ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > ליקוטי מוהר"ן המבואר: תורה י (בחלק ב)

ליקוטי מוהר"ן המבואר: תורה י (בחלק ב)

ט׳ בשבט תש״פ

פרויקט "ליקוטי מוהר"ן המבואר", המבאר בפשט ובעיון את הספר ליקוטי מוהר"ן – והפעם: תורה י' בליקוטי מוהר"ן חלק שני: מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך … הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת.

מאמר מה שהעולם רחוקים מהשם ית'

מספה"ק ליקוטי מוהר"ן

[לחצו כאן והורידו: מאמר י – מה שהעולם רחוקים מה' יתברך – בפורמט נוח לקריאה והדפסה]

זמן אמירת התורה

תורה זו נאמרה בברסלב בסוף שנת תקס"ח.

פתיחה

תורה זו קצרה אבל עוסקת ביסוד היסודות של עבודת ה'. דהיינו ישוב הדעת שרק עי"ז אפשר לצאת מהתאוות כדי שיוכל להתקרב להקב"ה. ושאי אפשר לישב את הדעת מתוך עצבות אלא רק מתוך שמחה.

והיא משמונה תורות שאמר רבינו כשחזר מנסיעתו ללעמברג (עפ"י הנגלה להתרפאות) ובחזרתו משם נהג לטייל לצורך בריאותו, כי עדיין היה חולה בשחפת מחלת השיעול. ואז אמר שמונה תורות (שנדפסו בחלק שני תורה י' עד תורה יז) ואצלו היו תורה אחת, ולמוהרנ"ת אמר לכתוב אותן בספר כל עניין תורה לעצמה. ונראה שכך גם נאמרו. ואין זה הסדר כי תורה יב איה, כנראה נאמרה תחילה ואז אמר רבנו למוהרנ"ת שעימה יתחיל להכין את חלק ב' של ספרו, ובאמת בסופה מזכיר את התורות שנאמרו אז וכיצד הן רמוזות במעשה שמסופר בגמ' שבת עז: שרבי זירא ראה את רבי יהודה דבדיחא דעתיה דהיינו שהיה בשמחה, והבין שעכשיו כל שאלה שישאל אותו יענה לו, וזה מבואר כאן שע"י שמחה המח משוחרר להתבונן וליישב דעתו.

העצה לשמחה שנותן כאן רבינו היא לשמוח בנקודה טובה כמבואר בתורה רפב אזמרא שאמר בנסיעתו ללעמבערג. או עכ"פ לשמוח שלא עשני גוי. ולכאורה כיון שתורה זו אמר בחזרתו מלעמברג ואז גם אמר תורה יב איה, שהיא התחזקות עצום למי שנפל לשאול תחתיות ומתחתיו, שדייקא משם אפשר להתקשר לקדושה הגבוהה ביותר, א"כ מדוע לא נתן גם עיצה זו לשמחה. אלא שבאמת העיצה שם אינה עצה לשמחה, אלא רק להתחזקות שלא ליפול לייאוש, דהיינו לדעת שדייקא משם אם יכאב את הריחוק מהקב"ה, אזי יעלה כבוד נפלא, אבל אין זו שמחה, אלא אדרבה לכאוב מאד על הריחוק, ורק בדיעבד יש בזה גם שמחה שזכה להתקשר לקדושה כל כך גבוהה, ולהעלות ניצוצות ממקום כל כך נמוך. אבל כאן צריך עצה לשמחה ממש כדי שלהביא את המוחין להיות בן חורין לישוב הדעת.

שיחות השייכות לתורה זו

סִימָנִים: י', י"א, י"ב, י"ג, י"ד, ט"ו, ט"ז, י"ז, נֶאֶמְרוּ בְּסוֹף שְׁנַת תקס"ח בַּחֲזִירָתוֹ מִלֶּבוּב: (- חיי-מוהר"ן, סימן נ"ט).

צְרִיכִין לְבָאֵר קְצָת לְחַבֵּר הַתּוֹרוֹת שֶׁנִדְפְּסוּ בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן תִּנְיָנָא, סְמוּכִים זֶה לָזֶה מִסִּימָן י' עַד סִימָן י"ז, שֶׁמְּבֹאָר שָׁם שֶׁאֶצְלוֹ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה הָיָה תּוֹרָה אַחַת, וְלֹא זָכִינוּ לְקַבֵּל רַק פִּסְקֵי פִּסְקֵי. (- ליקו"ה או"ח ח"ג, הל' ר"ה, הל"ו, אוֹת ז'; מובא בשיש"ק ח"א, סעיף נ"ו).

כְּשֶׁשָּׁמַעְנוּ מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ מַאֲמָר הַמַּתְחִיל: "מַה שֶּׁהָעוֹלָם רְחוֹקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא מֵחֲמַת שֶׁאֵינָם מְיַשְּׁבִים עַצְמָם", עַיֵּן שָׁם בְּלִקּוּטֵי תִנְיָנָא סִימָן י', וְשָׁם מְדַבֵּר מִשִּׂמְחָה, הָיָה הוּא זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה יוֹשֵׁב אָז בַּחוּץ אֵצֶל כֹּתֶל בֵּית-הַכְּנֶסֶת בַּדָּרוֹם אֵצֶל חֲתִיכַת בְּדַל-עֵץ מִן הָעָב הַמֻּנָּח לִיסוֹד, כִּי שָׁם הָיָה רָגִיל לֵישֵׁב כַּמָּה פְּעָמִים, לִפְעָמִים בְּצַד דָּרוֹם וְלִפְעָמִים בְּצַד צָפוֹן, וְלִפְעָמִים בַּמִּזְרָח וְלִפְעָמִים בַּמַּעֲרָב, וְלִפְעָמִים בְּתוֹךְ הָעֲזָרָה שֶׁל בֵּית-הַכְּנֶסֶת, וְלִפְעָמִים הָלַךְ עִמָּנוּ לְטַיֵּל עַל הָהָר שֶׁסְּבִיב הָעִיר, וְלִפְעָמִים הָלַךְ עִמָּנוּ אָנֶה וָאָנָה לִפְנֵי בֵּית-הַכְּנֶסֶת; וּבְכָל אֵלּוּ הַמְּקוֹמוֹת שָׁמַעְנוּ תָּמִיד חִדּוּשִׁים נִפְלָאִים וְנוֹרָאִים וְשִׂיחוֹת קְדוֹשׁוֹת, אֲשֶׁר לֹא נִשְׁמְעוּ כָּזֹאת מִיָּמִים רַבִּים. גַּם אַחַר שֶׁהָיְתָה לוֹ הַחוֹלַאַת שֶׁל הַהוּסְט (= שיעול-שחפת), הָיָה נוֹסֵעַ לְטַיֵּל עַל-פִּי הָרֹב, וְהָיִינוּ נוֹסְעִים עִמּוֹ, וְהָיִינוּ שׁוֹמְעִים מִמֶּנּוּ בַּדֶּרֶךְ תּוֹרָה הַרְבֵּה. וְנַחֲזֹר לְמַעְלָה. בְּעֵת שֶׁאָמַר עִנְיָן הַנִּזְכָּר-לְעֵיל, אָז דִּבֵּר הַרְבֵּה מִשִּׂמְחָה, וְחִזֵּק אוֹתָנוּ וְזֵרֵז אוֹתָנוּ מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, כִּי בְּאוֹתָן הָעִתִּים, שֶׁהָיָה בָּעֵת שֶׁבָּא מִלֶּמְבֶּרְגְּ, אָז דִּבֵּר עִמָּנוּ הַרְבֵּה מְאֹד מֵעִנְיַן הִתְחַזְּקוּת לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וְאָמַר אָז לָנוּ, שֶׁרָאוּי לָנוּ לִשְׂמֹחַ מְאֹד מַה שֶּׁנִּצַּלְנוּ בְּרַחֲמָיו מִלִּהְיוֹת מִתְנַגְּדִים עָלָיו. וְאָמַר אָז בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: "בָּרוּךְ אֱלֹקֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ, וְהִבְדִּילָנוּ מִן הַתּוֹעִים" (בתפילת "ובא לציון") – מִשְּׁנֵי תּוֹעִים, הַיְנוּ מֵהַתּוֹעִים לְגַמְרֵי מֵהַתּוֹרָה, שֶׁהֵם הָעַכּוּ"ם וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים, וְגַם נִצַּלְנוּ מֵהַתּוֹעִים הַמִּתְנַגְּדִים הַחוֹלְקִים עָלָיו, שֶׁאָבְדוּ מַה שֶּׁאָבְדוּ בְּלִי שִׁעוּר וְעֵרֶךְ וּמִסְפָּר. וְאָמַר: הֲלֹא אַתֶּם בְּוַדַּאי הֱיִיתֶם מִתְנַגְּדִים גְּדוֹלִים, לוּלֵא חֲסָדָיו וְרַחֲמָיו הַמְרֻבִּים, אֲשֶׁר נִצַּלְנוּ מִפַּח יוֹקְשִׁים מִכַּת הַמִּתְנַגְּדִים, אֲשֶׁר אִם הָיִינוּ שׁוֹמְעִין לָהֶם חַס-וְשָׁלוֹם, הָיָה נֶאֱבָד תִּקְוָתֵנוּ חָלִילָה וְכוּ'. עָנָה וְאָמַר כְּמַתְמִיהַּ, וְאָמַר: עָלַי הֱיִיתֶם חוֹלְקִים?! וְאָמַר בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: "אוֹף מִיר וָואלְט אִיהר גִיקְרִיגְט" ?! : (- חיי מוהר"ן, סימן נ').

…גַּם הַתּוֹרָה שֶׁל "אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ" עַל פָּסוּק "וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעוֹלָה" (בליקו"מ ח"ב) בְּסִימָן י"ב. וְהַתּוֹרָה עַל מַאֲמָר: "מַאי טַעְמָא גַּמְלֵי זוּטְרֵי גְּנוּבְתֵּי וְתוֹרָא אַרוּכָא גְּנוּבְתָּא", הַמַּתְחִיל: "אֵלּוּ הַמִּתְפָּאֲרִין בִּגְדוֹלוֹת", (בליקו"מ ח"ב) בְּסִימָן ט"ו. וְהַתּוֹרָה הַמַּתְחִיל: "הִקְשׁוּ מִפְּנֵי מַה כְּשֶׁאֶחָד מְבַקֵּשׁ פַּרְנָסָה וְכוּ' (בליקו"מ ח"ב) בְּסִימָן ט"ז, כָּל זֶה שָׁמַעְנוּ עַל הַדֶּרֶךְ בִּשְׁעַת הַטִּיּוּל (בחזרתו מלעמבערג, עיין בפנים), וְעוֹד שְׁאָרֵי תּוֹרוֹת. וְכָל הַמַּאֲמָרִים הַנִּזְכָּרִים-לְעֵיל, וּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר עַל "בְּדִיחָא דַּעְתֵּהּ" (בליקו"מ ח"ב, סימן י'), וְכָל מַה שֶּׁשָּׁמַעְנוּ אָז עַל הַדֶּרֶךְ, הַכֹּל מְקֻשָּׁר וּמְרֻמָּז בְּמַאַמְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בָּאַגָּדָה הַפְּלִיאָה שֶׁשָּׁאַל רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי זֵירָא בְּעֵת שֶׁהָיָה בְּדִיחָא דַּעְתֵּה: "מַאי טַעְמָא תַּרְנְגוֹלָא מַדְלֵי עֵינָא"? וְכוּ' (המובאת שם בתורה), וְשָׁם מְרֻמָּז כָּל זֶה: (- שיחות הר"ן, סימן קמ"ד).

ליקוטי הלכות

אין הלכה שבנויה על תורה זו אבל תורה זו נזכרת בכמה מקומות בלק"ה והם:

או"ח הודאה ו' סוף אות ט' * ושם אות לח * ושם ראש השנה ו' אות ח' * חו"מ הלכות פריקה וטעינה הלכה ד' אות יב * ושם אות לד * אעה"ז הלכות פריה ורביה ואישות הלכה ג' אות יג – עניין בדיחא דעתיה

 

הקדמה

תורה זו קצרה ואעפ"כ נראה לחלקה לג' חלקים, שתחילה מבאר הטעם שהעולם רחוקים מהקב"ה, כי אין להם ישוב הדעת. ואח"כ מבאר שלישוב הדעת צריך שמחה, ואח"כ מבאר כיצד זוכים לשמחה.

ישוב הדעת

ישוב הדעת מבואר שהכוונה כיצד להלחם בתאוות הרעות. דהיינו להשתמש בהן רק לקדושה. כדי שיוכל להתקרב להקב"ה.

רבנו מחלק אותם לשתים, מה שקשור לגוף ומה שחוץ לגוף, ומזכיר בפירוש רק תאוות כבוד, ונראה כוונתו גם לג' תאוות עיקריות שהן אכילה ניאוף וממון, ונ"ל כוונתו לחלקן שאכילה וניאוף הן קשורות לגוף וממון וכבוד הן חוץ לגוף.

וצ"ע מה הלשון ישוב הדעת, ומדוע לא נקרא לעמוד בדעתו. או עומד על דעתו? ונראה כי עמידה היא בחי' רגלין וכידוע הם נצח והוד ששם ההחלטה לפני שמוכן להשפיע, לכן עיקש נקרא עומד בדעתו, דהיינו כשאדם מחליט משהו ולא מוכן לזוז ממנו זה נקרא עומד בדעתו, כמובן כשזה דבר שנובע מדעת, ויש גם עומד בטיפשותו.

ויש עומד על טעותו, שמבין שטעה.

