טעם ברצון) האהבה היא לא תלויה בדבר.   ונתעורר הגורל א' לה' וגורל א' לעזאזל. והוא בעצמו נעשה השעיר לעזאזל.

[כט] גם בדפו"ר- הפ"ר, ובכל המנוקדים – הפֻר, וצ"ע אולי הבינו כך מהציון לאסתר ט' שציין הרב מטשערין אבל א"כ למה לא תיקנו הפור כמ"ש בפסוק ועוד הרי ציין גם לכתבי האריז"ל ששם ידוע שפ"ר מרמז למספר פ"ר דינים ולזה רומז השם פורים. ועוד למה לשנות ממה שכתב מוהרנ"ת.

[ל] מגילת אסתר פרק ט (כו) עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר עַל כֵּן עַל כָּל דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת וּמָה רָאוּ עַל כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם:

[לא] עיין לק"ה שחיטה הלכה ד אות ח – וְעַל כֵּן הָמָן הָרָשָׁע, יִמַּח שְׁמוֹ, הִפִּיל פּוּר מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ וְכוּ' (שָׁם ג), עַד שֶׁנָּפַל לוֹ הַגּוֹרָל עַל יוֹם י"ג בַּאֲדָר, כִּי הָמָן הָיָה חָכָם לְהָרַע וּמְכַשֵּׁף גָּדוֹל, וְיָדַע שֶׁהַבֵּרוּרִים נַעֲשִֹים בְּכָל יוֹם וָיוֹם כְּפִי הַיּוֹם וּכְפִי הַדּוֹר. וְעַל כֵּן בְּחָכְמָתוֹ הָרָעָה הִטִּיל גּוֹרָלוֹת, כְּדֵי לְכַוֵּן הַחֹדֶשׁ וְהַיּוֹם שֶׁיּוּכַל לְהִתְגַּבֵּר עַל יִשְֹרָאֵל חַס וְשָׁלוֹם, וּבְוַדַּאי גּוֹרָלוֹ לֹא הָיָה דָּבָר רֵיק, וּבְוַדַּאי כִּוֵּן הֵיטֵב בְּגוֹרַל הַיּוֹם הַמְיֻחָד, שֶׁהָיָה בִּלְתִּי אֶפְשָׁר לַעֲמֹד כְּנֶגְדוֹ (עַיֵּן אֶסְתֵּר רַבָּה ז, יג), אֲבָל ה' יִתְבָּרַךְ גִּבּוֹר עַל הַכֹּל וְעָשָֹה עִמָּנוּ נִסִּים וְנִפְלָאוֹת גְּדוֹלוֹת וְנוֹרָאוֹת, וְעָזַר וְהוֹשִׁיעַ לְמָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר בְּכֹחַ הַצּוֹמוֹת וְזַעֲקָתָם, לְהַכְנִיעַ הָמָן הָרָשָׁע וְכָל זֶרַע עֲמָלֵק בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם דַּיְקָא. וְנִתְהַפֵּךְ מֵהֵפֶךְ אֶל הֵפֶךְ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שָׁם ט), "וְנַהֲפֹךְ הוּא". וּבֶאֱמֶת הָיָה נֵס נִפְלָא שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ שֶׁנִּתְהַפֵּךְ הַפּוּר וְהַגּוֹרָל מֵהֵפֶךְ אֶל הֵפֶךְ מַמָּשׁ, שֶׁדַּיְקָא בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם נֶהֶרְגוּ וְנִשְׁמְדוּ זֶרַע עֲמָלֵק, וְעַל כֵּן נִקְרְאוּ הַיָּמִים הָאֵלֶּה, "פּוּרִים" עַל שֵׁם הַ'פּוּר' (שָׁם), כִּי זֶה עִקַּר תֹּקֶף הַנֵּס הַנִּפְלָא וְהַנּוֹרָא הַזֶּה, שֶׁפּוּרוֹ וְגוֹרָלוֹ שֶׁל הָמָן, שֶׁהָיָה מְכַשֵּׁף מֻפְלָג וְחָכָם לְהָרַע כָּזֶה, וְכִוֵּן מְאֹד מְאֹד בְּגוֹרָלוֹ עַל אוֹתוֹ הַיּוֹם דַּיְקָא, אֲשֶׁר בֶּאֱמֶת הָיְתָה עֵת צָרָה מְאֹד וְלֹא הָיָה אֶפְשָׁר לַעֲמֹד נֶגְדּוֹ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, עַל כֵּן הִסְכִּימוּ עֶלְיוֹנִים לְהַגְּזֵרָה חַס וְשָׁלוֹם, אֲבָל אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדַע שֶׁמְּאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתָיו יִתְבָּרַךְ וְאֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁבֶּאֱמֶת זֶה הַיּוֹם מְסֻגָּל לוֹ לְרָעָתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, וְקָשֶׁה מְאֹד מְאֹד לַעֲמֹד כְּנֶגְדּוֹ, עַד שֶׁכִּמְעַט כִּמְעַט הָיוּ נֶאֱבָדִין חַס וְשָׁלוֹם, כָּל שוֹנְאֵי יִשְֹרָאֵל, אַף עַל פִּי כֵן, אַתָּה מָרוֹם לְעוֹלָם ה', וַאֲפִלּוּ חֶרֶב חַדָּה מֻנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים, כִּי עַל יְדֵי הַצּוֹם וְהַתַּעֲנִית שֶׁגָּזְרוּ מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר נִתְהַפֵּךְ מֵהֵפֶךְ אֶל הֵפֶךְ, וְנִתְהַפֵּךְ הַגּוֹרָל וְהַפּוּר, לְהַפִּיל אוֹתוֹ וְזַרְעוֹ וּמִשְׁפַּחְתּוֹ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם דַּיְקָא, כִּי זֶה יָדוּעַ (עַיֵּן יְרוּשַׁלְמִי תַּעֲנִית פֶּרֶק א, הֲלָכָה א, וְעַיֵּן בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן לג, ב וְסִימָן קטו, וְחֵלֶק ב, סִימָן יב), שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ כֹּחַ לַסִּטְרָא אָחֳרָא לְהִתְגַּבֵּר בְּיוֹתֵר וְיוֹתֵר, בְּוַדַּאי יֵשׁ שָׁם קְדֻשָּׁה טְמוּנָה וּצְפוּנָה וְנִסְתֶּרֶת קְדֻשָּׁה גְּבוֹהָה מְאֹד מְאֹד, רַק שֶׁהִיא בְּהֶעְלֵם וּבְהֶסְתֵּר גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד, עַד שֶׁנִּדְמֶה שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם אֹפֶן לְהַכְנִיעַ אֶת הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַקְּלִפָּה הַהִיא, אֲבָל בֶּאֱמֶת אִם תִּרְצֶה תִּתְגַּבֵּר עָלָיו, רַק שֶׁצְּרִיכִין יְגִיעָה יוֹתֵר בְּצוֹם וְתַעֲנִית וּצְעָקָה וְשַׁוְעָה וּתְפִלָּה וְתַחֲנוּנִים הַרְבֵּה, כְּמוֹ בִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר. וְאָז יְכוֹלִין לִזְכּוֹת שֶׁיִּתְהַפֵּךְ הַדָּבָר מֵהֵפֶךְ אֶל הֵפֶךְ כְּמוֹ שֶׁהָיָה אָז, שֶׁדַּיְקָא בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם הִפִּילוּ אוֹתוֹ וְנִתְהַפֵּךְ הַפּוּר וְהַגּוֹרָל מֵהֵפֶךְ אֶל הֵפֶךְ. עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה "פּוּרִים" דַּיְקָא. וּכְמוֹ כֵן הוּא בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וּבְכָל יוֹם וָיוֹם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שָׁם ט), "וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִֹים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וְכוּ'". וְהָבֵן מְאֹד דְּבָרִים אֵלּוּ לְמַעֲשֶֹה, כִּי חַיֶּיךָ הַנִּצְחִיִּים תְּלוּיִים בָּזֶה, שֶׁתַּאֲמִין וְתֵדַע בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת וּבְכָל מָקוֹם, שֶׁיֵּשׁ לְךָ כֹּחַ עֲדַיִן אֵיךְ שֶׁהוּא לְהִתְגַּבֵּר עַל מַה שֶּׁאַתָּה צָרִיךְ לְהִתְגַּבֵּר בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם וְהַמָּקוֹם דַּיְקָא, וְה' יִתְבָּרַךְ יַעֲזֹר וְיוֹשִׁיעַ לְךָ, אָמֵן:

כל מה שאמרו חז"ל בעניין ידיעתו של המן איתא בספרים שאע"פ שבאמת היה חכם גדול אבל בעיקר הכוונה לשר שלו.