ויש עומד על דעת רבו כמבואר בגמ' ע"ז ה: לא קאי איניש אדעת רביה עד ארבעין שנין. פרש"י לדעת סוף דעתו ותבונתו. דהיינו להבין באמת כוונת רבו. נראה הכוונה שעיין בדבריו, אבל כיון שלא הבין היטב, לא נקרא עמידה, דהיינו לא הגיע ההבנה לכך שיכול לסכם את הענין ולהחליט אותו באופן שיכול לסכם אותם ולבאר לאחרים, שזה בחי' החלטה שהיא בחי' רגלין, וזה נמצא בדעת.

נמצא אחרי שמיישב דעתו ומתבונן באיזה עניין אזי כשמבין אותו היטב עד שיוכל ללמד אותו לזולתו זה נקרא שכבר עומד על דעתו בעניין זה.

וישוב הדעת הוא להבדיל ממרוצת המוחין, כי טבע המחשבה לרוץ וצריך לתפוס אותה ברסן הדעת ולכווין אותה כמו אדם שיושב ללמוד סוגיה בגמ' ומוחו רץ בכל עניני עוה"ז שבא מהם וצריך לתפוס מחשבתו ולכווין אותה לעניין המסויים שרוצה להבין, כך בישוב הדעת צריך להושיב את המחשבה לעצור אותה ממרוצתה ועיין תורה כד אות ז' הַמְסַדֵּר וְהַמְיַשֵּׁב אֶת הַשֵֹּכֶל, שֶׁהִיא בְּחִינַת כֶּתֶר. בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית כ"ו): "וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרֲכֶךָּ", כֶּתֶר, הוּא לְשׁוֹן הַמְתָּנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (אִיּוֹב ל"ו): "כַּתַּר לִי זְעֵיר", כִּי כְּשֶׁשּׁוֹאֲלִין אֶת הָאָדָם אֵיזֶהוּ שֵֹכֶל, אוֹמֵר: הַמְתֵּן עַד שֶׁאֶתְיַשֵּׁב.

דהיינו להמתין עד שמצליח לתפוס מחשבתו ולכווין אותה לסוגיית הדעת דהיינו החיבור שלי אל הקב"ה.

ולהתחיל לברר מה הם הדברים המונעים אותי מהחיבור כדברי רבנו כאן התאוות הנכנסות ותאוות שבחוץ כגון הכבוד,

ואח"כ לברר עוד כיצד להתחבר במעשים טובים וכוונה לשמה.

ולחשוב על התכלית דהיינו מה הסוף של כל מעשה שאני עושה מה יוולד ממנו בעוה"ז ומה יוולד ממנו לעוה"ב.

בפשטות מדבר כאן על התכלית הפשוטה שצריך לחשוב על עוה"ב של עצמו. ולקמן תורה לז תנינא מבאר שגם המכווין מעשיו לזכות לעולם הבא זה לא לשמה (לשם ה'), אלא דווקא החושב רק לעשות נחת רוח להקב"ה. והן שתי מדרגות.

 

שמחה היא עולם החירות

בחלק השני מבאר שלישוב הדעת צריך שמחה. ותחילה צריך להיזהר מאד ממרה שחורה דהיינו עצבות שהיא שרש הרע כי בעצבות אדם מכווץ וקשה לו לחשוב על איזה עשיה ופעולה רק הולך ומתכוויץ לתוך עצמו. ואפילו כשמצליח קצת לחשוב אזי לא מצליח לחשוב אלא רק כיצד להרגיע ולפייס את גופו והחסרון שמרגיש בלבו. וזה הקרקע לכל התאוות רעות כי אז מורה התר לעצמו לעשות כל המותר ומחפש כל מיני היתרים כדי להטיב עם הרגשתו. ובמצב כזה בוודאי אין שום מקום לישוב הדעת כלל.

וגם כשיוצא מזה עדיין אין מוחו משוחרר לגמרי כי עסוק בדאגתו לצרכי היום יום, ואין לו מקום בלב לדאגת העתיד לבוא, אלא לדאגת היום ומחר הגשמית. ורק ע"י שמחה משתחרר המח והלב ויש מקום בליבו לחשוב על הכל, כי שמחה היא רוחב לב ושחרור העבדות בחי' עולם הבינה עולם החירות בחי' שער החמישים שהוא היובל שבו משתחררים העבדים וחוזרות הקרקעות לאדונם הראשון, בחי' גאולה ויציאה מהגלות שהיו מט שנים.

השמחה היא אור גבוה מאד שא"א לתפוס אותו במהלכי שכל (כי השכל תופס רק אור המותאם לכלי המח בחי' אור פנימי וכל אור שאין למח כלים להכילו נשאר בבחי' מקיף ולא נתפס אלא רק בהרגשת הלב, (וכמו שמצינו בגמ' מגילה דף ג' ומובא בתורה ריח אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי, שלפעמים אדם מרגיש שרוצה לנסוע ממקומו ולא יודע למה ובאמת הסיבה כי יש עליו סכנה באותו מקום ואין לו כלים להשיג זאת בשכל אלא כמקיף שנותן לו הרגשת הלב לברוח) ועל כן כדי שיהיה המח משוחרר לישוב הדעת, צריך לקשור את השמחה שבלב למח, וזה בחי' יחוד כמבואר בסוף התורה. והביאור נ"ל כנ"ל שהשמחה היא בלב והלב בחי' נוקבא מעלה את השמחה מיין נוקבין למח שהוא בחי' דכר, ועי"ז המח משוחרר ומשפיע עצה כיצד לתקן את התאוות ולהעלותן לקדושה. ובלק"ה מבואר עוד שהיציאה מעצבות לשמחה היא עליה מאחיזת הקליפות (כי עצבות היא סט"א) ובעליה משם עולים נצוצות קדושים בהם מתקשטת הנוקבא בבחי' חזי ברא במה קאתינא לגבך ועי"ז מתעורר הזיווג, ממח ללב.

 

כיצד לשמוח

בחלק השלישי נותן שתי עצות כיצד לשמוח, אחת המבואר בתורה רפב ששם היא עצה כיצד להעלות עצמו ממדרגה נמוכה ע"י שמוצא בעצמו נקודה של התגברות על היצה"ר, ומלמד על עצמו זכות כשם שהצליח פעם יכול להצליח עכשיו ובעתיד ועי"ז עולה מדרגה ועולה מהייאוש והעצבות לשמחה.

 

השמחה שלא עשני גוי

ועיצה שניה לשמוח שלא עשני גוי. ויש הרבה לפלפל בזה, ולשמחה מה זו עושה, אבל מרוב הפשיטות של עיצה זו בדברי רבינו ומוהרנ"ת ועוד צדיקים גדולים, נראה שכל הקושיות על עצה זו הן בעצמן חוסר ישוב הדעת. ואעפ"כ לומר מה קשה צריך. שזה בעצמו תחילת ישוב הדעת.

כי צ"ע הרי יש עוד הרבה צרות וכגון שלא עשני חיה ולא צמח ולא דומם ולא עיוור שפטור מהמצוות ולא חרש אילם ולא בלא ידים ולא בלא רגלים וכו' וכו'. אלא התירוץ כנראה פשוט שאדרבה באמת גם בזה צריך לשמח עצמו. אלא שנקט מעלה רוחנית ולא גשמית.

עוד צ"ע למה לשמוח במה שלא תלוי בי האם לא טוב לשמוח יותר במה שכן תלוי בי, הרי עשיתי בחיי איזו מצווה אחת ואפילו הקטנה ביותר ועם פניות וכו' ועם כל החסרונות שבעולם, אבל הרי כל טוב שאדם עושה הוא כלי לנצח ואילו הרע הגדול ביותר, יש לו תיקון תחת הזמן, נמצא שבסוף תמיד יהיה רק טוב, והרי עפ"ר העצבות היא על שלא מצליח לעשות כרצונו, והרי אפילו המעט ביותר שיעשה הוא עושה נצח. אלא שנקט מעלה שיש בי שכיון שהקב"ה עשה אין בה חסרון כמבואר בלק"ע.

ועיין בזה עוד בסוף התורה. והעיקר לצאת מעצבות שהיא קליפה וסטרא אחרא בכל כוחו אפילו במילי דשטותא (קצל"מ עפ"י תורה מח) ואפילו רק יעשה עצמו כאילו שמח (שיה"ר עד) ולשמוח שבכל דבר דקדושה. אבל להזהר משמחה בהבלי עוה"ז ותאותיו שהם שמחה דמיונית שממלא חסרונו בחסרון גדול יותר ונופל בסופו לעצבות יותר, לכן לא מייעץ רבנו שבשעת מרה שחורה ישמח עצמו באכילה או ניאוף כי זו לא עצה לצאת מעצבות אלא אדרבה בסופו ליפול ליותר עצבות.

עד כאן ההקדמה

 


תורה י [[א]] – מה שהעולם רחוקים מה' יתברך

מה שהעולם רחוקים מהש"י דהיינו גלות הנפש ואינם מתקרבים אליו ית' אפילו שרוצים להתקרב, הוא רק מחמת שאין להם יישוב הדעת ואינם מיישבין עצמן, נ"ל ממה שכתב "ואינם" ולא כתב "כי אינם" שרוצה לומר שלא מיישבים עצמן וגם כשרוצים ליישב עצמם לא מצליחים.

והעיקר להשתדל ליישב עצמו היטב, מה התכלית והסוף שיוולד מכל התאוות ומכל [ב]ענייני העוה"ז. הן תאוות הנכנסות לגוף כגון תאוות אכילה, ונראה שגם ניאוף/[ג]\, הן תאוות שחוץ לגוף כגון כבוד ונ"ל שגם תאוות ממון והגאווה/[ד]\, ואזי[ה] בוודאי ישוב אל ה' כי יזכר שסוף כל התאוות להיות בגדים צואים בעוה"ב שיצטרך הרבה מירוק ויסורים כדי להסירם כי בלא זה לא יוכל להשיג שום עונג עוה"ב :

עתה יבאר שעיקר המונע את ישוב הדעת הוא העצבות, ונמצא שמה שמפריע את ההתקרבות להקב"ה הן התאוות ומה שמונע את ישוב הדעת היא העצבות וצ"ע הרי גם התאוות מפריעות לזה ובפרט תאוות ממון שתופס את מחשבתו מאד. אבל נראה כי מדובר במי שרוצה ליישב דעתו ולא מצליח ורבנו מגלה לו שזה בגלל העצבות, אבל התאוות הרעות אע"פ שגם הן מפריעות, אבל הרי עליהן הוא רוצה ליישב דעתו, וזה בחי' מה שתרצו בגמ' פסחים יא. כיצד מתירים רבנן לחפש חמץ בפסח ולא חוששים שיאכל ממנו ומתרצים הוא עצמו מחזר עליו לשורפו ומיכל קאכיל מיניה? אבל בעצבות א"א לתרץ כך כי העצבות משתלט על המח ומלא נותן לו לחשוב בישוב הדעת. אמנם באמת מי ששקוע בתאוות ממון מאד שמבואר בתורה כג שהוא תמיד בעצבות כי אל שמח בחלקו, באמת קשה ביותר שיזכה לישוב הדעת, וכמבואר בסיפורי מעשיות מהבעל תפלה שתאוות ממון קשה ביותר לצאת ממנה.

אך דע שע"י מרה שחורה/[ו]\ שממנה בא העצבות/[ז]\ וכבדות וכיווץ בהרגשת הלב א"א להנהיג את המוח כרצונו, כי העצבות נובע מהרגשת חסרון והסתכלות על הצד השלילי וגורם לאדם לחפש רק כיצד להשקיט את הרגשת החוסר במילוי גשמי של תאוות כדי להקל על צערו ובאמת ממלא חסרון בעוד חסרון ורק נעשה כבד וחסר יותר.

עיין קיצור לק"מ אות ד שכתב- וּמְבֹאָר בְּסִימָן מ"ח וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, וְדַע שֶׁתֵּכֶף כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לִכָּנֵס בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ וְרוֹצֶה לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר אֲזַי תֵּכֶף הִיא עֲבֵרָה גְּדוֹלָה כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ עַצְבוּת חַס וְשָׁלוֹם, כִּי עַצְבוּת הִיא סִטְרָא אַחֲרָא וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֹׂנֵא מְאֹד הַמָּרָה שְׁחוֹרָה וְעַצְבוּת רַחֲמָנָא לִצְלָן:

ועיין לק"ה/[ח]\ עפ"י האריז"ל שיגון ואנחה הם הס"מ ובת זוגו, וכן מבואר שם שהעצבות היא מהתגברות הקליפות והדינים/[ט]\

וע"כ קשה לו ליישב דעתו [[י]] לדעתו לתפוס את מחשבתו להתרכז בהתבוננות ועיון כיצד להתחבר להקב"ה. כי רק ע"י שמחה[יא] כי היא רוחב הלב, יוכל להנהיג המוח כרצונו ויוכל ליישב דעתו. כי שמחה/[יב]\ הוא עולם/[יג]\ החירות/[יד]\ בבחי' הכתוב על הגאולה העתידה כי בשמחה תצאו (ישעי' נה)/[טו]\ הפשט הפשוט שישראל יהיו בשמחה כשיצאו ורבינו מבאר שהשמחה היא בעצמה יציאה מהגלות דהיינו שע"י שמחה נעשין בן חורין ויוצאין מן הגלות/[טז]\ הרוחנית שהיא כמו שלבו אסור בתאוות ולא חפשי למחשבת התבוננות ההתקשרות להקב"ה וע"כ כשמקשר שמחה אל המוח אזי מוחו ודעתו בן חורין ואינו בבחי' גלות ואזי יוכל להנהיג את מוחו כרצונו וליישב דעתו מאחר שמוחו בחירות ואינו בגלות דווקא שמחה בהקב"ה שהיא בעצמה יציאה מהגלות, אבל העיקר קודם כל לצאת מהעצבות שהיא ממש כיווץ ועצלות וכבדות, לכן צריך לעשות עצמו שמח אפילו במילי דשטותא/[יז]\, אבל רק כדי לצאת מעצבות ואז להרחיב לבו בשמחה של קדושה, וליישב דעתו כיצד להיות תמיד מחובר אליו ית'.