[לב] לשון הפיוט שאחרי קריאת המגילה בלילה

[לג] ציון זה נוסף בתרל"ו בפנים

[לד] אסתר ט וע' בכוונות האריז"ל בסוד הפיל פור ובסוד פרה אדומה [עיין פרי עץ חיים פורים פ"ו. – והפיל פור, פי' – שנעץ ו'. הרמוז לו' בין אותיות פ"ר, גי' מנצפ"ך, כדי לסבבו בגבורתו. והוא לא ידע, כי ב' פעמים קמ"ג יש באמא מימינא ומשמאלא, עולין ג"כ פור, ע"כ קראו לימים אלה פורים, כי אותיות מ"י שבבינה נשתתפה לז"א, להפוך הקללה לברכה ע"י אסתר. עוד עיין מחברת הקודש (לרבי נתן שפירא) שער פורים (ד"ה מהאר"י זלה"ה שורש נשמת המ"ן)]

[לה] פרי עץ חיים – שער ר"ח חנוכה ופורים (נמצא בין שער ר"ח לשער השבת) – פרק ו – דע, כי שורש המן היה מן הקליפות, שכנגד ז"א דבריאה. ואות ה' מורה כח ה"ג דמנצפ"ך, ואותיות מ"ן מורה על ב' הראשונים היותר קשות:   …..והוא חשב להשחית את מרדכי, שהיה מיסוד אבא ומתפשט בזעיר אנפין, ע"י ע"ץ גבוה, ולזה היה גבוה חמישים אמה, רמוז לה"ה דאמא, אשר יסוד אבא עובר דרך שם כלול בהם:

והפיל פור, פי' – שנעץ ו'. הרמוז לו' בין אותיות פ"ר, גי' מנצפ"ך, כדי לסבבו בגבורתו. והוא לא ידע, כי ב' פעמים קמ"ג יש באמא מימינא ומשמאלא, עולין ג"כ פור, ע"כ קראו לימים אלה פורים, כי אותיות מ"י שבבינה נשתתפה לז"א, להפוך הקללה לברכה ע"י אסתר, שהיא יסוד דאמא,

מחברת הקודש – שער פורים – …וחשב להשחית מרדכי יסוד אבא המתפשט בז"א ע"י עץ גבוה נ' אמה לרמז לה' גבוה דאימא שיסוד אבא עובר דרך שם והפיל פור פי' ו' רמז לז"א בין אותיות פ"ר כדי לסבבו בגבורה והוא לא ידע כי ב"פ קמ"ג דאי' מימין ושמאל עולים ג"כ פור ע"כ קראו לימים האלה פורים כי מי' דבינה ישתתפו עתה בפור להפך קללה לברכה ע"י אסתר יסוד אימא

[לו] ועיין קהלת יעקב –  פור יש לכנותו אל מזל ונקה שכולל י"ג תקוני דיקנא דבחי' י"ג אהי-ה וי"ג כ' (נראה הכוונה יג הכולל) עולה גימט' פור (דהיינו יג פעמים אהי-ה ועוד יג הכולל סה"כ שוה פור)    ופורים בהוד ענף הבינה ע"כ היה הנס ביין.

[לז] עיין שיח שרפי קודש – חלק ג סימן ט‏ – "…קְדֻשַּׁת הַבְּרִית עִקְרוֹ עַל יְדֵי הַשִּמְחָה כַּמּוּבָן בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, שֶׁעִקָּר קְדֻשַּׁת הַבְּרִית זוֹכִין עַל יְדֵי שִֹמְחָה, וְכַאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בְּפֵרוּשׁ, שֶׁעִקָּר הִתְגַּבְּרוּת תַּאֲוָה זֹאת שֶׁל נִאוּף הוּא עַל יְדֵי עַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, עַל כֵּן צְרִיכִין לְהִתְגַּבֵּר עַצְמוֹ בְּיוֹתֵר לִהְיוֹת בְּשִֹמְחָה תָּמִיד (שָׁם).‏

ועיין שיש"ק ח"ה סימן נ' – יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָמַר לְעִנְיַן שְׁתִיַּת יַיִן בְּפוּרִים "נָאךְ בְּרָאנְפִין נָאךְ תִּקּוּן הַבְּרִית" – עוֹד יַיִן, עוֹד תִּקּוּן הַבְּרִית.

[לח] צ"ע אם מפ"ר נעשה פרה א"כ איך היתה נעשית פרה לפני נס פורים. וכנראה בירידת הדורות התגברו הפר דינים כל כך שכדי להמתיקם צריך עוד הכנה של פורים ומחית עמלק שממנו עיקר התגברות הדינים וע"י האור של מרדכי שמתגלה בפורים נחלש הדין של הפר דינים ונעשה פרה.

[לט] פר נעשה פרה – פע"ח שער עמידה פ"א. ושם שער השופר פ"א. שער הכוונות עמידה דרוש ה. ושם ר"ה דרוש ז'. קהלת יעקב ערך אדנ"י אות ב ושם ערך אפר פרה. ועי"ש ערך ארץ – מנצפ"ך גימטריא פ"ר ועם ה' אותיות גימטריא פרה. ושם ערך פרה. ובספר הלקוטים להאריז"ל פרשת חקת פרק יט. ושער המצות ריש פרשת חקת. ע"ח שער ט ספ"ז. ועיין לק"ה שחיטה הלכה ה אות יח מה שייכות פור לפרה.

[מ] עיין שער הכוונות – דרושי העמידה דרוש ה' ונראה כוונתו שבהתחבר ה' לפר דינים נמתק קצת ונעשה פרה אדומה שהיא דינים קצת ממותקים.

וזה לשונו -גם יש בחי' ב' של דינים כנ"ל וה"ס ה"ג של מנצפ"ך הנ"ל אשר בתחלה יורדים אל הגבו' ומשם יורדים אל נוק' דז"א והם בגי' פ"ר כמנין מנצפ"ך.   וגם פ"ר ניצוצין אלו גם הם צריכין להמתק ע"י שרשם שהם ה' גבורו' עליונים למעלה ואז נעשין פרה כענין ש"ך ושכ"ה פ"ר ופר"ה ואז נמתקי' וכוונת מיתוקם הוא בתיבת אדני והוא כשתצייר ציור א' בציור יו"ר שהוא רי"ו ותחברנו עם ג' אותיות האחרות שהם דין יעלו פ"ר שהם פ"ר ניצוצין והרי נרמזו הפ"ר דינין. ואמנם אופן כונת מיתוק' הוא כך כי תכוין אל מה שנודע שהנוקב' בהיותה בפני עצמה נק' אדני. ובהיותה נכללת עם י"ס האצילות הנכללים בשם יהוה כנודע תהיה הנקבה נרמזת באות ה' אחרונה של ההויה הנז' ונמצא כי זהו מה שתכוין שתמשיך הארת ה' אחרונה הנז' אל שם אדני המורה בציורו הנ"ל אל פ"ר דינין הנז' ואז יהיה פר"ה והרי נתמתקו ב' בחי' הדינים הנז': עד כאן לשון הכוונות.

פר נעשה פרה – נראה הכוונה לפ"ר דיני המלכות שצריכים להתמתק בשרש הדינים שבבינה עלאה דמינה מתערין דינים והיא ה' ראשונה (וצ"ע שבכוונות הנ"ל אומר לכוין לה' אחרונה)

וזה בחי' מפר נעשה פרה -כי פר הוא העגל ותבוא פרה ותקנח צואת בנה היינו מיתוק דיני חטא העגל שהוא בחי' פר דינים ובאמת פרה אדומה היא אדום בחי' דין אבל ע"י ששורפים אותה זה בחי' מיתוק הדינים באש של מעלה בחי' בינה ואזי נעשה אפר פרה שמטהר מטומאת מת

מפר נעשה פרה -כי פ"ר הם דינים גמט' מנצפ"ך כנ"ל בחי' סוף (כי הן אותיות שבסוף תיבה) בחי' סוף הגלות שאז דייקא התגבר החושך בחי' דינים ודייקא עי"ז שזה בחי' דורמיטא עלו מוחין זעיר ומלכות קבלה מבינה ונתגלה יסוד דאבא בחי' צדיק הדור להמתיק הדינים ונעשה מהפר דינים דייקא פרה לטהר טמאים.

עיין לק"ה שחיטה הלכה ה אות יח –  מוהרנ"ת מבאר הקשר בין פור לפרה ושע"י שנכשל המן בכוונתו לפגום בגורל דהיינו בפור עי"ז נעשה פורים ומפור נעשה פרה היינו שע"י שלא נפגם הגורל עי"ז נשאר לנו כפרת העונות של שני השעירים ביוה"כ שהם בחי' פרה אדומה.

וזה לשונו – וזה בחי' פרשת פרה שקורין אחר פורים וכתב אדמו"ר ז"ל (בסי' ע"ד בל"ת) שבתחלה הוא פור ואח"כ נעשה פרה. ולכאורה מה שייכות פור לפרה.   אך ע"פ הנ"ל שע"י הפור רצה לפגום בהגורל של יוה"כ שעל ידו נכנס הכה"ג לבית ק"ק להמתיק כל הדינים שעי"ז עיקר התגלות ההעלמה. כי כל העלמות ע"י הדינים שמהם כל כח הס"א והיצה"ר המעלים האמת. והמן ע"י שהפיל פור הוא הגורל בכשפיו העצומים. רצה לפגום בגורל דקדושה של יוה"כ שנתן אהרן על שני השעירים גורל א' לה' וגורל א' לעזאזל.     ע"כ כשזכו להכניעו ונעשה פורים ע"ש הפ"ר זוכין אח"כ לטהרת הפרה אדומה. כי פרה אדומה ושעיר המשתלח הם בבחי' אחת כי שניהם מעשיהם בחוץ (כמובן בספרים). ועל ידם דייקא עיקר טהרת וסליחת עונות.     כי עיקר מעשה פרה הוא שצריכין לשוחטה נוכח פתח אוהל מועד שהוא ק"ק. ולהמשיך ההמתקה משם מק"ק. עד שבתוקף גודל כח הצדיק הממתיק הדינים יהיה נמשך השכל העליון שהוא ההמתקה עד לחוץ ממש. שיהיה נמשך משם עצות נפלאות עד שכל העומדים בחוץ ממש יהיה להם תקוה לבל יאבדו לגמרי ע"י התגברו' אבי אבות הטומאה ח"ו שהוא טומאת מת שהוא מעלים האמת מאד מאד בכמה מיני העלמות והסתרות בלי שיעור וערך. עכ"ל הלק"ה.

וצ"ע שלא ביאר ממש איך מהפור נעשה פרה אלא שלא נפגמה בחי' טהרת פרה דהיינו שני השעירים ואולי כוונתו שפרה מקבלת טהרתה מגורל יוה"כ ולכן העמדת הגורל העמיד גם את טהרת פרה בעצמה ועדיין צ"ע

צ"ע אולי גם פור בחי' פר דינים ומפ"ר דינים נעשה פרה היינו ע"י הפורים נמתקים הדינים כנ"ל וזה נרמז במה שנוסף ה' לפ"ר דינים, כי הדינים והסט"א הפגם שלהם הוא בבחי' הנוק'  בבחי' ההמלכה שאינה כראוי כי הם גאות וגם אינם מכוונים למקום הנכון דהיינו עקומים היפך היושר. דהיינו שהם בחי' עגל וע"י תיקון המלכות בחי' ה' נוסף לפר ה' ונעשה פרה לקנח צואת בנה היינו תיקון המלכות בתכלית דהיינו כמו מצות פרה אדומה שעושה אע"פ שלא מבין.

[מא] עיין פל"ח בשם חסד לאברהם מעין ב' נהר נז – ל' יום לפני פסח מתחיל הקב"ה להוציא נפשות ישראל מהיכלות הטומאה. וכן בבני יששכר מאמר ד' אות ח-י'. ועיין ש"ע או"ח תכט א במ"ב בשם ח"י להתחיל בפורים עצמו ללמוד הלכות פסח. ועיין רמז בגמ' מגילה דף ו: ד"ה אף כאן אדר הסמוך לניסן.

[מב] כלל המהלך הוא פר, פור, פרה,  פסח. ועיין תורה פג מתן בסתר יכפה אף שש פא בא"ב ושש כפול פ' תפ  גמט' שמה של הקליפה לילי' ועי"ש והוא פלאי משמע מגלויי הכתר וידוע שיש אומה שלימה, (שיצאה פסולת מאברהם אבינו שמדתו חסד) שהיא חסד דקליפה, שאינה יכולה לבטא האות פא,  קליפת ישמעאל תאות ניאוף בחי' טומאת מת כמבואר בתורה רמב וקוראים פרשת פרה להטהר ממנה  וצ"ע

[מג] נוסף בתקפא

[מד] פרי עץ חיים חג המצות פ"ז (ד"ה מגיד) וסוף פ"ד וספירת העומר סוף פ"ג ובשער הכוונות דרושי הפסח פרקים ג' ד' ו' יא יב

[מה] לעיל אמר שפורים הכנה לפרה שהיא הכנה לעשית קרבן הפסח, וכאן מוסיף שפורים הכנה למצוות מגיד שהיא פה סח להיות מרבה בסיפור ניסי יציאת מצרים, ולקמן יאמר שמרדכי בחי' מור דרור משמע שהאור של מרדכי שמתגלה בפורים הוא הכנה לחירות של פסח שצריך כל אדם להרגיש כאילו הוא יצא בעצמו ממצרים. ועוד בסוף התורה מבאר שפורים הכנה לזהירות מחמץ.

[מו] אסתר – בכוונות מובא שהיא בחי' מלכות דאמא עלאה. ובזהר כי תצא רעו. ובמקדש מלך שם מבואר שנשמתה מאצילות ונשמה כזו לא יאונה לצדיק כל רע ואין לקליפות שום אחיזה בה לכן לא אפשר לאחשוורוש לגעת בה כלל ומבואר שם שמרדכי ידע שם מפורש והיה שולח שידה במקומה שהייתה קליפת נגה דנפש דאסתר ונתלבשה בגוף ורק בה נגע אחשורוש וממנה נולד דריוש ולכן היה חציו טוב חציו רע כי  כן היא קליפת נגה שממנה בא (אמנם עיין בן יהוידע על סנהדרין דף עד  שכתב שביום לא הייתה יכולה לעשות כן ולכן דריוש היה כן ממנה.  ועוד קשה שהרי בזהר שלח קסט: מבואר שלבשה מלכות דהיינו לבוש מג"ע כשבאה אליו באותו יום א"כ מסתמא כן הייתה זו היא בעצמה וצ"ע עיין זוהר ח"ג דף רעו הנ"ל שלא שייך ותלבש מלכות אם היא נטמאה לגוי אפילו באונס) ועיין לק"ה פורים ד' ז' שאסתר הייתה בחי' אור הגנוז שנאמר עליו ימנע מרשעים אורם ולכן לא יכול היה אחשורוש לגעת בה וכמו שרה אמנו בבית פרעה ומסתמא כוונתו לזוהר ח"ג דף רעו הנ"ל ששם זה כתוב.

יתר ביאור בזה עיין קנאת ה' צבאות לרמח"ל ח"ב ד"ה מעשה אסתר היה באונס.

[מז] ותלבש אסתר מלכות עיין זוהר ח"ג דף רעו. ושושנה בחי' כנסת ישראל שם דף רלג ובח"א דף א. וכנס"י בחי' מלכות כידוע.

[מח] הקדמת הזוהר דף א. – רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, כְּתִיב, (שיר השירים ב) (פנחס רלג, ופ' תשא קפט) כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים. מָאן שׁוֹשַׁנָּה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. (בגין דאית שושנה ואית שושנה), מַה שּׁוֹשַׁנָּה דְּאִיהִי בֵּין הַחוֹחִים אִית בַּהּ סוּמָק וְחִוָּר, אוּף כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִית בַּהּ דִּין וְרַחֲמֵי. מַה שּׁוֹשַׁנָּה אִית בַּהּ תְּלֵיסַר עָלִין, אוּף כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִית בַּהּ תְּלֵיסַר מְכִילָן דְּרַחֲמֵי דְּסַחֲרִין לַהּ מִכָּל סִטְרָהָא. אוּף אֱלהִים דְּהָכָא (נשא דף קלא ב, וקלח, וקמז) (שמות קפו א) מִשַׁעְתָּא דְּאִדְכַּר אַפִּיק תְּלֵיסַר תֵּיבִין לְסַחֲרָא לִכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל וּלְנַטְרָא לַהּ.

[מט] שער מאמרי רשב"י על זהר בראשית א. וקהלת יעקב ערך אסתר

[נ] קהלת יעקב ערך אסתר, וערך כהשים, וערך פתח עינים, וערך שושנה. ושער הכוונות פורים דרוש א'

[נא] חיי מוהר"ן – אות תקסג – (קכ) שָׁמַעְתִּי מֵרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁבִּימֵי אַבְרָהָם אָבִינוּ הָיְתָה הַשְּׁכִינָה נִקְרֵאת בְּשֵׁם שָֹרָה, וּבִימֵי יִצְחָק בְּשֵׁם רִבְקָה, וּבִימֵי יַעֲקֹב בְּשֵׁם רָחֵל וְלֵאָה (הִלְכוֹת בָּשָֹר וְחָלָב הֲלָכָה ב). וְכֵן מוּבָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ מֵעֵין זֶה:

[נב] סדר סליחות לתענית אסתר: -בִּמְתֵי מִסְפָּר חִלִּינוּ פָנֶיךָ. לְשַׁוְעַת נְכֵאִים אַל תַּעְלֵם אָזְנֶךָ. הַקְשֵׁב תְּחִנָּתָם מִשְּׁמֵי מְעוֹנֶךָ. כְּבִימֵי מוֹר וַהֲדַס הוֹשַׁעְתָּ בָנֶיךָ:

[נג] שמות ל כג. ובחולין קלט מרדכי מן התורה מנין דכתיב מר דרור והתרגום מירא דכיא

[נד] שמות ל (כג) וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם:

אונקלוס (כג) ואת סב לך בוסמין רישא מירא דכיא    תרגום יונתן -ואנת סב לך בוסמין בשרוייא מור בחיר

אבן עזרא – הפרידו הכתוב מהבשמים כי כתוב אריתי מורי עם בשמי.   ואולי זה בחי' "רצוי לרוב אחיו" כיוון שהיה גדול מהם

הרמב"ן מביא ראשונים שסוברים שהוא שמן המוס"ק הנוטף מחבורה בבטן הצבי דווקא כשהוא חפשי ולכן נקרא דרור אבל הוא חולק מכח המדרש הנ"ל וס"ל שהמור הוא סוג שרף עצים.