כי ע"י גלות אין הדעת מיושב כשדרז"ל (מגילה יב ע"ב) על בני עמון ומואב דמייתבא דעתייהו מחמת שלא הלכו בגלות שנאמר (ירמי' מח)/[יח]\ שאנן מואב מנעוריו וכו' ובגולה לא הלך על כן עמד טעמו בו וכו' פשט הפסוק הוא שמואב אע"פ שעשו הרבה תועבות ורע לישראל לא נענשו בגלות ועל כן גם לא נחלש כוחם להרע, וע"כ עכשיו יענשו הרבה כמבואר שם, אבל הגמ' במגילה למדה משם את עצם כתוב שם שכיון שלא גלה עמד על טעמו, ומבואר שם בגמ' שאחשורש כעס מאד על אשתו ושתי וביקש עצה מחכמי ישראל כיצד לנהוג בה והם ידעו שממה נפשך יכעס עליהם כי אם יאמרו להענישה הרי כשיעבור כעסו תחסר לו ויכעס עליהם ואם יאמרו לסלוח לה אזי יכעס עליהם שמבזים את המלכות, לכן אמרו לו שמאז חרבן הבית שיצאו לגלות אין דעתם מיושבת ולכן אין להם עצה נכונה אלא יבקש עצה ממואב דכתיב בהם שאנן מואב שכיון שלא הלך לגולה טעמו לא נמר ויש להם ישוב הדעת לתת לו עצה:

ולבא לשמחה הוא ע"י מה שמוצא בעצמו איזה נקודה טובה עכ"פ כמבואר ע"פ אזמרה לאלקי בעודי [יט](בליקוטי הראשון בסי' רפב) ע"ש. עיקר כח הסט"א הוא למצא נקודה רעה ולהגדיל אותה כאילו היא עבירה נוראה שאין לה תקנה ובזה מפילה את האדם לייאוש כאילו אין לו כבר אפשרות לשוב. וצריך להשתמש בעצה שלהם למצא נקודה טובה ולהגדיל אותה ולהחשיב אותה מאד, כי באמת כל טוב הוא נצחי וכל רע הוא זמני, כי הגהנם הוא לכל היותר יב חודש ואילו השכר על מצווה הוא נצח, ובוודאי אין שום יחס בין נצח לדבר זמני. נמצא שכל הרהורי ייאוש שבעולם הם שקר גמור, וכדברי רבנו בתורה עח תנינא שאין ייאוש בעולם כלל. וצריך רק להתחרט על העבר, ושוב לא להסתכל עליו כלל עד שיתחזק, ועתה לחשוב שלפניו רק עניין אחד קטן מאד להתחזק בו כגון איזה מעשה טוב ואפילו קטן מאד ולא לחשוב איך אתקן את העבר ואיך אהיה צדיק גדול, אלא רק איך אקנה לי עכשיו איזה נקודת נצח קטנה, ולהתחיל ממה שכבר עשיתי כי לכל אחד יש איזה נקודה של קודש שעדיין לא נשברה שהיא טבעו כגון יש שדרכו להקדים שלום ואחר בעל חסד ואחר עם עין טובה ואחר יש לו אמונה חזקה בצדיק ואחר אוהב לומדי תורה וכיו"ב ולהתחזק מזה שבוודאי אני יכול לעשות עוד איזה טוב לשם שמים, ולחפש לעשות עוד איזה מעשה טוב קטן וכך לאסוף ניצוצות של נצח עד שיצא מהעצבות/[כ]\ וישמח בשפע ניצוצות נצחיים שאסף.

ועכ"פ יש לו לשמוח במה שזכה להיות מזרע ישראל שלא עשני גוי [[כא]]/[כב]\ שמכח זה בוודאי יישאר ממני משהו נצחי וכלשון מוהרנ"ת בלק"ה הנ"ל כִּי אֲפִלּוּ הַפָּחוּת שֶׁבְּיִשְרָאֵל וְהַגָּרוּעַ שֶׁבַּגְּרוּעִים אֵין שִׁעוּר לְכָל נְעִימוּת הַטּוֹב הַנִּפְלָא שֶׁיִּזְכֶּה אָז, וּכְמוֹ שֶׁחִזְּקוּ אוֹתָנוּ הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת בְּכַמָּה לְשׁוֹנוֹת בְּעִנְיָן זֶה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּיּוֹם הַהוּא יְבֻקַּשׁ עֲוֹן יִשְרָאֵל וְאֵינֶנּוּ, כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא בְּסִימָן כב שֶׁיְּבַקְּשׁוּ וִיחַפְּשוּ עֲווֹנוֹת יִשְרָאֵל וְכוּ' כִּי יִתְהַפְּכוּ לִזְכֻיּוֹת.

וכמו שאנו אומרין [[כג]] ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו וכו' מן התועים/[כד]\ ונתן לנו תורת אמת וכו' דהיינו שבראנו לכבודו הקב"ה בעצמו דייקא והבדלנו מן התועים הקב"ה בעצמו דייקא והיינו כנ"ל ששמח במה שהקב"ה עשאני ישראל ולא גוי, וכמבואר במעשה מצדיק שנפל לעצבות/[כה]\ ששמח דייקא בזה שאין בו חסרון כי הקב"ה עשאו אבל כל מה שעשה בעצמו מצא בו חסרון.

אבל באמת צ"ע כי במה שבראנו לכבודו יש לכאורה הרבה חסרון כי אדרבה זו עיקר הסיבה למרה שחורה מה שנבראתי לכבודו ואיני מצליח לכבדו כראוי. וכן הוא ית' הבדילנו מן התועים בעבודה זרה ואני יש לי פגם באמונה שגם היא בחי' ע"ז כמבואר בתורה קח ועוד.

גם מה שכתוב והבדילנו וכו' דהיינו והבדילנו מן התועים בחי"מ סימן נ' מבאר רבנו שצריך לשמוח שהקב"ה הבדיל אותנו משני תועים מהתועים וחולקים על הקב"ה ומהתועים והחולקים על הצדיק. ואם הכוונה שגם זה הקב"ה עשה ולא אנחנו, צ"ע א"כ על מה יש בחירה ועל מה נקבל שכר לע"ל, ועוד שאינו דומה לשלא עשני גוי שבזה מצדי אין חסרון אבל בהתקרבות והביטול לצדיק יש הרבה חסרון מצידי תמיד. על כן נראה שצ"ל שהעיקר לחפש במה לשמוח וגם מה שיש בו חסרון אבל יש בו גם מעלה ואולי כוונת רבינו שזה חוזר על הרישא לחפש נקודות טובות במה שאני כן מכבד את הקב"ה ובמה שאני לא תועה. ושמעתי לבאר שהכוונה כפשוטו שבראנו לכבודו דהיינו שברא אותנו ישראל ולא גוי והבדילנו מן הטועים דהיינו הגויים והיינו כנ"ל שלא עשני גוי.

מכל זה וכיוצא בזה ראוי לו ליקח לו שמחה לשמח דעתו כנ"ל.

ועיין קיצור לק"מ אות ו. גַּם כַּמָּה פְּעָמִים צְרִיכִין לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ עַל-יְדֵי מִלֵּי דִּשְׁטוּתָא מִלֵּי דִּבְדִיחוּתָא, וּמֵרִבּוּי צָרוֹת הָאָדָם שֶׁסּוֹבֵל כָּל אֶחָד בְּגוּף וָנֶפֶשׁ וּמָמוֹן, עַל כֵּן עַל-פִּי רֹב אֵין יְכוֹלִין לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ כִּי אִם עַל-יְדֵי מִלֵּי דִּשְׁטוּתָא, לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כְּשׁוֹטֶה כְּדֵי לָבוֹא לְשִׂמְחָה שֶׁכָּל הַחִיּוּת בְּגוּף וָנֶפֶשׁ תָּלוּי בָּזֶה. העניין שצריך לצאת מהעצבות אפילו במילי דשטותא לעשות עצמו כשוטה ולעשות עניני שטות וצחוק או קפיצות ורקודים, כדי לבוא לשמחה, שהוא דבר גדול מאד, זה מבואר בסוף תורה מח תנינא ובתורה כד תנינא. גם עיין לק"ה תפלין ו' לה/[כו]\ שבזה גונב את דעת הסט"א כי נדמה להם במעשי השטות אבל באמת כוונתו לקדושה עי"ש.

 

וזה בחי' המעשה בגמ' (שבת עז:) שרבי זירא ראה את רבי יהודה שהיה בשמחה והבין שעי"ז מוחו משוחרר כעת לענות לו על כל שאלה שישאל אותו. וכנ"ל כי בדיחא דעתי' שהוא דבר גדול דהיינו שמקשר השמחה למוחו ודעתו ואזי המוח משוחרר ויש לו ישוב הדעת כנ"ל. וגם למעלה נעשה מזה יחוד גדול ע"י בדיחא דעתי' [[כז]]/[כח]\ צ"ע אולי ע"י שמקשר מח ללב מעורר למעלה בחי' יחוד, כי ידוע שהמח בחי' דכר ולב בחי' נוקבא, ועיקר היחוד הוא להמתיק ה' גבורות של הנוקבא. וע"י שמחבר שמחת לבו למוחו מעורר יחוד עליון ונמתק הדין. אבל כאן זה הפוך כי מתחיל משמחת לב שממתיק את הדין והצמצום שבמח, דהיינו שבחי' נוקבא מסייעת לדכר לצאת מהדין, בבחי' תנו עוז לאלקים/[כט]\. ועיקר הביאור הוא על פי לק"ה אישות הנ"ל, ונראה כוונתו כי כל יחוד הוא ע"י העלאת מיין נוקבין שזה בחי' שהיא מתקשטת לפניו במעשים טובים של בניה לעורר רצונו ליחוד, וכן כשמעלה ניצוצות קדושים מעמקי הקליפות מתקשטת בהם לעורר יחוד כנ"ל, וע"י שיוצא מעצבות לשמחה מעלה ניצוצות קדושים שהיו בקליפת העצבות ועי"ז הלב שהוא בחי' נוק מתקשט לפני המח שהוא בחי' דכר ומתעורר עי"ז בבחי' אתערותא דלתתא שמעורר למעלה יחוד קב"ה ושכינתיה :

נמצא למעשה שעיקר ההתקרבות להקב"ה הוא ע"י ישוב הדעת שהוא לעצור משטף מים רבים של הבלי עולם הזה, ולהתבונן ולכוון המעשים שיהיו לכבודו ית' ולתכלית הנצחי.

והקרקע וההכנה לזה הוא השמחה ע"כ עיין עוד בדברי רבנו בעניין השמחה, מה שמוהרנ"ת קישר לתורה שלנו בלק"ה, והן תורה כד אות ב'/[ל]\ ותורה כג תנינא/[לא]\ כיצד מהפכים את היגון ואנחה לשמחה ותורה כד תנינא/[לב]\ ומח תנינא כיצד יוצאים מהעצבות ע"י מילי דשטותא, ובלק"ה נפילת אפים ד' ה'/[לג]\ מבאר שעכשיו בגלות השמחה נפלה לקליפות ולכן א"א לצאת מעצבות אלא ע"י מילי דשטותא. וכיצד שמחים בשלא עשני גוי במעשה מצדיק שנפל לעצבות בסוף ספורי מעשיות/[לד]\ ובמציאת נקודה טובה בתורה רפב. ולפעמים המח מבולבל ולא מצליח למצא ננקודה טובה אזי יעשה עצמו שמח כמבואר בשיחות הר"ן עד/[לה]\

 


הערות לתורה י בליקוטי מוהר"ן ח"ב:

[א] תורה זו אחת משמונה התורות שאמר רבינו בסוף שנת תקסח בחזרתו מלבוב (לעמבערג) ועיין חיי מוהר"ן סימן נ'. ועיין לק"ה ר"ה הלכה ו אות ז שמתורה י' עד תורה יז היו תורה אחת אצל רבינו ולא זכינו לקבל ממנה רק פסקי פסקי ועי"ש בהמשך ההלכה הנ"ל קשר התורות האלה. (עיין לק"ה מנחה ז נג שלא עשני גוי הוא שיר פשוט בחי' י']

[ב] מתרצו – עניני

[ג] צ"ע כי בוודאי כל התאוות הן רע שמרחיק מהתכלית ומדוע מכנה אותן הנכנסות לגוף שלכאורה זו רק תאוות אכילה, ואע"פ שלישוב הדעת צריך שכל ובתורה ס' אמר שתאוות ממון מאבד את השכל והוא כמו ישן אבל למעשה נראה שתאוות ניאוף ותאוות ממון הרבה יותר מפריעות, כי ניאוף הוא פגם הברית שממש פוגם בחיבור והברית והקשר עם הקב"ה, וכל שכן תאוות ממון שתופס את המח לגמרי בלא רגע פנוי לחשוב על דבר אחר בבחי' כסף תועפות לך, שמוחו עף כל הזמן לחפש עצות כיצד לעשות עוד ממון.

ונ"ל לחלק את הארבע תאוות לשתים הקשורות לגוף שהן אכילה וניאוף שתיהן נקראות לחם כמ"ש שיוסף אמר לאשת פוטיפר (בראשית לט ו') כי אם את הלחם אשר הוא אוכל. ושתים חוץ לגוף הן כבוד וממון.