[נה] חולין קלט: (שאלו פפונאי את רב מתנה) משה מן התורה מנין? {בראשית ו-ג} בשגם הוא בשר. המן מן התורה מנין? {בראשית ג-יא} המן העץ (רמז שיתלוהו על עץ) אסתר מן התורה מנין? {דברים לא-יח} ואנכי הסתר אסתיר מרדכי מן התורה מנין? דכתיב {שמות ל-כג} מר דרור ומתרגמינן מירא דכיא:

פרש"י – מנין. לגדולת מרדכי: מר דרור. וקרי ליה ראש לבשמים לצדיקים ואנשי כנסת הגדולה:

ועיין ביאור החברותא שם-  8.  המהרש"א ביאר שמצינו שמות נוספים לארבעה אנשים אלו, ואילו שמות אלו ניתנו להם על ידי מצרים או פרסיים והיה מקום לומר שאינם עיקר שמם ולכן מוכיחה הגמרא שנקראו בשמות אלו על שם ענינם, וכדלהלן. משה, שעל ידו התפרסם שאין המבול מטבע העולם, שהרי על ידו נטבעו המצרים בים וישראל הלכו ביבשה. המן, כי הוא גזע צפעוני מעשו, וכמו שדרשו שהנחש והמן פתחו ב"אף" ונתנו עיניהם במה שאינו שלהם. וראה בחידושי אגדות להגר"א [בכורות ח'] שהמן ובניו הם הס"א והנחש, ותלו אותם על העץ פירושו על סיבת עץ הדעת. וראה בכתב סופר [עה"ת, אסתר] שפירש שראה גזירת המן על אותו חטא של עץ הדעת שחטאו בסעודתו של אחשורוש כמו שחטא באכילת עץ הדעת. וראה עוד בחכמה ומוסר [רמד] ובזרע ברך. אסתר, שבימיה הסתיר הקב"ה פניו מישראל כי הסתירו עצמם מדיבור "אנכי" שהוא עיקר אמונה, וראה בביאורי הגר"א [לב"ק צ"ב] שכתב שנאמר בה הסתר, כי כל הנס נעשה בהסתר, ולכן לא נזכר שם ה' במגילה בפירוש. וביאור דבריו בימי הפורים [מאמר י', י"ט]. וראה עוד בשפתי חיים [מועדים ב' רי"ט] שהתורה לא ראה רק לגלות מקור שמה של אסתר, אלא את שורש ההנהגה שנעשית על ידה. מרדכי, שנחשב ראש לגדולה כראש הבשמים, שעל ידו נעשית ההצלה, משום שהוא ואנשי כנסת הגדולה לא השתחוו לצלם ולא נהנו מסעודת אחשורוש. וראה בביאור הגר"א אסתר [פ"ב ה] שביאר באופן אחר.

[נו] דרור לשון חירות דכתיב וקראתם דרור ויקרא כה י' ועיין רמב"ן שמות ל כג מש"כ שם בשם הרד"ק

[נז] פסחים קח.: קט: קיז:

[נח] כנ"ל בזהר כי תצא רעו. ובמקדש מלך שם מבואר שנשמתה מאצילות ונשמה כזו לא יאונה לצדיק כל רע ואין לקליפות שום אחיזה בה לכן לא אפשר לאחשוורוש לגעת בה כלל.

[נט] שמות פרק כג (יד) שָׁלשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה:  (טו) אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם:

פרש"י – ולא יראו פני ריקם – כשתבאו לראות פני ברגלים הביאו לי עולות (חגיגה ז):

[ס] צ"ע מדוע הביא את כל הפסוק ולא רק את סופו ששם הראשי תיבות פורים, ובפשטות כי בתחילתו מדובר בפסח שפורים הוא ההילוך אליו. ועדין היה יכול לצטט רק שבעת ימים תאכל מצות וכו' כי בו יצאת ממצרים ולא יראו פני ריקם. ואולי רוצה לומר כי חודש ניסן מועד חודש האביב כדי ללמד שצריך לעבר את השנים כמבואר בגמ' והובא בספורנו שם. וגם זה רומז לפור והגורל שהפיל המן כי מבואר בספרים שנפל הגורל על חודש אדר אלא שאז היה שנה מעוברת והגורל נפל על אדר ב' שבו אין מזל לישראל ולכן לא שלט הגורל שעשה על ישראל.

[סא] אולי אפשר לרמוז גם עפ"י הכוונות שהאור של מרדכי שהוא יסוד דאבא לא מתגלה אלא ע"י ההסתרה של זמן הניסור שאז המלכות מקבלת מאמא ולא מז"א ועל כן יסוד דאבא גלוי דהיינו נשמת מרדכי הצדיק נמצא שדייקא ע"י "לא יראו פני" דהיינו הסתרה של פורים היא הדרך והילוך לאור הגדול שמתגלה בפסח.

[סב] עוד אולי אפשר לומר כי לא יראו פני ריקם היינו החיוב להביא שלמי שמחה, אבל פנמיות השמחה ממשיכים מההארה של פורים שמתגלה האהבה שבדעת הקשר הפנימי בין ישראל לאביהם. ושכל עזות הגוף המביא את העצבות הוא לא האני האמיתי אלא בגד בוגד וצריך לקיים "ויעזוב בגדו אצלה וינס" עיין זהר כי תצא דף רעה: שזו אותה בחי' של מה שנתבאר גבי אסתר ששלחה שידה במקומה לאחשוורוש.  ולזה מרמז התחפושת של פורים לרמז שחוץ מהאני האמיתי הכל רק תחפושת ומכאן ההתחזקות וההתגברות על הייאוש שעי"ז ההילוך לשמחת הרגל של פסח.

ומתפרש הפסוק מסופו לראשו, שע"י לא יראו פני ריקם שבעת ימים תאכל מצות. דהיינו שצריך לעלות לרגל עם השמחה של פורים ועי"ז שבעת ימים תאכל מצות

[סג] מה שנקט דרך דייקא אולי כי ידוע שדרך אינה תכלית אלא פרוזדור להגיע אל הטרקלין לכן בבחי' דרך שם כל הנסיונות כמבואר באבות והפתויים של היצה"ר כדי למנוע מלהגיע כראוי לטרקלין, וזה דייקא ההכנה שצריך לקבל מפורים כיצד להגיע לתשובה והגאולה של פסח כראוי, ולעמוד בנסיונות של פתויי הדרך לשם. ובלק"ה מבאר שהעיר זה ע"י השמחה שממשיכים מפורים שעי"ז מתרחב הלב ויש כח להתגבר על התאות. הפך העצבות שהוא מפיל לתאווה דייקא.

[סד] צ"ע דלכאורה נראה שלומד זאת מהפסוק הנ"ל שבעת ימים וכו'  והרי לא נזכר בו חמץ. ואולי נרמז בכאשר ציויתיך עיין אור החיים שם.

[סה] פורים דרך לפסח – עוד עיין בבני יששכר מאמר ד' אות ח-י'   ל' יום מפורים לפסח הם תשך שעות ג"פ עמלק כי בפורים מתחיל מחית עמלק וג"פ כנגד מחשבה דיבור ומעשה  דהיינו חב"ד חג"ת נה"י ובדיקת חמץ היא גם מחית עמלק שהוא היצה"ר.

[סו] נמצא במה שפורים הכנה לפסח תחילה דיבר מטהרה ואח"כ מפה-סח היינו דיבור ואח"כ מחירות ואח"כ נזכר אכילת מצה ואח"כ זהירות מחמץ.  ואולי הם בחי' מחשבה דיבור ומעשה, דהיינו טהרת המחשבה וחירות הלב מתאוות ודיבור קדוש וחמץ ומצה  במעשה סור מרע ועשה טוב.

ואולי אפשר לבאר קצת שתחילה הוא פור, היינו הפר דינים לתוכם הכניס המן הרשע את בחי' ז"א שהוא ו', וע"י פורים בחי' "פורה דרכתי" נתפוררו הדינים, וגם נתקנה המלכות במקומה להיות אחרונה מפר לפרה, ואח"כ מבחי' "שושנים" נתתקן בחי' "שפתותיו" היינו ע"י שושנה היא אסתר היא אמא עלאה נתקן בחי' תשעה קבין דיבור שנטלו נשים ונעשה פה סח, ומבחי' מרדכי יסוד אבא המושך מלבנונית הכתר מיג תקוני דקנא (פע"ח) ומתגלה בקריאת המגילה, שמגלה מהלך של השגחה נפלאה בתוך ההסתר של כל שנות מלכות אחשורוש, ואזי מרדכי, מרי דכיא, מטהר הלב ומאיר החירות  של פסח.  וע"י מחית עמלק שבפורים נקל להזהר מחמץ בפסח וכפי מה שהוא רחוק מחמץ כן מאירה לו המצה.

[סז] נמצא כבר בדפו"ר

[סח] עיין תורה ד' תנינא אות ב' שכל ההתחלות ע"י צדקה שפותח כל הפתחים, ואולי על כן לפני פסח עוסקים הרבה בקמחא דפסחא שהיא מצוות צדקה גדולה ועוסקים בזה הרבה יותר משאר השנה.

[סט] הלשון זכר ליציאת מצרים צ"ע ואלי הכוונה כי יציאת מצרים היה על מנת שנקבל את המצוות, שעל מנת כן הוציאנו ממצרים וכמ"ש חמישים פעם בתורה אני ה וכו' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים כו' עיין סוף פרשת שלח סמוך לצווי על הציצית ועוד ומבואר בזוהר טעם שנזכר חמישים פעם לרמוז לשער החמישים לבינה שהיא בחי' שנת החמישים שנת יובל שעל ידו הוציאנו ממצרים.

עוד איתא בחז"ל כל המועדים בטלים לבד מפורים וחנוכה. ומבאר בלק"ה פורים ד' אות ב' – וְעַל כֵּן יְמֵי הַפּוּרִים לֹא יַעַבְרוּ וְכוּ' (שָׁם) וְכָל הַמּוֹעֲדִים בְּטֵלִים חוּץ מִפּוּרִים, כִּי פּוּרִים הוּא בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת אוֹר הָאַהֲבָה שֶׁבַּדַּעַת שֶׁיִּתְגַּלֶּה לֶעָתִיד לָבוֹא. וְעַל כֵּן לֹא יִתְבַּטְּלוּ יְמֵי הַפּוּרִים אֲפִלּוּ לֶעָתִיד, כִּי כָּל הַמּוֹעֲדִים הֵם זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם, וִיצִיאַת מִצְרַיִם הָיָה שֶׁיָּצְאוּ מִתַּחַת יַד פַּרְעֹה, וּפַרְעֹה הוּא רֹאשׁ לְכָל הַקְּלִפּוֹת, אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן הוּא בְּחִינַת הַקְּלִפָּה שֶׁהוּא אֵצֶל הִתְגַּלּוּת הַיָּמִים וְהַמִּדּוֹת, כִּי פַּרְעֹה אוֹתִיּוֹת הָעֹרֶף, וְשָׁם הַמָּקוֹם שֶׁמַּתְחִילִין הַמֹּחִין לֵירֵד וּלְהִתְפַּשֵּׁט בִּבְחִינַת יָמִים וּמִדּוֹת, וְשָׁם אֲחִיזַת פַּרְעֹה, וּבְוַדַּאי הִוא קְלִפָּה חֲזָקָה וְקָשָׁה מְאֹד מֵאַחַר שֶׁאֲחִיזָתוֹ בַּהַתְחָלָה מַמָּשׁ, אֲבָל הוּא סָמוּךְ לִבְחִינַת הַיָּמִים וְהַמִּדּוֹת, אֲבָל הָמָן עֲמָלֵק הוּא שֹׁרֶשׁ הָרַע וְהַקְּלִפָּה בִּבְחִינַת רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק, כִּי הוּא יוֹנֵק מֵהַסְתָּרַת וְהַעֲלָמַת הַדַּעַת וְהַמֹּחִין מִבְּחִינַת מַאֲמָר סָתוּם כַּנַּ"ל אֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר לְהַכְנִיעוֹ וּלְבַטְּלוֹ כִּי אִם כְּשֶׁזּוֹכִין לְאוֹר הָאַהֲבָה שֶׁבַּדַּעַת שֶׁהוּא לְמַעְלָה מֵהַיָּמִים וְהַמִּדּוֹת כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן כָּל הַיָּמִים טוֹבִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת יְמֵי טוֹב, דְּהַיְנוּ שֶׁבְּאוֹתָן הַיָּמִים עָשָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִמָּנוּ נִסִּים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם וְהִכְנִיעוּ יְמֵי הָרַע וְהִתְגַּבְּרוּ יְמֵי הַטּוֹב. וְעַל כֵּן אָנוּ עוֹשִין יוֹם טוֹב, עַל כֵּן לֶעָתִיד שֶׁאָז יִתְגַּלֶּה הָאַהֲבָה שֶׁבַּדַּעַת, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מֵהַיָּמִים, עַל כֵּן אָז יִתְבַּטְּלוּ הַיָּמִים טוֹבִים, כִּי הָאוֹר שֶׁיִּתְגַּלֶּה לֶעָתִיד הוּא לְמַעְלָה מֵהַיָּמִים כַּנַּ"ל, אֲבָל פּוּרִים, שֶׁהוּא בִּבְחִינַת הָאַהֲבָה שֶׁבַּדַּעַת, כִּי אָז הִכְנִיעוּ קְלִפַּת הָמָן עֲמָלֵק שֶׁיְּנִיקָתוֹ מִשָּׁם מִבְּחִינַת הַהַסְתָּרָה הַהִיא כַּנַּ"ל, עַל כֵּן לֹא יִתְבַּטְּלוּ יְמֵי הַפּוּרִים גַּם לֶעָתִיד, כִּי אָז יִזְכּוּ גַּם כֵּן לְהֶאָרָה זוֹ, דְּהַיְנוּ אוֹר הָאַהֲבָה שֶׁבַּדַּעַת שֶׁהוּא גַּם כֵּן הֶאָרָה שֶׁל פּוּרִים כַּנַּ"ל

[ע] קושית ספר עבודת הקודש (פל"ח מחלק סתרי תורה) מביאו השל"ה (מסכת פסחים פרק תורה אור אות קכב קלב), ומתמה על שתורתינו הקדושה יחסה כל מעשה המצות זכר ליציאת מצרים. הובא ספר אור המאיר – דרוש לפסח. ועיין רמב"ן שמות יג טז אברבנאל שמות כ' ב-ו. וחינוך מצוה כא. ורבינו כאן מתרץ מדוע? כי כל ההתחלות מפסח.

[עא] יש חילוק גדול בין יציאת מצרים לנס פורים כי במצרים ע"י (במדבר כ טז) ונצעק אל ה' וישמע קלנו וישלח מלאך ויצאנו ממצרים, והמלאך הוא משה רבנו כידוע, (ולפי הנ"ל בכוונות שנשמה שהיא יסוד דאבא לא מתגלית אלא בזמן הסתרה גדולה ומשה היה נשמה כזו כנראה גם הוא התגלה רק מכח ההסתרה, ואמנם חרטומי פרעה ראו אז שהגואל צריך להוולד, וגזרו כל הבן היאורה תשליכוהו. ואעפ"כ הגאולה עצמה היתה ע"י אני ולא מלאך, שהקב"ה בעצמו התגלה במצרים בליל הסדר לגאלם, (ובאמת גם מלאך ממש ירד כמ"ש שהדם על המשקוף היה כי בלא זה המלאך המשחית לא מבחין בין ישראל למצרי. ויש בזה ביאורים) נמצא שאע"פ שהיו בני נח ועדין לא נעשו בני חורין היו במדרגה גבוהה של גילוי שכינה. ואע"פ שהיה בהם פגם של עבודה זרה כדאיתא במדרש אלו ואלו עע"ז. אבל בגלות בבל (כמו ששמעתי מהריצ"ח) כיון שהקב"ה שונא זימה, לא ירד להצילם אלא בדרך הסתרה גדולה דייקא, כי נשאו נשים נכריות שזה הפגם גדול מאד כמבואר במ"א שלהדיא משפיע לחוץ וע"כ הקנאות פוגעת בו.  (ועיין דברי סופרים אות לג עמ' 27 שגם זה שאחשורוש לקח את אסתר נמשך מהפגם שפגמו ישראל שלקחו נשים נכריות)

[עב] ובלק"ה ברה"ר ד' כה מבואר שעכשיו ההתחלות מפורים וכנ"ל כי פורים הילוך לפסח וצ"ע א"כ מאי ועכשיו הרי זה התחיל כבר בבית שני. ועיין לק"ה בשר בחלב ה' אות יט שכתב הקדים רפואה למכה כי עיקר שמחת הרגלים היתה בביהמ"ק ומשחרב לוקחים אותה מפורים מבחי' הארת מרדכי הצדיק עי"ש.  ועיין באיבי הנחל פ"ר נעשה פר"ה דהיינו פסח ראש השנה וכו' עי"ש.  ועיין שיש"ק ח"א אות קסא בשם נתיב צדיק אות יא ששמע מרבו מוהרנ"ת שאמר ועכשיו יש רבינו ז"ל שכל ההתחלות מאתו. ועיין בעלים לתרופה מכתבים מרבי נחמן מטולטשין ז"ל מכתב ה'. מובא בשיש"ק ח"א קס כיצד חזר מוהרנ"ת און הַינט.

[עג] צ"ע משמע שעכשיו הם לא זכר ליציאת מצרים, והרי גם היום המצוות הן זכר ליציאת מצרים. ואדרבה ממה שפורים הילוך לפסח עוד יותר משמע שהעיקר הוא יציאת מצרים ואילו פורים רק הכנה לזה.

ואולי כי במתן תורה היה שלא ברצון ואחרי נס פורים הדור קבלוה ברצון, כמבואר בגמ'.

[עד] ועיין לק"ה ברכת הריח ד' כה שכתב – וּפָסַק בְּאֶמְצַע וְלא סִיֵּם דְּבָרָיו, וּמִתּוֹךְ דְּבָרָיו הֵבַנְתִּי שֶׁעַכְשָׁו הַהַתְחָלָה של הגאולה ותיקון העולמות מִפּוּרִים, שֶׁהוּא מְחִיַּת עֲמָלֵק עִקַּר הַגְּאֻלָּה שֶׁל מָשִׁיחַ.

[עה] עיין לק"ה נשיאת כפים הלכה ד אות ה – וזה בחינת גודל הפלגת השמחה מאד מאד שנוהגים כל ישראל בפורים. להרבות אז בשמחה גדולה מאד ועושים אז כל מיני צחוק ושחוק בשביל להרבות השמחה. כי עיקר מצות פורים הוא השמחה כנ"ל. ועל כן עושים כל מיני שחוק ומילי דשטותא. ועושים אז מעשה שכרות ושטות בשביל השמחה. כי איתא בדברי רבינו ז"ל בכמה מקומות כמה אזהרות גדולות שצריך האדם להרגיל את עצמו להיות בשמחה תמיד. ואיתא בדבריו הקדושים שאי אפשר להיות בשמחה כי אם על ידי מילי דשטותא דייקא, שעושין עצמן כשוטה ומשמחין את עצמן במילי דשטותא.