ואולי רמז לאכילה ופירש כבוד כי אכילה וכבוד עיין תורה סז שהם עניין אחד ועיקר פגם תאוות אכילה הוא בכבוד. גם עיין תורה א' תנינא אות י' שאחרי שתיקן ג' תאוות צריך גם לתקן ג' מדות ומבואר שם שהם זה כנגד זה ותאוות אכילה כנגד בז לכל אדם, ומבואר שם כי אכילה הוא פגם הכבוד ואע"פ שתיקן מפסידי היראה בביטול תאוות אכילה אבל עדיין יש לו פגם הכבוד במה שבז לכל אדם.

[ד] אע"פ שנקט רק תאוות ולא מדות רעות מסתמא על הכל צריך ישוב הדעת לתקנן אבל גאווה היא כלולה בכבוד.

[ה] מתרצו – ואז

[ו] מרה שחורה הוא כנוי לעצבות כי המחקרים הקדמונים סברו שהעצבות באה מהתגברות המרה השחורה בגוף עין תורה נא – מרה שחורה היא הטחול. וכן איתא בזוהר וכן במחקרים הנ"ל, וצ"ע כי ידוע שרצי המלך הקדמונים היו נוטלים מהם את הטחול ובשר כפות הרגלין כדי שיוכלו לרוץ מהר ובכל מקום כמבואר בגמ' ע"ז מד. שלאדניה בן חגית ודוד היו רצים נטולי טחול ובשר כפות רגלים עי"ש פרש"י. ולא מסתבר שעי"ז היו בשמחה תמיד. ובאמת ראיתי להפך בספר נפוצות יהודה מוסקט דרוש ט' (דף כד: במהדו' תרלא) שהטחול מנקה את הגוף מהמרה השחורה לכן כשהטחול בריא וגדול אזי האדם שמח ולהפך הוא עצב כיון שהדם נשאר עכור עי"ש שכתב שרואים זאת בחוש.

לפי המחקרים הקדמונים יש באדם ארבע מרות – אדומה היא הדם שבכבד, לבנה היא לחות המח והריאה והם כמו שמן העולה מהריאה למח שהוא כמו פתילה שבו עולה שלהבת השכל. ירוקה נוצרת בכבד ונאגרת בכיס המרה המחובר לכבד וטעמה מר מאד ומכיס המרה יוצא לקיבה לעזר עיכול המזון לפרק שומנים, ושחורה היא הטחול. בהתגברות המרה הירוקה גורם לאדם לכעוס ובהתגברות המרה השחורה גורם לאדם כבדות ועצלות ועצבות.

לפי המחקרים של היום הטחול מנקה את הדם מהתאים המתים שבו. ואולי יש בזה רמז למרה שחורה כי שחור אדום הוא שלקה כמבואר בגמ' נדה.

עוד עיין ספר הברית – ח"ב מאמר ב' מדות טובות והרעות פ"א – אי אפשר שתפעול נפשו העליונה בגוף אלא ע"י נפשו היסודית, מזה תבין ותשכיל שנפשו השפלה היא יסוד וכסא לנפשו העליונה, הטוב שבה יסוד לטוב דנפשו העליונה, והרע שבה יסוד לרע שבנפשו העליונה, וא"כ המדות התלוים בה הם ג"כ יסוד וכסא לתרי"ג מצות התורה התלוים בנפשו העליונה, ר"ל שאי אפשר לקיים מצות התורה שבנפשו העליונה אם לא שיסלק תחלה כל מדות הרעות שבנפשו התחתונה, כי אם יהיה בו מדות האכזריות והכילות לא יוכל לקיים מצות צדקה, וכן תקיש לשאר המדות, אבל כשסלק מנפשו התחתונה תחלה כל מדות הרעות כבר נסתלק כח אדם דקליפות שבנפשו היסודית שהוא היצה"ר שבנפשו זה, והרי תיקן נפשו היסודית שהוא היסוד לנפשו העליונה ואז בנקל יוכל לקיים בנפשו העליונה כל מצות התורה התלוים בה, כי הרע ויצה"ר שבנפשו העליונה אין להם על מה שיסמכו ונתבטל על ידי זה גם אדם דקליפות שבנפשו העליונה שהוא היצה"ר שבו, וגם הרע שבנפש זה חלף הלך לו ואז בלי ספק שיוכל לקיים כל המצות בלי צער ובלי עצב רק בשמחה רבה, כי כמו שרמ"ח אברים ושס"ה גידים בגוף שרשם חומר הד' יסודות שמהטוב שבהם נוצר הגוף ומהרע שבהם ד' מרות שבגוף שהם מרה שחורה אדומה לבנה ירוקה שמהם באים תחלואי הגוף והרוצה לשמור גופו צריך להזהר מהתעוררות הד' מרות ומהתגברותם, כן כל הרוצה לשמור נפשו העליונה לקיים התרי"ג מצות התלוים בה צריך להזהר שיבטל תחלה וידחה ממנו הרע שבנפשו התחתונה שהם המדות הרעות, לפי זה שורש התורה ומצותיה הם המדות.

עוד שם פ"ב – דע ידידי שהמדות הרעות רבות הן אבל כלם מושרשים בד' מדות ראשיים שהם אבות הטומאה, ואלו הן. א) העצבות, ב) התאוה, ג) הדבורים האסורים, ד) הגאוה. ואלה הד' אבות מושרשים ברע שבד' נפשות דצח"ם הנכללים בנפש השפלה הבאים מצד הרע שבד' יסודות, כיצד הרע שבנפש הדומם מצד הרע שביסוד העפר, ממנה באה מדת העצבות, כי טבע העפר מורה על זאת, ותולדתו אחת והוא העצלות לקיים התורה והמצות מפני עצבונו על מעוט השגתו מקניני הבלי עולם הזה, או על הצער הבא עליו ואינו שמח בחלקו.

[ז] עיין פרי צדיק לר' צדוק מלובלין – וטחול ידוע מאמר חז"ל (ברכות ס"א) טחול שוחק, ובזוהר הקדוש מוכח שמהטחול נולד עצבות באדם, אמנם כי שניהם אמת, כי בזה לעומת זה בענין שחוק הכסיל היינו השמחה של הוללות נולד ממנה עצבות ומרה שחורה, כענין אמרם ז"ל על שמחת היין שמביא יללה והעצבות … (ראש חודש סיון א)

ועיין בספר הכוזרי – וטחול שוחק בעבור שבכח הטבעי מנקה הדם והמרה השחורה מהעכירות והעובי, ובהנקותם תהיה השמחה והשחוק… (מאמר ד כה)

[ח] ליקוטי הלכות פריה ורביה ואישות הלכה ג אות יג – עַל יְדֵי פְּגַם הַבְּרִית נוֹפְלִים, חַס וְשָׁלוֹם, לִבְחִינַת יָגוֹן וַאֲנָחָה, כִּי יָגוֹן וַאֲנָחָה הֵם סָמֶךְ מֵם וְלִילִית, כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא בַּכַּוָּנוֹת, "הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ וְכוּ'", שֶׁהֵם עוֹשְׁקִין אֶת הַטִּפּוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, וְעִקַּר עֲלִיּוֹתָם עַל יְדֵי שִמְחָה כְּשֶׁמִּתְגַּבֵּר אִישׁ הַיִּשְרְאֵלִי אַף עַל פִּי שֶׁעָשָה מַה שֶּׁעָשָה וּמְשַמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּהַנְּקֻדָּה טוֹבָה שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן, וּמְהַפֵּךְ כָּל הַיָּגוֹן וַאֲנָחָה לְשִמְחָה שֶׁאוֹמֵר, אַדְּרַבָּא, זֶהוּ עִקַּר שִמְחָתִי וְחֶדְוָתִי שֶׁמְּרֻחָק כָּזֶה שֶׁעָשָה מַעֲשִים כָּאֵלֶּה זוֹכֶה אַף עַל פִּי כֵן לוֹמַר בְּכָל יוֹם פַּעֲמַיִם שְׁמַע יִשְרָאֵל וְכוּ', וְאִם לֹא הָיִיתִי זוֹכֶה אֶלָּא לָזֶה לְבַד גַּם כֵּן רָאוּי לִי לִשְמֹחַ כָּל יְמֵי חַיָּי, מִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁאֲנִי זוֹכֶה עוֹד לְכַמָּה וְכַמָּה מִצְווֹת צִיצִית וּתְפִלִּין וּשְׁאָר מִצְווֹת שֶׁאֲפִלּוּ הַפְּחוּתִים שֶׁבְּיִשְרָאֵל מְקַיְּמִין בְּכָל יוֹם, וְאִם אֲנִי עֲדַיִן רָחוֹק מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וַעֲדַיִן לֹא יָצָאתִי מֵחֹל אֶל הַקֹּדֶשׁ אֲפִלּוּ כְּחוּט הַשַּעֲרָה, אַדְּרַבָּא, זֶהוּ עִקַּר שִמְחָתִי בְּיוֹתֵר שֶׁאַף עַל פִּי כֵן אֲנִי בִּכְלַל יִשְרָאֵל וְאוֹכֵל מַצָּה בְּפֶסַח וּמִתְעַנֶּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְיוֹשֵׁב בְּסֻכָּה וְכוּ', וְכָל מַה שֶּׁהַבַּעַל דָּבָר וְכַת דִּילֵיהּ מַכְנִיס בּוֹ עַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, הוּא שָמֵחַ בְּיוֹתֵר, כִּי, אַדְּרַבָּא, זֶהוּ עִקַּר שִמְחָתִי שֶׁמְּרֻחָק כָּמוֹנִי יִזְכֶּה לִגַּע בִּדְבָרִים קְדוֹשִׁים וְנוֹרָאִים כָּאֵלֶּה, וְכָל מַה שֶּׁאֲנִי רָחוֹק בְּיוֹתֵר שִמְחָתִי גְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר, שֶׁגַּם אֲנִי זוֹכֶה לִדְבָרִים קְדוֹשִׁים וְנוֹרָאִים כָּאֵלֶּה צִיצִית וּתְפִלִּין וְשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב וְכוּ' וְכוּ', כִּי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֹחַ כָּל שֶׁהוּא וְיֵשׁ לוֹ אֱמוּנָה שְׁלֵמָה בַּה' וּבְתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, יָכוֹל לְהִתְנוֹצֵץ לוֹ מֵרָחוֹק גֹּדֶל מַעֲלַת יִקְרַת קְדֻשַּׁת כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה שֶׁאָנוּ זוֹכִין לְקַיֵּם בְּכָל יוֹם, אֲפִלּוּ הַפָּחוּת שֶׁבַּפְּחוּתִים, וּבִפְרָט מַה שֶּׁאָנוּ זוֹכִין לְיַחֵד שְׁמוֹ בְּכָל יוֹם פַּעֲמַיִם, שֶׁזֶּהוּ עִקַּר הַכֹּל, שֶׁאָנוּ זוֹכִין לְהַאֲמִין בַּה' אֱלֹקִים אֱמֶת יָחִיד קַדְמוֹן בּוֹרֵא כָּל עוֹלָמִים אֶחָד יָחִיד וּמְיֻחָד לְעֵלָּא מִן כֻּלָּא וְלֵית לְעֵלָּא מִינֵּיהּ, בָּרוּךְ הוּא וּמְבֹרָךְ שְׁמוֹ תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד, וּלְמִי שֶׁזּוֹכֶה לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ וְלִשְמֹחַ בַּשִּמְחָה הַזֹּאת, בְּוַדַּאי יִזְכֶּה לְכָל טוּב וְיִמָּחֲלוּ לוֹ כָּל עֲווֹנוֹתָיו, כִּי זֶהוּ בְּחִינַת שֶׁמְּהַפֵּךְ הַיָּגוֹן וַאֲנָחָה לְשִמְחָה כַּנַּ"ל, שֶׁזֶּהוּ עִקַּר שְׁלֵמוּת הַשִּמְחָה וְעַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶה יִחוּד גָּדוֹל לְמַעְלָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁנַּעֲשֶה יִחוּד גָּדוֹל לְמַעְלָה עַל יְדֵי בְּדִיחָא דַּעְתֵּיהּ, עַל יְדֵי שֶׁאִישׁ הַיִּשְרְאֵלִי מְשַמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ וּמְשַׁבֵּר הָעַצְבוּת וּמְהַפְּכוֹ לְשִמְחָה, וְעַל יְדֵי זֶה מְבָרְרִין וּמַעֲלִין כָּל הַנִּיצוֹצוֹת מֵעִמְקֵי הַקְּלִפּוֹת שֶׁנָּפְלוּ לְשָׁם עַל יְדֵי פְּגַם הַבְּרִית, כִּי עִקַּר נְפִילָתָם הוּא לִבְחִינַת יָגוֹן וַאֲנָחָה כַּנַּ"ל. וּכְשֶׁזּוֹכֶה לַהֲפֹךְ הַיָּגוֹן וַאֲנָחָה לְשִמְחָה, עַל יְדֵי זֶה מַעֲלֶה כָּל הַנְּפָשׁוֹת וְהַנִּיצוֹצוֹת שֶׁנִּדְּחוּ לְשָׁם וּמַחֲזִירָם לְתוֹךְ הַקְּדֻשָּׁה, שֶׁהוּא הַשִּמְחָה כַּנַּ"ל:

[ט] שער הגלגולים הקדמה כז – גם דע, כי האיש הזה מחדש שבא עתה בגלגול בפעם א', יש לו טורח גדול להכניע יצרו, אע"פ שנשמתו תהיה גבוהה מאד, לפי שזה הוא התחלת הזדככו מן הקליפות, כי אפילו בהיותו בבחי' צלם, היה מעורב בקליפתו כנז'. גם לטעם הנזכר, מוכרח הוא שהאיש הזה יהיה עצב מאד כל ימיו, ודואג בקרבו תמיד ללא סבה, אבל הסבה האמיתית הוא, כי הקליפות מהם המשכת העצבון כנודע.

[י] עיין קיצור לק"מ השלם מאות ד' ובהגה שם ובתורה מח תנינא

[יא] מתרצו – השמחה

[יב] עיין פרדס רמונים (לרמ"ק) שער הכנויים שער כג פרק כא – שמחה היא הבינה וכל השמחות נשפעות ממנה והיא מדה הצריכה שמחה כמבואר בדברי הרשב"י ע"ה בזוהר שיר השירים שפי' בשער מהות וההנהגה פרק י'. וכן בזהר פ' ויקרא (דט"ו ע"ב) (וז"ל דהא) אימא בחדוותא שלימתא יתבא. דכתיב אם הבנים שמחה עכ"ל. ויש שפי' במלכות וכן נתבאר בזוהר פ' ויקרא (ד"ח ע"ב) וז"ל ואית דמתני הכי שמחה דא כנסת ישראל עכ"ל. ואפשר לומר שכאשר מקבלת השמחה מלמעלה ר"ל מבינה נקראת שמחה (וע' בזהר במדבר דף קי"ח ע"א אמתי נקרא המלכות שמחה):

[יג] צ"ע מדוע נקרא עולם?  ונראה כי השמחה היא הארת מוחין מעולם הבינה העליונה כנ"ל הערה קודמת (אולי יותר מדוייק מתבונה שהיא חיצוניות הבינה כפי שיתבאר בע"ח) שהוא עולם החירות עולם התשובה ונקרא יובל החמישים שנה שאז חוזר הכלל שרשו השדות ובתי ערי חומה למרא קמא והעבדית משתחררים. נמצא הוא עולם החירות שממנו מאירה השמחה שהיא אור מקיף גבוה מאד שעל כן אין לו הבנה במהלכי שכל אלא בהרגשת הלב.

עץ חיים – שער טו פרק ה – וגם לסיבה זאת נקראת זאת תבונה ראשונה עה"ב והטעם כי הנקבות נקראות עולם כמ"ש בזוהר ויחי על פסוק מן העולם ועד העולם וזה התבונה נקרא עולם הבא עלמא דאתי לפי שהיא יורדת למטה ומתגלית תמיד אבל בינה עליונה נשארת למעלה ואינה יורדת לכן בינה נקראת לע"ל כי המוחין עליונים דז"א המלובשים בנה"י דבינה עליונה הם עתידין לבא אח"כ כאשר יתגדל מעלתו ויהיה לו מוחין עליונים יותר מן בינה ולא מן התבונה ואז יהיה לע"ל אבל מוחין דנצח הוד יסוד דתבונה הם נמשכין בו תמיד ולעולם הם נמשכין ובאין וזהו פי' עולם הבא עלמא דאתי כי תמיד נמשך ובא וזהו ההפרש שיש בין עולם הבא ובין לעתיד לבא כי זהו בתבונה וזהו בבינה בבחי' הנצח הוד יסוד שבהם הנעשין מוחין דז"א. וזהו מ"ש בס' הבהיר ששאלו התלמידים לר' רחומאי מהו עולם הבא א"ל עולם שכבר בא והדבר מובן עם הנ"ל שכתבתי:

[יד] עיין פרי עץ חיים – שער חג המצות – פרק ז – אבל הלילה הזה כולנו מסובין, מצד האצילות הרמוז בשם קס"א, חכמה שבבינה, שהוא אהיה, ושם חירות שבבינה, שהוא אהיה דיודין, עולם חירות.

[טו] ישעיה נה (יב) כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף:

רש"י (יב) כי בשמחה תצאו – מן הגלות. ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה – שיתנו לכם פריים וצמחם ויהנו (ירוננו) יושביה':

מצודות דוד – (יב) כי בשמחה תצאו – וזהו ההבטחה אשר תצאו מן הגולה בשמחה ותובלון לארצכם בשלום. יפצחו וכו' – היא ענין מליצה כי כשהאדם בשמחה דומה לו שכל העולם שמח עמו. ימחאו כף – יכו בכפיהם לשמוח וגם זה ענין מליצה:

מצודות ציון – (יב) תובלון – ענין הבאה כמו יובל שי (ישעיהו יח). יפצחו – ענין פתיחת הפה בהרמת קול כמו פצחו הרים רנה (ישעיהו מד). ימחאו – ענין הכאה כף אל כף דרך שמחה כמו מחאך יד (ישעיהו ז).

[טז] גלות גשמית היא שאינו במקומו ואע"פ שאינו כלוא שם אלא מהלך חפשי אבל כיון שאינו במקומו נקרא גלות. אבל גלות רוחנית היא שמחשבתו אינה פנים בפנים עם הקב"ה בגלל פניות הלב וזה כאילו שלבו קשור ולא יכול להפנות מחשבות לבו כרצונו רק אליו ית'.

[יז] חיי מוהר"ן עבודת השם תקצג  עי"ש שהיא שיחה ארוכה יותר ומדבר שם על הסתירה שמצד אחד צריך שלא לוותר להשי"ת ולרצות ליותר קדושה ועבו"ה ואעפ"כ לא ליפול לעצבות ממה שלא זוכה למה שרוצה ומאידך אע"פ שמשמח עצמו כפי צווי רבינו שלא יפסיק בגלל ה שלא לוותר להקב"ה לפעול אצלו לעוד ישועות ומדרגות. וְעַל-פִּי רב צְרִיכִין לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּמִלֵּי דִשְׁטוּתָא, לַעֲשׂוֹת עִנְיְנֵי צְחוֹק וּמִלְּתָא דִבְדִיחוּתָא כְּדֵי לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בַּמֶּה דְּאֶפְשָׁר. וְעַל-פִּי רב אִי אֶפְשָׁר לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ כִּי-אִם עַל-יְדֵי-זֶה, כִּי הַמָּרָה-שְׁחוֹרָה וְהָעַצְבוּת מִתְגַּבֵּר עַל הָאָדָם יוֹתֵר מִן הַכּל, וְקָשֶׁה לְשַׁבְּרָהּ יוֹתֵר מִכָּל הַמִּדּוֹת, וּמַזֶּקֶת לְהָאָדָם מְאד יוֹתֵר מֵהַכּל. וְכָל עִקַּר הִתְרַחֲקוּת כָּל אָדָם מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הִיא רַק מֵחֲמַת עַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, עַל-כֵּן צְרִיכִין לִרְאוֹת לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכָל הַכּחוֹת בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר אֲפִלּוּ בְּעֵת שֶׁצַּר לְהָאָדָם וְדָחוּק לוֹ מְאד בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת.

[יח] ירמיה מח (יא) שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֶל שְׁמָרָיו וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בֹּו וְרֵיחֹו לֹא נָמָר:

[יט] נוסף בתקפא

[כ] ועיין תורה מח תנינא – כל תנועה ותנועה שהוא מנתק עצמו מעט מעט מן גשמיותו ופונה להשם יתברך היא גדולה ויקרה מאד מאד, ואפלו נקדה קטנה מאד, שהוא נעתק מגשמיותו אליו יתברך, הוא רץ בזה כמה וכמה אלפים פרסאות בעולמות עליונים, כאשר תבין היטב מן המעשה של הצדיק שהתגבר עליו מאד העצבות וכו', כמובא אצלנו. ועל זה ישמח מאד ויחזק עצמו בשמחה תמיד, כי עצבות מזיק מאד מאד. ודע, שתכף כשאדם רוצה לכנס בעבודתו יתברך, אזי תכף היא עברה גדולה כשיש לו עצבות, חס ושלום, כי 'עצבות היא סטרא אחרא (זהר נח דף עא), והשם יתברך שונא אותה':

והעקר להיות בשמחה תמיד. וישמח עצמו בכל מה שיוכל, ואפלו על ידי מלי דשטותא, לעשות עצמו כשוטה ולעשות עניני שטות וצחוק או קפיצות ורקודים, כדי לבוא לשמחה, שהוא דבר גדול מאד:

[כא] לשון ברכת השחר. עיין ליקוטי עצות ערך שמחה אות כט שהוסיף כאן ביאור. עיין חיי מוהר"ן סימן סה. ועיין פרי צדיק לר' צדוק הכהן חג שבועות אות יג מש"כ על הבערדיטשובער שם. ועיין מכתבי מוהרנ"ת סימן יז וכה ולק"ה ברכת הודאה ו' לח וברכת השחר ג' י'

[כב] ליקוטי הלכות ברכת הודאה הלכה ו סוף אות ט'- וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּמִּדְרָשׁ הַנַּ"ל לֹא נִבְרָא הָאָדָם אֶלָּא לְעָמָל, אִם זָכָה הוּא עָמֵל בַּתּוֹרָה וְאִם לֹא זָכָה הוּא עָמֵל בָּאָרֶץ אַשְׁרָיו לְאָדָם שֶׁהוּא עָמֵל בַּתּוֹרָה. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בִּגְמָרָא (סַנְהֶדְרִין צט) כּוּלְהוּ גּוּפֵי דְּרוּפְתְּקֵי נִינְהוּ טוּבֵיהּ לִדְזָכִי וַהֲוֵי דְּרוּפְתְּקֵי דְּאוֹרַיְתָא. אֲבָל אֵיךְ זוֹכִין לָזֶה כִּי הַבַּעַל דָּבָר וְחֵילוֹתָיו מִתְגַּבְּרִין וּמִתְפַּשְּׁטִין כָּל כָּךְ עַל כָּל אָדָם וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ לָשוּם לֵב לָזֶה. וְהַכֹּל מֵרִבּוּי הַצָּרוֹת שֶׁל זֶה הָעוֹלָם שֶׁעַל יְדֵי זֶה מִתְגַּבֵּר הַמָּרָה שְׁחוֹרָה וְהָעַצְבוּת שֶׁעַל יְדֵי זֶה אֵין יְכוֹלִין לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ מַה הוּא עוֹשֶה בְּזֶה הָעוֹלָם וְכוּ'. (וּכְמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּסִימָן יוּד בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא). וְעַל כֵּן צְרִיכִין לְהִתְגַּבֵּר מְאֹד מְאֹד לְהַמְשִׁיךְ שִמְחָה עַל עַצְמוֹ עַל יְדֵי שֶׁיִּסְתַּכֵּל עַל הַסּוֹף שֶׁהוּא תַּכְלִית הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהוּא בְּחִינַת שַׁבָּת שֶׁאָז יִתְהַפֵּךְ הַכֹּל לְטוֹבָה, כִּי אֲפִלּוּ הַפָּחוּת שֶׁבְּיִשְרָאֵל וְהַגָּרוּעַ שֶׁבַּגְּרוּעִים אֵין שִׁעוּר לְכָל נְעִימוּת הַטּוֹב הַנִּפְלָא שֶׁיִּזְכֶּה אָז, וּכְמוֹ שֶׁחִזְּקוּ אוֹתָנוּ הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת בְּכַמָּה לְשׁוֹנוֹת בְּעִנְיָן זֶה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּיּוֹם הַהוּא יְבֻקַּשׁ עֲוֹן יִשְרָאֵל וְאֵינֶנּוּ, כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא בְּסִימָן כב שֶׁיְּבַקְּשׁוּ וִיחַפְּשוּ עֲווֹנוֹת יִשְרָאֵל וְכוּ' כִּי יִתְהַפְּכוּ לִזְכֻיּוֹת. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב עַל פָּסוּק נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ וְכֵן בִּפְסוּקִים הַרְבֵּה. וְעַל יְדֵי זֶה יוּכַל לְשַמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ גַּם עַתָּה בְּכָל מַה שֶּׁעוֹבֵר עָלָיו בִּבְחִינַת שָשוֹן וְשִמְחָה יַשִּיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּסִימָן כג בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא. שֶׁצְּרִיכִין לַחֲטֹף הַיָּגוֹן וַאֲנָחָה לְהָפְכוֹ לְשִמְחָה וְכוּ':

[כג] לשון פסוקי ובא לציון שאומרים בשחרית אחרי תחנון.  ועיין חיי מוהר"ן סימן נ' ומכתבי מוהרנ"ת סימנים –שמה שצו תיב תכא תכב ולק"ה פריקה וטעינה ד' סוף אות יז. ואות כ'.

[כד] עיין לעיל בשיחות מה שרבינו אמר אז הובא בחיי מוהר"ן סימן נ' "תועים" שנים, הרחוקים מהתורה ומצוות, והרחוקים מהצדיק – וזה לשונו שם – בְּעֵת שֶׁאָמַר עִנְיָן הַנַּ"ל אָז דִּבֵּר הַרְבֵּה מִשִּמְחָה, וְחִזֵּק אוֹתָנוּ וְזֵרַז אוֹתָנוּ מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִֹמְחָה תָּמִיד. כִּי בְּאוֹתָן הָעִתִּים שֶׁהָיָה בָּעֵת שֶׁבָּא מִלֶּמְבֶּרְגְּ אָז דִּבֵּר עִמָּנוּ הַרְבֵּה מְאֹד מֵעִנְיַן הִתְחַזְּקוּת לִהְיוֹת בְּשִֹמְחָה תָּמִיד. וְאָמַר אָז לָנוּ שֶׁרָאוּי לָנוּ לִשְֹמֹחַ מְאֹד מַה שֶּׁנִּצַּלְנוּ בְּרַחֲמָיו מִלִּהְיוֹת מִתְנַגְּדִים עָלָיו. וְאָמַר אָז בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן בָּרוּךְ אֱלֹקֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ וְהִבְדִּילָנוּ מִן הַתּוֹעִים מִשְּׁנֵי תּוֹעִים הַיְנוּ מֵהַתּוֹעִים לְגַמְרֵי מֵהַתּוֹרָה שֶׁהֵם הָעַכּוּ"ם וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים וְגַם נִצַּלְנוּ מֵהַתּוֹעִים הַמִּתְנַגְּדִים הַחוֹלְקִים עָלָיו שֶׁאָבְדוּ מַה שֶּׁאָבְדוּ בְּלִי שִׁעוּר וְעֵרֶךְ וּמִסְפָּר:

וְאָמַר הֲלֹא אַתֶּם בְּוַדַּאי הֱיִיתֶם מִתְנַגְּדִים גְּדוֹלִים לוּלֵא חֲסָדָיו וְרַחֲמָיו הַמְרֻבִּים אֲשֶׁר נִצַּלְנוּ מִפַּח יוֹקְשִׁים מִכַּת הַמִּתְנַגְּדִים אֲשֶׁר אִם הָיִינוּ שׁוֹמְעִין לָהֶם חַס וְשָׁלוֹם הָיָה נֶאֱבָד תִּקְוָתֵנוּ חָלִילָה וְכוּ'. עָנָה וְאָמַר כְּמַתְמִיהַּ וְאָמַר, עָלַי הֱיִיתֶם חוֹלְקִים, וְאָמַר בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן, "אוֹף מִיר וָואלְט אִיהר גִיקְרִיגְט":

[כה] עיין לקמן ועיין קיצור לק"מ אות ה. …וְעַל כָּל פָּנִים יֵשׁ לוֹ לִשְׂמֹחַ בַּמֶּה שֶׁזָּכָה לִהְיוֹת מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא עָשָׂהוּ גּוֹי, וְזֹאת הַשִׂמְחָה הִיא בְּוַדַּאי שִׂמְחָה נִפְלָאָה בְּלִי שִׁעוּר וְאֵין בָּהּ שׁוּם בִּלְבּוּל מֵאַחַר שֶׁהוּא מַעֲשֵׂה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ. כִּי בְּכָל הַדְּבָרִים יָכוֹל הַבַּעַל דָּבָר לְעָרֵב בָּהֶם עַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה אֲבָל בְּשִׂמְחָה הַזֹּאת שֶׁלֹּא עָשָׂהוּ גּוֹי, בָּזֶה אֵין שׁוּם בִּלְבּוּל מֵאַחַר שֶׁהוּא מַעֲשֵׂה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ. כִּי עַל כָּל פָּנִים אֵיךְ שֶׁהוּא זֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁזָּכָה לִהְיוֹת מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל וְלֹא נִבְרָא גּוֹי הוּא שִׂמְחָה גְּדוֹלָה עַד אֵין סוֹף, וְרָאוּי לָאָדָם לִשְׂמֹחַ בָּזֶה כָּל יָמָיו תָּמִיד בְּכָל מַה שֶּׁיַּעֲבֹר עָלָיו, וְיִהְיֶה רָגִיל לוֹמַר בְּפִיו וּבְלִבּוֹ בְּשִׂמְחָה בָּרוּךְ אֱלֹקֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ וְהִבְדִּילָנוּ מִן הַתּוֹעִים וְנָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת כוּ' וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְקֵרְבָנוּ לַעֲבוֹדָתוֹ וְנִקְרָא שְׁמוֹ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ עָלֵינוּ כוּ': (לקוטי עצות ערך שמחה אות כט)

[כו] לק"ה תפלין ו' לה – שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת וַיִּבְרַח יַעֲקֹב וְכוּ' וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי, שֶׁהֵם הַמַּחֲשָׁבוֹת רָעוֹת עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בּוֹרֵחַ הוּא שֶׁאֵינוֹ מַגִּיד לָהֶם שֶׁבּוֹרֵחַ מֵהֶם רַק בּוֹרֵחַ לְתוּמוֹ לְדַרְכּוֹ וְעַל-יְדֵי זֶה דַּיְקָא נִצּוֹל מֵהֶם גַּם וַיִּגְנֹב וְכוּ' מְרֻמָּז שֶׁלִּפְעָמִים מִתְגַּבְּרִים הַהִרְהוּרִים וְהַמַּחֲשָׁבוֹת כָּל כַּךְ עַד שֶׁקָּשֶׁה לִבְרֹחַ מֵהֶם לְתוֹךְ תּוֹרָה וּתְפִלָּה וּדְבָרִים שֶׁבִּקְדֻּשָּׁה בְּשׁוּם אֹפֶן וְהַהֶכְרֵחַ לַעֲסֹק בְּמִילֵי דִּשְׁטוּתָא בְּעִנְיְנֵי צְחוֹק וְכַיּוֹצֵא כְּדֵי לְפַקֵּחַ דַּעְתּוֹ לְפִי שָׁעָה עַד יַעֲבֹר זַעַם הַשֶּׁטֶף שֶׁל הַמַּחֲשָׁבוֹת, כִּי אֵין הַיֵּצֶר הָרָע מָצוּי אֶלָּא לְשַׁעְתּוֹ, וַאֲזַי אֵין הַסִּטְרָא אַחֲרָא מֵבִינָה כְּלָל, שֶׁהוּא בּוֹרֵחַ מֵהֶם מֵאַחַר שֶׁעוֹסֵק בְּמִילֵי דִּשְׁטוּתָא וְזֶהוּ בְּחִינַת וַיִּגְנֹב וְכוּ' עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ וְכוּ'.

[כז] עיין לק"ה פו"ר ואישות ג' יג

[כח] עיין לק"ה פו"ר ואישות ג' יג -כִּי זֶהוּ בְּחִינַת שֶׁמְּהַפֵּךְ הַיָּגוֹן וַאֲנָחָה לְשִמְחָה כַּנַּ"ל, שֶׁזֶּהוּ עִקַּר שְׁלֵמוּת הַשִּמְחָה וְעַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶה יִחוּד גָּדוֹל לְמַעְלָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁנַּעֲשֶה יִחוּד גָּדוֹל לְמַעְלָה עַל יְדֵי בְּדִיחָא דַּעְתֵּיהּ, עַל יְדֵי שֶׁאִישׁ הַיִּשְרְאֵלִי מְשַמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ וּמְשַׁבֵּר הָעַצְבוּת וּמְהַפְּכוֹ לְשִמְחָה, וְעַל יְדֵי זֶה מְבָרְרִין וּמַעֲלִין כָּל הַנִּיצוֹצוֹת מֵעִמְקֵי הַקְּלִפּוֹת שֶׁנָּפְלוּ לְשָׁם עַל יְדֵי פְּגַם הַבְּרִית, כִּי עִקַּר נְפִילָתָם הוּא לִבְחִינַת יָגוֹן וַאֲנָחָה כַּנַּ"ל. וּכְשֶׁזּוֹכֶה לַהֲפֹךְ הַיָּגוֹן וַאֲנָחָה לְשִמְחָה, עַל יְדֵי זֶה מַעֲלֶה כָּל הַנְּפָשׁוֹת וְהַנִּיצוֹצוֹת שֶׁנִּדְּחוּ לְשָׁם וּמַחֲזִירָם לְתוֹךְ הַקְּדֻשָּׁה, שֶׁהוּא הַשִּמְחָה כַּנַּ"ל:

[כט] עיין כעין זה בתורה כב אות ה' – …וּכְשֶׁהַגּוּף הוּא בִּבְחִינָה זוֹ, הִיא טוֹבָה לְהַנְּשָׁמָה, שֶׁלִּפְעָמִים נוֹפֶלֶת מִמַּדְרֵגָתָהּ. וּכְשֶׁהַגּוּף צַח וָאוֹר, תּוּכַל הַנְּשָׁמָה לְהִתְרוֹמֵם וְלַחֲזֹר לְמַדְרֵגָתָהּ עַל יְדֵי הַגּוּף,

[ל] תורה כד אות [ב] וְדַע שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִֹּיג אוֹתוֹ אֲפִלּוּ בִּבְחִינַת מְטֵי וְלָא מְטֵי. אֶלָּא עַל יְדֵי עֲשִֹיַּת הַמִּצְווֹת בְּשִֹמְחָה. כִּי עַל יְדֵי שִֹמְחַת הַמִּצְוָה, נִשְׁלָם הַקְּדֻשָּׁה. וּמַעֲלָה הַחִיּוּת וְהַקְּדֻשָּׁה שֶׁבַּקְּלִיפּוֹת, בִּבְחִינַת אַחַד עָשָֹר סַמָּנֵי הַקְּטֹרֶת. כִּי הַקְּלִפּוֹת הֵם בְּחִינַת מוֹתָרוֹת, וְהֵם בְּחִינַת עַצְבוּת, בִּבְחִינַת (מִשְׁלֵי י"ד):  'בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר'. וְהֵם תָּקְפָּא דְּדִינָא, בִּבְחִינַת (בְּרֵאשִׁית ו): "וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ". וְעִקַּר הַשִֹּמְחָה הִיא בַּלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ד): "נָתַתָּה שִֹמְחָה בְלִבִּי". וְגָלוּת הַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת לֵב שֶׁהוּא שִֹמְחָתָן שֶׁל יִשְֹרָאֵל, עִקַּר גָּלוּתָהּ כְּשֶׁעַצְבוּת שֶׁהֵם הַקְּלִפּוֹת גּוֹבְרִים עָלֶיהָ, בִּבְחִינַת: "וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ". וְזֶה הוּא כְּשֶׁיֵּצְאוּ יִשְֹרָאֵל מֵהַגָּלוּת, כְּתִיב (יְשַׁעְיָה נ"ה): "כִּי בְּשִֹמְחָה תֵצֵאוּ". וּבִשְׁבִיל זֶה, שֶׁעַל יְדֵי הַקְּטֹרֶת מַעֲלִין מֵהַקְּלִפּוֹת חִיּוּתָם, כְּתִיב בָּהֶם (מִשְׁלֵי כ"ז): 'קְטֹרֶת יְשַֹמַּח לֵב'. נִמְצָא כְּשֶׁעוֹשֶֹה הַמִּצְוָה בְּשִֹמְחָה, אֲזַי מַעֲלֶה הַשְּׁכִינָה, שֶׁהִיא הַמִּצְוָה, שֶׁהִיא שִֹמְחַת הַלֵּב, מִבֵּין הַקְּלִפּוֹת. וְזֶהוּ בְּחִינַת מַלְכוּת דַּעֲשִֹיָּה הָעוֹלָה מִן הַקְּלִפּוֹת:

[לא] תורה כג תנינא– בְּעִנְיַן הַשִֹּמְחָה. עַל פִּי מָשָׁל, שֶׁלִּפְעָמִים כְּשֶׁבְּנֵי אָדָם שְֹמֵחִים וּמְרַקְּדִים, אֲזַי חוֹטְפִים אִישׁ אֶחָד מִבַּחוּץ, שֶׁהוּא בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחֹרָה, וּמַכְנִיסִים אוֹתוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ לְתוֹךְ מְחוֹל הַמְרַקְּדִים, וּמַכְרִיחִים אוֹתוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ שֶׁיִּהְיֶה שָֹמֵחַ עִמָּהֶם גַם כֵּן, כֵּן יֵשׁ בְּעִנְיַן הַשִֹּמְחָה. כִּי כְּשֶׁאָדָם שָֹמֵחַ, אֲזַי הַמָּרָה שְׁחֹרָה וְיִסּוּרִים נִסְתַּלְּקִים מִן הַצַּד. אֲבָל מַעְלָה יְתֵרָה לְהִתְאַמֵּץ לִרְדֹּף אַחַר הַמָּרָה שְׁחֹרָה דַּוְקָא, לְהַכְנִיס אוֹתָהּ גַם כֵּן בְּתוֹךְ הַשִֹּמְחָה, בְּאֹפֶן שֶׁהַמָּרָה שְׁחוֹרָה בְּעַצְמָהּ תִּתְהַפֵּךְ לְשִֹמְחָה. שֶׁיְּהַפֵּךְ הַמָּרָה שְׁחֹרָה וְכָל הַיִּסּוּרִין לְשִֹמְחָה, כְּדֶרֶךְ הַבָּא לְתוֹךְ הַשִֹּמְחָה, שֶׁאָז מִגֹּדֶל הַשִֹּמְחָה וְהַחֶדְוָה מְהַפֵּךְ כָּל הַדְּאָגוֹת וְהָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחֹרָה שֶׁלּוֹ לְשִֹמְחָה. נִמְצָא שֶׁחוֹטֵף הַמָּרָה שְׁחֹרָה וּמַכְנִיס אוֹתָהּ בְּעַל כָּרְחָהּ לְתוֹךְ הַשִֹּמְחָה, כַּמָּשָׁל הַנַּ"ל:  וְזֶה בְּחִינַת (יְשְׁעַיָה ל"ה): "שָֹשֹוֹן וְשִֹמְחָה יַשִֹּיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" שֶׁהַיָּגוֹן וַאֲנָחָה בּוֹרְחִים וְנָסִים מִן הַשִֹּמְחָה, כִּי בְּעֵת הַשִֹּמְחָה דֶּרֶךְ הַיָּגוֹן וָאֲנָחָה לַעֲמֹד מִן הַצַּד כַּנַּ"ל, אֲבָל צָרִיךְ לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם דַּיְקָא, וּלְהַשִֹּיגָם וּלְהַגִּיעָם, לְהַכְנִיס אוֹתָם דַּוְקָא לְתוֹךְ הַשִֹּמְחָה כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ: "שָֹשֹוֹן וְשִֹמְחָה יַשִֹּיגוּ" וְכוּ' שֶׁהַשָֹּשֹוֹן וְשִֹמְחָה יַשִֹּיגוּ וְיִתְפְּסוּ אֶת הַיָּגוֹן וַאֲנָחָה, שֶׁהֵם נָסִים וּבוֹרְחִים מִן הַשִֹּמְחָה, לְהַכְנִיס אוֹתָם בְּעַל כָּרְחָם לְתוֹךְ הַשִֹּמְחָה כַּנַּ"ל. כִּי יֵשׁ יָגוֹן וַאֲנָחָה שֶׁהֵם הַסִּטְרָא אָחֳרָא, שֶׁאֵינָם רוֹצִים לִהְיוֹת מֶרְכָּבָה אֶל הַקְּדֻשָּׁה, וְעַל כֵּן הֵם בּוֹרְחִים מִן הַשִֹּמְחָה. עַל כֵּן צָרִיךְ לְהַכְרִיחַ אוֹתָם לְתוֹךְ הַקְּדֻשָּׁה, דְּהַיְנוּ הַשִֹּמְחָה בְּעַל כָּרְחָם, כַּנַּ"ל:

[לב] תורה כד תנינא -מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִֹמְחָה תָּמִיד, וּלְהִתְגַּבֵּר לְהַרְחִיק הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחֹרָה בְּכָל כֹּחוֹ. וְכָל הַחוֹלַאַת הַבָּאִין עַל הָאָדָם, כֻּלָּם בָּאִין רַק מִקִּלְקוּל הַשִֹּמְחָה. כִּי יֵשׁ עֲשָֹרָה מִינֵי נְגִינָה שֶׁהֵם בְּחִינַת שִֹמְחָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים צ"ב): "עֲלֵי עָשֹוֹר וְכוּ' כִּי שִֹמַּחְתַּנִי ה' בְּפָעֳלֶךָ" וְכוּ'. וְאֵלּוּ יוּד מִינֵי נְגִינָה בָּאִין בְּתוֹךְ עֲשָֹרָה מִינֵי דְּפָקִין, וְהֵם מְחַיִּין אוֹתָן (א). וְעַל כֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ קִלְקוּל וּפְגָם בְּהַשִֹּמְחָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת יוּד מִינֵי נְגִינָה, עַל יְדֵי זֶה בָּאִין חוֹלַאַת מִן הַיּוּד מִינֵי דְּפָקִין, שֶׁנִּתְקַלְקְלִין עַל יְדֵי קִלְקוּל הַיּוּד מִינֵי נְגִינָה, שֶׁהֵם הַשִֹּמְחָה כַּנַּ"ל. כִּי כָּל מִינֵי חוֹלַאַת כְּלוּלִים בְּיוּד מִינֵי דְּפָקִין, וְכֵן כָּל מִינֵי נִגּוּנִים כְּלוּלִים בְּיוּד מִינֵי נְגִינָה. וּכְּפִי קִלְקוּל הַשִֹֹּמְחָה וְהַנִּגּוּן, כֵּן בָּא חוֹלַאַת כַּנַּ"ל. וְגַם חַכְמֵי הָרוֹפְאִים הֶאֱרִיכוּ בָּזֶה, שֶׁכָּל הַחוֹלַאַת עַל יְדֵי מָרָה שְׁחֹרָה וְעַצְבוּת, וְהַשִֹֹּמְחָה הִוא רְפוּאָה גְּדוֹלָה:  וְלֶעָתִיד תִּתְגַּדֵּל הַשִֹּמְחָה מְאֹד, וְעַל כֵּן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יְרוּשַׁלְמִי סֻכָּה פֶּרֶק לוּלָב וַעֲרָבָה וּבְמִדְרָשׁ רַבָּה שְׁמִינִי פָּרָשָׁה יא): 'עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִהְיוֹת רֹאשׁ חוּלָה לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא', דְּהַיְנוּ שֶׁיַּעֲשֶֹה מָחוֹל לַצַּדִּיקִים, וְהוּא יִתְבָּרַךְ יִהְיֶה רֹאשׁ חוּלָה, כִּי שְׁכִינָה לְמַעְלָה מְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל חוֹלֶה, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (נְדָרִים מ), שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' יִסְעָדֶנוּ עַל עֶרֶשֹ דְּוָי". כִּי אֵין לְהַחוֹלֶה שׁוּם חִיּוּת, רַק הַשְּׁכִינָה מְחַיָּה אוֹתוֹ. וְלֶעָתִיד עַל יְדֵי הַשִֹּמְחָה יִתְתַּקֵּן כָּל הַחוֹלַאַת כַּנַּ"ל, וְאָז יִהְיֶה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רֹאשׁ חוּלָה, דְּהַיְנוּ רֹאשׁ הַמָּחוֹל כַּנַּ"ל, כִּי הַשִֹּמְחָה הִיא בְּחִינַת תִּקּוּן הַחוֹלֶה כַּנַּ"ל. וּבִשְׁבִיל זֶה נִקְרָאִין הַשִֹּמְחָה וְהָרִקּוּדִין חוֹוָּה כַּנַּ"ל, כִּי הֵם תִּקּוּן הַחוֹלַאַת כַּנַּ"ל:

וְהַכְּלָל, שֶׁצָּרִיךְ לְהַתְגַּבֵּר מְאֹד בְּכָל הַכֹּחוֹת, לִהְיוֹת אַךְ שָֹמֵחַ תָּמִיד. כִּי טֶבַע הָאָדָם לִמְשֹׁךְ עַצְמוֹ לְמָרָה שְׁחֹרָה וְעַצְבוּת מֵחֲמַת פִּגְעֵי וּמִקְרֵי הַזְּמַן, וְכָל אָדָם מָלֵא יִסּוּרִים, עַל כֵּן צָרִיךְ לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכֹחַ גָּדוֹל לִהְיוֹת בְּשִֹמְחָה תָּמִיד וּלְשַֹמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכָל אֲשֶׁר יוּכַל, וַאֲפִלּוּ בְּמִלֵּי דִּשְׁטוּתָא. אַף שֶׁגַּם לֵב נִשְׁבָּר הוּא טוֹב מְאֹד, עִם כָּל זֶה הוּא רַק בְּאֵיזוֹ שָׁעָה, וְרָאוּי לִקְבֹּעַ לוֹ אֵיזֶה שָׁעָה בַּיּוֹם לְשַׁבֵּר לִבּוֹ וּלְפָרֵשׁ שִֹיחָתוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, כַּמּוּבָא אֶצְלֵנוּ, אֲבָל כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּשִֹמְחָה. כִּי מִלֵּב נִשְׁבָּר בְּקַל יְכוֹלִין לָבוֹא לְמָרָה שְׁחֹרָה, יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר יְכוֹלִין לִכָּשֵׁל עַל יְדֵי שִֹמְחָה, חַס וְשָׁלוֹם, לָבוֹא לְאֵיזֶה הוֹלֵלוּת, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי זֶה קָרוֹב יוֹתֵר לָבוֹא מִלֵּב נִשְׁבָּר לְמָרָה שְׁחֹרָה. עַל כֵּן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּשִֹמְחָה תָּמִיד, רַק בְּשָׁעָה מְיֻחֶדֶת יִהְיֶה לוֹ לֵב נִשְׁבָּר:

[לג] לק"ה נפילת אפים ד' אות ה – וְזֶה בְּחִינַת גֹּדֶל הַפְלָגַת הַשִּמְחָה מְאֹד מְאֹד שֶׁנּוֹהֲגִים כָּל יִשְׂרָאֵל בְּפוּרִים לְהַרְבּוֹת אָז בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד וְעוֹשִׂים אָז כָּל מִינֵי צְחוֹק וּשְׂחוֹק בִּשְׁבִיל לְהַרְבּוֹת הַשִּמְחָה, כִּי עִקַּר מִצְוַת פּוּרִים הִוא הַשִּמְחָה כַּנַּ"ל וְעַל-כֵּן עוֹשִׂים כָּל מִינֵי שְׂחוֹק וּמִילֵי דִּשְׁטוּתָא וְעוֹשִׂים אָז מַעֲשֵׂה שִׁכְרוּת וּשְׁטוּת בִּשְׁבִיל הַשִּמְחָה, כִּי אִיתָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת כַּמָּה אַזְהָרוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לְהַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד. וְאִיתָא בִּדְבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה כִּי אִם עַל -יְדֵי מִילֵי דִּשְׁטוּתָא דַּיְקָא, שֶׁעוֹשִׂין עַצְמָן כְּשׁוֹטֶה וּמְשַׂמְּחִין אֶת עַצְמָן בְּמִילֵי דִּשְׁטוּתָא, כִּי מֵחֲמַת שֶׁטֶּבַע הָאָדָם נִמְשָׁךְ אַחַר הָעַצְבוּת מְאֹד, כִּי כָּל אָדָם מָלֵא יִסּוּרִים וִיגוֹנוֹת כַּיָּדוּעַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד עַל-כֵּן צְרִיכִין לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכָל הַכֹּחוֹת לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה וְעִקַּר הַשִּמְחָה אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת כִּי אִם עַל -יְדֵי מִילֵי דִּשְׁטוּתָא, כְּמוֹ שֶׁשָּׁמַעְתִּי מִפִּיו זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁאָמַר בָּזֶה הַלָּשׁוֹן "סֶע הָאט אַ פָּנִים אָז מֶע קֶען מֶער נִיט פְרֵיילִיךְ זַיין נָאר מִיט נַארִישׁ מַאכִין זִיךְ" וְכֵן דִּבֵּר עוֹד מִזֶּה כַּמָּה פְּעָמִים. וְזֶהוּ הָעִנְיָן מַה שֶּׁהָיוּ נוֹהֲגִין כָּל הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים הַמְפֻרְסָמִים שֶׁהָיוּ בְּיָמֵינוּ שֶׁעַל-פִּי רֹב הָיָה לָהֶם אֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ כְּמוֹ בַּדְּחָנִים, וְהָיוּ עוֹשִׂים לְפָנִים כָּל מִינֵי צְחוֹק וּשְׁטוּת כַּמְפֻרְסָם וְהַכֹּל בִּשְׁבִיל שִׂמְחָה, כִּי אֵין דָּבָר מַזִּיק לַעֲבוֹדַת ה' כְּמוֹ הָעַצְבוּת, כַּמּוּבָא בְּכָל הַסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים וּמִגֹּדֶל מְרִירַת וְצָרוֹת הַגָּלוּת הַמַּר הַזֶּה בְּגוּף וְנֶפֶשׁ וּמָמוֹן אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה כִּי אִם עַל-יְדֵי מִילֵי דִּשְׁטוּתָא דַּיְקָא כַּנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת מִילֵי דִּבְדִיחוּתָא שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִים הַתַּנָּאִים וַאֲמוֹרָאִים הַקְּדוֹשִׁים קֹדֶם הַלִּמּוּד כְּדֵי לָבֹא לְשִׂמְחָה עַל-יְדֵי מִילֵי דִּבְדִיחוּתָא שֶׁהֵם מִילֵי דִּשְׁטוּתָא דַּיְקָא וְזֶהוּ בְּחִינַת מַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ ( וַיִּקְרָא דַּף מז,) שֶׁרַב הַמְנוֹנָא סָבָא הֲוָה מְסַדֵּר קָמֵי חַבְרַיָּא פִּרְקָא דְּמִילֵי דִּשְׁטוּתָא, הַיְנוּ כַּנַּ"ל כִּי עִקַּר גָּלוּת יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, עִקַּר הַגָּלוּת הוּא מַה שֶּׁהָעַצְבוּת, שֶׁהֵם הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַקְּלִפּוֹת, מִתְגַּבְּרִין עַל יִשְׂרָאֵל וְאֵינָם מַנִּיחִים אוֹתָם לִשְׂמֹחַ בַּה' וּבְתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, כַּמְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה אֶמְצָעוּתָא דְּעָלְמָא הַנַּ"ל שֶׁזֶּהוּ עִקַּר גָּלוּת הַשְּׁכִינָה שֶׁהוּא שִׂמְחָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁעִקַּר גָּלוּתָהּ כְּשֶׁהָעַצְבוּת מִתְגַּבֵּר עָלֶיהָ, דְּהַיְנוּ עַל יִשְׂרָאֵל חַס וְשָׁלוֹם, עַיֵּן שָׁם:

נִמְצָא שֶׁעִקַּר גָּלוּת הַשְּׁכִינָה וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הִוא מַה שֶּׁהַשִּמְחָה הִיא בַּגָּלוּת וְעַל-כֵּן עַכְשָׁיו בַּגָּלוּת שֶׁעִקַּר הַגָּלוּת הִוא שֶׁהַשִּמְחָה נָפְלָה לְמַטָּה בַּגָּלוּת וּמִשָּׁם נִמְשָׁךְ כָּל הַשִּמְחָה שֶׁל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְהָרְשָׁעִים הַהוֹלְכִים בִּשְׁרִירוּת לִבָּם אֲשֶׁר בֶּאֱמֶת הֵם רְחוֹקִים מִשִּמְחָה אֲמִתִּית, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ( מִשְׁלֵי יז), יֹלֵד כְּסִיל לְתוּגָה לוֹ כִּי כָּל יָמָיו כַּעַס וּמַכְאוֹבוֹת וְכוּ', כִּי הַסִּטְרָא אָחֳרָא נִקְרֵאת יָגוֹן וַאֲנָחָה כַּיָּדוּעַ, אַךְ כָּל הַשִּמְחָה שֶׁיֵּשׁ אֶצְלָם נִמְשָׁךְ רַק מִבְּחִינַת גָּלוּת הַשְּׁכִינָה שֶׁהִיא שִׂמְחָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא עַכְשָׁיו בַּגָּלוּת וּמִשָּׁם נִמְשָׁךְ נִיצוֹצֵי הַשִּמְחָה שֶׁנָּפַל אֶצְלָם בַּגָּלוּת וּמִשָּׁם כָּל שִׂמְחָתָם לְפִי שָׁעָה וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר, וּלְשִׂמְחָה מַה-זֹּה עֹשָׂה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ( קֹהֶלֶת ב) לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה-זֹּה עֹשָׂה לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל, לְשׁוֹן מְעֻרְבָּב, הַיְנוּ שֶׁכָּל הַשִּמְחָה שֶׁאֵינָהּ לַשָּׁמַיִם הִיא נִמְשֶׁכֶת רַק מִתַּעֲרוֹבוֹת נִיצוֹצֵי הַשִּמְחָה שֶׁנָּפְלָה עַל-יְדֵי גָּלוּת הַשְּׁכִינָה וְנִתְעָרְבָה בֵּינֵיהֶם וְהֵם מְהַפְּכִים וּמְמִירִים רַע בְּטוֹב וְלוֹקְחִים הַשִּמְחָה שֶׁבָּאָה מִמָּקוֹם עֶלְיוֹן מְאֹד וּשְׂמֵחִים עִמָּהּ בְּדִבְרֵי תַּאֲוֹת רָעוֹת שֶׁלָּהֶם אֲשֶׁר בֶּאֱמֶת הֵם יָגוֹן וַאֲנָחָה וּמָרִים מִמָּוֶת וְעַל-כֵּן בְּוַדַּאי וּלְשִׂמְחָה כָּזֹאת מַה זֹּה עֹשָׂה כִּי אַחֲרִיתָהּ יָגוֹן וַאֲנָחָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ( מִשְׁלֵי יד) וְאַחֲרִית שִׂמְחָה תוּגָה וְעַל-כֵּן מֵחֲמַת שֶׁעַכְשָׁיו הַשִּמְחָה בַּגָּלוּת הִיא מְלֻבֶּשֶׁת בְּמִלִּין דְּעָלְמָא שֶׁהֵם מִלִּין דִּשְׁטוּתָא עַל-כֵּן מִי שֶׁרוֹצֶה לָבוֹא לְשִׂמְחָה לִשְׂמֹחַ בִּקְדֻשַּׁת יַהֲדוּתוֹ בְּמַה שֶּׁזָּכָה לִהְיוֹת מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל וְלֹא עָשַׂנִּי גּוֹי אִי אֶפְשָׁר לָבֹא לְשִׂמְחָה כִּי אִם עַל-יְדֵי מִילֵי דִּשְׁטוּתָא דַּיְקָא, כִּי לְשָׁם נָפְלָה הַשִּמְחָה מֵחֲמַת גָּלוּת הַשְּׁכִינָה שֶׁהוּא שִׂמְחָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל כַּנַּ"ל וְעַל-כֵּן אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי כְּשֶׁמְּשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ עַל-יְדֵי מִילֵי דִּשְׁטוּתָא אֲזַי נַעֲשֶׂה מִזֶּה תִּקּוּן גָּדוֹל בְּחִינַת עֲלִיַּת נִיצוֹצֵי הַשְּׁכִינָה מִגָּלוּתָהּ כִּי מַעֲלֶה נִיצוֹצֵי הַשִּמְחָה מִן הַגָּלוּת מֵאַחַר שֶׁהוּא בָּא לְשִׂמְחָה עַל-יְדֵי מִילֵי דִּשְׁטוּתָא אֵלּוּ, כִּי תֵּכֶף כְּשֶׁאִישׁ יִשְׂרָאֵל הוּא בְּשִׂמְחָה, תֵּכֶף חָזְרָה וְעָלְתָה הַשִּמְחָה לִמְקוֹמָהּ וְשָׁרְשָׁהּ שֶׁהִיא אֵצֶל יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁם שֹׁרֶשׁ הַשִּמְחָה הָאֲמִתִּית, כִּי יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם לִשְׂמֹחַ כָּל יְמֵיהֶם בְּכָל מִינֵי שִׂמְחָה בְּלִי קֵץ וְסוֹף מֵאַחַר שֶׁזָּכִינוּ לְהַאֲמִין בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ וּבְתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה וְכוּ', כִּי מְקוֹר נִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל הוּא בִּבְחִינַת שִׂמְחָה שֶׁהִיא הַשְּׁכִינָה שֶׁהִיא שִׂמְחָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁם שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתֵנוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ( יְשַׁעְיָה מו), הָעֲמֻסִים מִנִּי בֶטֶן הַנְּשֻׂאִים מִנִּי רָחַם שֶׁיִּשְׂרָאֵל הֵם חֵלֶק מֵהַשְּׁכִינָה שֶׁהִיא הַשִּמְחָה כַּנַּ"ל:

[לד] שיחות שאחרי ספורי מעשיות – ידוע שעצבות היא מדה מגונה מאד, וצריך להתרחק ממנה מאד. וראוי לחיות ולהרים עצמו. כי ידע שכל תנועה והעתקה שאדם מניע ומעתיק עצמו כשנכנס לעבודת השם, היא יקרה מאד בעיני השם. אפלו הוא מניע עצמו רק כחוט השערה. כי מחמת שהאדם הוא בגוף, בעולם העשיה, קשה מאד עליו כל תנועה והעתקה. על כן היא יקרה מאד בעיני השם:

ומעשה היה בצדיק אחד, שנפל עליו עצבות וכבדות גדול. והעצבות והכבדות כשמתגברת על הצדיק, היא קשה מאד עליו, כי עליו מתחזקת יותר ויותר. עד שנפל עליו עצלות וכבדות כל כך עד שלא היה אפשר לו כלל לזוז ממקומו ממש. מחמת גדל הכבדות והעצבות שהתגבר עליו מאד. ורצה לשמח עצמו ולהרים עצמו, ולא היה אפשר לו בשום דבר לשמח ולהרים עצמו. כי בכל דבר שרצה לשמח עצמו מצא לו הבעל דבר בתוכו עצבות. עד שלא היה אפשר לו בשום דבר לשמח את עצמו. כי בכל שמחה שרצה לשמח ולהרים עצמו, מצא לו עצבות בתוכה. והתחיל לשמח עצמו בשמחת "שלא עשני גוי":  וזה בודאי שמחה גדולה שאין לה שעור. כי אין לשער ההפרש וההבדל, אלף אלפי אלפים הבדלות, שיש בין קדושת ישראל, הפחות שבפחותים, לבין זוהמת טומאת העובדי כוכבים וכשיזכר היטב חסד השם יתברך עליו, שלא עשהו גוי, בודאי ראוי שתגדל שמחתו מאד. והיא שמחה שאין עליה עצבות. כי בשלמא כשמשמח עצמו בדבר שעשהו הוא עצמו, על זה אפשר למצא עצבות על כל שמחה. כי ימצא לו חסרונות בכל דבר כדי שלא להניחו להרים ולשמח עצמו. אבל בזה, שלא עשני גוי, שהוא רק מהשם יתברך, שהשם יתברך עשה כך וחמל עליו ולא עשהו גוי, איך אפשר למצא חסרון בזו השמחה מאחר שהוא רק מעשה השם יתברך. כי בודאי איך שיהיה. על כל פנים הוא הפרש גדול בינו לבין עובדי כוכבים, אשר אין שעור וערך:

והצדיק הנ"ל התחיל לשמח עצמו בזה. והתחיל לשמח ולהרים עצמו מעט מעט. ובכל פעם הרים ושמח עצמו ביותר, עד שבא לשמחה גדולה כל כך, עד שהגיע להשמחה שהיה למשה רבנו, עליו השלום, בעת שעלה לקבל הלוחות. ובתוך שהרים ושמח עצמו, פרח בעולמות כמה וכמה אלפים פרסאות. ובתוך כך הביט בעצמו והנה הוא רחוק מאד ממקום שהיה בתחלה. והיה לו צער גדול: כי היה סבור שיפל לאיזה מקום אחר, ויהיה תמיהה גדולה עליו שנעלם פתאם. והצדיק חפץ תמיד להיות הצנע לכת. והשמחה התחילה לפסק. כי השמחה יש לה גבול. שמתחלת עצמה ומסימת עצמה. וכשהתחילה השמחה לפסק פסקה מעט מעט, ונשפל מעט מעט. וכשחזר וירד ונשפל ממקום שפרח לשם בשעת השמחה, לא חזר תחלה למקומו הראשון שפרח משם, כדרך פריחתו. רק שירד מיד למטה במקום שפרח לשם. ועל כן היה פליאה גדולה על שמצא את עצמו אחר שירד, למטה במקומו הראשון. והבן היטב. עד שחזר למקום שהיה בתחלה והביט בעצמו, וראה שהוא ממש במקום שהיה בתחלה. ולא נעתק ממקומו כלל, רק אפשר כחוט השערה שאי אפשר לאדם לשער, רק השם יתברך. והיה תמיהה גדולה בעיני הצדיק שפרח כל כך בעולמות, וכאן למטה לא נעתק כלל. והראו לו, שכל כך יקר בעיני השם יתברך תנועה והעתקה קטנה שאדם מעתיק עצמו בזה העולם, אפלו פחות מחוט השערה, עד שאין כדאי נגד זה כמה וכמה אלפים עולמות ופרסאות:

ולהבין זה. כי ידוע שהעולם הגשמי הזה הוא רק נקודת המרכז בתוך הגלגלים, כמבאר לבעלי תכונה. ומכל שכן נגד עולמות עליונים בודאי אינה נחשבת כל הארץ יותר מנקודה. וידוע שכל הקוים שתמשך מנקודת המרכז, הנה הם אצל הנקודה סמוכים כל הקוים זה לזה. וכל מה שמתרחקים מהנקודה הם מתרחקים זה מזה יותר. וכן כשיתרחקו הקוים הרבה מאד מהנקודה, יתרחקו גם כן הקוים זה מזה מאד, אף שלמטה אצל הנקודה הם סמוכים זה לזה. כזה:

נמצא, אם ישער בדעתו קוים נמשכים מהארץ התחתונה, אפלו רק עד הגלגלים. נמצא אפלו אם אינו הולך ממקומו, רק כמלא החוט, אף על פי כן במקום הגלגלים נתרחק ממקום שהיה נגד ראשו תחלה, נתרחק עתה כמה וכמה אלפים פרסאות. לפי ערך גדל הגלגל העליון נגד הארץ התחתונה כידוע. כי שם קבועים כוכבים אין מספר, וכל כוכב הוא בערך גדל זה העולם ויותר. מכל שכן וכל שכן כשישער בדעתו הקוים נמשכים עד עולמות עליונים, אשר כל הגלגלים נגדם אינם נחשבים כלום. נמצא שאין שעור להרחוק שנתרחק שם בעולמות עליונים, על ידי הרחוק כל שהוא, אפלו פחות מחוט השערה שנתרחק והלך ממקום שהיה בתחלה. כי אף שבכאן בהארץ התחתונה לא נתרחק, והלך רק פחות מחוט השערה, שבעיניו לא נתרחק כלום. כי זה אי אפשר לשער, רק השם יתברך. עם כל זה, שם בעולמות עליונים נתרחק כמה וכמה אלפים עולמות ופרסאות. מכל שכן וכל שכן כשאדם הולך פרסה או כמה פרסאות בעבודת השם. עין לא ראתה וכו':

[לה] שיחות מוהר"ן אות עד – בענין התפלה, לפעמים אין להאדם שום התלהבות בהתפלה, וצריכין לעשות לעצמו התלהבות וחמימות ולב בוער להתפלה. כמו למשל שנמצא לפעמים שהאדם עושה לעצמו רגז עד שבא בכעס ונתרגז, כמו שאומרים העולם בלשון אשכנז "ער שניצט זיך איין רגז" (קלט). כמו כן ממש בקדושה בענין התפלה צריכים לפעמים לעשות לעצמו רגז ויעשה לו חמימות ותבערת הלב בדבורי התפלה, אזוי וויא איינר שניצט זיך א רגז, ועל ידי זה יבוא אחר כך באמת להתלהבות וחמימות הלב בהתפלה, ויזכה שיבער לבו להשם יתברך, ויתפלל בהתלהבות גדול:

וכן בענין השמחה, בפרט בשעת התפלה שצריכין שתהיה התפלה בשמחה גדולה וצריכין להכריח עצמו לשמח עצמו בכל מה שיכול כדי לזכות לשמחה ובפרט בשעת התפלה וכמובא על פסוק: אזמרה לאלקי בעודי וכו' עין שם(קמ). ואם לפעמים דעתו מבולבל ואינו יכול בשום אפן לשמח עצמו, אז עצתו שיעשה עצמו כאלו הוא שמח, ואף על פי שבתחלה עדין אין השמחה באמת בלב, אף על פי כן על ידי שעושה עצמו כאלו הוא שמח על ידי זה יזכה אחר כך באמת לשמחה. ועצה זאת היא עצה גדולה מאד גם בכל הדברים שבקדושה. שבתחלה צריכין לעשות עצמו כאלו הוא להוט אחר אותו הדבר שבקדושה ואחר כך זוכין באמת לזה. והבן מאד:

גולשים צפו גם ב:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support