עוד עי"ש שמבאר מדוע א"א לשמוח היום אלא ע"י מילי דשטותא ומאריך בעניין חיוב השמחה. עי"ש לא העתקתי כי היא אריכות גדולה

[עו] ליקוטי הלכות או"ח – ברכת הריח וברכת הודאה הלכה ד אות כה) וּבִשְׁבִיל זֶה אָנוּ מַתְחִילִין עַכְשָׁו מִקְּרִיאַת פָּרָשַׁת שְׁקָלִים. כִּי עַכְשָׁו הַהַתְחָלָה שֶׁל הַגְּאֻלָּה וְתִקּוּן כָּל הָעוֹלָמוֹת הוּא מִפּוּרִים. כְּמוֹ שֶׁמּוּבָן מֵרִמְזֵי דִּבּוּרָיו הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה. בְּעֵת שֶׁאָמַר הַתּוֹרָה עַל פָּסוּק מִ'מִּצְרַיִם וְ'לֹא יֵ'רָאוּ פָ'נַי רֵ'יקָם שֶׁהוּא רָאשֵׁי תֵּבוֹת פּוּרִים. שֶׁאָמַר אָז כִּי מִתְּחִלָּה הָיוּ כָּל הַהַתְחָלוֹת מִפֶּסַח שֶׁהוּא יְצִיאַת מִצְרַיִם. וְעַכְשָׁו וְכוּ' וּפָסַק בְּאֶמְצַע וְלֹא סִיֵּם דְּבָרָיו. וּמִתּוֹךְ דְּבָרָיו הֵבַנְתִּי שֶׁעַכְשָׁו הַהַתְחָלָה מִפּוּרִים. שֶׁהוּא מְחִיַּת עֲמָלֵק שֶׁהִיא עִקַּר הַגְּאֻלָּה שֶׁל מָשִׁיחַ, כִּי רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וּמִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר עַד דּוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל שֶׁה' יִתְבָּרַךְ מַקְדִּים רְפוּאָה לַמַּכָּה. כִּי ה' יִתְבָּרַךְ רָאָה שֶׁבַּגָּלוּת הָאַחֲרוֹן הַמַּר הַזֶּה שֶׁהוּא גָּלוּת אֱדוֹם שֶׁהוּא עֲמָלֵק לֹא הָיָה לָנוּ קִיּוּם חַס וְשָׁלוֹם, אִם לֹא שֶׁיַּמְשִׁיךְ עָלֵינוּ הֶאָרָה נִפְלָאָה וַעֲצוּמָה מִקֵּץ הָאַחֲרוֹן שֶׁהוּא גְּאֻלָּה אַחֲרוֹנָה שֶׁל מָשִׁיחַ, כִּי כָּל מַה שֶּׁהַחוֹלֶה גָּדוֹל בְּיוֹתֵר צְרִיכִין לְהַחֲיוֹתוֹ בִּרְפוּאוֹת וְחִיּוּת יְקָרִים בְּיוֹתֵר. עַל כֵּן בְּנִפְלְאוֹתָיו הַגְּדוֹלִים הִקְדִּים רְפוּאָה לַמַּכָּה וְעָשָה עִמָּנוּ נִפְלָאוֹת וְנוֹרָאוֹת גְּדוֹלוֹת בִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר כְּשֶׁעָמַד עֲלֵיהֶם הָמָן הָרָשָׁע שֶׁהוּא גֶּזַע עֲמָלֵק יִמַּח שְׁמו, וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְהַאֲבִיד אוֹתָנוּ לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם. וְה' יִתְבָּרַךְ הָפַךְ מֵהֵפֶךְ אֶל הֵפֶךְ. וְהֵשִׁיב לוֹ מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּרֹאשׁוֹ. וְלֹא דַּי שֶׁנִּצּוֹלוּ יִשְרָאֵל בְּעֶזְרָתוֹ יִתְבָּרַךְ. אַף גַּם הָיָה מְחִיַּת עֲמָלֵק יִמַּח שְׁמוֹ. עַד שֶׁעַל יְדֵי תֹּקֶף הַנֵּס הִמְשִׁיכוּ הֶאָרָה נִפְלָאָה בָּעוֹלָם שֶׁהִיא הַהֶאָרָה הַנִּמְשֶׁכֶת מִגְּאֻלָּה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁאָז יִהְיֶה גְּמַר מְחִיַּת עֲמָלֵק. וְכַמּוּבָא בְּכִתְבֵי הָאֲרִ"י זַ"ל וּבְדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מִגֹּדֶל הַהֶאָרָה הַנִּפְלָאָה שֶׁבְּפוּרִים. וְעַל יְדֵי הַהֶאָרָה הַזֹּאת שֶׁהֵאִיר עָלֵינוּ ה' יִתְבָּרַךְ קֹדֶם בִּנְיַן בַּיִת שֵׁנִי וְחֻרְבָּנוֹ, עַל יְדֵי זֶה יֵשׁ לָנוּ כֹּחַ עַכְשָׁו לְהִתְקַיֵּם בַּגָּלוּת הַמַּר הַזֶּה אֲשֶׁר יָרַדְנוּ פְּלָאִים, כִּי בִּנְיַן בַּיִת שֵׁנִי לֹא הָיָה גְּאֻלָּה שְׁלֵמָה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. כִּי הָיִינוּ מְשֻׁעְבָּדִים לְמַלְכֵי פָּרָס עַל כֵּן מֵאָז נֶחֱשָׁב יְמֵי הַגָּלוּת. וְכַמּוּבָן מִפֵּרוּשׁ רַשִׁ"י עַל פָּסוּק וְשָׁבֻעִים שִׁבְעִים וְכוּ' וּבְצוֹק הָעִתִּים, עַיֵּן שָׁם (דָּנִיֵּאל ט). עַל כֵּן הִקְדִּים ה' יִתְבָּרַךְ הָרְפוּאָה עַל יְדֵי הַהֶאָרָה הַנִּפְלָאָה הַנִּמְשֶׁכֶת עַל יְדֵי הַנֵּס שֶׁל פּוּרִים בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. עַד אֲשֶׁר עַכְשָׁו כָּל הַהַתְחָלוֹת מִפּוּרִים. שֶׁהוּא בְּחִינַת גְּאֻלָּה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁהִיא מְחִיַּת עֲמָלֵק כַּנַּ"ל. וַאֲפִלּוּ מִצְוַת פֶּסַח לִהְיוֹת נִזְהָרִין מֵחָמֵץ אֵין אָנוּ יְכוֹלִין לְקַיֵּם בִּשְׁלֵמוּת כִּי אִם עַל יְדֵי פּוּרִים כְּמוֹ שֶׁכָּתַב שָׁם רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁעַל יְדֵי מִצְווֹת פּוּרִים יְכוֹלִין לִהְיוֹת נִזְהָרִין מֵחָמֵץ בְּפֶסַח, עַיֵּן שָׁם (בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן עד). נִמְצָא שֶׁעַכְשָׁו הַהַתְחָלָה שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה שֶׁאָנוּ צְרִיכִין לְהַמְשִׁיךְ עָלֵינוּ הוּא מִפּוּרִים. וְהַתְחָלַת הַנֵּס וְהַשִּמְחָה שֶׁל פּוּרִים אָנוּ מַתְחִילִין מִפָּרָשַׁת שְׁקָלִים, כִּי בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים, כִּי עִקַּר הַנֵּס שֶׁל פּוּרִים הָיָה עַל יְדֵי הַשְּׁקָלִים שֶׁנּוֹתְנִין יִשְרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק וַעֲשֶרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקֹל. שֶׁהָמָן יִמַּח שְׁמוֹ רָצָה לְבַטֵּל הַכֹּחַ שֶׁל הַשְּׁקָלִים חַס וְשָׁלוֹם. וְאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רָשָׁע, כְּבָר קָדְמוּ שִׁקְלֵיהֶם לִשְׁקָלֶיךָ וְכוּ'. כִּי הָמָן עֲמָלֵק הוּא עִקַּר זֻהֲמַת הַנָּחָשׁ שֶׁנִּמְשָׁךְ עַל יְדֵי חֵטְא עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הָמָן מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר, הֲמִן הָעֵץ וְכוּ'. וְעִקַּר זֻהֲמַת הַנָּחָשׁ הוּא בִּלְבּוּל הַמְדַמֶּה שֶׁמִּשָּׁם כָּל הָעֲבוֹדָה זָרָה וְהַכְּפִירוֹת שֶׁהוּא בְּחִינַת הָמָן עֲמָלֵק שֶׁהָיָה כּוֹפֵר גָּדוֹל וְעָשָה עַצְמוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, עַל כֵּן עִקַּר הַכְנָעָתוֹ עַל יְדֵי שִׁקְלֵי יִשְרָאֵל שֶׁהֵם בְּחִינַת בֵּרוּר הַמְדַמֶּה. וְעַל כֵּן עַכְשָׁו מַתְחִילִין מִפָּרָשַׁת שְׁקָלִים שֶׁהִוא הַהַתְחָלָה שֶׁל פּוּרִים שֶׁמִּשָּׁם מַתְחִילִין לִכְנֹס בְּפֶסַח, כִּי עַל יְדֵי פּוּרִים יְכוֹלִין לִהְיוֹת נִזְהָרִין מֵחָמֵץ בְּפֶסַח. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּיוֹם פּוּרִים מַתְחִילִין לִשְׁאֹל וְלִדְרֹשׁ בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח, כַּמְבֹאָר בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ לְעִנְיַן שׁוֹאֲלִין וְדוֹרְשִׁין בְּהִלְכוֹת פֶּסַח שְׁלֹשִׁים יוֹם קֹדֶם וְכוּ'. וּמַתְחִילִין בְּיוֹם הַפּוּרִים בְּעַצְמוֹ, כִּי עַל יְדֵי פּוּרִים נִכְנָסִין לְפֶסַח כַּנַּ"ל. וְכָל עִקַּר הַתַּכְלִית שֶׁל פֶּסַח וִיצִיאַת מִצְרַיִם הַכֹּל בִּשְׁבִיל קַבָּלַת הַתּוֹרָה. כְּדֵי לִזְכּוֹת לְרוּחַ נְבוּאָה כְּדֵי לְבָרֵר הַמְדַמֶּה. שֶׁעַל יְדֵי זֶה עִקַּר הָאֱמוּנָה אֱמוּנַת חִדּוּשׁ הָעוֹלָם שֶׁזֶּה עִקַּר הַכֹּל כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן כְּשֶׁמַּגִּיעִין לְשָׁבוּעוֹת שֶׁהוּא קַבָּלַת הַתּוֹרָה קוֹרִין פָּרָשַׁת בְּמִדְבַּר שֶׁמְּדַבֵּר מִמִּסְפַּר בְּנֵי יִשְרָאֵל שֶׁהָיָה עַל יְדֵי הַשְּׁקָלִים שֶׁהוּא בְּחִינַת בֵּרוּר הַמְדַמֶּה. נִמְצָא שֶׁהַהַתְחָלָה וְהַסּוֹף אֶחָד, כִּי הַהַתְחָלָה מִפָּרָשַׁת שְׁקָלִים. וְהַכֹּל בִּשְׁבִיל לְבָרֵר הַמְדַמֶּה. שֶׁעַל יְדֵי זֶה עִקַּר הַכְנָעַת הָמָן עֲמָלֵק כַּנַּ"ל. שֶׁעַל יְדֵי זֶה זוֹכִין לְקַבָּלַת הַתּוֹרָה בְּשָׁבוּעוֹת כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן גַּם כְּשֶׁמַּגִּיעִין אֶל הַגְּמָר לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה בְּשָׁבוּעוֹת קוֹרִין פָּרָשַׁת בְּמִדְבַּר כַּנַּ"ל. וְנָעוּץ סוֹפוֹ בִּתְחִלָּתוֹ וּתְחִלָּתוֹ בְּסוֹפוֹ. כִּי הַכֹּל אֶחָד וְכַנַּ"ל:

אות כו) וְעַל כֵּן בְּפוּרִים הוּא קַבָּלַת הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, הֲדָר קִבְּלוּהָ בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ שֶׁנֶּאֱמַר, קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ. כִּי פּוּרִים שֶׁהוּא הַכְנָעַת זֻהֲמַת הַנָּחָשׁ שֶׁהוּא הָמָן כַּנַּ"ל, כִּי אָז זוֹכִין לְבֵרוּר הַמְדַמֶּה כַּנַּ"ל. זֶהוּ בְּחִינַת קַבָּלַת הַתּוֹרָה שֶׁעִקָּרָהּ הִיא בְּחִינַת בֵּרוּר הַמְדַמֶּה כַּנַּ"ל, כִּי עַכְשָׁו הַתְחָלַת קַבָּלַת הַתּוֹרָה הִיא מִפּוּרִים כַּנַּ"ל. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, הֲדָר קִבְּלוּהָ בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. כִּי עַכְשָׁו מַתְחִיל אָז בְּפוּרִים קַבָּלַת הַתּוֹרָה כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן רָצָה הָמָן לְבַטֵּל הַכֹּחַ שֶׁל חֲמִשִּׁים יוֹם שֶׁל סְפִירַת הָעֹמֶר. וְעַל כֵּן עָשָה עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּמָקוֹם אַחֵר. כִּי סְפִירַת הָעֹמֶר הִיא בְּחִינַת בֵּרוּר הַמְדַמֶּה. שֶׁהוּא הַכְנָעַת הָמָן עֲמָלֵק כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן נִתְלָה הָמָן בְּיוֹם רִאשׁוֹן לַסְּפִירָה בְּיוֹם הֲנָפַת הָעֹמֶר, כִּי מִצְוַת הָעֹמֶר שֶׁהִוא בְּחִינַת בֵּרוּר הַמְדַמֶּה הִכְנִיעַ וְהִפִּיל אֶת הָמָן שֶׁהוּא בְּחִינַת זֻהֲמַת הַנָּחָשׁ בִּלְבּוּל הַמְדַמֶּה כַּנַּ"ל. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, אָתֵי עֹמֶר דִּידְכוּ וְנִצַּח אוֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו, כִּי הַכְנָעַת עֲמָלֵק עַל יְדֵי מִצְוַת הָעֹמֶר וְכַנַּ"ל:

אות כז) וּבִשְׁבִיל זֶה הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל. וְעַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פּוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר, כִּי גּוֹרָל דִּקְדֻשָּׁה זֶה בְּחִינַת בֵּרוּר הַמְדַמֶּה בַּקְּדֻשָּׁה, כִּי גּוֹרָל הוּא דָּבָר שֶׁאֵין מְבִינִים, כִּי בְּכָל מָקוֹם שֶׁאֵין יְכוֹלִין לְהָבִין בְּדַעַת וְשֵכֶל לְמִי מַגִּיעַ הַדָּבָר הַזֶּה מַטִּילִין גּוֹרָל. נִמְצָא שֶׁגּוֹרָל הוּא בִּבְחִינַת הֶעְדֵּר הַדַּעַת שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת כֹּחַ הַמְדַמֶּה. שֶׁהוּא הִסְתַּלְּקוּת הַדַּעַת שֶׁאָז נִשְׁאָר הַמְדַמֶּה.

[עז] נמצא במכתביו שבעלים לתרופה סימן ה', והובא בשיש"ק ח"א סימן קס (כנ"ל בשיחות השייכות לתורה זו), וזה לשון חלק מהמכתב שכתב רבי נחמן מטולטשין לאנ"ש בי"ח אדר שנת תרלג – וּמַה שֶׁמִּתְנוֹצֵץ לִפְרָקִים בִּלְבָבֵנוּ הִתְנוֹצְצוּת לְהַרְגִּישׁ מֵחָדָשׁ הַחִדּוּשִׁים הַנִּפְלָאִים אֲשֶׁר בְּעֶזְרָתוֹ יִתְבָּרַךְ נִשְׁאָר לָנוּ בְּרָכָה מֵאוֹרוֹ זֵכֶר צַדִּיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה. אַחַר פּוּרִים קוֹרִין פָּרָשַׁת פָּרָה, בִּתְחִלָּה הוּא פּוּר כִּי פּוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר וְאַחַר כָּךְ נַעֲשֶֹה פָּרָה, וְכָל זֶה הֲכָנָה לְפֶסַח, שִֹפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים וְכוּ' וְכוּ', וּמְרֻמָּז בַּתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה צֵרוּף פּוּרִים בְּהַפָּסוּק שֶׁמְּדַבֵּר מֵעִנְיַן פֶּסַח.

 וּתְנוּעַת הַנִּגּוּן בִּרְמִיזוֹת הָעֵינַיִם וְהַיָּדַיִם הַקְּדוֹשִׁים וְהַנּוֹרָאִים שֶׁהָיָה מַרְאֶה לָנוּ תַּלְמִידוֹ הַקָּדוֹשׁ מוֹרִי וְרַבִּי מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי נָתָן זֵכֶר צַדִּיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה גַּם כֵּן אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר אֲפִלּוּ פָּנִים אֶל פָּנִים מִכָּל שֶׁכֵּן בִּכְתָב. וּבִפְרָט מַה שֶּׁהִתְחִיל אַחַר כָּךְ בְּקוֹל רָם וְחָזָק, בִּתְחִלָּה הָיָה כָּל הַתְחָלוֹת מִפֶּסַח וְעַל כָל כָּל הַמִּצְווֹת הֵם זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם, "אוּן הַיינְט" וּמָשַׁךְ בְּקוֹל נְעִימָה "אוּן הַיינְט" כַּמָּה רְגָעִים וְנִשְׁאַר בִּשְׁתִיקָה. מַה נֹּאמַר וּמַה נְּדַבֵּר אַשְׁרֵינוּ שֶׁאָזְנֵינוּ זָכוּ לִשְׁמֹעַ כָּל זֹּאת, וּבִפְרָט אֵיךְ שֶׁגִּלָּה לָנוּ מָרַן מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי נָתָן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עַד הֵיכָן שֶׁמִּתְנוֹצֵץ בְּלִבּוֹ הַזַּךְ כָּל זֹאת בְּכַמָּה צֵרוּפִים, וְאַחַר כָּךְ תֵּכֶף גִּלָּה הַתִּקּוּן שֶׁל הַיּוּד מִזְמוֹרִים בִּפְרָטִיּוּת וְהִזְהִיר אָז לְדוֹרוֹת בְּהַבְטָחָה גְּדוֹלָה בְּעֵדִים נֶאֱמָנִים שֶׁיַּעֲמֹד בְּעֶזְרָתֵנוּ סֶלָה תָּמִיד כָּל מִי שֶׁיָּבוֹא עַל קִבְרוֹ הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא וְכוּ', וְאַחַר כָּךְ תֵּכֶף סִפֵּר הַמַּעֲשֶֹה הַנּוֹרָאָה בְּיִרְאָה עִלָּאָה דְעִלָּאָה שֶׁל הַזַיין בֶּעטְלֶירְס, וְאַחַר כָּךְ תֵּכֶף אַחַר פֶּסַח נָסַע לְאוּמַאן, וְכָל זֹאת גִּלָּה רְמָזִים מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי נָתָן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁהַכֹּל אֶחָד וְהַכֹּל קֶשֶׁר אֶחָד וְכָלוּל בְּהַדִּבּוּר אוּן הַיינְט. וּבְהַהַמְשָׁכָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁמָּשַׁךְ תֵּבַת אוּן הַיינְט בַּאֲרִיכוּת נֹעַם. אוּן הַיינְט צְרִיכִין לְגַלּוֹת הַמִּזְמוֹרִים בִּפְרָטִיּוּת וּלְהַבְטִיחַ הַבְטָחָה הַנַּ"ל, אוּן הַיינְט צְרִיכִין לְסַפֵּר הַמַּעֲשֶֹה הַנַּ"ל וּלְסַיֵּם אוּן אִיךְ הֵייל זִיא, אוּן הַיינְט צְרִיכִין לִנְסֹעַ לְאוּמַאן וְלִנְטֹעַ מְקוֹם קְדֻשָּׁתוֹ לְדוֹרוֹת עוֹלָם בְּאוּמָאן, טוֹב לְהוֹדוֹת לַה' עַל אֲשֶׁר זָכִינוּ לֵידַע מִכָּל זֶה וּלְהִתְנוֹצֵץ בִּלְבָבֵנוּ אֵיזֶה מְעַט כְּמֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים, וּלְבָאֵר כָּל זֹאת אִי אֶפְשָׁר בִּכְתָב, אַךְ מֵעֹצֶם אַהֲבַת אֱמֶת שֶׁמֻּשְׁרָשׁ בִּלְבָבֵנוּ מִנְּעוּרֵינוּ לא יָכֹלְתִּי לְהִתְאַפֵּק לִיקַח עֵטִי וְעִתִּי בְּיָדִי לִרְשֹׁם עַל כָּל פָּנִים מַה שֶּׁהוּא.

[עח] חיי מוהר"ן – אות צ (י) בְּפוּרִים נוֹדַע לִי נִפְלָאוֹת. עָנָה רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְאָמַר אוֹרַיְתָא שְׁמָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סָתוּם וְגַלְיָא. בִּתְחִלָּה הַתּוֹרָה מְגַלֵּית פָּנִים אֶל הָאָדָם, וְאַחַר כָּךְ נִסְתֶּרֶת. וּמִי שֶׁהוּא בַּעַל נֶפֶשׁ הוּא מְסַבֵּב וּמְחַזֵּר אַחֲרֶיהָ וּמוֹסֵר נַפְשׁוֹ עָלֶיהָ וְיֵשׁ לוֹ גַּעְגּוּעִים גְּדוֹלִים וְהִשְׁתּוֹקְקוּת נִמְרָץ בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ עַד שֶׁזּוֹכֶה שֶׁתִּתְגַּלֶּה הַתּוֹרָה אֵלָיו:

כִּי בִּתְחִלָּה נִתְגַּלָּה לִי עִנְיָן שֶׁל פּוּרִים בְּקַטְנוּת וּבְהֶעְלֵם (הַיְנוּ שֶׁלֹּא נִגְלָה לוֹ הָעִנְיָן בְּהִתְגַּלּוּת גָּמוּר רַק בְּרֶמֶז וְהִתְנוֹצְצוּת בְּעָלְמָא) וְאַחַר כָּךְ עֲזָרַנִי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ עוֹזֵר לִי תָּמִיד וְנִתְגַּלָּה לִי הָעִנְיָן. וְהָעִנְיָן שֶׁל פּוּרִים שֶׁנִּתְגַּלָּה אָז הָיָה סָתוּם וְנֶעְלָם מִכָּל הָעוֹלָמוֹת רַק בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים שֶׁהֵם רְחוֹקִים מְאֹד מְאֹד רַק שָׁם יוֹדְעִים זֹאת:

כִּי עֲבוֹדָה שֶׁלִּי בְּפוּרִים הַנַּ"ל הָיָה לְתַקֵּן פְּגַם קֹרַח, וּכְשֶׁנִּתְגַּלָּה לִי זֹאת הָיָה רָחוֹק בְּעֵינַי מְאֹד מַה סְּמִיכוּת יֵשׁ לְפוּרִים עִם קֹרַח עַד שֶׁעָזַר לִי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְכוּ' כִּי יֵשׁ דְּבָרִים סְתוּמִים מְאֹד בְּהַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה וְנִתְגַּלָּה לִי שֶׁאוֹתִיּוֹת פּוּרִים הֵם רָאשֵׁי תֵבוֹת (וַיִּקְרָא י"ג), "וְאִם מִפְּאַת פָּנָיו יִמָּרֵט רֹאֹשׁוֹ קֵרֵחַ הוּא" בְּחִינַת קֹרַח (וְהַשְּׁאָר לֹא בֵּאֵר):

אַחַר כָּךְ אָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לִישֹׁן כָּל אוֹתָהּ הַלַּיְלָה שֶׁסִּפֵּר זֹאת מֵחֲמַת שֶׁהָיָה מִצְטַעֵר עַל שֶׁגִּלָּה זֹאת, וְאָמַר שֶׁנֶּחָמָתוֹ הָיְתָה כִּי עֲדַיִן לֹא גִּלָּה כְּלָל. גַּם בֶּאֱמֶת אֵין כָּתוּב כָּךְ בַּתּוֹרָה רַק כָּךְ כְּתִיב וְאִם מִפְּאַת פָּנָיו יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ גִּבֵּחַ הוּא רַק מִקֹּדֶם כָּתוּב וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט ראֹשׁוֹ קֵרֵחַ. הוּא וְהַדְּבָרִים סְתוּמִים וְנֶעְלָמִים מְאֹד. אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה לְבִיאַת הַגּוֹאֵל אָז יַשִּיגוּ שִֹיחָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה:

[עט] ליקוטי הלכות נטילת ידים לסעודה הלכה ו' אות ו' (עפ"י תורה ז' תנינא) וּבָזֶה תָּבִין רְמָזִים קְצָת בְּעִנְיַן מַה שֶּׁכָּתוּב (בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן עד) אחר פורים קוֹרִין פָּרָשַׁת פָּרָה, כִּי מִתְּחִלָּה הוּא פּוּר וְכוּ'. וְאַחַר כָּךְ נַעֲשֶׂה פָּרָה וְכוּ'. גַּם קדֶם לָזֶה שָׁמַעְנוּ מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ שֶׁבְּפוּרִים הָיָה עוֹסֵק לְתַקֵּן חֵטְא מַחֲלקֶת קרַח וְאָמַר שֶׁהוּא סוֹד מֻפְלָג מְאד מְאד. וְהָרֶמֶז בַּפָּסוּק וְ'אִם מִ'פְּאַת פָּ'נָיו יִ'מָּרֵט ר'אשׁוֹ רָאשֵׁי תֵּבוֹת פּוּרִים קרַח הוּא וְכוּ', עַיֵּן שָׁם בְּהַשִּׂיחוֹת (י) וְהָעִנְיָן מוּבָן קְצָת מֵרָחוֹק עַל פִּי מַה דְּאִיתָא בִּפְסִיקְתָּא מוּבָא בְּיַלְקוּט הָרְאוּבֵנִי בְּפָרָשַׁת חֻקַּת וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: לָמָּה נֶאֱמַר פָּרָשַׁת פָּרָה אַחַר מַחֲלקֶת קרַח? לְפִי שֶׁהַקְּהָתִים הִטַּהֲרוּ לָשֵׂאת אֲרוֹן בְּרִית ה' שֶׁנֶּאֱמַר בְּכָתֵף יִשָּׂאוּ. אָמַר קרַח: לא דַּי שֶׁהוֹצִיאוּ אוֹתִי מִכְּלַל כְּהֻנָּה וּמַתָּנוֹת אֶלָּא שֶׁגִּלַּח ראשִׁי וְעָשָׂה אוֹתִי סָכָל. מִיָּד נִתְקַנֵּא לְמשֶׁה לְעַרְעֵר. וְהוּא לא יָדַע חק פָּרָה אֲדֻמָּה תִּהְיֶה כַּפָּרָה עַל יִשְׂרָאֵל, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. וְהוּא פְּלִיאָה. מָה עִנְיַן חק פָּרָה אֲדֻמָּה לְמַחֲלקֶת קרַח? אַךְ עַל פִּי דִּבְרֵי אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הַנַּ"ל רָמַז לָנוּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם קֶשֶׁר כִּי בְּפוּרִים תִּקֵּן מַחֲלקֶת קרַח. וּמִפּוּרִים נַעֲשָׂה בְּחִינַת פָּרָה אֲדֻמָּה. נִמְצָא שֶׁבֵּאֵר לָנוּ שֶׁפָּרָה אֲדֻמָּה הוּא תִּקֵּן מַחֲלקֶת קרַח. וְהוּא עִנְיַן פְּסִיקְתָא הַנַּ"ל: