ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > ליקוטי מוהר"ן מבואר > ליקוטי מוהר"ן המבואר: תורה ג

ליקוטי מוהר"ן המבואר: תורה ג

כ״ז בניסן תשע״ט

פרויקט ענק: ליקוטי מוהר"ן מבואר, עם ביאור ברור וקריא משולב בתוך הטקסט המקורי, בתוספת הערות עיוניות והשלמות. והפעם: תורה ג בליקוטי מוהר"ן, מאמר "אקרוקתא"

מאמר אקרוקתא

זמן ומקום אמירתה

תורה זו נאמרה בליל שבת קדש, בפרשת כי תצא, יד לחודש אלול שנת תקס"ב, שבת הראשונה שנכנס רבינו לעיר ברסלב, שמונה ימים לפני התקרבות מוהרנ"ת לרבינו (חי"מ נט)

 

פתיחה

אחרי שבתורה א' למדנו איך מתקבלת התפילה והבקשה ובתורה ב' למדנו איך להתפלל לכוין לחוט השערה ולא יחטיא, בתורה ג' מבאר רבינו הקדוש את סוד הניגון, שהוא עיקר המיין נוקבין כמבואר בספרים[א],  דהיינו שירה וניגונים[ב] להשם ית', שעי"ז שלימות הדביקות והוא תיקון ובנין המלכות. ונעשה מכח התנוצצות שמיעת ניגון עליון שהוא קול ה' שנמצא בעולם הקורא לכל באי עולם שובו אלי, אלא שמעורב בקולות הסט"א המתעוררים כנגדו להעלימו[ג].וכאן מלמד אותנו רבינו לשמוע בכל ניגון שבעולם את קול ה' הפנימי שנמצא בו ולקבל על ידו כח להמליך אותו ית'.גם בזה שהניגון הוא בנין המלכות, גם זה המשך לשתי התורות הקודמות שנתבאר בהן ענין הקמת המלכות ובנינה.

כיצד נתגלגלה אמירת תורה ג'

בליל שבת הראשון, כשהעתיק רבינו מושבו מזלאטיפאלע לעיר ברסלב, ובאו מבני העיר לקבל פניו, בא גם החזן יוסף, שכינו אותו: "יוסל חזן", וסייע לרבינו בדירתו, כי רצה להחניף לרבינו, משום שתושבי העיר לא אהבו אותו. אולם רבינו לא קרבו. ובליל שבת הראשון כשבאו תושבי העיר אל שולחנו של רבינו, היה ביניהם גם החזן "יוסל חזן", ורצה לזמר לפני רבינו את הזמר: "מנוחה ושמחה". לפני שהתחיל, פתח רבינו את פיו, והתחיל לומר לפני העולם את התורה "אקרוקתא" שבליקוטי מוהר"ן סימן ג' המתחלת: "הנה מי ששומע ניגון ממנגן רשע וְכוּ', ותיכף סתם החזן את פיו.  אחר-כך במוצאי שבת, בסעודת המלוה מלכה, התחיל לשיר ללא רשות רבינו, את הזמר: "המבדיל בין קדש לחול", וכשהגיע לתיבות: "חלפה עונת מנחתי" – טעה ואמר "עונת מיטתי…" ואמר על זה רבינו: "הוא מגלה מה שהוא…" "ער זאגט אויס וואס ער איז…" ומרוב בושה, שנתגלה קלונו ברבים, עקר דירתו מברסלב, ונפל מדרך היהדות, עד שנשתמד רחמנא ליצלן. ואחר-כך חזר ליהדות, על-ידי המעשה שהיה לפני רבינו….  (שיש"ק ח"ב קפא) (המעשה בנוסח שונה עיין טובות זכרונות קג[ד])

הקדמה להקדמה

 תורה ג' בה מלמד אותנו רבינו איך להיות שומע בקולו ית'

כי מלכות של מלך היא ע"י העם שממליך אותו, בזה ששומע בקולו. והבטוי הזה צ"ע מדוע לא אומרים לשמוע לדברו אלא בקולו דייקא והרי מלך שמשמיע רק קול קשה מאד להמליך אותו כי לא יודעים מה רוצה.

אבל העניין הוא כחילוק בין עבד לבן, עיין תורה ה' תנינא שבן עושה רצון אביו גם מה שלא אומר לו וכל השתדלותו תמיד לכווין לרצון אביו, לעומת העבד שעושה רק מה שמצווים אותו בפירוש וגם זה עושה מהכרח ולא מרצון.

וזה החילוק בין מלכות לממשלה[ה] כי עבד לא ממליך אלא נמשל, אבל בן ממליך את אביו מרצון.   כי ממשלה היא בכח שהמושל מחייב את עבדיו, אבל מלכות היא להפך שהעם ממליך את המלך מרצון ורצונם הוא כתר המלוכה שלו (וכן ידוע שהרצון הוא בכתר), וזה שכתוב "לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא" וזה פירוש "כי לה' המלוכה ומושל בגויים".

והש"י ברא את העולם כדי שימליכו אותו, דהיינו מרצון, לכן לא מגלה עצמו אלא בבחי' קול, (כמ"ש ותמונה אינכם רואים זולתי קול [דברים ד יב]) ורק מי ששומע בקולו, ומכח זה ממליך אותו ית' בקיום התורה, הוא זה שבונה ומקים את מלכות הש"י ועפרויקט ענק: ליקוטי מוהר"ן מבואר, עם ביאור ברור וקריא משולב בתוך הטקסט המקורי, בתוספת הערות עיוניות והשלמות. והפעם: תורה ל"ח בליקוטי מוהר"ן, מאמר "מרכבות פרעה וחילו"ושה לו כתר מלוכה, והוא העושה מהקול דיבור כפי שיתבאר לקמן.

וזו רמוז בדברי רבינו בתורה ששתי צפרים חיות טהורות הן בנין המלכות, כי שתי -צפרים -חיות -טהורות[ו] שרשן בספירות חכמה ובינה, והן נקראות גם אבא ואמא עליונים, ומכונים בזהר תרי רעין[ז] דלא מתפרשין, ומבואר הטעם בכהאריז"ל כי יחודם הוא תדיר, דהיינו שלא תלוי במעשה התחתונים[ח], וממנו נמשך חיות ההכרחי לקיום כל העולמות, ולכן משם גם נמשך חיות אפילו לקליפות[ט]. והחיות הזו היא אור חכמה עליונה המתלבש בקול רוחני נעלם קול ה' הקורא בכל העולמות לשוב[י] אליו. ומי שמתיחס אליו, שמכוחו מגלה כבוד שמים, הוא  העושה אותו לדיבור כפי הבנתו. ובזה טמון סוד הניגון, המעלה, והסכנה שבו, כפי שיתבאר, כי עשיית דבור מקול זה בחי' נבואה, והוא סוד הניגון.

ציון מראה מקומות להבנת הדברים לעמקם

נ"ל להציע, שכדי להבין קישור הדברים שבתורה זו, ראוי ללמוד היטב כמה הקדמות במקומות אחרים[יא] בדברי רבינו ובעיקר בדברי מוהרנ"ת בלק"ה.

עומק הענין שמוהרנ"ת חוזר עליו בכמה הלכות הוא ענין הקולות שהקב"ה שולח לעורר בני אדם לשוב אליו ונקט בזה כמה לשונות כרוזים, ורמזים, וקולות, ומוחין גבוהים, ונ"ל ששרש הענין מבואר להפליא בלקוטי הלכות ערובי תחומין הלכה ה' בעיקר באות ד'. עוד צריך צריך ללמוד את הלקוטי הלכות אפוטרופוס ג' שהוא ביאור מוהרנ"ת להדיא על תורה ג' והלומד את שתי ההלכות האלה רואה בחוש שהדברים מקבילים מאד ואחד מתבאר בשני.

עוד להבין סוד הניגון והקשר שלו לנבואה צריך ללמוד תורה נד אות ו' [דף סב:] מבואר שם היטב שסוד הניגון הוא בחי' ברור טוב מרע.

ועוד גם טוב לעיין שם בענין ברור המדמה[יב] שעל ידו יוצא מבהמיות דיבור הלשון הרע וזוכה להבנת הרמזים שהקב"ה מצמצם אלוקתו ושולח בכל יום במחשבה דיבור ומעשה לכל אחד לקרבו שזה בעצמו סוד הניגון.

עוד צריך לעיין בתורה רפב שרבינו מציין בה שלפי מה שלמדנו בתורה נד הנ"ל מבואר שלימוד זכות הוא בחי' ניגון עי"ש ולפי כל זה יתבאר היטב למה לשון הרע הוא ניגון ממנגן רשע.

ועוד כיון שעיקר הנושא שלנו הוא ניגון כפשוטו בכלי נגינה מה טוב לעיין בלק"ה פו"ר ואישות הלכה ג' אות טז ואות יז שם מבאר מוהרנ"ת עפ"י חכמת המוזיק של המחקרים את סוד הניגון בעבודת ה' והדברים שם מתאימים להפליא למה שנתבאר בהלכות אפוטרופוס וערובי תחומין ה' הנ"ל, ולמדנו שגם חכמת הניגון כפשוטו היא בחי' ברור קול הבא מלמעלה מקולות הבלי עוה"ז כמו שנתבאר בסוד הניגון הרוחני בתורה נד.

עוד גם טוב לעיין בשיחות הר"ן אות רעג עוצם מעלת הניגון כפשוטו למעשה. ובספורי מעשיות מז' בטלערס יום שלישי ויום רביעי, סוד הצפרים.

וכל זה להבין איך זוכים להיות יודע נגן, דהיינו לדעת לנגן ע"י שיודע לשמוע ניגון[יג], כי רק  מי שיודע לשמוע קול הישר המעורב בקולות הסט"א, יכול לברר אותו ולהעלותו בניגון כשר, וכשיודע זאת עוד יכול גם לתקן ניגונים של אלה שאחרי הקדושה, להחזירם בתשובה, ובזה לתקן את המלכות בשלימות. כי ניגון של יודע נגן גורם יחוד פנימי להמשיך מוחין לבנין המלכות דקדושה אבל השלמת תיקון המלכות הוא דייקא ע"י קרוב רחוקים שלזה צריך להיות יודע לשמוע ניגון מכל אדם.

תמצית הדברים שיתבארו בהקדמה זו

יתבאר ששורש הניגון הוא קול ה'[יד] הוא מוחין גבוהים, הארת האמת שהקב"ה הוא שרש ועיקרא דכל עלמין. והקול הזה הוא שרש האמונה, שהוא הקיום התמידי של העולם, שמאיר בעוה"ז בצמצום, רק חיות ההכרחית לקיום פרטי הבריאה, ומחיה את כולם בשווה, בלא אתערותא דלתתא, ולכן היא חיות שבמדרגת בהמה.

אבל בשרשה היא אור גדול, שממנו נבראים המלאכים ושרפים, לכן מכונה שתי צפרים חיות טהורות, כי המלאכים נקראים צפרים[טו] כמבואר בזהר בא צב. וחיות טהורות רומז לחכמה ובינה שמהם יוצא הקול הזה.

ומנגן כשר הוא מי שיודע לנגן את הקול הזה דהיינו שיודע לברר אותו ולהחזיר אותו בניגון שיעורר למעלה יחוד פנימי אבל כדי להיות יודע נגן צריך ללמוד תורה שבע"פ לשמה. כי ע"י לימוד תורה שבע"פ מברר את המדמה וזוכה לשמוע את קול ה' הישר הנמצא בעולם ולבררו[טז] מתוך כל הקולות של הבלי עוה"ז הרבים שיש בעולם העשיה שלנו. וגם בכח התורה מכניע את היצה"ר[יז] שממנו כל הקולות הברא שמעלימים את קול ה' הישר. וכשנעשה יודע נגן, אזי בניגון של קדושה, ובלימוד תורה (שגם זה בחי' ניגון קדוש[יח]), בונה את המלכות, כי ניגון הקדוש הוא בנין המלכות.

והביאור בזה הוא, כי בנין המלכות שהיא בנפש, שהיא נבנית ומתתקנת ע"י בחי' הארת נשמתו, ונשמות ישראל נבראים מיחוד פנימי יותר, של החכמה ובינה הנ"ל, ויחוד פנימי צריך אתערותא דלתתא, דהיינו בחי' ניגון שהוא עיקר המיין נוקבין שעולה ומיחד את החכמה ובינה העליונים יחוד פנימי, שממנו נבראים נשמות ישראל, ועי"ז מי שגורם את היחוד הזה זוכה לחיזוק אמונה, דהיינו חיות דקדושה גבוהה יותר המאירה מנשמתו, שזה בנין המלכות, כי בכח זה יכול יותר להמליך על עצמו את הקב"ה.

נמצא שמי שמכח שמתנוצץ בליבו אור היחוד החיצון מתעורר לבררו ולהחזירו בניגון קדוש למעלה גורם ליחוד הפנימי שעל ידו נבראים נשמות ישראל שהוא בנין המלכות.

כי הכח להתעורר במסירות נפש להמליך את הקב"ה כדי לגרום ליחוד הזה, את הכח הזה בעצמו צריך לקבל מלמעלה דהיינו כנ"ל משרש האמונה שהוא חיות התמידי של כל העולמות, אלא שהוא נשמע בעוה"ז כרמז מרחוק מאד ולעומתו נשמעים המוני קולו של סט"א והבלי עוה"ז, לכן שמיעתו תלויה בברור המדמה מכח לימוד תורה שבע"פ, ועיקר השמיעה היא שמתעורר מכוחו למסירות נפש, כי מסירות נפש היא עיקר המיין נוקבין[יט].

וזו כוונת מוהרנ"ת בלק"ה אפוטרופוס ג' שהניגון המבואר בתורה ג' הכוונה לעשות דיבור לקול, כי הקול הוא הקול הנ"ל, מיחוד התמידי לקיום העולם, ודיבור הכוונה שאני שומע אותו ופועל בקדושה מכוחו לעשות רצון הקב"ה. וכנ"ל ששמיעת הקול מתוך כל קולות דסט"א בעולם, זה סוד הברור דהיינו יודע נגן. וכל ניגון הוא בסוד הגבורות סטרא דלוי, דהיינו להחזיר דברים לשרשם, לחבר את ישראל לקב"ה, דהיינו בסוד המיין נוקבין, דהיינו שמעלים התעוררות התחתון לגרום יחוד עליון הנ"ל, שעל ידו מאירה הנשמה לנפש דהיינו בנין המלכות.

נמצא שהניגון הוא שמיעת קול אמת המתנוצץ בליבו, ע"י שמברר אותו מהבלי עוה"ז, והניגון הוא להעלות אותו בניגון דיבור או מעשה שגורם יחוד עליון פנימי שממנו בנין המלכות. וללמוד לברר קולות, דהיינו להיות יודע נגן, הוא ע"י לימוד תורה שבע"פ.  

וכדי להבין היטב כל הנ"ל צריך לעיין במקורות הנ"ל וכתבתי לזה הקדמה ארוכה כאן מחולקת לאותיות אבל כיון שרוב העולם אין להם כח להקדמות ארוכות לכן אחריה אכתוב רק הקדמה קצרה ויסודית עי"ש.

הקדמה לתורה ג'

  • עיין לק"ה ערובי תחומין הלכה ה' אותיות ג' ד' ביאור סוד שרש האמונה עפ"י כוונות האריז"ל למצות ק"ש[כ]
  • וביאור הדברים הוא שיש למעלה שתי בחי' אורות קדושים, בחי' כמו כביכול אבא ואמא של העולם. שנקראים גם חכמה ובינה, ומהיחוד שלהם נמשך לעולם אור חכמה עליונה, הארת האמת שהש"י הוא שרש ועיקר של כל העולמות, והאור הזה הוא חיות כל העולמות, דהיינו האמונה הקדושה, כמ"ש וכל מעשהו באמונה. (אבל יש בזה שתי מדרגות כי יש בחי' יחוד חיצוני שעל ידו נולדים רק נשמות מלאכים שהיא הארת אמת חלשה, ויש יחוד פנימי שעל ידו נולדים נשמות ישראל שהיא הארת אמת חזקה)
  • והכלל שכל יחוד חייב שהאמא תעלה מיין נוקבין לאבא והמיין נוקבין הם בחי' בניה שמתפארת בהם לפניו כדי לרצותו, ועוד יש את הכח שמעלה את המ"ן, והוא נקרא רוח דשבק בה בעלה ביחוד הראשון, שזה בחי' הרושם שהשאיר בה ממנו, שמכוחו משתוקקת אליו תמיד.
  • ובזמן שבית המקדש היה קיים אזי זו"ן שהם בני או"א הנ"ל היו למעלה ועי"ז גם היחוד התדיר לקיום העולם היה ע"י העלאת מ"ן שהם זו"ן שעי"ז גם הוא היה יחוד גמור ופנימי שהוליד נשמות צדיקים דהיינו הארת אמת חזקה בעולם שממנו האירה החכמה העליונה בעולם שמכוחה היה האמונה בהש"י חזקה מאד[כא].
  • אבל אחר החורבן, בזמן הגלות, שזו"ן נפלו ונתרחקו מאבא ואמא, אזי היחוד התדיר לקיום העולם אינו פנימי, כי יחוד פנימי לא אפשרי כלל בלא העלאת מ"ן.
  • לכן היום היחוד התדיר אינו יחוד גמור אלא יחוד חיצוני בלבד לקיום העולמות בשפע ההכרחי בלבד, כי כל המ"ן המעורר אותו הוא רק הרוח הנ"ל דשבק בה בעלה[כב] דהיינו בחי' השתוקקות בלבד. ולכן גם הנולד מיחוד זה היא הארת אמ חלשה שאע"פ שבמקומה בעולמות העליונים נבראים ממנה מלאכים ושרפים שנשרפים על קדושת שמו מרוב השגת גדולתו ית' אבל עד שמגיעה לעולם העכור והמגושם שלנו אין ממנה אלא התנוצצות חלשה בלב כרמז בעלמא של הרגשת חסרונו ית'.
  • וכאן הבחירה שמי שמתעורר מכוחו למסור נפשו ולהעלות מיין נוקבין למעלה ליחד היחוד הפנימי הנ"ל הוא זוכה להארת אמונה חזקה. אבל מי שאוסר עצמו בתאוותיו נשארת כל חיותו שמצד הקדושה בצמצום גדול רק כדי חיותו ולא יותר. וכל זה האריז"ל מבאר בכוונת ק"ש שאת ההתעוררות למסירות נפש בק"ש מקבלים מהיחוד התדיר[כג] לקיום העולמות וממנו צריך להתעורר למסור את הנפש בק"ש עד כדי שבד' דאחד ירגיש ממש שנהרג על קידוש ה' בד' מיתות בי"ד.
  • ומוהרנ"ת שם מבאר שהאמונה היא בחי' מלכות, שכידוע שרשה בחכמה עליונה הנ"ל, כמ"ש "ה' בחכמה יסד ארץ" וארץ היא בחי' אמונה כמ"ש "שכן ארץ ורעה אמונה", נמצא שכל תיקון המלכות תלוי ביחוד הנ"ל
  • ומי שהוא משכיל המבין החפץ באמת לאמתו הוא מתעורר תיכף על ידי התנוצצות הזאת ומתחיל לרדוף להשיג בשלימות וחיזוק האמונה זאת. ומשתדל לצמצם בלבו הארה הזאת בכמה צמצומים וזהו בחינת המשכת רוחניות אלקות לתוך הצמצומים (לשון מוהרנ"ת בלק"ה הנ"ל)
  • ואזי ממשיך על עצמו הארה גדולה מההארה הזאת ועל ידי הארה זאת שנתוסף בהמוחין שלו, הוא נתעורר בשלהובין דרחימותא למסור נפשו בכל לב על קידוש השם. ואזי עולה בסוד מיין נוקבין וגורם יחוד עליון הפנימי, ואז נמשך משם חיות יותר עליון, שהוא בחינת חיות הנשמות ישראל, שעל ידי זה נתגלה האמונה בשלימות בהתגלות גדול
  • עוד עי"ש באות ו' החילוק בין ישראל לגויים, וכמוהם כל הכסילים החפצים בהתגלות ליבם, האסורים בפח תאוותיהם וכו', שאינם רוצים לרדוף ולרוץ אחריו יתברך במסירת נפש כנ"ל. אז נתקלקל אצלם החיות הנמשך מיחוד החיצון ונעשה אצלם כפירות ואמונות כוזביות. כי התנוצצות הארת האמונה הזו מעוררת בליבם הרגשת חיסרון נורא, שגורם להם לרדוף לחפש אחרי איזה מילוי, וכיון שבוחרים ברע, רודפים למלא אותו בע"ז (בבחי' כל המוקטר והמוגש לשמי) בהבלי עוה"ז שהוא מילוי חסרון בעוד יותר חסרון[כד].
  • אבל האיש הכשר מתעורר מהארת החיות הזו ומתגבר לחזק אמונתו בבחי' המשכת האלוקות הזו לתוך צמצומים[כה] כנ"ל
  • ובזה נבוא לבאר את התורה שלנו ועפ"י ביאור מוהרנ"ת בלק"ה אפוטרופוס ג' עי"ש וזה לשונו שם – שורש הקול שהוא בחי' מוחין הוא ממקום גבוה ועליון מאד מבחי' התנוצצות אלקות שמתנוצץ לכל אחד בדעתו.
  • כי השי"ת ברחמיו מצמצם את עצמו, בכמה צמצומים, להאיר לכ"א בדעתו, התנוצצות אלקות, ובזה מרמז לו, וקורא אותו שימשך אחריו, וזאת ההתנוצצות, הוא בחי' קולות, שבאין מלמעלה לקרות את האדם שימשך אחריו ית', וכל הקולות נמשכין משם. וע"כ יש להקול כח גדול להמשיך את האדם אליו ית', מחמת שנמשך בשרשו ממקום גבוה, מבחי' התנוצצות אלקות. כי עיקר התגלות אלקות הוא בחי' קול, בבחי' "קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול".
  • אבל השי"ת נתן בחירה לאדם ומי שבוחר בחיים כששומע את הקול הזה, שהוא בחי' הכרוז הבא מלמעלה, הוא נמשך אחריו ומקדש ומטהר את עצמו מכל תאות עוה"ז והבליו, ואזי זוכה להמשיך הקול שהוא בחי' המוחין לתוך הלב, עד שזוכה לקבל דיבורים קדושים מלמעלה, שיהיה נעשה מהקול צירופי אותיות ודיבורים, עד שידע רצונו ית' ומצותיו. כי אפילו כששומעין בחי' קול מלמעלה עדיין אין יודעין שום מצוה, עד שזוכין לקדש ולטהר את עצמו כל כך, עד שיהיה נעשה מהקול דיבור, עד שיזכה שידבר ה' עמו, ויודיע לו תורתו ומצותיו.
  • ועיקר שלימות הקול, הוא כשמקשרין אותו אל הדיבור, בקשר אמיץ וחזק, שזה עיקר בחי' כלל כל היחודים, לייחד ולחבר הקול עם הדיבור, כמובן בזוה"ק ובדברי אדמו"ר ז"ל בהתורה ששון ושמחה ימצא בה' וכו' (בסי' קע"ח). וזהו בחי' מה שצריכין לחבר ולקשר הדעת אל הלב, שזה עיקר שלימות הדעת האמתי, כ"ש "וידעת היום והשבותה אל לבבך" כ"ש אדמו"ר ז"ל במ"א. כי הקול שהוא בחי' מוחין, כי הקול פוגע בהמוח, בבחי' קול מעורר הכונה, עיקר שלימותו כשנמשך לתוך הלב, עד שיתחמם לבו עי"ז בהתלהבות דקדושה, עד שיזכה לדיבורים קדושים בבחי' "חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני"[כו].
  • ונראה שהדברים מדברים בעד עצמם ששתי ההלכות האלה מכוונים לדבר אחד[כז], ועומק כוונת מוהר"ת בביאור התורה שלנו בהלכות אפוטרופוס ג' מתבארים נפלא עפ"י דבריו בהלכות ערובי תחומין ה' הנ"ל.
  • כי המוחין הגבוהים שהם הקול ושרש הנגון, הוא הקול הנפלא ונעלם של חיות אמונה היוצא מיחוד חו"ב העליונים החיצון הנ"ל לקיום העולם. ומה שכינה שם המשכת האלוקות הזו לתוך צמצומים, זה ממש כוונתו כאן לעשות דיבור לקול.
  • ומה שנקט שצריך להיות במסירות נפש מבואר בתורה שלנו שלעשות דיבור לקול הוא ע"י לימוד תורה שבע"פ שהיא בחי' לילה ומבואר בגמ' ערובין כב ומבואר במדרש תנחומא פ' נח ובפרקי אבות שלימוד צריך להיות במסירות נפש דהיינו שמוותר על חיות גשמית בשביל חיות רוחנית.
  • ואע"פ שבלק"ה ע"ת ה' דיבר מאמונה, זה כיון ששם הנושא הוא כוונת ק"ש, לכן מדבר ממחשבה והרהור, דהיינו בינה ותבונה, והעשיה שם שעולה למ"ן היא בהרהור, כי מוחין דזו"ן עולים מ"ן ליחד יחוד הפנימי. אבל הכלל הזה נכון גם במדרגה אחת נמוכה יותר שבה היחוד הוא של זו"ן והמ"ן שעולים הם בני זו"ן דהיינו אנחנו וכל עבודת ה' ומסירות נפש דהינו חתיכות חיים שאנו מעלים למ"ן גורמים את היחוד הזה שעל ידו מתייחדים זו"ן שזה בחי' יחוד הכרובים[כח] (המבואר אצלינו עה"פ קנה לך חבר) ע"י עסק התורה במסירות נפש וכמבואר בלק"ה שהתורה היא בח'י עשרה מיני נגינה.
  • ועפ"ז אולי יתבאר יותר הדימוי של רבב"ח שדימה את שתי הצפרים לצפרדע דייקא ויתבאר המעשה בפתיחה לפרק שירה שהוכיחה הצפרדע את דוד המלך שזחה דעתו אחר שגמר ספר תהילים (יובא לקמן בתחילת ביאור הרבב"ח בהערות)
  • ועוד למה הצפרדע אומרת בפרק שירה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהוא רק יחוד התחתון כמבואר בתורה יא. והרי קולה הוא קול ה' הישר היוצא מהיחוד לקיום העולמות שרש הניגון הקדוש.
  • ואולי אפ"ל שטענה לו הרי את הכח לנגן דהיינו להעלות ניגון כזה שמיחד את היחוד הפנימי של חו"ב שהוא הולדת נשמות לבנין המלכות אתה מקבל ממני, כי הקול שלי הוא בחי' הקול הישר היוצא מחו"ב עצמם מהיחוד התמידי לקיום העולמות כמבואר שהשתי צפרים הן בחי' צפרדע. וא"כ במה אתה מתגאה (וכעין המבואר בסנהדרין לח. שאדם נברא אחרון למעשה בראשית שאם תזוח דעתו עליו יאמרו לו יתוש קדמך)[כט]
  • אמנם אם הוא שפל רוח אזי בודאי שאין דמיון כלל בין שירת דוד לשירת הצפרדע שזה יחוד חיצון מדרגת המלאכים וזה גורם יחוד פנימי מדרגת נשמות ישראל שיש לה בחירה וכו'.
  • ובזה יתבאר אולי מדוע הצפרדע ששירתה רומזת לשרש הניגון הקדוש שרה בפרק שירה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" מאמר שידוע שהוא במדרגת יחוד תחתון בלבד כמבואר בתורה יא ששמע ישראל הוא יחודא עילאה וברוך שם הוא יחודא תתאה ואולי כנ"ל כיון ששירת הצפרדע הוא את הקול הבא מלמעלה שהוא רק במדרגת המלאכים שכל כוחם ביחוד הוא רק למעלה אבל כשירדו לעוה"ז אין בכוחם ליחד כלל אבל אדם יש לו בחירה בכח נשמתו שהיא מהיחוד הפנימי לנגן ניגון קדוש וליחד קב"ה ושכינתיה אפילו בעוה"ז. וכן מבואר במדרש רבה שברוך שם כבוד וכו' הוא שירת המלאכים למעלה[ל]  (הובא בטור הלכות יה"כ לבאר מדוע ביוה"כ אומרים אותו בקול) גם נ"ל לפ"ז שמה שמצינו בה מסירות נפש למסור עצמה למיתה לכבודו ית' גם זה בעצמו כיון שהיא בחי' המלאכים כמבואר בלק"ה ע"ת הנ"ל שמכח היחוד התדיר נבראים השרפים ומתלהבים ונשרפים על קדושת שמו ית'[לא]
  • ואולי לפ"ז גם יתבאר מדוע מועיל אמירת פסוק זה לתקן אזכרת שם שמים לבטלה[לב], כי שם שמים לבטלה הוא ניגון של רשע והתיקון ע"י בחי' קול הישר.
  • ואולי גם שירת נבוכדנצר (בסנהדרין צב: עיין לקמן בביאור הרבב"ח בהערה על צפרדע) שאמרו שם שהיה בכוחה לגנות את כל התהילים של דוד המלך, אולי גם זה כיון שלרגע נפתח לו בלא בחירה לשמוע את הקול היחוד החיצון ומכוחו שר כצפרדע את קול ה' הישר בעצמו שהרי א"א לומר עליו ששר מתוך בחירה כדוד ממילא אין הניגון שלו ניגון של מיין נוקבין העולה לייחד יחוד פנימי לבנין המלכות, אבל כיון שהוא קול הישר לכן היה צד מחשבה שיגנה את שירת דוד ולכן לברר זאת קיבל סטירה לראות אם יש בניגון שלו איזה מסירות נפש שתעלה מיין נוקבין ליחוד הפנימי, ונתברר שלא.
  • וראה עוד לק"ה נפלא המדבר מסוד הניגון ודבריו שם מתאימים להפליא לכל דבריו בשני הלק"ה הנ"ל עיין בהלכות פו"ר ואישות ג' אות יז שכתב מוהרנ"ת חכמה זו של נגינה גדולה ויקרה מכל החכמות שבעולם כפי מה שהבנתי מפי רבינו ז"ל. ומבאר שם עפ"י חכמת המוזיקא שיש קול היוצא ישר מהכלי נגינה, כגון בכינור מהמיתר, וקול זה נכנס בתיבת התהודה של הכלי וחוזר ומתערב בקול הישר ונעשים ביחד שני קולות, והמנגן לפי הרגשו וכשרונו עושה משקל נכון לשני הקולות האלה ויוצר קול מעורב שהוא הניגון. נמצא שהניגון הוא חכמת המשקל בין קול הישר לקול החוזר שעי"ז נעשה קול מעורב שהוא הניגון. ומבאר שם מוהרנ"ת על פי זה את סוד הניגון ברוחניות, שקול הישר רומז לקול ה', וקול החוזר הוא הקולות שכנגדו, והניגון הוא לעשות קול חוזר שמלביש רק את הקול הישר, ומתעלם לגמרי מקול החוזר של הסט"א, שהוא קול הברה המתעורר כנגד כל קול ישר שבא לעולם. נמצא הניגון הקדוש הוא ברור טוב מרע, לברר את הקול הישר מתוך קולות ההברה, שהם (בחי' המולה של רומי דהיינו) כל קולות היצה"ר שבלב המסית ומדיח מקול הישר של הש"י.
  • ועי"ש בלק"ה הנ"ל פו"ר ואישות ג' אות טז שכתב שכל בנין האמונה הוא ע"י כח השמיעה[לג], כי שמיעה בליבא תליא, והאמונה היא בלב, והאריך שם לבאר שכל הקולות של תפילה ונגונים ותורה ועשרה מאמרות, הכל זה בחי' קולות נגינה שעל ידם נבנית האמונה עי"ש.
  • ומבאר שם באות יז כִּי אִיתָא בְּסִפְרֵי חַכְמֵי הַמּוּזִיקָא, שֶׁהוּא חָכְמַת הַנְּגִינָה, שֶׁיֵּשׁ שָׁלֹשׁ קוֹלוֹת, כִּי יֵשׁ קוֹל פָּשׁוּט, שֶׁהוּא קוֹל שֶׁאָדָם מוֹצִיא מִפִּיו בְּמָקוֹם רָחָב שֶׁאֵין מְחִצָּה נֶגְדּוֹ, וְיֵשׁ קוֹל חוֹזֵר שֶׁהוּא נִקְרָא בִּלְשׁוֹן רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה "קוֹל הֲבָרָה", שֶׁהוּא הַקּוֹל שֶׁשּׁוֹמְעִים בַּיַּעַר אוֹ בֵּין הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים כְּשֶׁמּוֹצִיאִים קוֹל, שֶׁאָז שׁוֹמְעִים כְּנֶגְדּוֹ קוֹל הֲבָרָה, כְּאִלּוּ אַחֵר עוֹמֵד כְּנֶגְדּוֹ וּמוֹצִיא זֶה הַקּוֹל וְהַדִּבּוּר שֶׁהוּא מוֹצִיא מִפִּיו. וְעוֹד יֵשׁ קוֹל שְׁלִישִׁי שֶׁהוּא הַקּוֹל הַמֻּרְכָּב מִשְּׁנֵיהֶם, שֶׁהוּא הַקּוֹל הַיּוֹצֵא מִתּוֹךְ כְּלִי דָּחוּק שֶׁהַקּוֹל פּוֹגֵעַ מִיָּד בְּהַקּוֹל הַחוֹזֵר, עַד שֶׁקּוֹל הַחוֹזֵר נִכְלָל מִיָּד עִם קוֹל הַיָּשָׁר וְנַעֲשֶׂה מִשְּׁנֵי הַקּוֹלוֹת קוֹל אֶחָד שֶׁהוּא קוֹל שְׁלִישִׁי, כִּי זֶה הַקּוֹל מְשֻׁנֶּה מִשְּׁנֵי הַקּוֹלוֹת הַנַּ"ל, שֶׁהוּא קוֹל יָשָׁר וְקוֹל חוֹזֵר, כִּי זֶה הַקּוֹל כָּלוּל מִשְּׁנֵיהֶם יַחַד, וְזֶה הַקּוֹל נִקְרָא קוֹל חָזָק בְּחִינַת הֵן יִתֵּן בְּקוֹלוֹ קוֹל עֹז.
  • נִמְצָא, שֶׁעִקַּר סוֹד כָּל הַקּוֹלוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הוּא שְׁלֹשָׁה קוֹלוֹת הַלָּלוּ שֶׁהֵם קוֹל יָשָׁר וְקוֹל חוֹזֵר וְקוֹל מֻרְכָּב וּמְחֻבָּר מִשְּׁנֵיהֶם, וּבְאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה קוֹלוֹת כְּלוּלִים כָּל מִינֵי קוֹלוֹת שֶׁבָּעוֹלָם,[לד] וְעַל פִּי עֶרְכֵי הַקּוֹלוֹת הָאֵלּוּ וְצֵרוּפֵיהֶם נִתְיַסְּדוּ וְנִתְחַבְּרוּ כָּל מִינֵי נִגּוּנִים שֶׁבָּעוֹלָם, כִּי כֻּלָּם יוֹצְאִים מֵאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה קוֹלוֹת שֶׁמִּשְׁתַּלְשֵׁל וְיוֹצְאִים מֵהֶם כַּמָּה וְכַמָּה שִׁנּוּיִים רַבִּים, כִּי יֵשׁ חִלּוּקִים גְּדוֹלִים בֵּין הַהַרְכָּבוֹת וְהַחִבּוּר שֶׁל קוֹל הַיָּשָׁר עִם קוֹל הַחוֹזֵר, כִּי בְּמָקוֹם שֶׁהַמְּחִצָּה רְחוֹקָה מְאֹד שָׁם מַכִּירִין הֵיטֵב בֵּין קוֹל הַיָּשָׁר וְקוֹל הַחוֹזֵר, וּבְמָקוֹם צַר שָׁם מִתְחַבְּרִים יַחַד כַּנַּ"ל, וְיֵשׁ חִלּוּקִים גְּדוֹלִים בְּעִנְיַן הִתְחַבְּרוּתָם וְזֶהוּ הַחִלּוּק שֶׁבֵּין תַּבְנִית הַכֵּלִים שֶׁל הַנְּגִינָה (מִלְּבַד שְׁאָר טְעָמִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם עוֹד בְּעִנְיַן תַּבְנִית הַכֵּלִים כְּפִי מִדּוֹת הַנְּגִינָה לְהָרִים אוֹ לְהוֹרִיד וְכוּ', וּשְׁאָר הַבְּחִינוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה וְכוּ',
  • ומבאר שם באות יח ענין הקול החוזר עפ"י תורה כב – כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁעִקַּר אֲחִיזַת הַקְּלִפּוֹת וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁמֵּהֶם כָּל הָעֲווֹנוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, הוּא מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַדִּין שֶׁמִּשָּׁם מִשְׁתַּלְשֵׁל חִיּוּתָם כַּיָּדוּעַ. וְכַמְבֹאָר בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה סִימָן עב שֶׁעִקַּר אֲחִיזַת כָּל הַיְצָרִים רָעִים שֶׁל כָּל בְּנֵי אָדָם שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם שִׁנּוּיִים רַבִּים, וְעִקַּר אֲחִיזַת כֻּלָּם הוּא מִבְּחִינַת דִּין, כַּמְבֹאָר שָׁם בִּמְקוֹמוֹ, עַיֵּן שָׁם, וּבְחִינַת הַדִּין זֶה בְּחִינַת קוֹל חוֹזֵר כַּנַּ"ל, וּבָזֶה מְבֹאָר הֵיטֵב מַה שֶּׁאָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּהַתּוֹרָה "חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם" (סִימָן כב). מַה שֶּׁגִּלָּה שָׁם סוֹד נִפְלָא וְנוֹרָא מָה עִנְיַן קוֹל הֲבָרָה, וּבֵאֵר שָׁם שֶׁעִנְיַן קוֹל הֲבָרָה, שֶׁהוּא קוֹל הַחוֹזֵר, הוּא בְּחִינַת קוֹל הָעֲווֹנוֹת שֶׁצּוֹעֲקִין כְּנֶגֶד הָאָדָם, עַיֵּן שָׁם. כִּי כְּשֶׁהָאָדָם מִתְעוֹרֵר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמוֹצִיא קוֹל דִּקְדֻשָּׁה, אֲזַי תֵּכֶף מִתְעוֹרְרִים כְּנֶגְדּוֹ הַקְּלִפּוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ עַל יְדֵי עֲווֹנוֹתָיו וּמַתְחִילִים לִצְעֹק כְּנֶגְדּוֹ וְכוּ'. וְזֶהוּ בְּחִינַת קוֹל הֲבָרָה, עַיֵּן שָׁם. וְזֶהוּ בְּחִינַת הַתּוֹקֵעַ בְּבוֹר וְכוּ' אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַע – יָצָא, וְאִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמַע – לֹא יָצָא, עַיֵּן שָׁם, הַיְנוּ כַּנַּ"ל. כִּי קוֹל הַחוֹזֵר, שֶׁהוּא קוֹל הֲבָרָה בְּשָׁרְשׁוֹ, נִמְשָׁךְ מִבְּחִינַת הַדִּין, שֶׁהוּא בְּחִינַת קוֹל הַחוֹזֵר כַּנַּ"ל, וּמִשָּׁם מִשְׁתַּלְשֵׁל אֲחִיזַת כָּל הַיְצָרִים רָעִים שֶׁהֵם כְּלַל הָעֲווֹנוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, וְעַל – כֵּן לְמַטָּה אֵצֶל הָאָדָם הַגַּשְׁמִי קוֹל הֲבָרָה הוּא בִּבְחִינַת קוֹל עֲווֹנוֹת מַמָּשׁ שֶׁמִּתְעוֹרְרִין כְּנֶגְדּוֹ, כִּי אֲחִיזָתָם מִקּוֹל הַחוֹזֵר הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוּא בְּחִינַת דִּין שֶׁמִּשָּׁם אֲחִיזָתָם כַּנַּ"ל. נִמְצָא, שֶׁעִקַּר אֲחִיזַת הַיֵּצֶר הָרָע וְהַקְּלִפּוֹת שֶׁהוּא כְּלַל כָּל הַתַּאֲווֹת וְהַמִּדּוֹת רָעוֹת וְכָל הָעֲווֹנוֹת כֻּלָּם, רַחֲמָנָא לִצְלַן, עִקַּר אֲחִיזָתָם הוּא מִבְּחִינַת קוֹל הַחוֹזֵר הַנַּ"ל שֶׁהוּא בְּחִינַת דִּין כַּנַּ"ל, וְעַל – כֵּן עִקַּר הַנְּגִינָה מַתְחִיל מִשָּׁם כִּי שָׁם מַתְחִיל עִקַּר הַבֵּרוּר שֶׁצְּרִיכִין לְבָרֵר טוֹב מֵרַע שֶׁהוּא בְּחִינַת עֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה כַּנַּ"ל:
  • ועי"ש אות יח- וְעַל – כֵּן עִקַּר הַנְּגִינָה הוּא מִסִּטְרָא דְּלֵיוָאֵי כַּנַּ"ל, כִּי עִקַּר בְּחִינַת הַנִּגּוּן מַתְחִיל מִבְּחִינַת קוֹל הַשֵּׁנִי, שֶׁהוּא בְּחִינַת קוֹל הַחוֹזֵר, וְשָׁם מַתְחִיל עִקַּר הַבֵּרוּר שֶׁצְּרִיכִין לְבָרֵר הַטּוֹב מִן הָרַע, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת עֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה[לה] שֶׁהֵם מְבָרְרִין הַטּוֹב מִן הָרַע, רוּחַ טוֹבָה מִן רוּחַ נְכֵאָה כַּנַּ"ל.
  • עוד עיין תורה רפב אחרי שמבאר שצריך ללמד זכות אפילו על רשע ובעיקר על עצמו כי עי"ז מוציא אותו מזכות לחובה ומעלה אותו מדרגה. ואומר שם רבינו על זה – ועל ידי זה נעשין נגונים כמבאר במקום אחר (במאמר ויהי מקץ בסימן נ"ד), בחינת מנגן בכלי זמר, שהוא בחינת שמלקט הרוח טובה מן הרוח נכאה עצבות רוח עין שם[לו]. [והכלל כי נגינה דקדושה היא גבוה מאד מאד כידוע, ועקר הנגון נעשה, על ידי ברור הטוב מן הרע, שעל ידי שמבררין ומלקטין הנקודות טובות מתוך הרע, על ידי זה נעשים נגונים וזמירות, עין שם היטב]: ועל כן על ידי שאינו מניח להפיל את עצמו ומחיה את עצמו במה שמחפש ומבקש ומוצא בעצמו איזה נקודות טובות ומלקט ומברר אלו הנקודות טובות, מתוך הרע והפסלת שבו וכו' כנ"ל, על ידי זה נעשין נגונים כנ"ל, ואזי הוא יכול להתפלל ולזמר ולהודות לה'. עכ"ל.
  • ועיין תורה נד הנ"ל כפי שהביאה מוהרנ"ת בלקוטי עצות – ערך נגינה אות ח. – שמיעת קול נגון על כלי זמר ממנגן כשר לשם שמים הוא דבר גדול, כי על ידי זה מכניעין ומבררין המדמה ודוחין העצבות רוח וזוכין לשמחה. ועל ידי זה נשמר הזכרון, דהינו לזכר בעלמא דאתי ולהבין הרמזים שהשם יתברך מרמז לו בכל יום להתקרב אליו, גם על ידי זה יכולין להשיג בחינת רוח נבואה רוח הקדש:
  • ועיין בתורה נד אות ו' –אחרי שביאר שהמדמה הוא בחי' פרעה ובחי' רוח רעה בחי' קליפות שנבראו בין השמשות, כמו השד ששורה על מי שהמדמה שלו פגום, ובפרט מחפש לשרות על מי שלומד תורה שבע"פ שלא לשם שמים[לז] דהיינו שונה הלכות.    מבאר כיצד זוכים לברור המדמה – וּלְהַכְנִיעַ הַכֹּחַ הַמְדַמֶּה, הוּא עַל יְדֵי בְּחִינַת יָד, בְּחִינַת (הוֹשֵׁעַ י"ב): "בְּיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה". וְיָד, הַיְנוּ בְּחִינַת שִׂמְחָה, בְּחִינַת (דְּבָרִים י"ב): "וּשְׂמַחְתֶּם בְּכָל מִשְׁלַח יֶדְכֶם". [ פי' כי ידים עסקניות בחי' עצבות בחי' רוח רעה וכשמצליח אעפ"כ לשמוח במשלח ידו ע"י זכרון דקדושה היינו ברור המדמה]  וְזֶה בְּחִינַת כְּלֵי זֶמֶר שֶׁמְּנַגְּנִין בַּיָּד, שֶׁעַל יְדֵי זֶה שׁוֹרָה הַנְּבוּאָה עַל הַנְּבִיאִים כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מְלָכִים ב ג): "קְחוּ לִי מְנַגֵּן" וְכוּ'. כִּי הַכְּלִי הוּא הִתְאַסְּפוּת הָרוּחַ, וְהוּא מְעֹרָב טוֹב וָרַע. כִּי יֵשׁ עַצְבוּת רוּחַ, רוּחַ נְכֵאָה. רוּחַ רָעָה, כַּנֶּאֱמָר בְּשָׁאוּל (שְׁמוּאֵל א ט"ז): "וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה". וְיֵשׁ רוּחַ טוֹבָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים קמ"ג): "רוּחֲךָ טוֹבָה תַּנְחֵינִי בְּאֶרֶץ מִישׁוֹר". וְהוּא בְּחִינַת רוּחַ נְבוּאָה, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ:  אַךְ כְּשֶׁהוּא מְעֹרָב טוֹב וָרַע, אֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל נְבוּאוֹת אֱמֶת. וְעַל כֵּן כָּתוּב בְּשָׁאוּל (שְׁמוּאֵל-א י"א): "וַיִּתְנַבֵּא וְכוּ' וַיִּפֹּל עָרֹם", וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: 'לְשׁוֹן מְשֻׁגָּע'. כִּי הָיָה מְעֹרָב בְּרוּחַ שְׁטוּת, עַצְבוּת רוּחַ. וְזֶה שֶׁמְּנַגֵּן בַּיָּד עַל הַכְּלִי, הוּא מְקַבֵּץ וּמְלַקֵּט בַּיָּד אֶת הָרוּחַ טוֹבָה, רוּחַ נְבוּאָה, מִתּוֹךְ עַצְבוּת רוּחַ. וְצָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹדֵעַ נַגֵּן, שֶׁיֵּדַע לְקַבֵּץ וְלִלְקֹט וְלִמְצֹא חֶלְקֵי הָרוּחַ אַחַת לְאַחַת, כְּדֵי לִבְנוֹת הַנִּגּוּן, הַיְנוּ הַשִֹּמְחָה. הַיְנוּ לִבְנוֹת הָרוּחַ טוֹבָה, רוּחַ נְבוּאָה, שֶׁהוּא הֶפֶךְ עַצְבוּת רוּחַ. כִּי צָרִיךְ לַעֲלוֹת וְלֵירֵד בְּיָדוֹ עַל הַכְּלִי שֶׁמְּנַגֵּן, כְּדֵי לְכַוֵּן לִבְנוֹת הַשִֹּמְחָה[לח] בִּשְׁלֵימוּת:  וּכְשֶׁהַנָּבִיא שׁוֹמֵעַ זֶה הַנִּגּוּן מֵהַיּוֹדֵעַ נַגֵּן, אֲזַי מְקַבֵּל מִמֶּנּוּ רוּחַ נְבוּאָה, שֶׁקִּבֵּץ זֶה בְּיָדוֹ מִתּוֹךְ הָעַצְבוּת רוּחַ.
  • מבואר סוד הניגון שתלוי בתיקון המדמה[לט] שעל ידו זוכה לשמחה והניגון הוא בבחי' ושמחתם בכל משלח ידכם, כי ידים עסקניות, שם העצבות רוח, והשמחה היא ישרות לב, רוח הקדש, וכשמברר את המדמה כל כך עד שזוכה במשלח ידו להיות שמח שמחה דקדושה בהש"י זה בחי' ניגון, וזה בחי' הבנת הרמזים כי הש"י בכל רגע מרמז לנו רמזים להתקרב אליו ומנגן כשר הוא זה שמבחין בהם ונרמז כמבואר שם.
  • וזה תלוי בתיקון המדמה שעל ידו יוצא מבהמיות דהינו לשון הרע, מנגן רע, עיין שם שלשה"ר היא הסתלקות הדעת, בחינת: "מוציא דבה הוא כסיל", דהינו שנסתלק ממנו הדעת. ועל ידי זה נופל מאהבת השם יתברך, לאהבות הבהמיות. ואז מתגבר עליו כח המדמה, שהוא כח הבהמיות. ועל ידי הכח המדמה, נפגם הזכרון ונופל לשכחה: וכששוכח את הש"י לא יכול להבין רמזיו והוא מנגן רע ומדבר רע בחי' עצבות רוח ולא יכול לשמוח במשלח ידו.
  • ובחי' ניגון זו היא כוללת את כל עבודת ה' שבבחי' זו כל הבחירה שלנו היא בחי' ניגון דהיינו בחירה בטוב ניגון של מנגן כשר ובחירה ברע ניגון של מנגן רשע ובבחי' ניגון הזה היד המנגנת היא הדעת. וזהו שניגון דקדושה תלוי בדעת כפי שיתבאר
  • בבחי' נוספת מבואר שם שנבואה היא ניגון, כי גם נבואה היא התפשטות הגשמיות והתקשרות לקול הש"י שעי"ז יתלבש בדיבורו[מ] קול נבואה וזה בחי' ניגון כי צריך לברר בליבו רוח טובה קול נבואה מרוח רעה הבלי עוה"ז כמבואר שם
  • וכן ניגון בגשמיות הוא בבחי' הזו של ברור רוח טובה מרעה כמבואר שם שצריך לזה כלי שלם כדי שלא יצא הרוח מעורבת טוב ורע, רומז שגם הגוף הוא בחי' כלי נגינה וצריך שיהיה שלם באברים רוחניים דהיינו תרי"ג מצוות. כי הניגון הוא דייקא ע"י הגוף כי מלאך לא יכול לנגן אלא את קול הישר הבא מלמעלה (כמו צפרדע) אבל אינו יכול להחזירו מלמטה למעלה דייקא שרק זה נקרא ניגון, סטרא דלוי בחי' גבורות שמחזירים הדברים לשרשם, לכן דייקא ע"י תיקון הגוף אפשר לנגן.
  • כל זה ג' בחינות ניגון המבוארות בתורה נד שבעצם הן דבר אחד כנ"ל. ושם למדנו שרשי סוד הניגון בלק"מ.
  • ועפ"ז מבאר בתורה רפב שמי שיודע למצא טוב בכל אדם אפילו רשע זה בחי' חזן ומנגן כשר דהיינו שיודע לברר טוב אפילו מתוך הרבה רע
  • ועי"ש בסוף התורה ענין הרועה שהוא בחי' משה שבונה את המשכן ויש לו תינוקות שמקבלים הבל שאין בו חטא מהמשכן שבנה לכן, הם מתחילים ללמוד בויקרא ששם מסופר גמר בנין המשכן, ושהש"י קרא למשה ממנו, ועי"ש ביאור הלקוטים שמבאר שחזן שם הכוונה לחזן שמבואר אצלינו, שהוא המנגן הכשר[מא] שלפ"ז בנין המשכן שמבואר שם שנעשה ע"י שמוצא טוב בכל יהודי אפילו רשע,, הכוונה לעיקר המשכן שהוא קה"ק שבו הכרובים ובנינם הוא החזרתם לכמו שהיו בזמן עשייתם פנים מול פנים, כי מבואר שם שע"י שמוצא נקודה טובה ביהודי ומדבר ממנה הוא מאיר אותה ומחזקה ועי"ז עולה האדם ממדרגתו ואפשר כך להחזיר את כל ישראל בתשובה, שעי"ז חוזרים הכרובים פב"פ כמבואר בגמ' ב"ב צט: וברשב"ם שם. כמבואר אצלינו על מאחז"ל קנה לך חבר.
  • וקול הנבואה (שרש הניגון) היוצא מבין הכרובים הוא ההבל[מב] שאין בו חטא של התינוקות[מג] כי התינוקות הם בחי' הכרובים[מד] כמבואר בגמ' סוכה ה: שפניהם פני תינוקות. ולכן כשישראל לא עושים רצונו של מקום אזי הדבר נוגע לכרובים שפונים זה מזה לבית (רמז לביטול היחוד והשפע) ונוגע לתינוקות שנחסר מהם החיים. וכמבואר בגמ' שבת לג עה"פ ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים, (משכנות לשון משכן ומשכון). כי כיון שחרב המשכן נלקחים התינוקות שנתמשכנו עליו.
  • וזה שמבואר בתורה רפב שיש רועה[מה] בחי' משה שבכל דור שמשגיח על זה, הוא החזן הרואה היכן התינוקות קוראים, שמשגיח על ישראל שיפנו פניהם מהבית, אל הקב"ה, ושהכרובים הרומזים ליחוד קב"ה ושכינתיה, יחזרו פניהם מהבית אל זה לזה,
  • ולכן הוא נקרא "רועה" לשון מנהיג, ולשון תרי רעין, כי הוא רועה ומנהיג את ישראל באופן שיחזרו הכרובים להיות כפי שנעשו בתחילה, כמו הצפרים שלמעלה שהם תרי רעין דלא מתפרשין.
  • וכיצד הוא עושה זאת, זה כמבואר שם על ידי שמוצא טוב בכל יהודי, שזה בעצמו אותה בחי' כי מגלה שבכל יהודי שאפילו כשהוא פונה לבית, יש בו לפחות נקודה שעדין היא כפי שנעשית בתחילה שפונה אל הקב"ה נמצא שבסה"כ לא פנה ממש רק מצדי אצדודי. שזה מגלה שהמהות הפנימית האמיתית היא שהוא בבחי' תרי רעין דלא מתפרשין כמו הכרובים שבפנמיותם הם תמיד בבחי' תרי רעין דלא מתפרשים ורק בחיצוניותם פונים זה מזה (בנס).
  • ונראה שבזה יתבאר כיצד הצדיק מסייע בבחי' חוט של חסד, למי שלומד בלילה להשמר מפניות שלא לישמה בלימודו, כי הצדיק הוא בחי' החזן שרואה היכן התינוקות קוראים, כי אנו לגבי הצדיק הרועה, בחי' תינוקות שצריכים סיוע, ע"י רועה שיאכיל אותנו קול ה' מבורר קצת, להקל עלינו בבירורו, כדי שגם אנו נוכל להעלות ניגון שיגרום יחוד פנימי עליון להולדת נשמות לבנין המלכות.

בענין השמחה

  • במה נתבאר בתורה נד הנ"ל שעיקר כח הניגון הוא לברר את המדמה ולזכות לשמחה, עיין לק"ה הנ"ל פו"ר ואישות ג אות אות כט ואות לד שקול הישר הוא דעת, וקול החוזר ממנו כל החסרונות[מו], וממנו כל היגון ואנחה, שהוא בחי' דעת חסרת מה קנית, ועי"ש שהיום אין לנו גוף זך הראוי לסבול את קול הישר בעצמו, לכן כל השירות היום, הן שירה לשון נקבה, בחי' סטרא דלווי, שמהפך את קול החוזר ומחברו לקול הישר. ועי"ש סוד הקרבן, שהחוטא כיון שנמשך אחר הסט"א, שהוא היגון ואנחה, מביא קרבן אל ביהמ"ק, מקום השמחה, אל הכהן, שהוא בחי' קול הישר, וסומך ידיו עליו, ומתודה עוונותיו, בזה מברר היגון ואנחה, כי על ידי שמקדש הבהמה לקרבן ומביאה לבית המקדש אל הכהן, על ידי זה הוא תופס את היגון ואנחה שהוא בחינת בהמיות, ומביאו למקום השמחה שהוא הבית המקדש והכהן, ואז הכהן מקריבה לקרבן, וכולל את הקרבן בשורש השמחה העליונה על ידי הלוים שעוסקים בשיר על הדוכן, שהם מבררין ותופסין היגון ואנחה ומהפכין אותו אל הקדושה, ומביאין אותו אל הכהן שהוא בחינת קול הישר עד שנכללין בתוך שורש השמחה העליונה שהוא בחינת כהן כנ"ל.
  • עומק הקשר בין תיקון הנגינה לשמחה, נ"ל כידוע מאמר חז"ל אין שירה אלא על היין, ויין המשמח דייקא, וידוע שיין המשמח שרשו בבינה, (עיין תורה מא) ובינה נקראת רחובות הנהר, ונקראת עולם החירות, בחי' יובל, שבו משתחררים העבדים, לכן הנקשר בבינה ע"י שמחה, משתחרר מתאוותיו שאסור בהן. עוד עיין רמז לזה בגמ' ערובין דף ד. טפח שוחק וטפח עצב, כי צחוק בחי' רוחב לב, שיש ריוח, הפך העצבות שהיא לשון כיווץ ולחץ, כי עצבות הוא על שם כיווץ הלב, והרגשת כבדות ויאוש, וגורם לקושי עשיה, ונוטה ליסוד העפר, והוא בא ממרה שחורה, דהיינו טחול, ועיין שיחות הר"ן מא מב שיש בעצבות גם כעס ורוגז, וכמו שמתרעם ומתלונן על הקב"ה. ועיין ספר חרדים פרק סו אות ח'  עצבות אבק הכעס. ועיין תורה מח ח"ב עצבות היא ממש סט"א והקב"ה שונא אותה.
  • ועפ"ז יובן סגולת הניגון, שכיון ששרשו בבינה, לכן יכול האדם להתקשר על ידו לבחי' רחובות הנהר, בחי' חירות ורוחב לב, לשמחה, והחרות לרדוף אחריו ית', בדביקות, הפך מהמנגנים הרשעים, שנאמר עליהם "כהם יוקשים בני אדם", כי נלכדים בפח תאוותיהם, ולא יכולים לעלות ולקבל משרש הניגון הקדוש קבלה כראוי, לבנות על ידה את המלכות.
  • עוד עיין שיחות הר"ן אות רעג אָמַר: טוֹב לְהָאָדָם לְהַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ שֶׁיּוּכַל לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ עִם אֵיזֶה נִגּוּן כִּי נִגּוּן הוּא דָּבָר גָּדוֹל וְגָבוֹהַּ מְאד מְאד, וְיֵשׁ לוֹ כּחַ גָּדוֹל לְעוֹרֵר וּלְהַמְשִׁיךְ אֶת לֵב הָאָדָם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְנַגֵּן, אַף עַל פִּי כֵן בְּבֵיתוֹ וּבֵינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ יוּכַל לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ בְּאֵיזֶה נִגּוּן כְּפִי שֶׁיּוּכַל לְזַמֵּר אוֹתוֹ[מז], כִּי מַעֲלַת הַנִּגּוּן אֵין לְשַׁעֵר[מח] וּכְבָר מְבאָר בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, כַּמָּה תּוֹרוֹת גְּבוֹהוֹת מֵעִנְיַן נִגּוּן (תנה) וְעַיֵּן בְּסוֹף הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הַשִּׁבְעָה בֶּעטְלֶירְס שָׁם מְרֻמָּז קְצָת מַעֲלַת הַנִּגּוּן כִּי מְבאָר שָׁם שֶׁעִקַּר רְפוּאַת הַבַּת מַלְכָּה שֶׁנָּפְלָה חַלָּשׁוּת הוּא עַל יְדֵי נִגּוּן, הַיְנוּ עַל יְדֵי עֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה כְּמוֹ שֶׁמְּבאָר שָׁם עַיֵּן שָׁם וְהָבֵן מְאד עַד הֵיכָן הַדְּבָרִים מַגִּיעִים:     כִּי גַּם הַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הִיא נִקְרֵאת בַּת מֶלֶךְ כַּיָּדוּעַ וְהִיא מֻנַּחַת בְּמָקוֹם שֶׁמֻּנַּחַת אֵצֶל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, עֲיֵפָה וִיגֵעָה וַחֲלוּשָׁה בַּעֲווֹנוֹתֶיהָ שֶׁהֵם הָעֲשָׂרָה מִינֵי חִצִּים, שֶׁזָּרַק וְיָרָה בָּהּ הַמֶּלֶךְ שֶׁתְּפָסָהּ כְּמוֹ שֶׁמְּבאָר שָׁם וּצְרִיכִין צַדִּיק בַּעַל כּחַ גָּדוֹל שֶׁיּוּכַל לִכְנס לְתוֹךְ כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁנָּפְלָה לְשָׁם וּלְהוֹצִיא מִמֶּנָּה כָּל הָעֲשָׂרָה מִינֵי חִצִּים, וְלֵידַע כָּל הָעֲשָׂרָה מִינֵי דְּפִיקִין כְּדֵי שֶׁיֵּדַע אֵיךְ צְרִיכִין לִרְפוּאָתָהּ וּלְנַגֵּן כָּל הָעֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה, כִּי עִקַּר רְפוּאָתָהּ עַל יְדֵי נִגּוּן וְשִׂמְחָה וְהָבֵן שָׁם עוֹד דְּבָרִים מִתּוֹךְ דָּבָר וְהָעִקָּר לְהוֹצִיא מִשָּׁם עֵצוֹת טוֹבוֹת לָשׁוּב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת כִּי 'לא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה' (אָבוֹת א-יז): [מט]
  • הבת מלך הזו שנפלה לחלשות ורפואתה ע"י ניגון רבינו רמז בתורה שלנו במה שאמר שטוב לשמוע ניגון ממנגן כשר והגון, דהיינו ניגון לשם שמים, כי הוא בנין המלכות, דהיינו כי אע"פ שמדבר כאן מבת המלך שמשמע שהיא קומה שלימה, אבל ידוע שכל נפילה לחלשות של בת המלך הכוונה לנפילת המלכות למדרגה נמוכה שלה שחוזרת להיות חסרה את מדרגותיה, וכאן שנתקעו בה כל הי' חיצים משמע שחזרה למדרגת נקודה אחת השרשית שלה מדרגת הרצון[נ], דהיינו לפי המבואר שם שהיא רומזת לנשמת כל יהודי הביאור בבחי' עבודה הוא שרומז לאדם שלא נשאר לו בהמלכת הקב"ה על עצמו, אלא הרצון דהיינו שרוצה להמליך את הש"י על עצמו ולא מצליח בפועל כלום, וצריך לבנותה מחדש ומבואר אצלינו שבנין המלכות ע"י הניגון ששרשו בשתי צפרים חיות.
  • עוד עי"ש באותו מעשה הנ"ל ז' בטלערס יום רביעי משתי צפרים שנאבדו ומחפשים זה את זה ועמדו כ"א ליד מדינה ורחוקים אלף פרסאות זו מזו[נא] וביום באים צפרים לנחמם ושמחים[נב] אבל בלילה מיללין מאד וא"א לסבול קול היללה וכל השומע מילל עמהן, והיו שם עשרה צדיקים שהתפארו בנגינתם והתפארו כסדר מעלתם והשנים ההגדולים שבהם אחד ידע לעשות בקולו כמו תוף[נג] והשני כמו קול יריה מרובה, וכולם היה סברא שבנגינתם יכולים לתקן את הבת מלכה, אבל בעל הצוואר העקום שעלה על כולם הוכיח להם שרק הוא יכול כי צריך לזה להשליך הקולות[נד] דהיינו קול כמו שלו סמוך לה וכמו שלה סמוך לו כך מושכן זה אל זה ומחזירן זל"ז.
  • ובלק"ה נדרים הלכה ג' אות לו בביאור המעשה כתב שרומז לצפרים שהם שרש הנבואה שרומזים להקב"ה והשכינה וכמבואר בתיקונים שרומזים לשני הכרובים שמשם הנבואה כמ"ש וישמע את הקול מבין שני הכרובים. וזהו שמובא שכשעושים רצונו של מקום הם פב"פ וכשלא עושים אזי הם אב"א.  והצדיק שיודע להשליך קולות זכה לקול משם. וזה בחי' קול השופר ולכן בשופר מקבצים את כל הנדחים כמ"ש ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים וכו' והנדחים וכו'
  • כח הניגון לחבר את הכרובים ולקרב הצפרים ואת ישראל להקב"ה רמוז בתורה שלנו על מאמר חז"ל וקנה לך חבר עי"ש ומבואר עוד בלק"ה נשיאת כפים [ה ו] (עפ"י תורה רלז שהובא לעיל בשיחות הר"ן רעג)  – עיקר התקשרות והתחברות אור אותיות התורה אל הספר שזהו בחינת תיקון שברי לוחות כנ"ל, הוא על ידי ניגון וזמרה להשם יתברך שהם בחינת כל השירות והתשבחות שאומרים להשם יתברך שזהו בחינת כל ספר תהלים שיסד דוד המלך עליו השלום שכלול מכל העשרה מיני נגינה.   כי עיקר התחברות שני דברים הרחוקים זה מזה מאד שהם כמו שני הפכים, עיקר התחברותם על ידי ניגון כמו שכתב אדמו"ר ז"ל (בסימן רל"ז) שזהו בחינת הפעם ילוה אישי אלי שאמרה לאה כשנולד לוי שהוא בחינת סטרא דנגונא. כי עיקר הדביקות וההתחברות להשם יתברך מזה העולם השפל והגשמי והנמוך מאד הוא על ידי ניגון וזמרה[נה]. וכמו שרואין בחוש שאפילו האדם הרחוק מאד מהשם יתברך ומונח בדיוטא התחתונה על פי רוב על ידי ניגון נתעורר להשם יתברך ומזכיר את עצמו היכן הוא בעולם.    רק כששומעין הניגון ממנגנים רשעים או קלים המצוים עכשיו ביותר אזי יוכל להזיק לו ביותר כמו שכתוב במקום אחר (בסימן ג' לקוטי א).      אבל כששומעים ניגונים וזמירות מאנשים כשרים באמת המכוונים את לבם להשם יתברך או כשמנגן בעצמו איזה ניגון וכוונתו לשמים יכולים להתעורר על ידי זה מאד להשם יתברך,  וכמו ששמעתי מאדמו"ר ז"ל. כי עיקר החיבור והדביקות מעולם הזה הגשמי להשם יתברך שהוא מרומם ונשגב מאד. בפרט מי שחטא ונתרחק מאד מאביו שבשמים הוא על ידי ניגון וזמרה שהוא בחינת כל השירות והתשבחות שאומרים להשם יתברך. ועל כן יסד דוד המלך עליו השלום כל ספר תהלים שכלול מכל העשרה מיני נגינה כמו שאמרו רז"ל. עכ"ל מוהרנ"ת שם.

 

תיקון הניגון בסוד גאולת הדיבור והדעת

עוד קיצור בנוסח אחר לבאר שתיקון הניגון הוא תיקון הדיבור והדעת

כלל מהלך התורה הוא עוד פרק בתיקון המלכות שהתחיל בתורה א שם למדנו על הקמת המלכות ע"י תורה בכח ובתורה ב' למדנו על בנין המלכות בכח הברית והמשפט עד הבאתה ליחוד וכאן תיקון המלכות בסוד הניגון שהוא סוד הברור שמכח החיבור[נו]

ורמז הענין בפרשת זאת תורת המצרע שם מבואר תורת כפרתו של הנרגן מפריד אלוף שהוא ע"י שתי צפרים חיות טהורות, שלוקחן שוות כאחת ומפרידן אחת לה' ואחת משלח עפ"נ השדה, ומבואר בפנים הטעם: כי יש למעלה שתי צפרים חיות טהורות רוחניות עליונות שהן בחי' חכמה ובינה שבבחי' החצוניות רומזים גם לשני הכרובים שעל ארון העדות הרומזים לכנס"י והקב"ה, והמצרע הוא המדבר דבור רע דהיינו קול וניגון רע הוא הפריד ביניהם,[נז]

לכן תיקונו ע"י שתי צפרים הנ"ל ובכהאריז"ל חומר טומאת הצרעת כיון שבעוונו הפריד אלוף לכן אלופו של עולם היינו את אור חכמת הקב"ה נפרד ממנו,  ולכן תיקונו נקרא "תורת המצרע" כי האור נמצא בתורה ותיקונו על שדיבר דיבור רע, הוא לדבר דיבור טוב, אין טוב אלא תורה, וזה שאומר רבינו שע"י לימוד וברור תורה שבע"פ בלילה עד שמאירים לו דברים החשוכים אצלו, עי"ז מתקן את הניגון שנפגם אצלו, כי מה שהדברים חשוכים, זה מהיצה"ר (תורה סב ב) ע"י שנתן לו כח ויניקה בדיבורים רעים והפריד ממנו אור חכמתו ית' כנ"ל.

אבל כיון שפגם כל כך, לא נותן לו היצה"ר ללמוד כראוי לשם שמים כמבואר בגמ' מנחות כט דלא מסתייע מילתא לשוב בפתח שנפל ממנו, כי בעל תשובה צריך סיעתא דשמיא, לכן העצה ללמוד בלילה בשעת חצות שאז הקב"ה והצדיקים מקשיבים לקולו ומסייעים לו ללמוד לישמה ונשאר לו רשימו דהיינו חוט של חסד לכל היום שעל ידו יכול לשמוע ניגון מכל אדם ולשמוע בו את קול הניגון הקדוש של הקב"ה. דהיינו שמכל ניגון וקול שבעולם ימשך על ידו להתחבר אל הקב"ה ולהמליכו.

והענין תלוי עד כמה מוסר נפשו בלימוד התורה כך חוזר לחבר את מה שהפריד אם כרשב"י שאין לו אלא תורה חוזרים הכרובים פב"פ ממש ואם כרבי ישמעאל (ברכות לה:) בבחי' טובה תורה עם דרך ארץ שזו מדריגת רוב העולם אזי גם הכרובים אינם פנים בפנים ממש אלא רק בבחי' אצדודי (ב"ב צט: ורשב"ם שם ומעב"נ ח"א) וכך גם השגחת הקב"ה על ישראל.

נמצא שעיקר המלחמה לתיקון קול הניגון, היא על תיקון הדיבור[נח] שעל ידו עיקר המלכת הקב"ה ועשית רצונו ית' שבזה תלוי תיקון המלכות

ונעשה ע"י התורה דהיינו ברור טוב מרע שהוא תיקון המדמה והוא הנגון השלם בסוד הברור (תורה נד) בסוד יניקת הנביאים שמשם תיקון המלכות והתפילה[נט].

סיכום ההקדמה הארוכה הנ"ל להקדמה יסודית קצרה

יסוד סוד הניגון הוא שיש קול ישר וקול חוזר והמנגן הכשר הוא זה שיודע לברר את קול הישר מקול החוזר המעורב בו.

(בגשמיות בכלי נגינה הכוונה כגון כינור קול הישר הוא היוצא מהמיתר והחוזר הוא מה שחוזר מתיבת התהודה והמנגן המוכשר יודע לתת משקל נכון בין שני הקולות האלה לבנות קול מעורב יפה. אבל בנמשל דהיינו בניגון דקדושה הרוחני הקול הישר הוא קול ה' הקורא לשוב אליו, והקול החוזר הוא הבלי עוה"ז הקוראים לאדם להגרר אחריהם, והניגון הוא לא לערבם כנ"ל, אלא להפך כיון שהם כבר מעורבים, צריך להיות שומע בתוך הניגון המעורב, רק את הקול הישר, ואותו לנגן ולהחזיר להקב"ה, והוא בנין המלכות, אבל אם ח"ו נגרר אחר קול החוזר ומנגן אותו אזי ח"ו מפיל את המלכות)

ועומק כוונת רבינו כאן בתורה הוא שקול הישר והחוזר הוא כל מה שאנו שומעים באוזן ובלב דהיינו בבחי' הבינה דהיינו כל הקולות הנקלטים מבחוץ. הם נקראים קול ולא ניגון. וניגון הוא כל מה שאנו מדברים בפה ובידים ובכלים דהיינו במלכות דהיינו כל קולות היוצאים מאיתנו לחוץ, שבהם תלוי תיקון ובנין או ח"ו חורבן ונפילה להמלכות. נמצא כשאדם נמצא לבדו ומנגן אזי הקול הישר ששומע הוא קול ה' בליבו וקול תאוותיו שבליבו וכל מלחמת ניגונו היא בליבו.

אבל כשאדם שומע ניגון מאדם אחר, אזי מתערב בקולות שבליבו עוד קול מעורב כפי המנגן, שממנו הוא שומע, אם הוא מנגן כשר אזי הקול הנשמע ממנו רובו ישר ומיקל על השומע לנגן בקדושה, ועם הוא מנגן לא כשר, אזי הקול הנשמע ממנו רובו קול החוזר קול רע שמקשה על השומע לנגן בקדושה. אבל כששומע ניגון מצדיק אזי כולו קול ישר שרק מועיל מאד להמשך על ידו אל הקב"ה לעשות רצונו ית' דהינו תיקון ובנין המלכות. נמצא שאדם תמיד שומע קולות ותמיד בכל מעשיו ודיבורו ואפילו הרהור ליבו הוא מנגן.

כי כל מה שאדם עושה בבחירה הוא ברור רוח טובה מרוח רעה דהיינו בחי' ניגון, אמנם ניגון ממש הוא דווקא קול היוצא מהאדם אפילו קול הכאת תוף וכ"ש דיבור ממש, אבל בהם לא כל כך ניכר סגולת המשיכה שיש בניגון ממש בכלי נגינה שמושך לב השומע אחריו בבחי' הפעם ילווה אלי אישי, לכן עליו עיקר כוונת רבינו שמועיל עבוה"ש או ח"ו יכול להזיק. נמצא מה שאדם פולט הוא לגבי עצמו נקרא ניגון ולגבי חבירו נקרא קול מעורב ומה שהוא קולט מחבירו לגביו זה קול מעורב ולגבי חבירו זה ניגון. לכן עיקר תיקון הנגינה היא לדעת לשמוע בכל תערובת את קול הישר שבו ומי שלא זכה לכזה ברור מדמה אזי אסור לו לשמוע ניגון אלא מצדיק.

עד כאן ההקדמה

הערה – היכן שנזכרים ראשי התיבות מעב"נ הכוונה לביאור הרש"מ קרמר שליט"א הנקרא מעיינים בנחלים חלק א' וחלק ב' וכל חלק מחולק לאותיות. כך למשל: מעב"נ א' א', הכוונה לספר מעיינים בנחלים לחלק א אות א'.

תפילה להכנס לקדש הקדשים

רבונו של עולם "ידעתי כי כל תוכל ולא יבצר ממך מזימה" (איוב מב ב) עזור לי להבין את האמת הפנימית שבדברי רבינו ננ"מ חכמה דברי הצדיק שמקבל מבין שני הכרובים קול המוחין העליונים, כי הצדיק עושה רצונו של מקום, ולגביו הם כמו הצפרים ממש פנים בפנים, שעי"ז שומע קול קורא לו בחיבה, קול ה' ממש, בלא שום תערובת, ובכוחו לצמצמו לדברי תורה נפלאים שכולו זרע אמת, ולהשליך קולות לפני הצפור שאבדה שהיא אני בעצמי, כי קולו כקולך ומשליך אלי דבורך, בדבוריו וספריו סמוך לי, וקולו דומה לקולינו ומשליכו סמוך אליך בבקשות ותחנונים שתחזיר אלינו פניך. אמנם הצדיק כבר נמצא סמוך אצלך אבל מה יהיה עימי והבת מלכה על כן עזור לנו להבין פנמיות כוונת דברי רבינו, להרגיש כל דיבור של הצדיק בהרגשה נכונה בלבנו.הרגיש שכל דיבור וכל אות, היא כולו זרע אמת, כמו שער של אש, שהנכנס בו נכסף אליך כאש בוערת.

בתורה ג' מתבאר בה המאמר החמישי של רבב"ח בגמ' ב"ב עג כפי שרבב"ח מסר הביאור לרבינו (כמבואר בחיי מוהר"ן אות ה')

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה: לְדִידִי חָזִי לִי הַהִיא אַקְרוּקְתָּא דְּהַוֵי כְּאַקְרָא דְּהַגְרוֹנְיָא, וְאַקְרָא דְּהַגְרוֹנְיָא כַּמָּה הֲוֵי שִׁתִּין בָּתֵּי, אָתָא תַּנִּינָא בַּלְעָהּ אָתָא פּוּשְׁקַנְצָא וּבַלְעָה לְתַנִּינָא, וְסָלִיק יָתִיב בְּאִילָנָה. תָּא חָזִי כַּמָּה נָפִישׁ חֵילֵיהּ דְּאִילָנָא:  (אמר רב פפא בן שמואל אם לא הייתי שם לא הייתי מאמין[ס])

רַשְׁבַּ"ם: אַקְרוּקְתָּא צְפַרְדֵּעַ[סא]: כְּאַקְרָא דְּהַגְרוֹנְיָא גָּדוֹל הָיָה כְּאוֹתָהּ כְּרָךְ: וְאַקְרָא דְּהַגְרוֹנְיָא כַּמָּה הֲוֵי? שִׁתִּין בָּתֵּי תַּלְמוּדָא קָאֲמַר לָהּ[סב]: אָתָא תַּנִּינָא רַבָּה קָאֲמַר לָהּ: פּוּשְׁקַנְצָא עוֹרֵב נְקֵבָה:

וזה פירוש המאמר לפי הרשב"ם שם

אמר רבב"ח ראיתי צפרדע שהיתה גדולה כמו הכרך שנקרא אקרא דהגרוניא. ואקרא דהגרוניא היא שישים בתים, בא תנין ובלע את הצפרדע ובא עורב נקבה ובלעה את התנין ועלתה העורב שבתוכה התנין שבתוכו הצפרדע הגדולה ככרך של ס' בתים וישבה על ענף באילן, בא וראה כמה גדול כח (הענף) האילן.

ולפי רבינו (כפי שיבאר בסוף התורה) הביאור הוא: אמר רבב"ח ראיתי ששרש בנין המלכות (צפרדע) שהוא קול היוצא מבחי' שתי צפרים חיות טהורות יכול אדם לעשות לו דיבור ועי"ז לנגן אותו ולשמוע אותו בכל ניגון ע"י שיקרא בגרון גמרא שהיא בחי' שישים מסכתות (שיתין בתי) אבל אם לומד שלא לישמה בבחי' רבה קאמר לה דהיינו להיקרא רבי (במקום לעשות לו רב דהיינו תיקון המלכות) אזי יבלע הנחש (התנין) את קול לימודו הזה[סג] (צפרדע) (לגרום לו לשנוא חכמים פל"ח) והעיצה למי שרוצה ללמוד לשמה ולא מצליח שילמד בלילה (בחי' עורב) כי הלילה בולע[סד] את הנחש מכח החוט של חסד[סה] (בחי' אילן אשל דאברהם איש החסד) שנמשך על הלומד בו. שהוא החן הנשפע עליו מכח מסירות נפשו ללמוד בלילה שעי"ז מטה הקב"ה כלפי חסד לקבל עבודתו (כך משמע בזהר לך לך צא.) והוא הסיעתא שמקבל מהצדיקים המקשיבים לקולו בג"ע ובפרט אלה שלומד את חידושיהם שמטים כלפי חסד לברר עבודתו ולהעלותה למעלה אע"פ שאינה בשלימות (כך משמע בתורה יב ומדיוק יתיב באילן דהיינו אברהם).

עתה יגלה רבינו תורה נפלאה בסוד הנגינה ואחר כך יבאר היטב כיצד כל זה מרומז בדברי רבה בר בר חנה הנ"ל:

הִנֵּה מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ[סו] נְגִינָה[סז] מִמְּנַגֵּן רָשָׁע[סח] [סט] לאו דוקא רשע ממש אלא שבזמן שמנגן אין כוונתו לשם שמים כלל[ע] (לק"ע[עא]), קָשֶׁה ומזיק[עב] לוֹ לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא[עג]. וּכְשֶׁשּׁוֹמֵעַ מִמְּנַגֵּן כָּשֵׁר[עד] וְהָגוּן[עה], אֲזַי טוֹב[עו] לוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. כי סגולת הניגון למשוך את הלב (תורה רלז ותורה רכו) כששומעים ניגונים וזמירות מאנשים כשרים באמת המכוונים את לבם להשם יתברך או כשמנגן בעצמו איזה ניגון וכוונתו לשמים יכולים להתעורר על ידי זה מאד להשם יתברך וכמו ששמעתי מאדמו"ר ז"ל. כי עיקר החיבור והדביקות מעולם הזה הגשמי להשם יתברך שהוא מרומם ונשגב מאד. בפרט מי שחטא ונתרחק מאד מאביו שבשמים הוא על ידי ניגון וזמרה שהוא בחינת כל השירות והתשבחות שאומרים להשם יתברך. ועל כן יסד דוד המלך עליו השלום כל ספר תהלים שכלול מכל העשרה מיני נגינה כמו שאמרו רז"ל. (לשון מוהרנ"ת בלק"ה)

כִּי הִנֵּה כמו שלכל דבר יש שורש למעלה ברוחניות שמשם הוא נמשך למטה בגשמיות, כן הוא גם כן לענין קוֹל הַנְּגִינָה שהיא נִמְשֶכֶת מִן הַצִּפֳּרִים דהיינו מקום רוחני למעלה הנקרא שתי צפרים[עז], ויש לזה רמז בדברי חז"ל כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ (וַיִּקְרָא רַבָּה, טז[עח]): מִפְּנֵי מָה מְצרָע טָהֳרָתוֹ תְּלוּיָה בִּשְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהוֹרוֹת[עט]? יָבוֹא קַלַּנְיָא וִיכַפֵּר עַל קַלַּנְיָא מוכח מהמדרש שפגם הלשון הרע הוא בקול[פ]. כִּי נִלְקָה מֵחֲמַת קוֹלוֹ שֶׁדִּבֵּר[פא] לָשׁוֹן הָרָע[פב] ומזה שהכפרה על לשון הרע דהיינו פגם הקול, היא שתי צפרים, מוכיח רבינו שהלשון הרע פוגם בבחי' שתי צפרים עליונות[פג] הנ"ל. נִמְצָא דהיינו על פי הכלל שכל דבר נתקן בשרשו נמצא כיון שהפגם נתקן בצפרים, נלמד מזה ש- מִי שֶׁהוּא כָּשֵׁר, נִמְשֶׁכֶת הַנְּגִינָה שֶׁלּוֹ מִן הַשְּׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהוֹרוֹת הרוחניות הנ"ל. וְכָתוּב בַּזּהַר (וַיִּקְרָא נג:)[פד] שאמנם עפ"י הפשט חיות הכוונה למעט טריפה, אבל עפ"י הסוד הפירוש חיות הוא שיונקות ממקור החיים, דהיינו שֶׁהַשְּׁתֵּי צִפֳּרִים הַנַּ"ל מהם נמשך הנגון הקדוש, יוֹנְקִים מֵאֲתַר דִּנְבִיאִים יַנְקִין דהיינו מאותו מקום שהנביאים מקבלים את נבואתם, נמצא שבכל ניגון שכאמור בא משם הוא בחי' נבואה. לְכָךְ נִקְרָא הַמְּנַגֵּן חַזָּן מִלְּשׁוֹן חָזוֹן, הַיְנוּ לְשׁוֹן נְבוּאָה[פה], כִּי לוֹקֵחַ הַנְּגִינָה מֵאֲתַר דִּנְבִיאִים יַנְקִין מהמקום שהנביאים מקבלים נבואתם

כנ"ל שהמנגן הכשר בכח לימוד תורה שבע"פ זוכה לברור המדמה וזוכה לברר את קול ה' הישר מכל קולות ההברא שמתערבים עימו ולנגן אותו להחזירו למעלה לעורר יחוד פנימי עליון בחו"ב שהם בחי' שתי הצפרים, להוליד בחי' נשמות ישראל, שהם המוחין שעל ידם נבנית המלכות,  ומבחי' הרגלין של שתי הצפרים, דהיינו מבחי' נו"ה שלהם, יוצאים המוחין האלה, ונעשים מוחין לזו"ן שהם בחי' הכרובים, שעל ידי המוחין האלה נבנית המלכות וחוזרת פנים בפנים להקב"ה[פו].

וּכְשֶׁהַמְּנַגֵּן הוּא רָשָׁע[פז] כנ"ל שאין כוונתו בניגון לשם שמים כלל, אֲזַי הוּא לוֹקֵחַ הַנְּגִינָה שֶׁלּוֹ מִצִּפֳּרִים אֲחֵרוֹת[פח] שֶׁבִּקְּלִפָּה והיא בחי' נבואת שקר, דהיינו קול שמושך להבלי עוה"ז ותאוותיו.

לפי האריז"ל מדובר בצפרים הנמצאים בעולם הפירוד עולם הבריאה[פט] והן אחרות מהצפרים שבעולם האצילות שמהן מקבל המנגן הכשר והגון.

ולפי דרכינו עפ"י לק"ה הנ"ל בהקדמה נבאר שכיון שהרשע לא דבֵק בהקב"ה, זה מכונה שנמצא בעולם אחר, עולם הפירוד, ולכן אע"פ שבאמת מקור חיותו הן אותן צפרים הנ"ל, דהיינו היחוד התמידי של חו"ב, אבל כיון שלא עושה לו דיבור, ולא נמשך אחריו, להמליך על ידו את הקב"ה, אלא מתגבר מכוחו בתאוותיו ועבודותיו הזרות, לכן יניקת החיות משם נקרא כאילו יונק מצפרים אחרות, כי הוא מתייחס אליהן כאחר וזר, ולכן גם מקבל מהן כבהמה רק כדי חיונו.

ולכן מנגן רשע מקום יניקתו (כפי שיתבאר לקמן) נקרא דדי המלכות ואילו מנגן הכשר מקום יניקתו נקרא בנין המלכות, כי כיון שמנגן רשע לא בונה מכח היניקה הזו את המלכות, אלא להפך, מפיל אותה למדרגת בהמה, לכן יניקתו מכונה כמו מדדי בהמה, שהן במקום ערוה[צ] דהיינו בלא הארת פנים ולא כיניקת אדם שיונק ממקום בינה ליבא דהיינו שמקבל חיות ברצון מכל הלב, כיון שמשתמש בו לבנין המלכות שלו להמליך על עצמו את הקב"ה.

וְכָתוּב בַּזּהַר זוהר ויחי רי"ז:[צא]: כִּי הַצִּפֳּרִים שֶׁבַּקְּלִפָּה יוֹנְקִין מִדַּדֵּי[צב] הַמַּלְכוּת. וְכַד אִתְפָּלֵג לֵילְיָא כְּדֵין כְּרוֹזָא כָּרִיז: "כַּצִּפֳּרִים הָאֲחוּזוֹת בַּפַּח כָּהֵם יוֹקְשִׁים בְּנֵי-אָדָם"[צג]. הזהר הזה מבואר באריכות עפ"י דרכו של האריז"ל בע"ח שער מח הוא שער הקליפות פ"ב שם עי"ש וקיצור דבריו בביאור המתוק מדבש על הזהר.

ועל פי דרכינו נראה לבאר שמי ששומע ניגון ממנגן רשע אזי ע"י שנמשך ליבו להקשיב לניגון, הוא נקשר לאותן צפרים דקליפה שהן מוחין דמלכות דקליפה דהיינו שמאבד את רצונו להמליך את הקב"ה ומקבל חשק להמליך את התגלות ליבו ותאוותיו, ואזי כמו שהקליפה אחרי שינקה כשרוצה לעלות לינק יותר אינה יכולה, כן גם הוא אינו יכול ואין לו חיות מהקדושה בעצמה. כי נלכד בפח, הכוונה לעולם הבריאה עולם הפירוד, שכלפי אצילות היא נקראת מוות[צד], דהיינו שהוא נקשר בתאוותיו יותר ולא יכול להפרד מהם (וכמבואר בלק"ה ע"ת הנ"ל שמהיחוד התדיר מרגיש בלבו קול קורא לו לשוב, אבל כיון שאחוז בתאוותיו מרגיש רק חסרון שמביאו לרוץ לחפש מילוי אבל כיון שאסור בפח תאוותיו הוא יונק מהקול הזה רק התחזקות למלא חסרונו בהבלי עוה"ז ובעבודה זרה במקום בקדושה, ועי"ש שעל זה נאמר כל המוקטר ומוגש לשמי) וגם כשרוצה להרגיש טעם קדושה כבר לא מרגיש, כי אחוז בפח תאוותיו. כי חירות ושמחה הוא ע"י הדביקות באחד, שזה בחי' עולם האצילות (לשון אצלו וסמוך לו), אבל כשמקבל מהצפרים הנ"ל אם אוחז בקליפה הוא בפח שאסור במאסר התאוות ומשועבד להן, היפך הכתוב על מי שמכח הצפרים האלה בונה את המלכות דקדושה שעליו נאמר (קהלת י יז) אשריך ארץ שמלכך בן חורים[צה].

בנוסחת הכת"י כתוב כאן – וכשהמנגן הוא רשע אזי השומע ממנו הנגינה ונמשך אחריו בלב אזי נלכד גם הוא בהאי מצודה רעה כ"ש בזהר כשהם יוקשים בני אדם. משמע דווקא כששומע כך שנמשך ליבו אחרי הניגון אז פועל עליו הניגון לטוב או ח"ו לרע כנ"ל.

עד כאן נתבאר התועלת הנפלאה שבשמיעת ניגון מהמנגן לשם שמים ולעומת זה הנזק הנורא שבשמיעת ניגון ממנגן שלא לשם שמים, שזה נוגע לעיקר העיקרים דהיינו תיקון המלכות שהיא הכח להמליך על עצמי את הקב"ה או ח"ו את התאוות והיצה"ר.

וכאן מבאר שלדעת לשמוע ניגון מכל מנגן אפילו רשע זה יכול רק מי שבעצמו יודע נגן כי שמיעת ניגון ולהיות יודע נגן זה דבר אחד (כי העולם הזה מנגן את קולו ית' בבחי' מנגן רשע) כי כל ניגון הוא שמיעת קול ה' הישר שמעורב בהמוני קולות הברא שיש בעולם ורק מי שיודע לבררו ולהחזירו בניגון למעלה לעורר יחוד פנימי עליון הוא נקרא יודע נגן אבל מי שהמדמה שלו אינו מבורר אינו יכול לברר שום קול לא את קול הישר של הש"י שיש בעולם ולא את קול הישר שיש בניגון רשע, לכן צריך עצה כיצד לברר את המדמה (כמבואר בתורה נד) והעצה היא לימוד גמרא לישמה כפי שהולך ומבאר. וְהַתִּקּוּן הוּא[צו] שֶׁיּוּכַל[צז] לִשְׁמעַ נְגִינָה[צח] מִכָּל אָדָם[צט] דהיינו שכל קול וניגון ששומע יעורר אותו להמשך אחריו ית' מכל תאוותיו, להמליך אותו ית' על עצמו, בדביקות בו ית', התיקון לזה הוּא עַל-יְדֵי שֶׁיִּלְמַד בַּלַּיְלָה[ק] תּוֹרָה שֶׁבְּעַל-פֶּה[קא], כפי שהולך ומבאר שעיקר התיקון הוא ללמוד תורה שהיא בחי' לילה כי תיקון הניגון הוא לדעת לברר טוב מרע וזוכה לזה ע"י שמברר את בחינת הלילה דהיינו למצא אור בבחינת לילה וזה ע"י שמברר את ההלכה הפסוקה מתוך כל הסברות והדעות הדחויות שבגמרא[קב]. ובהמשך יבאר שרוב העולם כיון שלא לומדים לשמה כראוי צריכים ללמוד גמרא דווקא בלילה ממש אבל כאן תחילה מביא ראיה שגמרא היא בחי' לילה הַיְנוּ גְּמָרָא שֶׁהִיא בְּחִינַת לַיְלָה[קג] כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ שוחר טוב תהלים י"ט.[קד], 'כְּשֶׁהָיָה משֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, לא הָיָה יוֹדֵעַ מָתַי יוֹם ומָתַי לַיְלָה, רַק עַל-יְדֵי-זֶה כְּשֶׁהָיָה לוֹמֵד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא יוֹם, וּכְשֶׁלָּמַד תּוֹרָה שֶׁבְּעַל-פֶּה, הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא לַיְלָה' דהינו כי משה כשעלה להר סיני עלתה נשמתו למרום למציאות של למעלה מהזמן הגשמי להשיג השגות אלוקות ושם ההבדל בין לילה ויום הוא מצד המהות שלילה בחי' השגת אלוקות חשוכה ויום בחי' השגה מאירה. לכן בזמן של השגה ברורה השיג היטב כל ההשגות על ידי תורה שבכתב אבל בזמן ההשגה החשוכה לא השיג אלא ע"י לימוד תורה שבע"פ. נִמְצָא על פי המדרש הזה, שֶׁהַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה הִיא בְּחִינַת לַיְלָה דהיינו שהדברים המבוררים שבה מעורבבים ברבוי דברים ודעות וסברות דחויות שזה בח' חושך הלילה. עוד מוסיף רבינו ומביא עוד ראיה שהגמרא היא בחי' לילה וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סַנְהֶדְרִין כד.)[קה]: "בַּמַּחְשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי" 'זֶה תַּלְמוּד בַּבְלִי'[קו] שכיון שתלמוד בבלי נתחבר בחוץ לארץ ששם ההשגה חשוכה יותר לכן יש בו אריכות דברים לעומת התלמוד הירושלמי שנתחבר בארץ שבה אוירא דארץ ישראל מחכים והבינו זה את זה במיעוט דברים ולשון קצרה[קז]. ומדברי חז"ל אלה מבואר שהגמרא שלנו היא בחי' חושך. וּכְתִיב (בְּרֵאשִׁית א)[קח]: "וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לַיְלָה" ומזה גומר רבינו להוכיח שהגמרא שלנו היא בחי' לילה כנ"ל, ומשמע לפ"ז שגמרא אפילו כשלומד ביום זה בחינת לימוד בלילה כיון שהברור שבה קשה. עוד רבינו מוסיף ביאור כיצד לימוד הגמרא מועיל לזכות לניגון דקדושה הַיְנוּ כי עַל-יְדֵי שֶׁיִּלְמַד שַׁ"ס[קט] דהיינו שישה סדרי משנה המבוארים ע"י הגמרא יְתַקֵּן הַשִּׁית עִיזְקָאִין שֶׁבַּקָּנֶה[קי] דהיינו השש טבעות שיש בקנה שבגרון, שֶׁמֵּהֶם יוֹצֵא הַקּוֹל עיין בלק"ה[קיא] שהסט"א מקומה בהערף אותיות פרעה (מדמה פגום) ואחיזתו במיצר הגרון (בחי' מצרים[קיב]) למנוע מהאדם לברר הקול הטוב ולהלביש את הקול בדיבור קדוש דהיינו לנגן ניגון קדוש (שמתבטא בעיקר בדבורים קדושים[קיג]). נמצא שכל גלות מצרים כור ההיתוך של עם ישראל שנקרא בזהר גלות הדעת וגלות הדיבור היה בבחי' מיצר הגרון, בסוד תיקון הניגון[קיד].  כי עיקר הניגון והדיבור הקדוש הוא לנגן ולדבר את קול השם דהיינו להלביש אותו בניגון או דיבור, וזה יכול רק מי שבכל כחו קושר עצמו לשמוע בליבו את הקול ששולח הש"י לעולם משתי צפרים חיות טהורות הנ"ל, ועל זה נלחם פרעה למנוע מזה ע"י שמפיל למוחין דקטנות גלות הדעת, והתיקון הוא ע"י לימוד ש"ס כנ"ל מתקן הגרון ומתגבר עליו. וְזֶהוּ מה שלמדנו עד כאן שלימוד גמרא מסוגל לזכות על ידו לניגון דקדושה רמוז בפסוק (אֵיכָה ב)[קטו]: "קוּמִי רנִי בַלַּיְלָה", הַיְנוּ שֶׁתִּהְיֶה תְּקוּמָה[קטז] תיקון לְהָרִנָּה דהיינו לניגון, הַיְנוּ התיקון הוא עַל-יְדֵי בחינת הַלַּיְלָה שֶׁהִיא גְּמָרָא שַׁ"ס[קיז]

הנה נתבאר עד הנה כי תיקון הנגינה תלוי בלימוד תורה שבעל פה שהוא בעצמו בחינת לילה, ועתה יבאר מדוע צריך שזמן הלימוד יהיה גם כן בלילה:

והנה תכלית תיקון הנגינה שזוכין ע"י לימוד תורה שבע"פ הוא שיזכה האדם ע"י הנגינה להדבק בה' ולקבל עליו עול מלכותו ית' ולבנות בזה את בנין המלכות דקדושה. ומובן מזה שבשביל לזכות לדביקות הזאת צריך האדם שיהיה לימודו לשמה, לשם ה' יתברך לבד, בלי שום פניה אחרת כלל, אַךְ כְּשֶׁלּוֹמֵד שֶׁלּא לִשְׁמָהּ[קיח], הַיְנוּ בִּשְׁבִיל שֶׁיִּתְקָרֵא רַבִּי[קיט] מחשבה זו היא עיקר הפגם של תיקון המלכות, דהיינו תיקון הניגון, כי תיקון המלכות היא בחי' עשה לך רב והוא עושה את עצמו לרב (פל"ח ד). אבל גם כשלומד בשביל כל סיבה אחרת שלא לשם שמים, אם אינו רוצה ללמוד לשמה עליו נאמר מוטב אילו לא נולד כלל[קכ]. אבל אם רוצה אלא שאינו מצליח אזי אע"פ שחייב ללמוד והקב"ה שמח בלימודו, אבל הַלִּמּוּד אֵינוֹ בַּחֲשִׁיבוּת כָּל כָּךְ[קכא] להיות מועיל לתיקון הניגון הנ"ל. ועיין פרפראות לחכמה אות ד' שכתב שכיון שמהלימוד שלא לשמה לגמרי כלל ישראל רחוקין מזה, לכן הסט"א תחילה מפילה אותו רק לפניות, שבתחלה ילמוד בבחינת שלא לשמה בשביל שיתקרי רבי (מחמת כי על ידי הלימוד זוכה לבחינת עשה לך רב כמבואר לקמן, יכולה היא שתאחז שילמוד בשביל שיתקרי רבי), ואחר כך אורבת לו להפילו על ידי זה לבחינת הלימוד שלא לשמה לגמרי עמ"נ לקנטר שעליו נאמר מוטב שלא נולד כלל (עיין תורה יב ותורה כח שהנופלים בזה מקבלים כוחם דייקא מהתורה שבע"פ שלומדים וכן בתורה ריד) כי הסט"א אורב ללומד ומחפש להפילו לזה כמבואר לקמן במעשה דרבב"ח שהנחש בא ובלע את הלימוד שלא לשמה והבליעה היא שהפילו לקנטר ולדבר בוז על צדיקים.

מדנקט להקרא רבי משמע דווקא בדומה לזה אינו בחשיבות אבל אם לומד כיון שהקב"ה ציוה, זה כן בחשיבות אע"פ שלא מכוין לתיקון השכינה, העיקר שלא יכוין לתועלת עצמית ככבוד או ממון[קכב], ונראה כי אע"פ שתורה כזו אין לה עליה כמבואר בתורה קנט שרק לימוד שהוא באמת רק לאוקמא שכינתה מעפרה עולה להשכינה, אבל לברור המדמה כבר כן מועילה וגם היא בעצמה בחי' ניגון שיכול לגרום איזה יחוד פנימי עליון וצ"ע.

עכ"פ נמצא שהתיקון עצמו דהיינו לימוד תורה שבע"פ, הוא בעצמו גורם ליפול ללימוד עמ"נ להקרא רבי שהוא לימוד שאינו חשוב ולא מועיל לתיקון המלכות והנגינה וא"כ נפל פיתא בבירא. והעיצה לזה היא ללמוד בלילה[קכג] וּכְשֶׁלּוֹמֵד בַּלַּיְלָה, חוּט שֶׁל חֶסֶד[קכד] נִמְשָׁךְ[קכה] עָלָיו[קכו] ביום[קכז] (כך הגרסה בכת"י) וכן מבואר בגמ' חגיגה יב:[קכח] ובזהר לך צב.[קכט] דהיינו חן מכח הרושם שנשאר בו מהדביקות שזכה בלילה בסיעתא דשמיא וּמֵגֵן[קל] עָלָיו שֶׁלּא יַזִּיק[קלא] לוֹ הַמַּחֲשָׁבָה[קלב] הַנַּ"ל: דהיינו עמ"נ להקרא רבי, שזה הפך תיקון המלכות דהיינו עשה לך רב כנ"ל, וביאר הפרפראות לחכמה שעיקר ההגנה היא שומר שלא יפול מזה ללימוד שעמ"נ לקנטר כנ"ל (כי מי שלומד שלא לישמה הלימוד בעצמו יכול לגרום לו לשנאת חכמים וגסות רוח שעי"ז בא לבזות חכמים כמבואר בתורה ריד ובתורה יב וכח), כי החוט של חסד יגן עליו ע"י שיגרום לו לכוין לשם שמים בלימוד ובעזרתו יוכל לבוא משלא לישמה ללישמה כדברי חז"ל גם יסייע לו לברור המדמה ולנגן ניגון שיעלה לגרום יחוד פנימי הנ"ל וכן בשמיעת ניגון רשע ישמע את קול ה' המעורב בו ויזכה לדביקות על ידו.

עתה יבאר שתכלית תיקון הנגינה הוא בנין המלכות דקדושה, ולעומת זה הנגינה של הרשעים בונה את המלכות דסטרא אחרא:

וְאִיתָא בְּכִתְבֵי הָאֲרִ"י זַ"ל, כִּי צִפֳּרִים שֶׁבִּקְלִפָּה הֵם מחִין שֶׁבְּמַלְכוּת דִּקְלִפָּה,[קלג] זה מבואר בעץ חיים שער הקליפות וְהַשְּׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהוֹרוֹת, הֵם בִּנְיַן הַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה זה מבואר במקומות אחרים בע"ח. עיין בהקדמה סוד השתי צפרים חיות טהורות האלה שרומזות לספירות חכמה ובינה שהן תרי רעין דלא מתפרשין כמבואר בזהר, וזה רמוז כאן במילה "שתי". והמילה "צפרים" רומז שמהן יוצא קול שהוא שרש הניגון הקדוש, "חיות" מרמז לחכמה כמ"ש החכמה תחיה את בעליה, "טהורות" רומז לבינה כי חכמה נקרא קודש אבל טהרה רומז שיש טומאה (עיין תורה נא) לכן רומז לספירת הבינה ששם שרש הדינים. והכלל שתעלומות החכמה מתגלות רק בבינה כידוע שהאם מגלה את האב. נמצא ששתי צפרים חיות טהורות רומז לספירת הבינה שהיא שרש הניגון וכמבואר בערכי הרמ"ק אות צה. והקול הזה היוצא משתי הצפרים חיות טהורות הוא בנין המלכות כי מי ששומע אותו כראוי מתעורר על ידו להמליך את הקב"ה ועי"ז גורם יחוד פנימי שמוליד תוספת מוחין למלכות, אבל מנגן רשע שאסור בתאוותיו לא ממליך את הקב"ה אלא רק יונק מהקול הזה להתחזק בתאוותיו לכן לגביו נקראות הצפרים האלה מוחין דקליפה ולגביו הן כאילו אחרות (אחר הפך אחד הרומז להקב"ה כידוע)

דהיינו שהצפרים חיות טהורות וצפרים דקליפה הן אותן צפרים ושתיהן הן מוחין דמלכות והכל תלוי באדם המקבל מהן שאם הוא אסור בתאוותיו הוא נמצא בעולם הפירוד ורק יונק מהן אבל אם הוא בן חורין אזי הוא קשור להקב"ה וסמוך לו ובונה על ידן את המלכות דקדושה. כמבואר שם בע"ח שצפרים דקליפה נמצאות במקום נמוך עולם הפירוד שנקרא בריאה (לשון חיתוך כמו לברוא את היער (פרש"י יהושע יז טו ופרש"י יחזקאל כג מז) לאפוקי מאצילות שהוא מלשון אצלו וסמוך לו) והמוחין שלהן יונקים מבחי' רגלי עולם אצילות הבולטים לעולם הבריאה. נמצא שהצפרים האלה בעצמן מקומן בעולם של פירוד ומוות ורק יונקים חיות מקצה העולם שכולו טוב, ויניקתם היא רק עמ"נ לחזק את הפירוד והסט"א דהיינו לקבל כח לתאוות ומידות רעות, כידוע שלסט"א אין חיות מעצמה אלא רק מה שיונקת מהקדושה.

אבל הצפרים החיות טהורות הן המוחין (דהיינו חכמה ובינה ודעת[קלד]) של מלכות דאצילות דהיינו שהן בעולם האחדות שכולו טוב דהיינו שהם החב"ד דהיינו השכל של השרש לכל כח ההמלכה את הש"י שזה נקרא בנין המלכות.  ומשם מקבל מי ש"יודע נגן"[קלה] את כח הנגון שלו[קלו]. לְפִיכָךְ נִשְׁתַּבַּח דָּוִד לִפְנֵי שָׁאוּל (שְׁמוּאֵל-א ט"ז[קלז]): "וְיוֹדֵעַ[קלח] נַגֵּן" עיין שם שבאותו זמן שמשח שמואל את דוד בשמן המשחה במצות ה' מאותו יום ותצלח רוח ה' על דוד ואילו משאול המלך סרה רוח ה', ובעתתו רוח רעה מאת ה', ולכן חפשו לו עבדיו "איש יודע מנגן בכינור" שכשתיהיה עליו "רוח אלקים רעה ונגן בידו וטוב לך", ואז אחד הנערים אמר שמכיר "בן לישי בית הלחמי יודע נגן וגיבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תאר וה' עמו", ומבואר בגמ' סנהדרין צג: שאותו נער היה דואג האדומי וכל כוונתו היתה לשון הרע[קלט] דהיינו לשבח את דוד יותר מדאי כדי שיתקנא בו המלך שאול לכן הוסיף בשבחו כל כך[קמ] (עיין מהרש"א שם) ולפי רבינו גם התאר "יודע נגן" היה לשון הרע כי רמז בזה להמלך שאול שדוד ראוי למלכות, כִּי הַנְּגִינָה הִיא בִּנְיַן הַמַּלְכוּת כי הנגינה עולה לעורר יחוד פנימי של הצפרים שמשם נמשך מוחין למלכות לבנותה שעי"ז מקבל עוד יותר מוחין וכח להמליך את הקב"ה על עצמו, לְכָךְ רָאוּי הוּא לְמַלְכוּת כי בודאי מי שיודע להמשיך מוחין למלכות דהיינו לכח ההמלכה שלו את הקב"ה הוא זה שראוי למלכות, וכשם שמושל ביצרו ומולך על מדותיו להביאם לגלות כבוד שמים כן הוא הראוי למלוך על ישראל להביאם להמליך את הקב"ה ולגלות כבוד שמים[קמא]וְזֶה שֶׁכָּתוּב אֶצְלוֹ דהיינו כיון שדוד היה יודע נגן דהיינו קיבל הניגון שלו מאותו מקום שהוא בנין המלכות לכן כתוב בו (תְּהִלִּים ע"ח)[קמב]: "מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ", הַיְנוּ מֵאַחַר הַמֵּינִיקוֹת[קמג] עפ"י הפשט הפירוש עלות הן הצאן המניקות המגדלות עולליהן (מצודת ציון) דהיינו שהקב"ה הביא את דוד אל המלכות ממרעה הצאן ורבינו רומז בזה שעלות רומז למניקות דהיינו לאותן שתי ספירות שמהן יונקים הנביאים את נבואתם, הַיְנוּ נֶצַח וָהוֹד[קמד]. כִּי הֵם מְנִיקִין[קמה] לַנְּבִיאִים עפ"י מה שנתבאר לעיל בהקדמה הכוונה לבחי' רגלין של אמא עילאה דהינו בינה, וְהֵם רגלי הבינה משם נמשך המוחין לזו"ן כנ"ל בהקדמה שעל ידם בִּנְיַן[קמו] הַמַּלְכוּת[קמז] דהיינו שרמוז בפסוק שדוד בא למלכות ממקום יניקת הנביאים כי משם תיקון ובנין המלכות. עיין בסוף התורה שרבינו מוסיף לבאר, שבפסוק זה מבואר עוד יותר מעלת דוד המלך, דלא רק שיודע בעצמו לנגן אלא גם יכול לתקן נגינה ששומע מאדם לא כשר, דהיינו מאותם בני אדם שהם מאחר עלות דהיינו שהם בבחי' אחור אל העלות המניקות, ולכן הם מאחורי הקדושה. ולפירושו שם שאחר עלות היינו אחר הקדושה יתפרש גם הפשט בפסוק מאחר עלות הביאו, שדוד היה מאחורי הקדושה[קמח] והקב"ה הביאו והעלהו משם אל הקדושה והמלוכה.

 עתה יבאר רבינו איך כל המאמר הזה מרומז בדברי רבה בר בר חנה הנ"ל:

וְזֶה דהיינו כל המבואר לעיל עד כאן הוא שֶׁאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה ברמז בסיפור שסיפר: לְדִידִי חָזִי[קמט] לִי אני ראיתי הַהִיא אַקְרוּקְתָּא וּפֵרֵשׁ רַשְׁבַּ"ם[קנ]: שאקרוקתא הוא השם בארמית לבע"ח שבלה"ק נקרא צְפַרְדֵּעַ, הַיְנוּ שהיא רומזת לשתי הצפרים שהן שרש הנגינה, כי צפרדע אותיות צִפּוֹר דֵּעָה[קנא]. (ד) עיין תדא"ר פ"ז[קנב] ועיין בכוונות האריז"ל על ענין דם צפרדע[קנג] ובשער רה"ק דרוש ג בהגה[קנד]. כי "צפר" רמז לשתי הצפרים שרומזות לשרש הניגון שממנו בנין המלכות כנ"ל והיינו "דעה" רמז למלכות דקדושה שיש לה דעת להתעורר מכח הקול ניגון הזה להמליך את הש"י דהיינו לעשות ממנו בנין המלכות. דהיינו שרבה הלך לחקור איך מתקנים את המלכות וראה ששלימות הדעת הוא בנין המלכות[קנה] ושרשו בצפור דעה העליונה ששם שרש הניגון. וממשיך רבב"ח לספר דַּהֲוֵי שהיתה הצפרדע גדולה  כִּי דהיינו כמו כרך שנקרא אַקְרָא דְּהַגְרוֹנְיָא ומבאר רבינו ששם הכרך הזה רומז לקול היוצא מהגרון מִלְּשׁוֹן הפסוק "קְרָא בְגָרוֹן" (יְשַׁעְיָהוּ נ"ח[קנו]) הַיְנוּ רמז לגרון שֶׁהַנְּגִינָה נִמְשֶׁכֶת מִמֶּנּוּ לכן רמז רבב"ח את סוד שרש הניגון בסיפור הצפרדע שגדולה כמו כרך הנקרא אקרא דהגרוניא לרמוז להנ"ל ששתי צפרי דעה דהיינו שתי צפרים חיות טהורות הנ"ל הן שרש לקול הניגון היוצא מהגרון, ולכן אמר שהן בגודל קול הגרון לרמוז שהגרון היינו הנגינה היא המגלה אותם שכפי כשרותו של המנגן כן יותר מברר ומגלה בניגונו את קול הצפרים הנ"ל[קנז].

והנה נתבאר עד הנה איך מרומז בדברי רבה בר בר חנה גודל מעלת הנגינה שנמשכת מהצפרים העליונות, אך הנה את זה לעומת זה עשה אלקים, ולעומת הנגינה דקדושה עומדת הנגינה הרעה של הרשעים, שהיא מזקת לעבודת הבורא מאד, ונתבאר לעיל שהעצה לזה להנצל מנגינתם הרעה שלא תזיק לו היא על ידי לימוד גמרא בלילה שעי"ז תתתקן הנגינה אצלו ולא תזיק לו נגינתם הרעה. ועתה יבאר רבינו איך כל זה מרומז בהמשך דברי הגמרא:

ובתוך סיפורו של רבב"ח שואלת גמ' לבאר דבריו וְאַקְרָא דְּהַגְרוֹנְיָא כַּמָּה הֲוֵי דהיינו הכרך שנקרא אקרא דהגרוניא הרומז לקול הנגינה הקדוש היוצא מהגרון, מה הגודל שלו, ורבינו מפרש שהשאלה איך מתקנים אותו, והתשובה היא שִׁתִּין בָּתֵּי הפשט שגודל הכרך היה שישים בתים, ורבינו מפרש הַיְנוּ עַל-יְדֵי מָה תְּתַּקֵּן בְּחִינַת קְרָא בְגָרוֹן? עַל-יְדֵי שתלמד שִׁתִּין בָּתֵי, הַיְנוּ עַל-יְדֵי שתלמד שִׁתִּין[קנח] מַסֶכְתּוֹת[קנט], וּפֵרֵשׁ רַשְׁבַּ"ם:[קס] תַּלְמוּדָא[קסא] קָאֲמַר לָהּ, הפשט הוא שאת המילים האלו "ואקרא דהגרוניא כמה הוי שיתין בתי" אלו הם דברי הגמרא שמבאר גודל הצפרדע ולא דברי רבב"ח, אבל רבינו מפרש שהכל נכלל בכוונת דברי רבב"ח, גם מילים אלו וגם מה שפירש רשב"ם, שכיון שפירוש רשב"ם נכתב ברוח הקדש, לכן דורש רבינו את דבריו כחלק מדברי רבב"ח[קסב], ומה שפירש "תלמודא קאמר לה", הפירוש שהתיקון של הגרון (הרמוז במילים אקרא דהגרוניא כמה הוי) דהיינו איך יוכל לנגן ניגון קדוש ועי"ז גם לשמוע אפילו ממנגן רשע הַיְנוּ על ידי שֶׁיִּלְמַד תַּלְמוּד דהיינו גמרא, כי לעיל למדנו ששישה סדרי משנה מתקנים שישה טבעות הקנה ולפ"ז משמע דווקא אם ישלים כל השישה סדרים יתקן[קסג] ומדברי רשב"ם "תלמודא קאמר לה" למדנו שכל לימוד גמרא מועיל אפילו מעט[קסד] ואמנם התיקון השלם הוא רק כשישלים ללמוד כל הש"ס.

והנה נתבאר לעיל שכשלומד שלא לשמה בשביל שיתקרא רבי אז הלימוד אינו בחשיבות כל כך ואין בכחו להביא לידי תיקון הנגינה, והעצה לזה הוא שילמוד בלילה שאז נמשך עליו חוט של חסד ומגין עליו שלא יזיק לו המחשבה הזאת של "שלא לשמה".

וכל זה מרומז בהמשך סיפורו של רבה בר בר חנה: אָתָא תַּנִּינָא בַּלְעָהּ בא נחש[קסה] ובלע את הצפרדע שהוא כשישים בתי דאקרא דהגרוניא (רמז לסט"א שבלע את לימוד התורה שבע"פ) והסיבה לזה לא ביאר רבב"ח אבל רמוז בפירוש הרשב"ם וּפֵרֵשׁ רַשב"ם: רַבָּה קָאֲמַר לָהּ, עפ"י הפשט הכוונה שמילים אלו הם דברי רבב"ח ואינם ביאור הגמרא לדבריו. ורבינו מבאר הַיְנוּ עַל-יְדֵי שֶׁיִּלְמַד שֶׁלּא לִשְׁמָהּ יִבְלַע[קסו] אוֹתָהּ הַנָּחָשׁ דהיינו שמדברי הרשב"ם מתבאר כוונת רבב"ח שהסיבה שבא הנחש ובלע את הלימוד תורה שבע"פ היא כיון שלמד שלא לישמה. וְזֶה רמוז במה שֶׁפֵּרֵשׁ רַשְׁבַּ"ם, רַבָּה[קסז] קָאֲמַר לָהּ,

[דף ג.]

שלפי ביאור רבינו הַיְנוּ עַל-יְדֵי שֶׁיִּלְמוֹד בִּשְׁבִיל שֶׁיִּתְקָרֵא רַבִּי[קסח] דהיינו כיון שלמד שלא לישמה אלא כדי להיקרא רבי, בלע הנחש הוא הסט"א את לימודו[קסט]. ענין הבליעה הזו של הנחש מבאר הפל"ח (אות ד' על ההשמטה בסוף התורה) שמי שלומד שלא לישמה הוא בסכנה שיתגבר עליו הנחש להפילו לשנאת חכמים, ויקבל כח מלימוד התורה שבע"פ לבזות אותם, (וכמבואר בתורה ריד שתלמוד גמט'  שם של הקליפה לילי' וכשלומד שלא כראוי היא מקבלת כח מהלימוד. וכן מבואר בתורה יב ותורה כח שהמבזים את הצדיקים מקבלים כוחם מהתורה שבע"פ דייקא).

והעצה לזה להנצל ממחשבת שלא לשמה (שלא יבלע אותה הנחש) הוא ע"י שילמוד בלילה כנ"ל. כי בלילה מקבל סיעתא דשמיא ששומרת אותו מליפול לשנאת חכמים ועי"ז ניתן לו הכח לבוא משלא לישמה ללישמה.

וזה מרומז בהמשך סיפורו של רבה בר בר חנה: אָתָא פּוּשְׁקַנְצָא וּפֵרֵשׁ רַשְׁבַּ"ם: עוֹרֵב[קע], ורבינו מבאר שהעורב רומז ללילה הַיְנוּ שהעצה שינצל ממחשבת שלא לישמה עַל-יְדֵי שֶׁיִּלְמַד בַּלַּיְלָה, ועורב[קעא] רומז ללילה מִלְּשׁוֹן עַרְבִית[קעב] שזמנה בלילה[קעג] (ה) עיין רש"י עירובין כ"ב. ד"ה שמשכים ומעריב[קעד]. וזה רמוז בדברי רבב"ח שבא עורב וּבַלְעָהּ היינו כסה (מלשון כבלע את הקדש[קעה]) את הנחש שבלע את הלימוד שלא לישמה הַיְנוּ שהעורב הרומז ללימוד בלילה בא וּמֵגֵן עָלָיו מִן הַנָּחָשׁ[קעו] הַנִּזְכָּר לְעֵיל שבלע את הלימוד שלא לישמה

והנה נתבאר שסגולת לימוד תורה בלילה הוא מחמת שעי"ז נמשך עליו החוט של חסד, וזה מרומז בהמשך הסיפור: וְסָלִיק יָתִיב בְּאִילָנָא שאותו עורב עלה וישב על אילן. ומבאר רבינו ש"אילן" מרמז על החוט של חסד, כי הנה פֵּרֵשׁ הַמַּהַרְשָׁ"א, על הגמ' בבא בתרא צט הנ"ל שֶׁהוּא האילן הנ"ל הוא בְּחִינַת אַבְרָהָם, כמו שֶׁכָּתוּב אֶצְלוֹ אצל אברהם (בְּרֵאשִׁית כ"א[קעז]): "וַיִּטַּע אֵשֶׁל"[קעח] דהינו עץ ששמו אשל (בחיי) שֶׁהוּא בְּחִינַת חֶסֶד כמבואר בפרש"י שם שנטע פרדס ועשה פונדק להאכיל את העוברים שם וחז"ל דרשו אש"ל ר"ת אכילה שינה לינה, וזה שסיפר רבב"ח שהעורב עלה וישב על האילן הרומז לחסד כנ"ל, החסד הַיְנוּ שֶׁהַחוּט שֶׁל חֶסֶד שֶׁנִּמְשָׁךְ עָלָיו על ידי שלומד בלילה מֵגֵן[קעט] עָלָיו מִן הַנָּחָשׁ הַנַּ"ל דהיינו שהסטרא אחרא לא תבלע את לימודו שלומד שלא לישמה[קפ]. ועל פי זה יתבאר סיום דברי רבב"ח תָּא חֲזִי כַּמָּה נָפִישׁ חֵילֵיה דְּאִילָנָא בא תראה כמה גדול כוחו של האילן[קפא] הַיְנוּ שֶׁרַבָּה מַתְמִיהַ אֶת עַצְמוֹ, שֶׁכָּל כָּךְ גָּבַר[קפב] עָלֵינוּ חַסְדּוֹ של הקב"ה המתעורר על מי שלומד בלילה, שֶׁאֲפִלּוּ עַל זֶה הנזק שיכול להביא לימוד שלא לישמה יָכוֹל לְהָגֵן[קפג]. צ"ע אם רק מגן מהיזק, א"כ מה הרווחנו לענין שבו אנו עוסקים, שע"י לימוד תורה בלילה נוכל לשמוע ניגון ממנגן רשע בלא שיזיק לנו, ולהפך עוד גם להואיל לנו לתיקון המלכות. לכן צ"ל שהתמיהה היא יותר גדולה, דהיינו כמה חסדו גדול שאפילו מתורה שלא לישמה שמטבעה גוררת לגרוע יותר דהיינו ללמוד כדי לקנטר ולבזות צדיקים, אפילו מתורה כזו יכול החוט של חסד להביאו ללימוד לישמה על ידו יזכה לברור המדמה כזה שיוכל לשמוע ניגון מכל אדם ואפילו בניגון של רשע ישמע את קול ה' הישר שבו אפילו כשהוא מועט מאד, וע"י שיתדבק על ידו להש"י יעלה ויצרף את הניגון לבנין המלכות וגם את המנגן בעצמו עד שיחזור בתשובה[קפד].

סיכום הביאור לפי רבינו

אמר רבב"ח ראיתי ששרש בנין המלכות (צפרדע) שהוא קול היוצא מבחי' שתי צפרים חיות טהורות יכול אדם לעשות לו דיבור ועי"ז לנגן אותו ולשמוע אותו בכל ניגון ע"י שיקרא בגרון גמרא שהיא בחי' שישים מסכתות (שיתין בתי) אבל אם לומד שלא לישמה בבחי' רבה קאמר לה דהיינו להיקרא רבי (במקום לעשות לו רב דהיינו תיקון המלכות) אזי יבלע הנחש (התנין) את קול לימודו הזה (שמכח הלימוד הזה יפול לבזות חכמים) והעיצה למי שרוצה ללמוד לשמה ולא מצליח שילמד בלילה (בחי' עורב) שהלילה בולע את הנחש (שלא נותן לו להפיל את הלומד ללימוד עמ"נ לקנטר ולבזות חכמים ועי"ז ניתן לו האפשרות והסיעתא לבוא משלא לישמה אל לישמה. פל"ח) וזה מכח החוט של חסד (בחי' אילן אשל דאברהם איש החסד) שנמשך על הלומד בו. שהוא החן הנשפע עליו מכח מסירות נפשו ללמוד בלילה שעי"ז מטה כלפי חסד לקבל עבודתו (כך משמע בזהר לך לך צא.) והוא הסיעתא שמקבל מהצדיקים המקשיבים לקולו בג"ע ובפרט אלה שלומד את חידושיהם שמטים כלפי חסד לברר עבודתו ולהעלותה למעלה אע"פ שאינה בשלימות (כך משמע בתורה יב ומדיוק יתיב באילן דהיינו אברהם).

וגם להביא אותו בעצמו ללימוד לישמה שכבר לא יזדקק לחוט של חסד כל כך. וברור המדמה עד שכל כך יזכה לדביקות בו ית' שתמיד בכל ניגון ישמע את קול ה' הישר הטמון בו ויחזיר עי"ז את כל העולם בתשובה.

אחר שביאר עפ"י התורה שלנו את מאמר רבב"ח מוסיף לבאר משנה באבות [א' ו'] עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות. שרמוז בה התורה שלנו דהיינו תיקון המלכות ע"י תיקון הנגינה ולפי פירוש רבינו גם מתיישב היטב קשר הסיפא לרישא שבה.דהיינו מה ענין חיוב הלימוד זכות, לעיצה שיהיה לו רב ללמוד ממנו וחבר ללמוד עימו, ואמנם אפשר לומר בפשטות שיש כאלה שבלא לימוד זכות כולם חייבים אצלו ולא ימצא רב וחבר הראוי לו. אבל לפי רבינו מדובר בכשרים ממש. וגם נ"ל שלפי רבינו יתבאר מדוע נקט את כל האדם ולא אדם.

עוד מתבאר כאן דבר חדש שלא נזכר קודם כי לעיל למדנו ששרש הניגון בשתי צפרים וכאן מבאר שהם השני כרובים דמשמע שהצפרים והכרובים הם דבר אחד וקשה כי השתי צפרים הן תמיד ביחוד כמבואר לעיל ואילו הכרובים מבאר כאן עפ"י הגמ' ב"ב צט. שזה תלוי עד כמה ישראל עושין רצונו של מקום[קפה].

עוד יש כאן הגה בכת"י שתיקון המלכות ע"י תיקון הניגון הוא שכששומע ניגון אפילו מרשע משתמש בו ומתעור ממנו לדביקות בו ית' נמצא מכוחו ממליך על עצמו את הקב"ה, וצריך ביאור.

והמשנה מתבארת מהאמצע לרישא ואז נצרך לסיפא שע"י קנה לך חבר דהיינו תיקון הנגינה מתקן בחינת עשה לך רב דהיינו תיקון המלכות ומבאר שמי שתיקן את מידת המלכות צריך משנה זהירות בענין הלימוד זכות.

ולפי דרכינו יתבאר עומק הענין שמכח לימוד התורה זוכה לברור המדמה ואזי בכל ניגון יכול לברר ולשמוע בו את קול ה' הישר החבוי בו ולהתקשר בו ולהעלותו מ"ן בניגון חוזר לעורר יחוד פנימי עליון שעל ידו יזכה ליותר מוחין ויותר דביקות שעי"ז יותר ימליך את הקב"ה על עצמו בבחי' עשה לך רב

נמצא שבמילים "קנה לך חבר רמוז" כל סוד הניגון שעל ידו נמשך מוחין למלכות הרמוז בעשה לך רב. והענין כי הקנה ממנו יוצא הקול רומז לניגון בשתי הבחינות שלו דהיינו גם לשרש הניגון הבא מלעלה לעורר אותנו וגם עיקר הניגון שאנו חוזרים ומעלים ממטה למעלה[קפו]

על פי הכלל שרבינו תמיד קושר את הדרש בפשט צ"ל שלקנות חברותא ולחבר את הכרובים ע"י הקנה זו בחי' אחת. ונ"ל הביאור כמו שלפי רבינו עשה לך רב מתפרש שנעשה את הקב"ה לרב עלינו דהיינו תיקון המלכות הכי נמי קנה לך חבר מתפרש שנעשה ע"י הקנה[קפז] את הקב"ה כמו חבר שלנו.

כי צריך ע"י הקנה שהוא סוד הניגון להתחבר להקב"ה וכמ"ש כבד את ה' מהונך ודרשחז"ל מגרונך אם יש לך קול נאה (דהיינו "יודע נגן) כבד בו את הקב"ה דהינו להתחבר אליו ית', (שזו סגולת הניגון כמבואר בתורה רלז התחברות שני דברים הוא ע"י ניגון) ולהעשות עימו בחי' שני רעים שלא מתפרשים כמו שאנו עימו מצד פנמיות והשרש שלנו ועי"ז זה נעשה גם בכרובים שגם הם בחצוניות רומזים לחצוניות שלנו ובפנמיות לפנמיות שלנו וכשישראל עושים רצונו של מקום דהיינו שבחצוניות חוזרים להיות כמו בפנמיות מחוברים עימו ית' גם הכרובים חוזרים להיות בחצוניות כמו שהם בפנמיות בח' שתי צפרים שהן ביחוד התמידי.

וּבָזֶה יִתְיַשֵּׁב הַסְּמִיכוּת שֶׁל הַמִּשְׁנָה (אָבוֹת פֶּרֶק א מ"ו): דהיינו להבין הקשר בין ג' הפסקאות – 'עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, וֶהֱוֵי דָּן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת'. ולפי מה שנתבאר עד כאן בסוד הניגון יתבאר הקשר – כִּי עַל-יְדֵי שֶׁשּׁוֹמֵעַ[קפח] הַנְּגִינָה כַּנַּ"ל דהיינו שמכח הלימוד גמרא בלילה זוכה לדעת לשמוע ניגון באופן שיעורר אותו לדביקות בו ית' כי יודע לברר ולשמוע קול הישר בכל קול ששומע. בנוסחת הכתב יד כתוב שמצא הגהה כאן בצד הגליון שע"י ששומע ניגון ונכלל בו[קפט] וכשמנגן בשמחה גם הוא שמח את עצמו בהשי"ת, וכשמנגן בהתעוררות גם הוא מתעורר את עצמו ומהרהר בתשובה, על ידי זה הוּא מְתַקֵּן בִּנְיַן הַמַּלְכוּת שֶׁלּוֹ, וְזֶה 'עֲשֵׂה לְךָ רַב', הַיְנוּ שֶׁיְּתַקֵּן בְּחִינַת מַלְכוּת דהיינו שממליך על עצמו את הקב"ה לרב ומלך, וְזֶה דהיינו לדעת לשמוע ניגון באופן שיתקן על ידו את המלכות זה עַל-יְדֵי 'קְנֵה לְךָ חָבֵר', הַיְנוּ עַל-יְדֵי קָנֶה, שֶׁהַקּוֹל יוֹצֵא מִמֶּנּוּ[קצ] דהיינו ניגון ושיר שאנו מנגנים לכבודו ית'. שֶׁמְּחַבֵּר את הַשְּׁנֵי כְּרוּבִים לִהְיוֹת פָּנִים בְּפָנִים[קצא] "כְּמַעַר אִישׁ וְלוֹיוֹת",(ו) מלכים א' ז'[קצב]. שחוזרים להיות כפי שנעשו בתחילה 'בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם'[קצג] (ז) עיין ב"ב צ"ט. וברשב"ם שם[קצד] ויומא נד.[קצה] הפירוש שע"י הקנה שממנו יוצא הניגון שסגולתו לחבר את ישראל לאביהם שבשמים בדביקות שעי"ז גם הקב"ה פונה אליהם ונרמז בכרובים שהיו במקדש שכשישראל עושים רצונו של מקום הם פונים זה אל זה כפי שנעשו בתחילה כנ"ל שזה רומז לשלימות תיקון המלכות, שמחזיר את הקב"ה וישראל להיות כמו שהם בשרשן בתחילה בבחי' תרי רעין (חברים) דלא מתפרשין. ומי שממליך את הקב"ה הקב"ה ממליך אותו, ועל זה מזהיר התנא לדון לכף זכות כפי שיתבאר בהמשך.

וַאֲזַי כְּשֶׁיְּתַקֵּן בְּחִינַת מַלְכוּת שֶׁלּוֹ דהיינו שימליך על עצמו בשלימות את הקב"ה, אזי כשם שהוא מבטל רצונו לרצון הש"י כך הקב"ה מבטל רצונו לרצונו[קצו]ונעשה בבחי' הכתוב "צדיק מושל יראת אלקים" שדרשו חז"ל[קצז] שהקב"ה אומר מי מושל בי צדיק שאני גוזר והצדיק מבטל, וְיוּכַל לִמְשׁל בְּכָל מַה שֶּׁיִּרְצֶה[קצח] וְיוּכַל לְהָמִית לָזֶה[קצט] את הקטנים במעלה הפוגמים בכבוד שמים, שכיון שהצדיק כלפי עצמו נוהג בכל חומרת הדין יש חשש שגם אחרים ידון בכל חומרת הדין[ר] וּלְהַחֲיוֹת לָזֶה[רא] את הגדולים במעלה, כדי לזרז את תיקון העולם וְנִמְצָא עוֹלָם חָרֵב כי דחיקת הקץ גורם דינים וגם שעי"ז הקטנים במעלה לא יזכו לתיקונם. לָזֶה אָמַר התנא הנ"ל באבות: 'וֶהֱוֵי דָּן אֶת כָּל-הָאָדָם[רב] לְכַף זְכוּת'[רג]. דהיינו שֶׁצָּרִיךְ לָדוּן אֶת[רד] כָּל אָדָם[רה] לְכַף זְכוּת, כִּי אֵין הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא חָפֵץ בְּחֻרְבַּן-הָעוֹלָם[רו], "כִּי לא לְתֹהוּ בְּרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ": (ישעיה מ"ה[רז]). פירוש הפסוק שלא לחורבן ושיממון ברא הקב"ה את העולם אלא כדי שיהיה מיושב בבני אדם. ולפי הנזכר לעיל שניגון הוא בחי' לימוד זכות יתבאר שלא רק מחורבן העולם הגשמי צריך להזהר וגם לא רק צדיקים אלא גם כל אחד ע"י שמלמד זכות ומוצא טוב בכל אדם מתקן בזה את העולם ומיישב אותו בבני אדם כי מחזיר אותם בתשובה כמבואר בתורה רפב ואם להפך אזי ח"ו מחריבו כמבואר שם, ועל ידי ניגון נפלא כזה מתקן מלכות הש"י בעולם.

על פי הדברים הנ"ל ששתי הצפרים חיות טהורות הן מוחין דמלכות דקדושה, אומר כאן רבינו כדבר פשוט שכן הדבר להפך שכשאין למלכות מוחין אינה לוקחת את הניגון משתי צפרים חיות, ועפ"ז מוסיף כאן רבינו לבאר מדוע היום לא מצוי כל כך חזנים שהם בחי' "יודע נגן" ואע"פ שכבר ביאר לעיל ענין המנגן הרשע מהיכן לוקח ניגונו משתי צפרים דקליפה ולא כהמנגן הכשר שלוקח משתי צפרים חיות טהורות, אבל כאן מוסיף לבאר מדוע היום קשה להיות מנגן כשר ולכן רוב העולם היום בזמן הגלות מאחר שנחרב הבית המקדש, הם בחי' מנגנים רשעים, כי הדעת בגלות ווהמלכות בנפילה בלא מוחין.

והענין הוא שכמו בבחי' התיקון ע"י הניגון זוכה למוחין ושוב עי"ז יכול לנגן יותר טוב ולהמשיך יותר מוחין ויותר דעת וחוזר חלילה כן להפך ח"ו בגלות יש ירידת הדורות גם בפרטיות שכיון שאין "יודע נגן" לכן חסר מוחין למלכות ושוב המלכות עוד יותר נופלת להמליך את הסט"א וחוזר חלילה נפילה אחר נפילה.

ובזה יתבאר מה שמקשים שעד כאן למדנו ששתי צפרים הן מוחין דמלכות וכאן מתבאר להפך שבגלל שאין מוחין למלכות א"א לקחת את הניגון משתי צפרים חיות טהורות.

והתירוץ כי החכמה והדעת הם שני דברים התלויים זה בזה ומהיכן שתתחיל יועיל גם לשני. כי רק ע"י דעת אפשר לגרום יחוד שממנו נזכה לחכמה ורק ע"י החכמה זוכים לדעת, דהיינו להתגבר על פרעה, המדמה, המפיל למוחין דקטנות, פגם הדעת.

והכל תלוי באדם שאם מתעורר עם המעט מוחין שיש לו להשתדל לנגן כפי דרגתו לעורר יחוד פנימי יזכה ליותר מוחין ויעלה מדרגה לדרגה, ואם ח"ו יבחר להפך להגרר אחר מלכות דסט"א יפול נפילה אחר נפילה.

ועיין לעיל בענין החוט של חסד שנזקק מי שאין לימודו לישמה הכי נמי שגם בזה קשה שאדם מעצמו יצליח להתגבר על כל הקשיים בזה אבל ע"י שלומד בלילה זוכה לסיעתא דשמיא וחוט של חסד והעיקר להתחזק ברצון אמיתי לזכות לניגון (כל מיני ניגון) לשם שמים.

וּבִשְׁבִיל זֶה בגלל שהיום בגלות[רח] נפלה המלכות דקדושה ואין דעת להמשיך לה מוחין לכן מַרְגְּלָא בְּפוּמָא דְּאִינְשִׁי[רט] רגיל בפי הבריות[רי] עַכְשָׁו לוֹמַר, שֶׁהַחַזָּנִים הֵם שׁוֹטִים[ריא], וְאֵינָם בְּנֵי דֵּעָה[ריב] דהיינו שהם בעלי מוחין דקטנות ולכן אין להם הרגשה במציאות הקב"ה[ריג], לפי רבינו משמע שרובא דעלמא כך אלא שנאמר על החזנים כיון שהם אלו שתפקידם לעורר לתשובה ע"י הניגון, והטעם כי אנו בגלות ועיקר הגלות היא גלות הדעת(לק"ה[ריד]) לכן היום לחזנים דהיינו רובא דעלמא[רטו] אין דעת. כִּי עַכְשָׁו מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה הכוונה בכלליות למלכותו של הקב"ה בעולם שהעולם ימליכו אותו, ובפרטיות מלכות כל אדם על מדותיו להמליך בהן את הקב"ה, היום זה בַּגָּלוּת[רטז] שרוב העולם הולכים אחר יצרם וממליכים אותו ואת מנהגי הגויים ואפילו היראים לא ממליכים אותו ית' בשלימות[ריז] בכל מדותיהם. וְעַל כֵּן הַנְּגִינָה שֶׁהִיא נִמְשֶׁכֶת מֵאֲתַר דִּנְבִיאִים מִבְּחִינַת מחִין וְדַעַת דְּמַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, כפי שנתבאר בהקדמה סוד הניגון – שיש קול ה' היוצא מיחוד חיצוני ותמידי של חו"ב שהן בח'י שתי הצפרים העליונות שהוא אתר דנביאים והן המוחין של שתי הצפרים התחתונות שהן בחי' הכרובים. ומי ש"יודע" נגן יודע דייקא דהינו שיש לו דעת[ריח] הוא מצליח בניגונו לבררו ולהחזיר אותו בניגון קדוש למעלה לעורר יחוד פנימי שם, שממנו נולדים נשמות ישראל, שהם מוחין דמלכות דקדושה, שעי"ז מתחברים הכרובים וְעַכְשָׁו שֶׁהַמַּלְכוּת בְּגָּלוּת, הקול היוצא מיחוד התדיר הוא חלש וקשה יותר לבררו בניגון וגם הדעת בגלות שמיצר הגרון הוא בחי' גלות מצרים שפרעה יונק מהקול ולא נותן לבררו לניגון דקדושה (לק"ה אפוטרופוס ג) וְעַל כֵּן הַנְּגִינָה נִפְגֶּמֶת, וְעַל כֵּן הַחַזָּנִים הֵם בְּלא דַּעַת[ריט] וכיון שאין להם דעת גם אין להם כח לקבל נגינתם מהצפרי דעה דקדושה אלא מצפרים דסט"א שאין להם דעת כמבואר בעץ חיים שלסט""א אין דעת, כִּי בגלל הגלות אֵין לָהֶם כּחַ עַכְשָׁו לְהַמְשִׁיךְ הַנְּגִינָה מִשָּׁרְשָׁהּ שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, שֶׁהוּא בְּחִינַת מחִין וְדַעַת שֶׁל מַלְכוּת דִּקְדֻּשָּׁה, כַּנַּ"ל. 

אֲבָל לֶעָתִיד כשיבוא משיח ויעורר את כל העולם לתשובה שלימה ויכניס בהם דעת גדול שֶׁיִּתְעַלֶּה מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, וְיִהְיֶה "ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ"[רכ], אֲזַי תִּתְעַלֶּה וְתֻשְׁלַם הַנְּגִינָה[רכא] בִּבְחִינַת דַּעַת דְּמַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁמִּשָּׁם נִמְשֶׁכֶת הַנְּגִינָה כַּנַּ"ל. כי הנגינה נמשכת משתי צפורים חיות טהורות שהן בנין המלכות כנ"ל ולעיל ביאר שעל כן מכח הנגינה אפשר להמליך את הקב"ה וכאן מבאר שגם להפך מכח תיקון המלכות זוכים לדעת לנגן כראוי.

וְזֶהוּ לזה רמז דוד  המלך (תְּהִלִּים מ"ז[רכב]): "כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלהִים, זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל". כִּי אֲזַי כְּשֶׁיִּהְיֶה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ וְיִתְעַלֶּה מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, אֲזַי: "זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל", הַיְנוּ שֶׁהַחַזָּנִים הַמְזַמְּרִים יִהְיוּ בְּדַעַת וּבְשֵׂכֶל[רכג]. עַל יְדֵי שֶׁיִּתְעַלֶּה מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה[רכד], וִיקַבְּלוּ הַנְּגִינָה מִשָּׁרְשָׁהּ שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, שֶׁהוּא בְּחִינַת דַּעַת וּמחִין שֶׁל מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה כַּנַּ"ל: כי לעתיד יהיה היחוד התדיר גם פנימי וזו"ן יהיה להם תמיד מוחין גדולים ממילא ע"י ניגון שהוא לעורר יחוד נוסף בחו"ב יזכו למוחין נפלאים יותר ויותר שעי"ז יזכו לדביקות נפלאה.

שַׁיָּךְ לְעֵיל.

וְזֶהוּ מה שנתבאר לעיל שעל ידי לימוד תורה שבע"פ בלילה זוכה לחוט של חסד המצילו מפגם השלא לשמה זה רמוז בפסוק: "כִּי גָּדל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ" (תְּהִלִּים ק"ח[רכה]).  כי 'שָׁמַיִם' הוּא בְּחִינַת קוֹל דהיינו שהמילה שמים רומז לקול[רכו] הניגון דקדושה שהוא קול השם ית' הקורא לשוב אליו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בתפילת מוסף של ראש השנה[רכז]: "מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ קוֹלֶךָ" הנוסח שם "מן השמים השמעתָם קולך" ומתאר שם את מעמד מתן תורה בהר סיני, כי קול ה' במתן תורה הוא הניגון הקדוש שרש כל התורה כמבואר בגמ' שבסיני נגלה להם כזקן[רכח], אלא שבסיני שפסקה זהמתם זכו לקול הזה בעצמו בלא שום ספק.[רכט] אבל אנו אחר החטא ובגלות כשלומדים תורה שומעים קול מעורב שצריכים לבררו ולהחזירו בניגון לעורר יחוד עליון, ולדעת לבררו זה ע"י לימוד תורה לישמה אבל כשלומד שלא לישמה נצרך לחוט של חסד שיגן עליו שלא יבלע אותו הנחש להפילו משלא לישמה להיות מבזה חכמים, ויסייע בעדו שמתוך שלא לישמה יבוא ללימוד לישמה. והפסוק הנ"ל כי גדול מעל שמים חסדך רומז שיש חסד ה' שהוא למעלה מקול הנ"ל דהיינו שאע"פ שהקול פגום אצלינו ומעורבב חסדו ית' גובר לסייע לנו לשמור אותנו מהנחש ולבוא ללימוד שעל ידו נתקן את הקול דהיינו שנדע לבררו כראוי להעלותו בניגון לעורר יחוד עליון כִּי עַל יְדֵי הַחֶסֶד, הַיְנוּ בְּחִינַת חוּט שֶׁל חֶסֶד, הַנִּמְשָׁךְ עַל-יְדֵי שֶׁלּוֹמֵד תּוֹרָה בַּלַּיְלָה עַל יְדֵי זֶה נִתְתַּקֵּן הַקּוֹל כַּנַּ"ל דהיינו שלומד לבררו מתוך כך קולות ההברא המתעוררים כנגדו. וְזֶהוּ: "כִּי גָּדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ" כַּנַּ"ל שהחוט של חסד מועיל גם אצל מי שהקול אצלו פגום ומעורבב: (ט) עיין פסחים נ:[רל] שם בגמ' מבואר שהפסוק הזה מדבר במי שלומד תורה לשמה עולה זכות תורתו למעלה מהשמים[רלא] ואילו הלומד תורה שלא לשמה עולה רק עד השמים ולפ"ז נראה כוונת הפסוק כאן שהחוט של חסד מעלה את הלימוד שלו בלילה כאילו לומד לשמה.  ואע"פ שיש חילוק גדול בין לשמה לשלא לשמה כמבואר גם בתורה קנט ששלא לשמה אינו עולה למעלה, אבל כיון שמועיל לענין תיקון הגרון וברור המדמה שידע לברר טוב מרע בכל מקום עד שיוכל לשמוע ניגון ממנגן רשע כי נמשך לבו אחר הטוב בכל מקום, מבחינה זו הלימוד הזה הוא כאילו לומד לשמה.   ועיין זוהר ויחי רי"ט[רלב].

עוד מוסיף כאן רבינו עפ"י מה שנתבאר לעיל שהַשְּׁתֵּי צִפֳּרִים דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁמִּשָּׁם הַנְּבוּאָה נִמְשֶׁכֶת, הֵם בִּנְיַן מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה כי מכח הקול היוצא מהם אפשר להתגבר להמליך את הקב"ה וכשעושה רצונו של מקום על ידי זה מחבר הכרובים זה לזה ואזי נשפעת הנבואה, וְעַל כֵּן דהיינו על פי זה יש לבאר מדוע הַעֲמָדַת מֶלֶךְ הָיָה עַל-פִּי נְבוּאָה,[רלג] כְּכָל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד שֶׁהָיָה עַל-פִּי נְבוּאָה[רלד]. כי תיקון מוחין למלכות שזה בנין המלכות הוא ממקום שיונקים הנביאים לכן תמיד בכל תיקון מלכות יחד עם המוחין למלכות יוצאת נבואה המודיעה על כך וְהַנְּבוּאָה נִמְשֶׁכֶת מִן הַכְּרוּבִים שֶׁהֵם בְּחִינַת שְׁתֵּי צִפֳּרִים הַנַּ"ל[רלה], כבר דובר בזה לעיל אבל כאן זה כתוב מפורש שהכרובים הם בחי' שתי הצפרים אע"פ שהצפרים הם תמיד ביחוד פנים בפנים ואילו הכרובים יחודם תלוי בישראל עד כמה עושים רצונו של מקום וכבר נתבאר לעיל עפ"י גמ' ב"ב צט ורשב"ם שם שמתחילה נעשו הכרובים פניהם זה לזה כי בשרשם ופנמיותם כך הם בדיוק כמו השתי צפרים אלא שהכרובים מצד חצוניותם רומזים לזו"ן דהיינו בחי' ישראל והקב"ה לכן מצד החצוניות נעשה בהם נס להראות ולהוכיח את ישראל[רלו] כשאינם עושים רצונו של מקום. שֶׁהֵם השתי צפרים הן בִּנְיַן מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה כַּנַּ"ל: כנ"ל שהמנגן הכשר בכח לימוד תורה שבע"פ ברר את המדמה וזוכה לברר את קול ה' הישר מכל קולות ההברא שמתערבים עימו ולנגן אותו להחזירו למעלה לעורר יחוד פנימי עליון בחו"ב שהם בחי' שתי הצפרים להוליד בחי' נשמות ישראל שהם המוחין שעל ידם נבנית המלכות,  ומבחי' הרגלין של שתי הצפרים דהיינו מבחי' נו"ה שלהם יוצאים המוחין האלה ונעשים מוחין לזו"ן שהם בחי' הכרובים, שעל ידי המוחין האלה נבנית המלכות וחוזרת פנים בפנים להקב"ה.

ואצל הנביא מכח הכנתו לנבואה עד שנעשה פב"פ עם הקב"ה זוכה כבר שהמוחין הראשונים קול הישר משתי הצפרים ישמע אותו מבין שני הכרובים כי אצלו הם נעשו פב"פ ועי"ז נתכללו החצוניות בפנמיות, והקול הזה מתלבש בקול או דיבור ושומע הנבואה.

עוד מוסיף כאן רבינו עפ"י מה שנתבאר לעיל עה"פ מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ, הַיְנוּ מֵאַחַר הַמֵּינִיקוֹת, כִּי הֵם יַנְקִין לַנְּבִיאִים וְכוּ' כַּנַּ"ל. שמנגן כשר לוקח הניגון משתי צפרים חיות טהורות שהם נצח והוד שהוא המקום שממנו יונקים הנביאים נבואתם [רלז]

ומוסיף על זה רבינו לבאר וְזֶהוּ "מֵאַחַר עָלוֹת", הַיְנוּ שֶׁדָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הָיָה יָכוֹל לְתַקֵּן וּלְהַעֲלוֹת גַּם הַנְּגִינָה שֶׁאֵינוֹ מֵאָדָם כָּשֵׁר[רלח], לְהַעֲלוֹתָהּ אֶל הַקְּדֻשָּׁה כי על ידי שזכה לברור המדמה ותיקון המידות בתכלית יכול היה לדבק עצמו אפילו בניגון של רשע למעט קול ישר שהיה בו ועל ידי זה לצרפו לבנין המלכות וממילא כיון שהמנגן היה לו חלק בבנין הקדושה זכה גם לסיעתא דשמיא לעלות ולשוב ממדרגתו. וְזֶהוּ: "מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ", הַיְנוּ גַּם הַנְּגִינָה, שֶׁהִיא מֵאֲחוֹרֵי הַקְּדֻשָּׁה בִּבְחִינַת "מֵאַחַר עָלוֹת", מֵאַחַר הַמֵּינִיקוֹת שהן ספירות נצח והוד שמהן יונקים הנביאים, כִּי הַנְּגִינָה דִּקְדֻשָּׁה הוּא מֵאֲתַר דִּנְבִיאִים יַנְקִין, וְהַנְּגִינָה שֶׁאֵינוֹ[רלט] בִּקְדֻשָּׁה הִיא בְּחִינַת מֵאַחַר עָלוֹת מֵאֲחוֹרֵי הַקְּדֻשָּׁה משתי צפרים שבקליפה שיונקות מדדי המלכות דהיינו שכיון שמנגן הלא כשר מדרגתו בבחי' עולם הבריאה שמעורב טוב ורע, שזה נקרא מאחורי הקדושה שהיא אצילות ששם כולו טוב, לכן יניקתו מהצפרים היא באופן של דדי בהמה שהן רגלי עתיק היורדים לעולם הפירוד להאיר שם חיות מהצפרים הנ"ל כדי להחיות את הקליפות כדי חיונם וכדי לתת אפשרות למי שרוצה לעלות משם יוכל לאחוז באור הזה בסוד "איה" ולצאת על ידו משם (כמבואר לעיל ובתורה יב תנינא) כנ"ל. וְדָוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הָיָה יָכוֹל לְתַקֵּן נְגִינָה זוֹ גַּם כֵּן כי ע"י שלמד תורה בלילה במסירות נפש לימוד לשמה ממש בבחי' פב"פ זכה לברור השלם של קול הישר מקול הסט"א ובכל מקום נמשך לראות רק טוב עד שאפילו בניגון של מנגן רשע שמע את המעט טוב שמחיה אותו ועי"ז העלה אותו לקדושה[רמ] שזה עיקר בנין המלכות מה שמקרב את הרחוקים[רמא] דייקא לבל יהיה נדח ממנו נדח, וְעַל-יְדֵי-זֶה נִתְעַלָּה מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ: "מֵאַחַר עָלוֹת הֵבִיאוּ לִרְעוֹת בְּיַעֲקב" וְכוּ', כִּי עַל-יְדֵי-זֶה זָכָה לְמַלְכוּת כַּנַּ"ל שמי שממליך בשלימות את הקב"ה על ישראל זוכה בעצמו להיות מושל בבחי 'מי מושל בי צדיק ועוד גם זוכה שישראל ימליכו אותו. כי ישראל בפנמיותם רוצים רק את הקב"ה ומי שמצליח לקרב אותם אליו ית' ולבטל מהם את כל אחיזת הסט"א הוא האהוב אצלם ובטלים אליו וממליכים אותו.

ענין שמיעת ניגון למעשה

למעשה נ"ל שיש בזה כמה בחי' וצ"ע בכל אחת:

  • ניגון קדוש שמנגן רשע בזה מדבר כאן בתורה ומבואר שע"י לימוד תורה בלילה יכול לתקנו כשמכוון בשמיעתו לשמים.
  • ניגון הנ"ל לשמוע במכשיר הקלטה לענ"ד נראה שדינו כנ"ל.
  • ניגון שחיבר הרשע בעצמו ושומע ממנו בזה מדבר בתורה רכו ושם מדבר דווקא מניגון של יללה   משמע שאין לזה תיקון אלא לא לשמוע כלל.  ואפשר שבעיקר נוגע לנגוני בני ישמעאל כמ"ש שם
  • ניגון כנ"ל אבל של הוללות
  • ניגון הנ"ל במכשיר הקלטה
  • ניגון הנ"ל כשאני מנגן אותו עיין תורה רכו הנ"ל ובלקוטי עצות שם דדווקא בשבת ולפי הלק"ע דווקא צדיקים.
  • ניגון מוזיקא קלסית שכידוע עפ"י רוב היתה כוונתם או ע"ז או ניאוף
  • ניגון שמחבר אדם כשר אבל לא לשם שמים. דהיינו מעורב טוב ורע
  • ניגון שמקבל בתווים עיין תורה סג ח"ב כשמקבל מצדיק. וצ"ע אם באמת אפשר לדמות תוים למשקל הניגון המובא שם. אבל כשמקבל מרשע היינו הך דסעיף ו'.

משמע שהניגון הגשמי דהיינו משקל הרוח הוא כלי לרוח נבואה שבלי מילים יכול לפעול אצל האדם .  כי מילים פונות אל התבונה ושכל שצריך מליצה וטעם להסביר דבריו ולשכנע אבל ניגון פועל ישר בלב דכיוון שהוא מגבוה יותר יכול לרדת נמוך יותר דהיינו ישר למידות, ולכן הניגון מזיק. וממילא גם כששומע ממכשיר הקלטה כן. עוד צ"ע האם ההיזק הוא בההבל או מהניגון או דהיינו הך.

ונ"ל כי הבל הוא ע"י דיבור וזה בחי' נפשי יצאה בדברו ונכלל בענין שאמר רבינו (תורה מג) שלא לשמוע דיבורים מאדם רשע ונראה לי שהכוונה עפ"י תורה לא דיש הבל והיינו ע"י הכיסופין הרעים שיש לו והיינו בחי' נקודות כמבואר שם. אבל כאן הוא בחי' ניגון בחי' טעמים דהיינו שורש המלכות הרבה יותר גבוה

אמנם יש להקשות ממה שהשתלשלות התורה הייתה ע"י יוסל חזן כמבואר בשיש"ק קפא ושם נתכוון רבינו שלא ישמעו ממנו עצמו כיוון שהיה נואף.  ועוד ששם היה ניגון הידוע ומוכר כניגון קדוש ואעפ"כ רבינו אמר שמזיק כשיוסל מנגן אותו.  ופשוט שאותו ניגון אם ישיר אחר וודאי אין בזה פגם.

אבל  נ"ל פשוט שאם החזן לא מוסיף בניגון מעצמו כלום שלא בזה מדובר כאן אלא שכל חזן יש לו את הסלסולים שלו והגוון המיוחד לו בניגון שדייקא זה מה שמושך הלב לשמוע אותו יותר מחזן אחר וזה הוא בחי' הנבואה שלו שממשיך מאתר דנביאים ינקין רק כשהוא רשע אזי הוא מאתר דנבואת שקר משתי צפורים דקליפה, וניגונו מושך למקום שממנו מקבל את ניגונו לעולם הפירוד מהקב"ה.

הוספות לעיון

הוספה א

בענין תיקון ללשון הרע המכונה חץ

עיין ספורי מעשיות ז' בטלערס יום שישי שיש צדיק שיכול להוציא את החיצים אחר שכבר נזרקו בבת מלכה ונפלה לחלשות וביאר מוהרנ"ת (לק"ה נדרים ג לו) שבעיקר מדובר על פגה"ב שנאמר בו כל שאינו יורה כחץ וכו' דהיינו והצדיק מרפאה ע"י עשרה מיני נגונים עי"ש משמע הכוונה לתיקון הכללי שגילה רבינו. ונ"ל הכוונה כי הבת מלך היא נפשו ואדם בעוונותיו יורה חיצים בנפשו, אבל יש עוונות שהם ממש כמו חץ, כי דלא מבעי גזל ניתן להשבון אבל אפילו שפיכות דמים אע"פ שא"א להחיות מת אבל עכ"פ לא מת אלא הנרצח, (אע"פ שהמשנה בסנהדרין אומרת דמו ודם זרעיותיו וכו' אבל העוון הוא אחד) אבל גלוי עריות אם נולד ממזר אזי הפגם מעצמו כבר ממשיך ומתרבה והולך ופוגם את הבת מלך גם בלי שיעשה הוא עצמו עוד מעשה וכן הוא בלשה"ר אדם מדבר רע על חבירו והסיפור הולך ומתפשט ומתרבה הנזק גם בלעדיו.

ועיין במדרש (אגדת בראשית ג א) עה"פ למנצח משכיל לדוד בבוא דואג האדומי (תהלים נב א ב). זה שאמר הכתוב- בשוט לשון תחבא וגו' (איוב ה כא). קשה לשון הרע מן הסייף ומן החרב והאיך: מי שיש בידו חרב ומבקש להרוג את חבירו ומבקש לחזור בו יחזור למה שהחרב בידו והוא מונע ידו ואינו הורג אבל מי שהוא מבקש להרוג את חבירו בחץ אינו יכול לחזור בו שכבר יצא החץ מידו. והאומר לשון הרע על חבירו אפילו הוא מבקש לחזור בו אינו יכול, למה, משהוא הולך אינו יכול לחזור בו עוד, לכך הוא משול לשון הרע בחץ, שנאמר חץ שחוט לשונם מרמה דבר בפיו וגו' (ירמי' ט ז) וכן שלמה אומר כל עמל האדם לפיהו וגו' (קהלת ו ז) אפילו הוא מת אין מכפרין לו.

מלשון רבינו שנקט חיצים סתם, משמע כל מיני חיצים ואפילו חץ שחוט לשונם, ואיתא בחז"ל ולשה"ר כנגד כולם, משמע יש בחינה שגרוע מגלוי עריות ובחוש רואים שגם יותר בני"א נופלים ונכשלים בה, עיין ב"ב קסה. בהווא אמינה שהכל נכשלים עליה, וא"כ צ"ע איך מוציא הצדיק חיצי הלשה"ר אחר שכבר נזרקו בבת מלכה.

מאידך יש לשאול, הרי גם בגלוי עריות, תיקון כללי לא יועיל לעשות ממזר לכשר. ונ"ל שגם מוהרנ"ת לא התכוין דווקא לממזר, אלא לכל פגה"ב, כי מכונה יורה כחץ, ולא בגלל שיש חילוק בזה מכל עון אחר, אלא מצד חומר הדבר, לכן דיבר בעיקר ממנו.

אבל ידוע שחז"ל כל דבריהם בשרש הדברים וא"כ מזה שכינו ללשה"ר חץ, משמע שגם בלא ענין ההתפשטות הוא נקרא חץ, יותר מעוון אחר, דהיינו שיש בו בחינה שגרוע יותר,

ונ"ל שהתורה שלנו היא הביאור לזה, כי לשה"ר הוא פגם בשרש בנין המלכות, וכן מבואר בתורה נד שמוריד את האדם למדמה שבמדרגת בהמה, כי אע"פ שגם ניאוף נקרא מעשה בהמה, אבל בלשה"ר הוא דיבור שגבוה ממעשה.  ובחז"ל איתא ברית הלשון כנגד ברית המעור משמע שיש קשר הדוק בין שניהם.

מהתורה שלנו משמע שלשה"ר הוא ניגון של מנגן רשע שבשרש הענין זה כולל את כל מעשיו כולם כמבואר בלק"ה, ומנגן כשר הוא אדם שמחפש לשמוע בקול ה' ולעמת זה מנגן רשע נגרר לשמוע בקול היצה"ר.

וממוהרנ"ת הנ"ל בביאורו בלק"ה את הספורי מעשיות משמע שגם פגה"ב תיקונו דייקא ע"י הניגון של הצדיק דהיינו מנגן כשר.

הוספה ב

לעיון בענין צרעת הבאה על לשון הרע ובענין הצרעת שמבואר בזהר שהיא סגירו דנהורא

ועיין תורה נד לשה"ר בחי' בהמיות וניגון בחי' ברור רוח אדם מרוח בהמה

בכתבי האריז"ל מבואר שצרעת היא סגירו דנהורא עלאה, הכוונה נראה שנעשה מנותק משורשו בחכמה, כי בחר לו את הרע את הבהמיות, וצ"ע מדוע דייקא צרעת היא המידה כנגד מידה של לשה"ר, ואיזה בחי' כפרה ותיקון יש בזה.

ועיין מדרש רבה ויקרא (פרשה טז פסקה ג) ד"א זאת תהיה תורת המצורע הה"ד (איוב כ) אם יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע שיאו לרומא לעב לעננא כגללו לנצח יאבד מה גללים הללו מזוהמין אף הוא מזוהם רואיו יאמרו איו חמון ליה ולא מכירין ביה שכן כתיב בריעי איוב (שם ב) וישאו את עיניהם מרחוק ולא הכירוהו רבי יוחנן ורשב"ל ר"י אומר אסור לילך במזרחו של מצורע ארבע אמות ור"ש אמר אפי' מאה אמה ולא פליגי מאן דאמר ד' אמות בשעה שאין הרוח יוצא ומאן דאמר ק' אמה בשעה שהרוח יוצא רבי מאיר לא אכיל ביעי מן מבואה דמצורע ר' אמי ור' אסי לא הוו עיילי למבואות של מצורע ר"ל כד הוה חמי חד מנהון במדינתא מרגם להון באבניא אמר לו פוק לאתרך לא תזהום ברייתא דתני ר' חייא (ויקרא יג) בדד ישב לבדו ישב ר"א ברבי שמעון כד חמי חד מנהון הוה מיטמר מיניה על שום דכתיב זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע:

ועוד שם סוף פסקה א – ארשב"ג פעם אחת הייתי מהלך בדרך מטבריא לצפורי מצאני זקן אחד ואמר לי כ"ד מיני שחין הן ואין לך קשה לתשמיש המטה חוץ מבעל ראתן בלבד אמר רבי פדת ובו לקה פרעה לפיכך היה משה מזהיר את ישראל זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע תניא אמר ר' יוסי שח לי זקן אחד מאנשי ירושלים כ"ד מיני שחין הן וכולן אמרו חכמים תשמיש המטה קשה להן ובעל ראתן קשה מכלן ממאי הוי תנינא הקיז דם ושמש מטתו הוין ליה בנים נכפין וכו' אמר ר"י הזהרו מזבובי בעלי ראתן רבי זירא לא הוה יתיב בגויה ר"א לא עייל באהליה ר' אמי ור' אסי לא הוו אכלין ביעא דיליה ועל זה נאמר זאת תהיה וגו':

דהיינו כי לשה"ר הוא בין שנים שמספר לחבירו וכנגד זה ישב בדד מחוץ לכל הג' מחנות  וכולם ממאסים וגם אסורים בחברתו (ונחלקו האחרונים י"א שגם בחברת מצרעים כמוהו הוא אסור)

ונראה מחז"ל כאן שלא רק חששו להדבק בצרעת אלא יותר מהסיבה לצרעת כי מוציא שם רע זה מדבק גם כשלא מדבר אליך אבל כשמדבר איליך אזי אפילו מאה אמה כנ"ל במדרש

וכ"ש לפי רבינו שלשה"ר נקרא ניגון ומושך ומתקבל בלב כניגון ומפיל את השומע אפילו ממרחק לתאוות ומידות רעות ופגם המלכות.

מבואר במדרשים הנ"ל שכל סוגי הצרעת הן סוגי פצע מדבק ומגרד מאד

ונ"ל במה שהנגע מגרד זה גם בחי' הסתלקות החכמה ידוע המעשה ממלך שמצורע הציל אותו ושאל אותו המלך שיבקש מה שרוצה וביקש המצורע עמוד חזק במקום נוח שיוכל להתגרד וצחק המלך טיפש יכולת לבקש רופא טוב שירפא אותך.

ונ"ל כי רואים בחוש שהגירוד בשעתו תופס את כל קומת האדם כמו התאווה הידועה לכן בשעת מעשה כשתוקף הגירוד וככל שמגרד יותר כן תופס יותר את כל הקומה והמוח עד שכולו גירוד ואין לו שכל כלל לחשוב להפטר אלא רק איך לגרד יותר. דהינו לא בגלל שהמצורע ההוא היה טיפש, אלא שכל מצורע אפילו חכם נעשה טיפש בשעת הגירוד.

ואולי לכן רבינו שלא עשה תנועה קלה מנותקת מחכמה שלימה לכן קיבל על עצמו שלא לגרד כלל עיין שבחי הר"ן אות כד  – גַּם הֵבַנּוּ מִדְּבָרָיו שֶׁהָיָה מְסַפֵּר עִמָּנוּ, שֶׁבִּימֵי נְעוּרָיו בְּעֵת שֶׁיָּגַע וְטָרַח בִּשְׁבִיל עֲבוֹדַת הַשֵּׁם הָיוּ לוֹ כַּמָּה וְכַמָּה מִינֵי סִגּוּפִים וּכְפִי הַנִּשְׁמָע וּמוּבָן מִדְּבָרָיו שֶׁהָיָה לוֹ כָּל מִינֵי סִגּוּפִים שֶׁבָּעוֹלָם, הֵן גִּלְגּוּל שֶׁלֶג וְכוּ' (ל) וְכַיּוֹצֵא וְאָמַר שֶׁהַסִּגּוּף לֶאֱחז עַצְמוֹ לִבְלִי לְחַכֵּךְ עַצְמוֹ כְּלָל זֶהוּ הַסִּגּוּף הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר דְּהַיְנוּ כְּשֶׁמְּנַשְּכִים לָאָדָם הַדְּבָרִים הַשְּׁכִיחִים סָמוּךְ לַבָּשָׂר וְדֶרֶךְ כָּל אָדָם לְחַכֵּךְ עַצְמוֹ בְּכָל עֵת שֶׁמַּרְגִּישׁ אֵיזֶה נְשִׁיכָה וְהָיָה מְקַבֵּל זאת לְסִגּוּף לֶאֱנס אֶת עַצְמוֹ לִבְלִי לַעֲשׂוֹת שׁוּם חִכּוּךְ לא בַּיָּד וְלא בַּגּוּף וְלא בְּשׁוּם אֵיבָר וְאָמַר שֶׁזֶּהוּ סִגּוּף גָּדוֹל מְאד, כִּי הָאָדָם מֻנָּח, וְהַנְּשִׁיכוֹת מִתְגַּבְּרִים אָז בְּיוֹתֵר וְהוּא אָסוּר לוֹ לָזוּז בְּיָדָיו וְלא בְּשׁוּם אֵבָר רַק מַרְגִּישׁ כָּל נְשִׁיכָה בַּמּחַ וְהוּא סִגּוּף גָּדוֹל מְאד (וּכְבָר שָׁמַעְתִּי זאת גַּם מִשְּׁאָר אֲנָשִׁים שֶׁזֶּהוּ סִגּוּף גָּדוֹל מְאד) וְהוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, עָשָׂה הַכּל כָּל מִינֵי סִגּוּפִים שֶׁבָּעוֹלָם וְהַכּל בִּתְמִימוּת וּבֶאֱמֶת …

הוספה ג'

הרחבה בעניין סוגית שלא לשמה

תענית דף ז. תניא, היה רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר +משלי ג'+ עץ חיים היא למחזיקים בה, ואומר (משלי ג') רפאות תהי לשרך, ואומר (משלי ח') כי מצאי מצא חיים. וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, שנאמר יערף כמטר לקחי, ואין עריפה אלא הריגה, שנאמר +דברים כ"א+ וערפו שם את העגלה בנחל.

פסחים דף נ: רבא רמי: כתיב (תהלים נז) כי גדל עד שמים חסדך וכתיב (תהלים קח) כי גדל מעל שמים חסדך, הא כיצד? כאן – בעושין לשמה, וכאן – בעושין שלא לשמה. וכדרב יהודה, דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה – בא לשמה.

תוספות –  וכאן בעושים שלא לשמה וכדרב יהודה – תימה (דרב) גופיה אמר בפ"ב דברכות (ד' יז.) כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא ואור"י דהתם מיירי כגון שלומד כדי להתיהר ולקנטר ולקפח את חביריו בהלכה ואינו לומד ע"מ לעשות אבל הכא מיירי דומיא דההיא דלעיל יש שפל ונשכר דלא עביד כוליה שבתא ולא במעלי שבתא שאין מתכוון לשום רעה אלא מתוך עצלות אפ"ה גדול עד שמים חסדו:

רא"ש פסחים פ"ד סימן ב – רבא רמי כתיב כי גדול מעל שמים חסדך וכתיב כי גדול עד שמים חסדך הא כיצד כאן לעושין לשמה כאן לעושין שלא לשמה כדרב דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה והא דאמר רבא גופיה בפרק שני דברכות (דף יז א) כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. התם מיירי שלומד להתיהר ולהתפאר ולקנתר חביריו ולקפחם בהלכות ואין לומד על מנת לעשות והכא מיירי דומיא דאיירי ביה לעיל שפל ונשכר דלא עביד כולא שתא ולא עביד במעלי שבתא שעושה מצוה (שלא) בכוונה שלא לשמה וכה"ג אמרי' בירושלמי (משנה ד') פ"ק דברכות לא מודי רבי שמעון בן יוחי שמפסיקין לעשות סוכה לעשות לולב ולית ליה לר' שמעון בן יוחי המלמד שלא לעשות נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו. ולא יצא לאויר העולם:

והתולדות יעקב יוסף כתב (בראשית ) שיכוון שרוצה ע"י לימודו לבוא ללשמה (יוסף דעת)

והבעש"ט כתב שכשירא שמא הוא מאותן שנוח להן שלא נבראו ושנהפכה שלייתן על פניהם ומצטער תמיד שילמד לשמה זהו לשמה (יוסף דעת)

ונ"ל כוונתו שהתוס' בסוטה כב: ופסחים נ. כתבו שנח לו שלא נברא נאמר על מי שלומד עמ"נ שלא לקיים וממילא כל שאין כוונתו לקיים הוא מאותן.

ובזה בארתי במ"א ענין חכמתו מרובה ממעשיו שמשמע מרבינו וכן הבין הככבי אור שזה מזיק גם לעבוה"ש  ונ"ל כי מתרגל ללמוד שלא עמ"נ לעשות.

ובאמת צ"ע עניין זה כי לתוס' ורא"ש כשלומד דבר שאין כוונתו לקיים לכאורה אסור ללמוד ולא אמרינן שהמאור שבה יחזירו למוטב ויביאו לידי לשמה וראיתי לאחד מאדמורי חב"ד שכך באמת למד ברא"ש והוכיח שהרמב"ם חולק על זה וסובר שאפילו שלא עמ"נ לקיים ילמד ומאור שבה יחזירו למוטב

אבל באמת אפשר שגם הרא"ש לא התכווין לזה אלא כשזה יחד עם לקנטר כי עיין בתוס' שבכל המקומות שבכולם לבד מסוטה כתבו עמ"נ לקנטר  ואילו שלא עמ"נ לעשות לא כתבו בכולם לכן אפשר שכוונתם דווקא כשלומד שלא עמ"נ לעשות וגם לקנטר אבל רק שלא לעשות לא ועוד שיש לחלק בין שרוצה לעשות ומתפלל שיגיע לזה ובין שאינו רוצה כלל לעשות שאז גם בא עי"ז לקנטר.

גדול עד שמים חסדך שכתב בפסחים אולי אפ"ל כי כשהוא עושה חסד של עוה"ז לכן הקב"ה עושה עמו חסד בבחי' עוה"ז וכשעושה חסד של עוה"ב אזי הקב"ה הוא בבחי' מעל השמים חסדך  כי ה' צלך מידה כנגד מידה

לימוד שלא לשמה בחי' גדול עד שמים חסדך עיין תורה קנט שתורה שלא לשמה עולה עד השמים ויורדת חזרה ומתפזרת בעולם ונעשית טל בעוה"ז

לדברי ר' צדוק בקומץ המנחה לחלק בין הלומד לתאוה של חכמה או ממון ללומד עמ"נ להקרא רבי שהראשון לא יכנס למחנה לויה והאחרון כן יכנס צ"ע לדברי רבינו שלימוד הלילה מגן האם יגן גם על לימוד כזה של תאוה שהרי אינו לקנטר או רק עמ"נ להקרא רבי.

עיין פרפראות לחכמה שמדוייק בלשון התורה וכן מצא כתב יד מפורש שאע"פ שלומד להקרא רבי החוט של חסד כשלומד בלילה מגן עליו מזה.      (וצ"ע מה ההגנה. ונראה שאעפ"כ יעלה לשמים ויתקן הקול נגינה שהוא בחי' שמים) אלא שמקשה מדוע לימוד המביא ללשמה יבלע אותו הנחש. ועוד מקשה שרבינו מביא בסוף התורה דייקא את הפסוק גדול מעל השמים חסדך, שהוא נאמר על הלומד לשמה, דמשמע מזה שחסדך דהיינו החוט של חסד מועיל שיהיה בבחי' לימוד לשמה, שנאמר בו מעל השמים ולא כדמשמע בתורה שיעלה את השלא לשמה למעל השמים. וכן מוכיח מלשון הלקוטי עצות שכתב שע"י החוט של חסד בלילה ניצול ממחשבות שלא לשמה, משמע שלא יבואו, ולא רק שלא יזיקו.   וצ"ע בזה –

א. כי אולי להקרא רבי זה בחי' נגה שיש לנחש יניקה ממנה.

ב. מה שהביא רבינו מעל השמים אולי כי באמת דווקא מעל השמים מועיל אבל ע"י החוט של חסד גם שלא לשמה עולה מעל השמים.

ג. צ"ע כי ינצל אפשר לפרש גם שיבוא ולא יזיק.

וצ"ע בלקוטי עצות מה שכתב שלא יבוא לחשוב מחשבת לא לשמה האם משמע בשעת לימודו דייקא ומשמע שקודם לימודו לא מזיק כל כך

עוד הקשה הפרפראות בתהילים נז שמשמע שתיקון הנגינה בלילה הוא דייקא ע"י לשמה (עיין בפנים)

ותירץ הפרפראות  הסתירה בין לשון התורה וקושיותיו  שיש שלא לשמה שהוא מג' קליפות טמאות והוא אסור ויש שלא לשמה שהתירו כי מביא ללשמה והוא בחי' קליפת נגה וא"א לבוא ללשמה אלא על ידו

וצ"ע לא הבנתי איך מתורצות קושיותיו חוץ מהראשונה.

עיין תורה יב הלומד תורה שלא לשמה זה בחי' השמאל שבתורה יכשלו בה ועיין לק"ה תלמוד תורה ג' אות ח מבאר שם עפ"י תורה יב לעולם ילמד שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבוא ללמוד לשמה עי"ש נראה שאין הכוונה שיבוא לאחר זמן אלא דווקא כשיבוא מיד בבחי' שוור מהאי להאי וצ"ע.

עוד עיין סוכה מט: תורת חסד היינו תורה לשמה

ועיין ברכות דף יז. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק מרגלא בפומיה דרבא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין שנאמר ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם לעושים לא נאמר אלא לעושיהם לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא.

ועיין עירובין דף יג: תנו רבנן שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא עכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו

וצ"ע הגמ' הנ"ל בברכות יז שהלומד שלא לישמה נוח לו שלא נברא מה החידוש הרי בגמ' ערובין כאן כבר נאמר על רובא דעלמא שנוח להם שלא נבראו

עיין סוטה דף כב: פרוש מאהבה, פרוש מיראה – אמרו ליה אביי ורבא לתנא: לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה, דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אמר רב נחמן בר יצחק: דמטמרא מטמרא, ודמגליא מגליא, בי דינא רבה ליתפרע מהני דחפו גונדי.

תוספות – לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אע"פ שלא לשמה – ואי קשיא הא אמרינן בפ"ק דתענית (דף ז.) כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות ובשלהי פרק היה קורא במסכת ברכות (דף יז.) כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא

נראה לתרץ עוסק שלא לשמה כגון מיראת היסורין כי הכא ומאהבת קיבול פרס שאינו מתכוין להשלים רצון יוצרו שציוהו על כך אלא להנאתו כדאמרינן בפ"ק דמסכת ע"ז (דף יט.) במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו והיינו דתנן (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס וכי הא דאמר בפ' עגלה ערופה (לקמן מז.) ואיתא בנזיר פרק מי שאמר הריני נזיר (דף כג:) ובפרק בתרא דהוריות (דף י:) לעולם יעסוק אדם וכו' שבשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות גם הוא נתכוין להנאתו שהעלה קרבן לשם להשלים חפציו בשכרו ולא לשם שמים וכדאמרי' פ"ק דר"ה (דף ד.) האומר סלע זו לצדקה ע"מ שיחיה בני ה"ז צדיק גמור אבל ההיא שלא לשמה דתענית ומס' ברכות אינו עוסק בתורה כדי לקיים לא מאהבה ולא מיראה אלא להוסיף על חטאתו פשע שעתה שגגות נעשו לו זדונות שאע"פ שידע שעובר לא מנע מכל תאות לבו כדמפרש התם (ברכות יז.) תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים שלא יהא אדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ובועט באביו ובאמו וברבו או במי שגדול הימנו שנאמר ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם לעושים לשמה.

דהיינו שלא לשמה שאינו רצוי הוא הלומד שלא עמ"נ לעשות אבל להנאתו וגם לישמה כגון בלק מותר

עיין נזיר דף כג: אמר ר"נ בר יצחק: גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה. והאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן! אלא אימא: כמצוה שלא לשמה, דכתיב: +שופטים ה+ תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באהל תבורך, מאן נשים שבאהל? שרה, רבקה, רחל ולאה. דהיינו שעבירה לישמה של יעל היא כמו מצוה שלא לישמה של האמהות

תוספות – שמתוך שלא לשמה בא לשמה – וא"ת והא אמרינן בעלמא (ברכות דף יז.) העוסק במצוה שלא לשמה נוח לו שלא נברא וי"ל דהתם מיירי שעוסק בתורה שלא לשמה לקפח אחרים והכא קאמר שעוסק בתורה שלא לשמה להתגדר ולקנות שם.

 עיין אור זרוע שכתב שלא כתוס' שיש לחלק בין שלא לשמה אלא כל שלא לשמה היא עבירה אלא שהותרה כדי שתביא לידי מצוה לשמה.

שו"ת מהר"ח אור זרוע סימן קסג -ושלא לשמה הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא. כי ר"ת אומר שני עניני שלא לשמה יש, חד אסיר וחד שרי. ואני הדיוט ופעוט אומר דכל שלא לשמה חד הוא וכולם עבירה. אז אותה עבירה הותרה שסופה לבא לידי מצוה כמו מציל אשה בנהר ומפקח גל בשבת. וכן משמע בנזיר שמדמה אותה למעשה דיעל. אבל מי שמקשה ערפו לעולם לא יעשה מצוה נוח לו שלא נברא.

ועיין ר' צדוק בתקנת השבים עמ' 81 שמביאו ומבאר שהוא עבירה דרבנן שלא תעשה עטרה להתגדל בה ושלא תשמשו עמ"נ לקבל פרס ולכן הוא בחי' עבירה לשמה והותר כי קדושת התורה תביא אותו ללמוד לשמה וכן מעשה המצוה מכניס קדושה בלב שמכחה ועל ידה בא ללשמה ועוד שכשיבוא ללשמה אפילו לרגע אחד או אפילו אם רק בגלגול אחר אבל כיוון שנעשה מכח השלא לשמה הרי עוונות נעשים כמכשירי מצוה והן כזכויות

גופא, אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן, שבשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק הרשע – זכה ויצאה ממנו רות,

עיין ר' צדוק בספר דובר צדק שכתב  שכמו שמחנה ישראל הרוצה להגיע למחנה שכינה צריך לעבור כל המחנות הפחותים יותר כן בתורה לשמה בדחילו ורחימו צריך לעבור את כל המדרגות שקודם לזה והלומד עמ"נ לקנטר אינו בכלל מחנה ישראל כלל ולכן נאמר עליו נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ועי"ש שמחלק לג' סוגי כוונה והלומד לעשות קורדם להתפרנס שהוא תאוה וכן הלומד לשם חכמה ככל החכמות שזה ממש דוגמת תאות עריות וזה אינו בגדר תלמיד חכם אבל הוא בכלל ישראל.  אבל הלומד להתייהר ולעשות עטרה להתגדל שהוא הכבוד הוא בכלל מחנה לוי' הת"ח כמו שכתוב התוס' (שם) דע"ז אז"ל לעולם יעסוק אדם כו' שלא לשמה כו'.  אבל אינו במחנה שכינה שהוא לעשות דברים לשם פעלן לבד ולא כוונה אחרת. וזה הוא רק על ידי יראת ד' מקור החיים על ידי זה נעשה מיימין בה שהוא סמא דחיי למיימינם (יומא שם) כמש"ל שעל ידי בינת הלב שהוא נקי מתאות הלב שהיא עיקר כל הטומאות כי חיות הכל נמשך מן הלב כנ"ל. וכן הקנאה והכבוד שורשם התאוה שמתאוה לכבוד ומתאוה לקנאה. והיוצא דרך מחנה לוי' בשלום יכול לכנס גם כן למחנה שכינה שעל ידי זה נכנס טהרה לכל מיני הטומאות כאשר הלב טהור [שלכן ביקש דהמלך ע"ה רק לב טהור וגו' וכמו שכתוב כי ממנו תוצאות חיים] כמו שכתוב בפ' חלק (קל וחומר:) רחמנא לבא בעי. וזהו עומדת לעד לפי שאין הלימוד תלוי בדבר מדברי הגוף שאז בטל דבר בטלה אהבה מה שאין כן זה שהוא לשם שמים סופה להתקיים כמו שהשם יתברך קיים לעד.

ובקיצור כעין זה כתב הנפש החיים

נפש החיים – שער ג – פרק ג (מב) וגם כי באמת כמעט בלתי אפשר לבא תיכף בתחילת קביעת לימודו למדרגת לשמה כראוי, כי העסק בתורה שלא לשמה הוא למדרגה שמתוך כך יוכל לבא למדרגת לשמה ולכן גם הוא אהוב לפניו יתברך, כמו שבלתי אפשר לעלות מהארץ לעליה אם לא דרך מדרגות הסלם, ולזה אמרו (פסחים נ' ע"ב) לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, אמרם לעולם רוצה לומר בקביעות היינו שבתחלת למודו אינו מחוייב רק שילמוד בקביעות תמיד יומם ולילה, ואף אם לפעמים ודאי יפול במחשבתו איזה פניה לגרמיה לשום גיאות וכבוד וכיוצא, עם כל זה אל ישים לב לפרוש או להתרפות ממנה בעבור זה ח"ו אלא אדרבה יתחזק מאד בעסק התורה ויהא נכון לבו בטוח שודאי יבא מתוך כך למדרגת לשמה, וכן הוא גם כן בענין המצות על דרך זה, ומי שימלאו לבו לבזות ולהשפיל ח"ו את העוסק בתורה ומצות אף שלא לשמה, לא ינקה רע ועתיד ליתן את הדין ח"ו:

עוד שם בהמשך …וגם אם נראה שכל ימי חייו מנעוריו ועד זקנה ושיבה היה עסקו בה שלא לשמה גם כן אתה חייב לנהוג בו כבוד וכל שכן שלא לבזותו ח"ו, שכיון שעסק בתורת ה' בתמידות בלתי ספק שהיה כונתו פעמים רבות גם לשמה כמו שהבטיחו רז"ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה, כי אין הפירוש דוקא שיבא מזה ללשמה עד שאחר כך יעסוק בה תמיד כל ימיו רק לשמה, אלא היינו שבכל פעם שהוא לומד בקביעות זמן כמה שעות רצופים אף שדרך כלל היתה כוונתו שלא לשמה, עם כל זה בלתי אפשר כלל שלא יכנס בלבו באמצע הלימוד על כל פנים זמן מועט כונה רצויה לשמה, ומעתה כל מה שלמד עד הנה שלא לשמה נתקדש ונטהר על ידי אותו העת קטן שכיון בו לשמה:

ספר התניא – ח"א סוף פרק לט –  עבודה בלי התעוררות דחילו ורחימו אפי' במוחו בבחי' גילוי דהיינו לעורר האהבה הטבעית המסותרת בלב להוציאה מההעלם והסתר הלב אל הגילוי אפי' במוחו ותעלומות לבו עכ"פ רק היא נשארת מסותרת בלב כתולדתה כמו שהיתה קודם העבודה הרי עבודה זו נשארת למטה בעולם הפירוד הנק' חיצוניות העולמות ואין בה כח לעלות וליכלל ביחודו ית' שהן עשר ספי' הקדושות וכמ"ש בתיקונים דבלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא ולא יכלא לסלקא ולמיקם קדם ה'. והיינו אפי' אם אינו עוסק שלא לשמה ממש לשום איזו פניה ח"ו אלא כמ"ש ותהי יראתם אותי מצות אנשי' מלומדה פי' מחמת הרגל שהורגל מקטנותו שהרגילו ולימדו אביו ורבו לירא את ה' ולעבדו ואינו עוסק לשמה ממש כי לשמה ממש אי אפשר בלא התעוררות דחילו ורחימו הטבעיים עכ"פ להוציאן מהסתר הלב אל הגילוי במוח ותעלומות לבו עכ"פ כי כמו שאין אדם עושה דבר בשביל חבירו למלאת רצונו אא"כ אוהבו או ירא ממנו כך אי אפשר לעשות לשמו ית' באמת למלאת רצונו לבד בלי זכרון והתעוררות אהבתו ויראתו כלל במוחו ומחשבתו ותעלומות לבו עכ"פ וגם אהבה לבדה אינה נק' בשם עבודה בלי יראה תתאה לפחות שהיא מסותרת בלב כל ישראל כמ"ש לקמן

וכשעוסק שלא לשמה ממש לשום איזו פניה לכבוד עצמו כגון להיות ת"ח וכהאי גוונא אזי אותה פניה שמצד הקליפה דנוגה מתלבשת בתורתו והתורה היא בבחי' גלות בתוך הקליפה לפי שעה עד אשר יעשה תשובה שמביאה רפואה לעולם שבשובו אל ה' גם תורתו שבה עמו ולכן אמרו רז"ל לעולם יעסוק אדם וכו' שמתוך שלא לשמה בא לשמה בודאי שבודאי סופו לעשות תשובה בגלגול זה או בגלגול אחר כי לא ידח ממנו נדח אך כשעושה סתם לא לשמה ולא שלא לשמה אין הדבר תלוי בתשובה אלא מיד שחוזר ולומד דבר זה לשמה הרי גם מה שלמד בסתם מתחבר ומצטרף ללימוד זה ופרחא לעילא מאחר שלא תלבש בו עדיין שום קליפה דנוגע ולכן לעולם יעסוק אדם כו' וכן הענין בתפלה שלא בכוונה כמ"ש בזהר:

עוד עיין סוטה מז. שם מבואר שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה היינו בזרעו הרחוק אפילו כגון בלק שהקריב מב קרבנות שלא לשמה ויצאה ממנו רות וממנה שלמה שהקריב אלף עולות לשם שמים- והאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב, זכה ויצתה ממנו רות, שיצא ממנו שלמה שכתוב ביה +מלכים א' ג+ אלף עולות יעלה שלמה, ואמר רבי יוסי בן חוני: רות בתו של עגלון בנו של בלק היתה! תאותו מיהא לקללה הוי.

ועי"ש יוסף דעת שמביא שו"ת משיב דבר (להנצי"ב ח"א מד) שלמד מכאן שצריך בכל עיר לעשות שילמדו בבתי מדרשות כל הבחורים בין עשירים בין עניים ובקיבוץ דייקא ועין מהרש"א הוריות י. ואבי עזרי סוף הלכות ת"ת.

עוד בענין לימוד לשמה ושלא לשמה עיין ..\..\ספרי קדש\נחלת פנחס\לימוד לשמה\IMG_0019.JPG IMG_0020

עיין צדקת הצדיק – אות קסז דלא שייך לשמה בקביעות ונ"ל כונתו ללישמה בשלימות גדול אבל רבינו בפשטות מתכוין גם ללישמה פשוט יותר.

זה לשונו – (קסז) בדברי תורה מותר אדם לפחוד כמו שאמרו ז"ל בברכות (ס'.) היינו שיפחד שמא הוא חס ושלום סם המות ועל ידי הפחד עצמו מתמתק ונעשה מתוך שלא לשמה לשמה כי האי מאן דמבעית מזליה חזא (מגילה ג'.) והוא דוגמת חלום דגם כן מה שמזלו רואה ואמרו ז"ל בברכות (נ"ה.) חלמא בישא עציבותיה מסתייה היינו שבעצבות עצמו די. וכן בענין תורה שלא זכה חס ושלום נעשית וכו' ודי בזה מה שהוא מפחד בדברי תורה ופקודי ה' ישרים משמחי לב (תהלים י"ט ט') והחכמה תעוז לחכם (קהלת ז' י"ט) וכן בשאר פסוקים שנותנת עוז וחדוה שהוא היפוך הפחד:   רק חז"ל אמרו (פסחים נ' ע"ב) לעולם יעסוק אדם שלא לשמה וכו' והיינו כי דבר זה הוא לעולם פירוש בתמידות מה שאין כן הלשמה אי אפשר כלל להיות בתמידות דלשמה היינו דביקות ושיעורו כעונת תלמיד חכם אחת בשבת שאין יכול לבוא לדביקות רק בשבת או הטיילין [פירוש, המטיילים בפרד"ס הידוע] אחת ביום לכל היותר. אבל בתמידות הוא שלא לשמה רק שמתוך וכו' פירוש שמתוך הלא לשמה עצמו מתוכו ופנימיותו הוא בא להיות אותו לימוד עצמו לשמה והיינו על ידי הפחד דמפכחא ליה שעל זה אמרו (שבת ל"א.) אי יראת ה' אוצרו אין וכו' וזהו (משלי כ"ח י"ד) אשרי אדם מפחד תמיד פירוש על עסקו התמידות דודאי לפרקים מגיע למדריגת הדביקות שאין צריך לפחוד כלל:

הוספה ה'

בענין חוט של חסד שמגין ממחשבת שלא לישמה

צ"ע האם גם כשלומד בבחי' לילה דהיינו גמרא ואפילו ביום מושכין עליו חוט של חסד ונ"ל שזה דווקא בלילה ממש צ"ע אם דווקא מחצות או תמיד בלילה

וצ"ע אם החוט חסד נמשך רק בבוקר א"כ אולי אפשר שילמד בלילה איזה לימוד שילמד ויזכה לחוט של חסד ובבוקר ילמד גמרא שהיא בחי' לילה לתקן בחי' קול והחוט יגן עליו

צ"ע שאע"פ שלומד בלילה שלא לישמה נמשך עליו חוט של חסד

החוט של חסד – עיין רמ"ק אור יקר לך לך שער ב סימן יב מבאר ד"ה משיך עליה אח"כ ביום והיינו יומם יצוה והטעם משום שבלילה שירו עימי וכיון שהוא מקשט השכינה נותן לו חלקו מהייחוד ביום מצד החסד המתעורר אל הזיווג.

ענין חוט של חסד עיין רבי יצחק חבר בספרו בית עולמים – דף קלד ע"א – ד"ה תיקונא   (היא הגהה בחיבורו אין מזל לישראל) – והוא מ"ש האי חוטא יקירא דכל שערי דדיקנא תליין בי'. ר"ל שכולם נכללים שם (הג"ה. ויש לפרש שלכן נק' חוטא יקירא כמ"ש שמשם יציאת שם ב"ן רי"ו לעשות כלי לנוק' והם כ"ג אותיות דמילוי המילוי דב"ן גי' חו"ט והוא סוד אסתר ירקרקת היתה וחוט של חסד משוך עליה ממזל העליון ששם מאיר חסד עילאה דרדל"א כמש"ל וחס"ד הוא שם ע"ב בתיבין שהם רי"ו אתוון והבן מאד. ע"כ הג"ה):

בפשטות נראה שהכוונה שע"י לימוד לשמה דברי תורה שהם מצד עצמם חשוכים ולא כ"כ ניכר בהם הקשר להשי"ת כי כלפי חוץ הם נראים כדבר לעצמו ולכן כשלומד אותם דייקא לשמה אזי קושר את החושך לאור ועי"ז קושר את מלכותו שהיא בחושך העוה"ז לשורשה שבקדושה. ואזי גם כל הקולות דהיינו ניגון ששומע הוא קושר אותם מיד לשרשם בקדושה ונמשך על ידם אל השי"ת.

והלילה מועיל ע"י החוט חסד שבו שמאיר לו בחי' חוט מאור הגנוז (רמ"ק) שאע"פ שמדותיו הרעות מסיטות אותו ללמוד עמ"נ  להקרא רבי ע"י החוט של חסד נשמר רצונו ללמוד כן לשמה או שהחוט שומר עליו שלא ליפול ליותר גרוע דהיינו עמ"נ לקנטר.

הוספה ו'

שייך לד"ה כי ע"י ששומע הנגינה הנ"ל ובכת"י – ונכלל בו ….

קיצור לקוטי מוהר"ן השלם מבואר

אות ו – כְּשֶׁאָדָם שׁוֹמֵעַ קוֹל נִגּוּן שֶׁל שִׂמְחָה וּמְקַשֵּׁר עַצְמוֹ עַל-יְדֵי-זֶה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ (בשמחה, ואם הוא ניגון של עצבות אזי מקשר עצמו להשי"ת) בְּלֵב נִשְׁבָּר, עַל-יְדֵי-זֶה יֵשׁ לְקוֹל הַנִּגּוּן עֲלִיָּה אַף-עַל-פִּי שֶׁהַמְנַגֵּן הוּא אָדָם שֶׁאֵינוֹ הָגוּן וְנִתְרוֹמֵם עַל-יְדֵי-זֶה הַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה. וְלִזְכּוֹת לָזֶה בִּשְׁלֵמוּת הַתִּקּוּן הוּא עַל-יְדֵי שֶׁלּוֹמְדִין בַּלַּיְלָה תּוֹרָה שֶׁבְּעַל-פֶּה שֶׁהוּא גְּמָרָא (לק"ע בתרא נגינה א' שם מובא גם מה שכאן בסוגרים והמסדר של הקיצור השלם השמיט או שנשמט ממנו)   (וְעַיֵּן בְּסִימָן רכ"ו):(זו הוספת המסדר)

אות ו' נלקח מליקוטי עצות בתרא שהוסיף הטשרינער רב על הליקוטי עצות של מוהרנ"ת, ומסדר הקיצור השמיט התיסות המובאות בסוגרים. – ובאמת צ"ע מהיכן הוציא זאת הרב מטשערין?

ועיין בתורה ג' ד"ה ובזה יתיישב הסמיכות וכו' כי ע"י ששומע הנגינה כנ"ל הוא מתקן בנין המלכות שלו.

ועיין נוסחאות והגהות מכתב יד שהביא הגהה: כי ע"י ששומע הנגינה הנ"ל (ונכלל בו וכשמנגנו בשמחה גם הוא שמח את עצמו בהש"י וכשמנגן בהתעוררות גם הוא מתעורר את עצמו ומהרהר בתשובה אזי) הוא מתקן וכו'

ובסוף התורה מבואר שדוד זכה לזה בשלימות עי"ש:  כִּי הַנְּגִינָה דִּקְדֻשָּׁה הוּא מֵאֲתַר דִּנְבִיאִים יַנְקִין,   וְהַנְּגִינָה  שֶׁאֵינוֹ  בִּקְדֻשָּׁה הִיא בְּחִינַת מֵאַחַר עָלוֹת מֵאֲחוֹרֵי הַקְּדֻשָּׁה וְדָוִד הַמֶּלֶךְ,  עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הָיָה יָכוֹל לְתַקֵּן נְגִינָה זוֹ גַּם כֵּן, וְעַל-יְדֵי-זֶה נִתְעַלָּה מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה כַּנַּ"ל

ניגון של שמחה- נראה לי שמדובר בשמחת עוה"ז ואעפ"כ הוא בחי' התרחבות ופתיחת לב היפך העצבות שהוא בחי' כיווץ וכבידות. (גמ עירובין ד טפח עצב וטפח שׁוחק)  וכיוון שהמנגן אינו הגון וכוונתו שלא לשם שמים לכן גם גורם לשומע נטיה לשמחה גשמית ולהוללות, וצריך להתגבר ולהעלות את השמחה הזו לשמחה בהש"י ובמצוותיו ובחסדי ה' איתי וכיו"ב.

מגרסת המסדר משמע משמע שרק לניגון של שמחה יש תיקון ובתורה רכו דיבר מניגון של עצבות ואולי לכן תיקונם שם הוא דווקא בשבת.   ואולי זו הסיבה שהשמיט מסדר הקיצור השלם את מה שבסוגריים הנ"ל כיוון שסבר שניגון עצבות אפשר לעלות רק בשבת כדמשמע ליה מתורה רכו.

וצ"ע הרי הרב מטשערין לא סבר כך שהרי כתב זאת כנ"ל.   ומאידך באמת צ"ע מתורה רכו דמשמע דווקא בשבת.  וצ"ע.

ולדעת המסדר נראה שאין הכוונה שאת השמחה בעצמה יעלה להש"י אלא שע"י השמחה יצא מהכבידות ויאוש ועי"ז יתחיל להתגעגע להש"י דהיינו לב נשבר, אבל אין זה עלית השמחה אלא שהשמחה גורמת ללב נשבר

ומקשר עצמו על ידי זה להשי"ת-    פירוש תיקון הניגון הוא דווקא כשע"י הניגון עצמו זוכה ליותר לב נשבר.

וצ"ע משמע דס"ל שאפשר ביחד לב נשבר ושמחה בה'.  ומגרסת הרב מטשערין לא משמע כן.

המובא בסוגרים– הוא לשון הרב מטשערין, ומשמע מדבריו שבניגון של שמחה, טוב שישאר בשמחה, ואף שהמנגן מכווין לשמחה של הוללות, הניגון ניתקן אצל השומע, ע"י שמכווין לשמחה בהשי"ת.  ובניגון של עצבות הפירוש שהמנגן מכווין לעצבות, וזו קליפה יותר קשה מהוללות, כי עצבות היא ממש סטרא אחרא, והשי"ת שונא אותה (תורה מח ח"ב) אעפ"כ יכול לתקן הניגון על ידי שמכווין בזה ללב נשבר ונכסף איליו ית'.

לב נשבר-  הפירוש כיסופים וגעגועים להשם וצער וכאב לב על הריחוק ממנו יתברך, ולשון נשבר היינו שבר וחיסרון שחסר את הקירוב להשי"ת והארת פניו. אבל אינו כבידות ועצלות אלא להפך.  אבל עצבות הוא לשון כווץ וצער המביא לכבדות ויאוש היפך הלב נשבר. ובספר החרדים כתב דלכל עבירה יש אבק,   ואבק הכעס הוא העצבות.

עיין בסימן רכו – מַה שֶּׁהָרְשָׁעִים עַל-פִּי רב הֵם מְזַמְּרִים נִגּוּנִים שֶׁל יְלָלָה וְעַצְבוּת, כִּי הֵם בְּחִינַת נִשְׁמַת עֵרֶב רַב, וְאִמָּא  דְּעֵרֶב  רַב  הִיא  לִילִית שֶׁהִיא מְיַלֶּלֶת תָּמִיד,  וְעַל-כֵּן הֵם עוֹשִׂים נִגּוּנִים שֶׁל יְלָלָה כַּנַּ"ל,             וּמַה שֶּדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִמְשׁךְ אֶל נִגּוּנִים הַלָּלוּ,  כִּי יְנִיקָתָם מִבְּחִינַת "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת" (בְּרֵאשִׁית כ"ט), מִבְּחִינַת קִלְקוּל הָרְאוּת, בִּבְחִינַת מְארת חָסֵר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שָׁם א): "יְהִי  מְארת"  חָסֵר-דָּא לִילִית (תִּקּוּנֵי זהַר דף קיז.), וְעִקַּר הַנִּגּוּן הוּא מִבְּחִינַת שֵׁבֶט לֵוִי  שֶׁהָיוּ  מְנַצְּחִים  בְּשִׁיר,  שֶׁהֵם מִבְּנֵי לֵאָה,  וְאָז כְּשֶׁנּוֹלַד לֵוִי נֶאֱמַר (שָׁם כ"ט): "הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי",  כִּי עַל-יְדֵי שֶׁנּוֹלַד לֵוִי שֶׁהוּא סִטְרָא דְּנִגּוּנָא (זהַר שְׁמוֹת דַּף י"ט): עַל-יְדֵי-זֶה בְּחִינַת הַהַמְשָׁכָה,   שֶׁיִּלָּוֶה  וְיֻמְשַׁךְ אֵלֶיהָ,  וְעַל כֵּן נְגִינָה שֶׁהוּא נִשְׁתַּלְשֵׁל וְיוֹרֵד מִשָּׁם,  מִבְּחִינַת "וְעֵינֵי לֵאָה  רַכּוֹת",   יֵשׁ לוֹ כּחַ לִמְשׁךְ,  בִּבְחִינַת "הַפַּעַם יִלָּוֶה" כַּנַּ"ל,

וּכְשֶׁמְּזַמְּרִים אֵלּוּ הַנִּגּוּנִים הַנַּ"ל בְּשַׁבָּת,  עַל-יְדֵי-זֶה מַעֲלִין אוֹתָם, כִּי בְּשַׁבָּת נִשְׁלָם הָאוֹר בִּבְחִינַת מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה  (בְּרָכוֹת מג:): 'פְּסִיעָה גַּסָּה נוֹטֶלֶת מְאוֹר עֵינָיו וְכוּ' וּמְהַדְּרָא לֵהּ בְּקִדּוּשָׁא דְּבֵי שִׁמְשָׁא' נִמְצָא  שֶׁבְּשַׁבָּת  הָאוֹר בִּשְׁלֵמוּת,  בִּבְחִינַת: "פּוֹסְעִים בּוֹ פְּסִיעָה קְטַנָּה",  וַאֲזַי מַעֲלִין הַנִּגּוּנִים הַנַּ"ל  שֶׁיְּנִיקָתָם  מִקִּלְקוּל  הָרְאוּת  כַּנַּ"ל,   עַל-יְדֵי  שַׁבָּת שֶׁהוּא בְּחִינַת תִּקּוּן הָרְאוּת בִּשְׁלֵמוּת כַּנַּ"ל:

מבואר שיניקת וכח הרשעים לנגן ניגון יללה הוא מבחי' עיני לאה רכות דהיינו ממה שהיא בכתה בקדושה אזי כיוון שכלפי חוץ לא ניכר על מה בכתה כבר ניתן מקום להם לינק ולבכות ולילל על חסרון הגשמיות

ניגון יללה – שמעתי מהריצ"ח מט12 מ35 דקות בשם הגר"א למה ניגון בני ישמעאל כולו ביללה תמיד, כי איתא בגמ' שתשעה קבין זימה לקחו בני ישמעאל, ואמר שמה שמיללים תמיד זה על הקב זימה האחד שנחסר מהם, משמע שכל יללתם היא יללה של זימה, ולפ"ז נראה שהניגון שלהם הוא הגרוע מכל הניגונים ואסור לשמעו כלל.

קלקול הראות – משמע שגם עיני לאה רכות אע"פ שהיה בכי קדוש היה בו קלקול הראות. ואולי כי כל בכי אע"פ שהוא על דבר שבקדושה אבל בשעת הבכי הוא מסתכל על צד החסרון שבדבר.

ומה שהניגון הוא מושך זה בגלל שכל ניגון הוא מסטרא דלוי ולכן הוא מושך את השומע אל שורש הניגון ששומע וכשהוא יללה אזי השומע נקשר לקליפה.

גם אולי כי לוי דין שמהותו להחזיר דברים לשרשם דהיינו כי כשמתלבש אדם בחסד אזי נעשה בר כח השפעה אבל כשמתלבש בו דין הוא נעשה נמשך ובטל לשורשו רק תלוי כפי התגברותו על היצר כן מגדיר מהו שרשו

צ"ע הקשר בין לילית ולאה ועיין ע"ח לח פ"ב מ"ת שלילית היא אשתו הראשונה של אדה"ר עליה אמר "עצם מעצמי", בחי' דינין קשים בחי' דיני הבינה.  ורחל היא בחי' "בשר מבשרי" "לזאת יקרא אשה" בחי' מלכות.   ויעקב הוא תיקון אדה"ר ולכן לאה הייתה מיועדת לעשו כי היא לילית אלא שע"י שבכתה על זה  הרבה בחי' עיני לאה רכות עי"ז נמתקה ונעשתה ראויה ליעקב.

לאה תפסה פלך של הודאה והיינו הלל ושבח היפך היללה ועצבות.  הר"ץמט12 בשם הגר"א אמר שזה קשור בדווקא לניאוף לחסד דקליפה לכן ישמעאל כל נגינתם נשמעת כבכי ויללה

הפעם ילווה אישי אלי – נראה לבאר כי לוי בחי' גבורות כידוע.  וגבורות דקדושה היינו החזרת הדברים לשרשם בחי' השתוקקות וכיסופין להתדבק בשורשו דהיינו הקב"ה ולפ"ז כוונת לאה הייתה שע"י לוי תזכה לשלימות גבורות דקדושה דהיינו שלימות העלאת המ"ן והכנת הכלים שעי"ז נעשה בחי' יבוא אישי אלי.

ובשבת ע"י שנשלם האור אפשר להעלות ניגונים אלו לקדושה לבחי' לב שבר בחי' געגועים להש"י שע"י בחי' תיקון הראות דהיינו חכמה, דהיינו השלמת החסרון, עד לשמחה אמיתית.     כי מסתמא לב נשבר אינו תכלית אלא שיעלה מזה עוד יותר דהיינו לשמחה ועונג שבת.  (וצ"ע אם לב נשבר סותר עונג שבת)

צ"ע כי שם נראה שמדבר מניגון שחיבר הרשע בעצמו ומשמע שם שלשמוע מהרשע עצמו את ניגונו שחיבר בעצמו אין לזה שום תיקון כי גם בשבת שמדבר שם זה דווקא שאדם כשר מנגן אותו.

עצבות – עיין גמ' עירובין דף ד. טפח עצב טפח שוחק היינו מכווץ ורחב כי עצבות הוא על שם כיווץ הלב והרגשת כבידות ויאוש, וגורם לקושי עשיה ונוטה ליסוד העפר, והוא בא ממרה שחורה דהיינו טחול, ועיין שיחות הר"ן מא מב שיש בעצבות גם כעס ורוגז וכמו שמתרעם ומתלונן על הקב"ה.   ועיין ספר חרדים פרק סו אות ח'  עצבות אבק הכעס (חוק וירא יום ד').        ועיין תורה מח ח"ב עצבות היא ממש סט"א והקב"ה שונא אותה.

ונראה מהרב מטשערין המוב בסוגריים שיש בעצבות גם חסרון העוה"ז שהוא הפנימיות הגורמת לכל הכיווץ ויאוש וכעס הזה,

כי חסרון עוה"ז עיין תורה כג אות ה' כִּי הַמָּמוֹן וְהָעֲשִׁירוּת שֶׁלּוֹ הוּא בִּבְחִינַת: "בְּעִצָּבוֹן תּאכֲלֶנָּה",  שֶׁהוּא בְּחִינַת עַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, אַנְפִּין חֲשׁוֹכִין, מִיתָה כַּנַּ"ל וְעַל כֵּן כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ מָמוֹן וַעֲשִׁירוּת יוֹתֵר, יֵשׁ לוֹ עַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה וּדְאָגוֹת יוֹתֵר, כִּי הַמָּמוֹן שֶׁלּוֹ הוּא מִבְּחִינַת עַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה וְכוּ'  כַּנַּ"ל(אָבוֹת  פֶּרֶק  ב'):  'מַרְבֶּה  נְכָסִים-מַרְבֶּה דְּאָגָה' כִּי בְּוַדַּאי הוּא מַרְבֶּה דְּאָגָה וְעַצְבוּת עַל-יְדֵי  רִבּוּי  הַנְּכָסִים וְהָעֲשִׁירוּת כִּי הַנְּכָסִים שֶׁלּוֹ הֵם בְּעַצְמוֹ בְּחִינַת עַצְבוּת כַּנַּ"ל, וְעַל כֵּן כָּל מַה  שֶּׁמִּתְרַבִּין יוֹתֵר  נִתְרַבֶּה  הָעַצְבוּת  וְהַדְּאָגוֹת  בְּיוֹתֵר כַּנַּ"ל וְעַל כֵּן הַמָּמוֹן וְהָעֲשִׁירוּת הוּא מְקַצֵּר וּמְכַלֶּה  יָמָיו וְחַיָּיו שֶׁל  הָאָדָם,   כִּי אֵין דָּבָר שֶׁמַּפְסִיד הַחִיּוּת כְּמוֹ הַדְּאָגָה וְהָעַצְבוּת, כַּיָּדוּעַ לְחַכְמֵי הָרוֹפְאִים וְהַמָּמוֹן וְהָעֲשִׁירוּת  הוּא  מַרְבֶּה  דְּאָגָה  וְעַצְבוּת כַּנַּ"ל,  עַל-כֵּן הוּא מַפְסִיד  וּמְכַלֶּה חַיָּיו כִּי הוּא מְקֻשָּׁר בְּפָנִים דְּסִטְרָא אָחֳרָא,  אֱלקִים אֲחֵרִים,  חשֶׁךְ,  שֶׁהוּא בְּחִינַת  מִיתָה,   הֶפֶךְ אוֹר פְּנֵי  מֶלֶךְ חַיִּים כַּנַּ"ל וְעַל כֵּן הַמָּמוֹן מֵמִית אוֹתוֹ,  כִּי הוּא בִּבְחִינַת מִיתָה שֶׁהוּא עַצְבוּת וְכוּ' כַּנַּ"ל,  שֶׁכָּל זֶה הוּא בְּחִינַת תַּאֲוַת מָמוֹן כַּנַּ"ל: וְזֶה שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית ג):  "וְעָפָר  תּאכַל  כָּל  יְמֵי חַיֶּיךָ"-עָפָר זֶה בְּחִינַת הַמָּמוֹן,  כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְעַפְרוֹת זָהָב לוֹ" הַיְנוּ שֶׁהַמָּמוֹן וְהָעֲשִׁירוּת שֶׁהוּא בְּחִינַת עָפָר, 'תּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ', כִּי הַמָּמוֹן הִיא אכֶלֶת וּמְכַלָּה כָּל יְמֵי חַיָּיו שֶׁל הָאָדָם כַּנַּ"ל כִּי עָפָר הוּא בְּחִינַת עַצְבוּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת תַּאֲוַת מָמוֹן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּקּוּנִים  (תִּקּוּן  ע  קכ"ב:):  'עָפָר  אִיהוּ  קַר  וְיָבֵשׁ,   הָכֵי  טְחוֹל קַר וְיָבֵשׁ' וּמֵהַטְּחוֹל נִמְשָׁךְ הָעַצְבוּת  כַּיָּדוּעַ,   וְזֶה  שֶׁסִּיֵּם שָׁם בַּתִּקּוּנִים: 'וּבְגִין דָּא: וְעָפָר תּאכַל (כָּל) יְמֵי חַיֶּיךָ' וְכוּ',  הַיְנוּ כַּנַּ"ל וְזֶה  שֶׁכָּתוּב  בַּתִּקּוּנִים  (תִּקּוּן  ג'  בְּהַי"א  תִּקּוּנִים  הָאַחֲרוֹנִים):  טְחוֹל דָּא לִילִית,  אִמָּא דְּעֵרֶב-רַב,   שְׂחוֹק  הַכְּסִיל  מָאן כְּסִיל,  דָּא אֵל אַחֵר וְכוּ' עַיֵּן שָׁם,  וְאִהוּ אַסְכָּרָה לִרְבַיָּא דְּאִנּוּן חַיָּבַיָּא  חַיְכִית בְּהוֹן בְּעֻתְרָא בְּהַאי עָלְמָא,  וּלְבָתַר קְטִילַת לוֹן כִּי אֵלּוּ הַמְשֻׁקָּעִים בְּמָמוֹן,  הֵם בִּבְחִינַת  "בְּעִצָּבוֹן  תּאכֲלֶנָּה"  שֶׁהוּא  בְּחִינַת טְחוֹל שֶׁהוּא בְּחִינַת עַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה וְרִבּוּי דְּאָגוֹת,  וְהֵם מְקֻשָּׁרִים בְּפָנִים דְּסִטְרָא-אָחֳרָא אֵל אַחֵר וְכוּ' כַּנַּ"ל שֶׁכָּל זֶה הוּא בְּחִינַת הַטְּחוֹל, אִמָּא  דְּעֵרֶב רַב,  שְׂחוֹק הַכְּסִיל,  אֵל אַחֵר כַּנַּ"ל וְזֶה שֶׁכָּתוּב שָׁם,  'לְבָתַר קְטִילַת לוֹן' כִּי בְּוַדַּאי הַמָּמוֹן  שֶׁהוּא  בְּחִינַת  טְחוֹל  עַצְבוּת  וְכוּ'  כַּנַּ"ל,  הוֹרֶגֶת אוֹתָם כִּי הַמָּמוֹן שֶׁלּוֹ הוּא בִּבְחִינַת מִיתָה, אַנְפִּין חֲשׁוֹכִין, עַצְבוּת וְכוּ' כַּנַּ"ל וְזֶהוּ מַה שֶּׁכָּתוּב לְעֵיל, מָצָא אוֹ מוֹצֵא, שֶׁתַּאֲוַת מָמוֹן הוּא בְּחִינַת: "מוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה" וְכוּ' כַּנַּ"ל(תִּקּוּן ע' הַנַּ"ל):

ולכן עלייתו ע"י הלהיפך ע"י לב נשבר דהיינו שחסר את הש"י.

וצ"ע מדוע מסדר הקיצור השלם השמיט עניין עליית העצבות.  ואולי סבר שמעצבות קשה לעלות ללב נשבר.  וכמ"ש רבינו שמלב נשבר בקל יכול ליפול לעצבות.

ואולי לכן הוסיף כאן בסוף עיין סימן רכו כי שם מדבר מעלית ניגון של עצבות בשבת,  ואפשר דס"ל דניגון של עצבות אפשר לעלות רק בסיעתא של אור השבת הנשלם אז.

ועי"ש בתורה רכו וכשמזמרים אלו הניגונים בשבת משמע שכל אחד יכול אבל בליקוטי עצות כתב מוהרנ"ת וכשמזמרים הצדיקים.

ואולי המסדר קלה"ש בציינו לתורה רכו התכווין לעשות פשרה דכיוון שמהרב מטשערין משמע שגם בחול אפשר כמבואר כאן בגירסתו ומאידך בלק"ע עפ"י תורה רכו משמע שגם בשבת רק הצדיקים, לכן תפס פשטות לשון רבינו שם, שרק בשבת וכל אחד.  ולכן שינה כאן הגירסה שלא תסתור מה שכתוב שם.

וכן עיין בקיצור תורה רכו גם שם לא הובא לשון הליקוטי עצות דדווקא צדיקים אלא לשון רבינו כאן.

וזה רק אם לשיטתו אין חילוק בין ניגון שחיבר הרשע לניגון קדוש.

ובאמת שמעתי מהרמ"ב שרל"י זצ"ל לא היה ניחא ליה בזה שציין לתורה רכו.

עיין תורה רכו שבשבת אפשר לנגן נגון של רשע ולתקנו עי"ז אע"פ שניגונו נמשך מיללת הקליפה וממארת חסר כי בשבת נשלם האור. ועיין לק"ע נגינה אות י' שמוהרנ"ת כתב על זה שרק צדיקים יכולים לתקנו בשבת. אבל עיין קצור לק"מ השלם על תורה רכו שהמסדר העתיק את לשון רבינו ולא כדרכו את לשון מוהרנ"ת, לכאורה משמע שסבר שכל אחד יכול בשבת לתקן ע"י שמנגן אותו וצ"ע. ולכאורה מהתורה שלנו בסופה משמע שזו עבודה גבוהה של גדולי הצדיקים כדוד מלך. (ואולי יש לחלק בין לשמוע שמדובר אצלינו ללנגן בעצמו מה שחיבר רשע שבתורה רכו כי בשמיעה קשה יותר לתקן אחרים)    אבל עיין לקוטי עצות בתרא (של הרב מטשערין) בערך נגינה א' כתב שע"י למוד תורה בלילה יכול לשמוע ניגון גם מרשע …ואת הניגון של עצבות יכול לעלות ללב נשבר. לכאורה משמע שלאו דווקא צדיקים וא"כ הטשערינרב סבר שבתורה רכו מוהרנ"ת כתב צדיקים כי מדובר במי שלא לומד גמרא בלילה.  אבל עיין בקיצור השלם על תורה ג' שהמסדר השמיט חלק מדברי הרב מטשערין ונקט רק גבי ניגון של שמחה שאפשר להעלותו. משמע שהמסדר הנ"ל סבר שלניגון של עצבות ממש לא מועיל סגולת לימוד הגמרא ואפשר רק בשבת ע"י שנשלם בה האור ואז אפילו לאו דווקא צדיקים גדולים יכולים להעלות ניגון יללה ועצבות ללב נשבר וממנו לעלות יותר עד לשמחה ממש כי בשבת מסתמא ראוי להיות רק בשמחה ממש.

נמצא שלהרב מטשערין אפשר גם ניגון יללה ששומע לתקן אפילו בחול ע"י לימוד גמרא בלילה. אבל למסדר קיצור לק"מ לא מועיל לזה לימוד גמרא בלילה אלא קדושת שבת ולמוהרנ"ת דווקא צדיק בשבת. וצ"ע.

בתורה רכו נראה שמדבר לנגן ניגון שחיבר הרשע בעצמו ומשמע שלשמוע מהרשע עצמו את ניגונו שחיבר בעצמו אין לזה שום תיקון כי גם בשבת שמדבר זה דווקא שאדם כשר מנגן אותו. אבל בתורה ג' כאן מבואר שיש תיקון ועצה שיוכל אפילו לשמוע ניגון מאדם רשע בעצמו.  ואולי יש לחלק בין שם שמתקן את הניגון ואצלינו את המנגן וצ"ע.

כל זה להבנת עצם המחלוקת אבל אליבא דאמת צ"ע היחס בין המתווכחים כי הטשערינרב שנקרא שר התורה וחי סמוך לפטירת רבינו בין כל אנ"ש בודאי היה בקי בשיחות וידע כוונת רבינו וביאורי מוהרנ"ת הרבה יותר מהמסדר הנ"ל שחי מאוחר יותר וכנראה לא דומה לו בגדלות בתורה בכלל ולא בתורת רבינו בפרט ואין בכוחו לסתור דבריו אפילו בראיה חזקה מתורה רכו. ובאמת ומסתמא כוונתו כנ"ל.

הוספה ז

בענין הוי דן את כל האדם לכף זכות

המשך המשנה אבות הנ"ל והוי דן את כל אדם לכף זכות כי מי שזוכה לעשות לו רב נעשה בעצמו מושל ולכן צריך זהירות ודוגמא לזה עיין שבת קלג: רשב"י ור"א שיצאו מהמערה (מערה לשון מוער איש ולויות) והקפידו על העוסקים בחיי שעה ויצא בת קול ואמרה להם להחריב עולמי באתם שובו למערה עיין מזה מעב"נ א כט ל.

כי כמו שהמערה גרמה לדינים כי מתוך שנהגו דין בעצמם לדבוק בשרשם בהקב"ה ולהחזיר כל כחם למקור שממנו קבלו אותו בבחי' עושים רצונו של מקום שממילא לא סבלו שום הבל מעוה"ז ומתוך זה גם דנו כך את כל העולם אבל המערה בעצמה (מלשון מוער איש וליות) דהיינו סוד הניגון והדביקות היא גם בחי' ברור טוב מרע שזה בחי' לימוד זכות כמבואר בתורה רפב לכן עוד שנה במערה זכו ללימוד זכות (עפ"י מעב"נ א תמצית אות ט)

רואים שיב שנים במערה זכו רק לסוד הניגון אבל שנה יג זכו לאזמרא (יג גמט' אהבה גמט' אחד)

והוי דן וכו' לכף זכות וכו' ועיין מעב"נ א יג מקשה הרי כיון שזכה לתיקון הנגינה שהיא בעצמה בחי' ברור טוב מרע ובחי' לימוד זכות למה צריך להזהיר אותו על כך הרי בודאי שכבר נעשה מעצמו מלמד זכות תמיד שרק עי"ז זכה לתיקון הנגינה.  ותירץ (שם אות יד) שתחילה מתקן עצמו ואח"כ את העולם בבחי' החזן המבואר בתורה רפב. וצ"ע דנ"ל שנעשה ביחד.

ויותר נ"ל כדמצינו צדיקים גדולים שהיו קפדנים כגון ברוך ממזבוז (דוד של רבינו) וכן רשב"י ובנו כשיצאו מהמערה וכן שמאי וקשה הרי מעביר על מדותיו אצל צדיק זה חיוב (כמבואר ביומא פז:)  ואיך נקראים צדיקים בכלל אם עדין נשאר בהם הזהמה הזו של הקפדה וכעס. אבל באמת נ"ל שאינה זהמה כלל אלא להפך זה נקיון נפלא כי יש צדיקים שמצד נשמתם הם מצד הגבורה כמו יצחק אבינו ומי שהוא מצד הגבורה עבודתו כלפי עצמו היא עוד יותר במסירות נפש מכל צדיק אחר וזהו שיצחק אבינו נתנסה בעקידה דייקא עד שעיקר זכותו לנו היא בבחי' אפר צבור על המזבח דהיינו החזרת כל הכוחות לשרשם בתכלית וזה עיקר המעלה של צדיק כמבואר בברכות דף ז שנוטלין בזרוע וכן מבואר בערבי נחל (פ' בראשית) שככל שהוא צדיק יותר כן עולה למדרגה כפי שעלה במחשבה תחילה לברא את העולם במדת הדין דהינו שיוצא חובתו גם מצד הדין כי טעם ששיתף מדת הרחמים כיון שראה שאין העולם מתקיים בדין אבל צדיקים גדולים כן יכולים לעמוד בדין.

ולכן כיון שכלפי עצמם נהגו במדת הדין קשה היה להם כלפי העולם לצאת ממדה זו ולכן הנהגת העולם היא דווקא ע"י הלל ולא ע"י שמאי (וכן ראיתי בהיכל הברכה שזו היתה עיקר מחלוקת קרח על משה ולכן לעתיד קרח יחזור להיות כהן גדול כי לעתיד יתנהג העולם כפי שעלה במחשבה תחילה) לכן צריך להזהיר את הצדיק שכשבא להנהיג את העם (לשון גחלים עוממות שהאמת אינה מאירה להם כל כך לכן צריכים לשתף בהנהגתם הרבה רחמים) שילמד זכות וינהג ברחמים.  (עיין מעב"נ א כז שרמז לזה שכיון שהצדיק נוהג כך בבחי' עושין רצונו של מקום בשלימות לכן רצונו עז לראות כבר בתיקון העולם לכן צריך התגברות גדולה וסבלנות כלפי העולם)


הערות

[א] תקון כא ביאור המתוק מדבש דף נא: סלקא צלותא בנגונא דהיינו שע"י הניגון עולים וזה הכוונה שופר הולך דהיינו שרומז על עלית ניגון התפילה כמ"ש הללוהו בתקע שופר בארבע מינין, של שירים וניגונים שנרמז בטעם רביע דאינון שיר פשוט ודא י', בכתר שיר כפול ודא י"ק, באו"א שיר משולש ודא יק"ו, בחג"ת שיר מרובע ודא יקו"ק, בנהי"ם, ואז בשמא דיקו"ק סלקא צלותא דאיהי שכינתא, כי המלכות עם ברורין שלה מקומה בנה"י דז"א ששם סוד שם הויה אורייתא שהיא ז"א עלייתו בנגונא, וכן שכינתא בנגונא עולה, וכן ישראל סלקין מגו גלותא בנגונא, כי כל העליות הן ע"י ניגונים ושירות ותשבחות הדא הוא דכתיב אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה': דהיינו ישיר לעתיד

[ב] כי שיר פירושו עיגול כמו חישוק כמבואר במשנה בשבת ה' א' שהסוס יוצא בשיר וכל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכין בשיר (עיין ר' צדוק בספר דובר צדק אות [ה] מדוע התורה נקראת שירה) פרע"ב כרוך על צוארן (ואע"פ ששם ניקוד על ש' בצירה השרש אחד) וזהו כרוך על צוארן כי רומז לשיר בקול שבגרון כי עיגול רומז לחזרה למקום ההתחלה כי כל השירים הם בבחי' גבורות בחי' להחזיר את הדבר לשרשו שיעורר שפע חדש בבחי' מיין נוקבין (וכן חישוק לשון חשק המקבל למשפיע בסוד המיין נוקבין)  ושרש הדבר כפי שיבואר לקמן בהקדמה כי המנגן שומע קול ה' מלמעלה מחו"ב שהן שתי צפרים חיות טהורות רוחניות ומברר בניגונו הקול הזה טוב מרע מכל הקולות המתעוררים כנגדו להעלימו, שזה סוד הניגון, ומנגנו לשם שמים בבחי' מיין נוקבין שעי"ז מיחד את חו"ב ביחוד פנימי להוליד נשמות לבנין המלכות וגם מיחד את קב"ה ושכינתיה שהם בחי' הכרובים שעל ארון העדות שהייחוד שלהם תלוי בישראל כשעושים רצונו של מקום ועשית רצונו של מקום היא המיין נוקבין ונעשית ע"י שיר כנ"ל שחוזר ומחזיר בניגון ושיר או תורה את הקול ה' ששמע וברר בניגונו.  ואע"פ שמיין נוקבין עליהם אנו מקבלים שכר עבודתינו ואילו כאן מבואר שגם אותן אנו מקבלים מלמעלה, יבואר לקמן שהבחירה היא על שמיעת הקול העליון דהיינו שמנגן רשע אע"פ ששומע אותו אבל נמשך אחר קולות אחרים המתעוררים כנגדו ובניגונו מברר רע מטוב.

[ג] נראה שכאן חוזר רבינו לבאר איך להיות קשור לקו אלקותו ית' כמו בתורה א' אלא ששם זה בבחי' ראיה וכאן זה בבחי' שמיעה ושם התיקון ע"י תורה בכח וכאן תורה בלילה במסירות נפש לברר המדמה, ושם בבחי' לראות אור בחושך הבלי עוה"ז וכאן בבחי' לשמוע קול ה' בכל תערובת של קולות היצה"ר.

עוד אולי אפ"ל שבד' תורות ראשונות רומז לאורות שיצאו מז' נקבי הראש של אדם הקדמון שמשם נשתלשלו כל העולמות. דהיינו בתורה א' מהעינים ובב' מחטם ובג' מהאזנים ובד' מווידוי הפה  רומז לאורות אח"פ (אזן חטם פה) והעינים שיצאו מא"ק קודם בריאת כל העולמות, אלא שכידוע שם הסדר היה הפוך כי מאורות העינים יצאו בסוף כל הקלקולים אחרי שיצאו התיקונים מאח"פ ואולי כי כאן כיון שמדבר מעולם התיקון סידר אותם הפוך תחילה לתקן קלקולי העינים ואח"כ מדבר מתיקון שאר הנקבים כמבואר בתורה כא שכולם צריך לתקן וכן שמעתי מפרשים ששמיעת קריאת התורה לתקן אור האזן שבגלל חסרונו היתה השבירה באור העינים כמבואר בכהאריז"ל (אוצרות חיים שער הנקודים ד"ה והנה י' נקודות הם) נמצא ששרש כל הקלקולים הוא חסרון תיקון האזן וזה מה שמלמד רבינו כאן בתורה ג' לדעת לשמוע בקול ה' ית' (אע"פ שבעיקרו אח"פ רומזים לעולם השכר שלעתיד לבוא. כמבואר בפתחי שערים לרבי יצחק חבר)

[ד] להבין שינוי הנוסחאות ולמה בחרנו בזה ההסבר הוא שבאומן היו שני צדיקים רבי אברהם טולטשינער ורבי אברהם שטינהרץ ומרבי אברהם ט' קיבל רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל וכך מסר כל קבלתו וזכרונותיו מאומן לאנ"ש בברסלב בירושלים ומרבי אברהם ש' קיבל רבי גדליה קניג זצ"ל שהקים את מוסדות ברסלב בצפת ושם מסר קבלתו. הספר שיש"ק עיקרו נרשם עפ"י קבלתו של רבי לוי יצחק ואילו ספר טובז"כ נרשמו בו דברי רבי אברהם שטינהרץ.

צ"ע שיש כאן כזה הבדל בין שני הספורים שבשיש"ק מסופר שיוסלה חזן דחק עצמו לנגן בלי רשות ובטו"ז מבואר שלא הסכים לנגן אפילו כשבקשו ממנו, עכ"פ בשני הספורים מבואר שהיה פגום בתאווה הידועה ונקרא מנגן רשע ועל ידו נתגלגלה אמירת התורה הזו של איסור לשמוע ניגון ממנגן רשע.

[ה] החילוק הזה ידוע בשם הגר"א. על לשון התפלה בסוף פסוד"ז "כי לה' המלוכה ומושל בגויים"

[ו] שתי צפרים חיות טהורות  "שתי" רומז לייחוד "צפרים" רומז לקול היוצא מהם "חיות" רומז לחכמה תחיה את בעליה, "טהורות" מכלל דאיכא טמאות רומז לבינה דדינין מתערין מינה.

[ז] בקהלת יעקב ראיתי שלשון רעים הם שלא מתפרשים אבל לשון דודים כן מתפרשים לכן חו"ב מכונים רעים וזו"ן דודים כמ"ש אני לדודי ודודי לי.

[ח] על דרך המוסר יש ללמוד מכאן שזה יסוד בריאות הנפש של כל בית שכלפי הבנים האב ואם הם תמיד בדעה אחת ולא מתגלה שום חילוק ביניהם שנדמה לפירוד, וגם שבשום אופן לא יוכלו הבנים לגרום לפירוד וחילוקי דעות לפניהם, אלא יחודם יהיה תדיר ולא תלוי בשום דבר כפי שזה למעלה ואז הבית הוא מרכבה למידות עליונות.

[ט] סוד החיות לקליפות מבואר בתורה יב תנינא סוד המאמר הסתום כי לקליפות א"א להוריד אלא אור גבוה מאד שאין חשש שיתקלקל שם וגם כי למקום הנמוך ביותר צריך אור גבוה ביותר בבחי' רופא גדול ביותר לחולה הגדול ביותר כמבואר בתורה ל.  ובתורה שלנו יתבאר בענין המנגן הרשע שלוקח נגינתו מדדי המלכות והענין רמוז לק"ה ע"ת ה' יג ומבואר בכהאריז"ל שהשפע היורד מאצילות שהוא עולם שכולו טוב אל עולם הבריאה שבו מתחילים עולמות הפירוד הוא באופן שאור מעתיקא קדישא המתלבש באצילות בולטות רגליו לעולם הבריאה כמו שני דדים ומשם יונקים שפע ונראה הכוונה בזה למה דוקא אור מעתיק יורד ולא פשוט שבריאה תינק מרגלי האצילות. שכיון שבריאה היא עולם הפירוד לגבי אצילות לכן נחשב למקום הקליפות שחיותם מעתיק דהינו אור גבוה מאד. ומבואר כאן בתורה שמנגן רשע יונק משם אבל באמת לפי המבואר בספרים נראה שרק צדיקים גדולים מאד לא יונקים משם ואעפ"כ יש חילוק בין צדיק לרשע כי צדיק מכוין לבנין המלכות דקדושה ורשע מכוין לבנין מלכות דסט"א. ונ"ל שעתיק כאן הכוונה לאור שיוצא מהשתי צפרים והם חכמה ובינה שיחודם מקיים את העולם, נמצא שכולם מקבלים מאותן שתי צפרים חיות טהורות אלא שמנגן צדיק לוקח מאותם צפרים אבל מקום גבוה יותר בעולם האצילות דהיינו בפחות לבושים אבל מנגן רשע וגם כל מנגן בינוני לוקח מאותם צפרים שבמדרגת דדי המלכות בעולם הבריאה כי לפי מדרגתו שם הוא נמצא.

[י] כי התשובה קדמה לעולם והיא עצם קיום העולם. אבל הקול הזה אינו דיבור כי דיבור שאינו נשמע ומתקבל אינו דיבור אלא קול בעלמא נשמע מרחוק לכל באי עולם.     וזה בחי' לך לך שנאמר לאברהם אבינו שמקשים מה הנסיון וביאר השפת אמת שלא נאמר לו לך לך אלא לך לך הוא מאמר הנמצא תמיד בעולם בבחי' יחוד תדיר לקיום העולמות אלא שאז רק אברהם אבינו ראש למאמינים הבין אותו נכון ועשה לו דיבור המתקבל ע"י ששמע וקיבל בבחי' עושי דברו לשמוע בקול דברו.

[יא] ידוע הכלל הראשון שבי"ח כללי הלימוד של ראב"ן שלא ללמוד מתורה לתורה בלקוטי מוהר"ן. והוא צריך ביאור, כי ידוע הכלל דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, ורואים בחוש שיש ענינים שמבוארים בתורה אחת ברמז או בקיצור מאד ואילו בתורה אחרת מבוארים באריכות, וא"כ מה הכוונה בכלל הזה. והביאור נ"ל עפ"י דברי רבינו שעם כל תורה שלו אפשר להלך בכל התורה כולה. ונמצא לפ"ז כשאדם הולך אם תורה אחת יכול לבאר על פיה את כל התורות, אבל זה לא יהיה הביאור המיוחד לאותה תורה, כי הוא ברוח הביאור והמהלך של התורה הזו שהולך עימה. אבל מאידך כל תורה בנויה על כללים והקדמות שהם שייכים לכל התורות כולן, ואפשר ללמוד מהם לכל התורות, אלא שכל הקדמה היא מתלבשת בתוך התורה של רבינו באופן המיוחד לה, וצריך להזהר כשלומד ממנה לתורה אחרת, לקחת רק את הכלל וההקדמה עצמה, בלא האופן שנתלבשה לביאור התורה ההיא.

[יב] שם הברור הוא ע"י שמחה ועין טובה וזכרון עוה"ב ואילו כאן הוא ע"י לימוד תורה שבע"פ.

[יג] עניין זה מבואר גם בתורה נד שלדעת לנגן באופן שהשומע יחזור בתשובה זה רק מי שבעצמו כבר זכה לזה, כי כל מנגן מנגן את עצמו, וכשהוא רשע מנגן את העבירות שלו, וכשהוא צדיק מנגן את אהבת ה' שלו, כמבואר שם. ועיין בעש"ט עה"ת ויקהל במקור חיים שם אות א' שהבעש"ט שמע מנגן רשע, ואמר ששמע בניגונו את כל העבירות שלו. וכאן בתורה שלנו שהזהיר כל כך משמיעת מנגן רשע, מבואר שגם מי שאינו כהבעש"ט ששומע בפירוש את העבירות, אבל בהעלם שומע כל אחד, וכיון שסגולת הניגון להיות מושך את הלב כמבואר בתורה רלז ותורה רכו, הוא מושך אל פנמיות כוונת הלב של המנגן, גם את מי שלא שומע זאת בפירוש.

[יד] זה מוהרנ"ת אומר בכל הג' לק"ה הנ"ל

[טו] עיין שבחי האריז"ל מסופר על מחבר השיר לכה דודי ששר ובאו צפרים רבות והאריז"ל אמר לו שהם היו מלאכים.

[טז] עיין בתורה נד אות ו' שסוד הניגון הוא לברר בין רוח הטובה לרוח הרעה וזה סוד הנבואה וסוד הבנת הרמזים שהש"י שולח לנו בכל רגע והכל תלוי בברור המדמה עי"ש היטב כי היסודות שמתבארים שם חשובים מאד להבנת התורה כאן.

[יז] כמבואר בתורה א וגם עיין תורה סב אות ג' שהמחלוקת שיש בליבו מכח היצה"ר שרשה במחלוקת תנאים ואמוראים שבגמ' וע"י שלומד פוסקים ולומד להכריע המחלוקת בפסקי הלכה למעשה נכנע היצה"ר ומתבטל האפיקורסות שבליבו.

[יח] ומה טוב גם ללמוד את הגמרא בקול ניגון כמבואר בגמ' – עיין בזה שו"ת קול מבשר ח"ב סימן כח אות יח מציין ז' מקומות  (א) בעירובין דף י"ח ע"ב אמרינן כל בית שנשמעין בו ד"ת בלילה שוב אינו נחרב שנאמר ולא אמר אי' אלוק עושי הנותן זמירות בלילה ופירש"י מי שנותן זמירות של תורה בלילה ועי' במהרש"א שם, (ב) איתא בכמה מקומות בש"ס גמרא גמור זמורתא תהא, (ג) תוספתא דפרה פ"ג (ונשנית באהלות פט"ז) וש"ס סנהדרין צ"ט (ר"י אומר כל הלומד תורה ואינו חוזר עלי' וכו' כל הלומד תורה ומשכחה דומה ליולדת וקוברת) ר"ע אומר זמר בכל יום זמר בכל יום ועי' פירש"י שם, (ד) בע"ז דף ג' אר"ל כל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי, (ה) (במדרש רבה שה"ש בפ' קווצתיו תלתלים) אז"ל אין רנה של תורה אלא בלילה שנאמר קומי רני בלילה, (ו) האחרון הכביד במגילה דף ל"ב כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם, ולכאורה היא סתירה גלוי' מן הקצה אל הקצה לדברי הש"ס בסוטה לה דשם קאמר דנענש שקרא לד"ת זמירות והכא אדרבא נותן עונש למי ששונה בלא זמרה. עי"ש שמתרץ לחלק בין תורה שבכתב לבע"פ שתורה שבע"פ צריך לימוד בנעימה כדי שיזכור בע"פ אבל תורה שבכתב אסור לומר בע"פ ואותה צריך לקרא דווקא בטעמי התורה. ועי"ש שמאריך בזה הרבה.

[יט] ענין המסירות נפש הוא שמתעורר לעבדו ית' בכל כחותיו במחשבה דיבור ומעשה ובעצם הניגון שהוא בֵרור בעיקר במחשבה אבל בלימוד התורה ובתפילה שם המסירות נפש גם בדבור ומעשה כמבואר בגמרא ערובין כב בענין עסק התורה שאינה אלא במי שממית עצמו עליה

[כ] בפע"ח שער ק"ש פרק ה'. ובשער הכונות כוונת ק"ש דרוש ו ד"ה דע כי למעלה –

[כא] לכן הבחירה אז היתה רק מכח שלעומת זה היתה התגברות עצומה של היצה"ר לע"ז.

[כב] ולענין שלנו שאנו רוצים לבאר ששני האורות האלה חכמה ובינה העליונים רומזים לשתי צפרים חיות טהורות שמבואר אצלינו בתורה שהן שרש הניגון הקדוש קול ה' הישר וכו' ועל כן טהרת המצרע שפגם בקול היא ע"י שצי צפרים חיות טהורות דהיינו שתי צפרי דרור ועיין בסוד צפור דרור כמבואר בספר קהלת יעקב ערך צפור דרור שמבואר שם נפלא כל הענין המבואר כאן בלק"ה – צפור דרור נראה לענ"ד שהיא בינה כנודע (תיקונים תיקון ו' כ"א.) דדרור הוא בינה כמו שכתבתי בערך דרור,

(קהלת יעקב ערך דרור – דרור דא נשמתא קדישא וזה שאמר (תהלים פ"ד ד') ודרור קן לה, ויש לומר הטעם דנשמה מבינה נשמת שדי תבינם (איוב ל"ב ח'), ובינה נקרא דרור בסוד היובל וקראתם דרור בארץ בינה עלמא דחירו (תיקוני זוהר תיקון ו' כ"א.), ויש לומר עוד דנודע דשורש הנשמה מחכמה ובינה דאקרי קודש, ועל זה קדש ישראל להוי"ה ולא קדוש, רק דאחר כך נותנין חכמה ובינה הנשמות לזעיר ושם נתגדלו, ועל זה בנים אתם להוי"ה אלהיכם תפארת ומלכות, ואכלילן בו' דתפארת ואקרי קדוש גימטריא דרור:)

ורז"ל אמרו (שבת ק"ו ע"ב) למה נקרא שמה צפור דרור שדרה בבית כבשדה, ודברי חכמים וחידותם מתוקים ועמוקים, והכוונה לענ"ד שהוא סוד מה שאמר בזוהר הקדוש (ויקרא ד'. ועוד) שחכמה ובינה הן רעין דלא מתפרשין, שאף בזמן הגלות והחורבן בית המקדש יש שם יחוד, והנה בזמן בית המקדש נקרא בית, ובחורבן נקרא שדה כמו שאמרו רז"ל, וזה שאמרו שדרה עם בעלה בבית כבשדה רצה לומר שהיחוד שם תדיר, אך דלפי זה הוה ליה למימר איפכא שדרה בשדה כבבית, אך רמוז בזה עניין נפלא, כי בזמן החורבן נסתלק יה"ו מה' אחרונה, וה' אחרונה נפלה בגלות, ואין השפעה בא לעולם כי אם מנצח הוד יסוד דנוקבא שיש בה מבחינת ההוא רוחא דשביק לה בעלה, ועל ידי זה משפעת מנצח הוד יסוד דידה, אמנם בזמן שבית המקדש אז היה היחוד פנים בפנים על ידי נצח הוד יסוד דאבא ודאימא כנודע,

והנה בזה תבין מה שאמרו רז"ל (פסחים פ"ח.) יצחק קראו שדה ויצא יצחק לשוח בשדה (בראשית כ"ד ס"ג), יעקב קראו בית אין זה כי אם בית אלהים (בראשית כ"ח י"ז), והנה לפי דברי רז"ל היה נראה דיצחק תיקן אותה בבחינת היותה בחורבן בחינת שדה, ויעקב תיקן אותה בבחינת בניינה שנקרא בית, אך באמת אינו כן דכבר ביארנו בערך מנורה ובערך מטה, דיעקב תיקן אותה בגלותה שהוא בחינת מטה, יצחק תיקן אותה בשלימותה בהיותה בחינת מנורה פנים בפנים עם בעלה, כמו שאמר בזוהר תרומה דף קל"ג ע"א (בסופו), וכאשר ביארנו בערך מטה ומנורה וע"ש טעם הדברים, אך לפי מה שכתבתי דברי חכמים שלימים וקיימים ואין סותרים זה את זה, דבאמת יצחק תיקן אותה היותה בבחינת מנורה בשלימותה פנים בפנים, שאז יונקת מנצח הוד יסוד דאבא ואימא גימטריא שדה, ובא השפעה לעולם מנצח הוד יסוד דאבא, ויעקב תיקן אותה בחורבנה שאז נפרדת מיחוד עליון ואבא ואמא וזעיר נפרד ממנה, ואין השפעה לעולם כי מנצח הוד יסוד, על ידי ההוא רוחא דשביק לה בעלה, ועל כן קראו בית גימטריא נצח הוד ויסוד דנוקבא במכוון, …וכו'

[כג] עי"ש שזה בחי' הכלל בכהאריז"ל שאור הכלים הוא מאור גבוה מאד.

וכמבואר בתורה ל' שככל שהחולה מסוכן יותר כך צריך לו רופא גדול יותר, כידוע שחולי הוא משבירת כלים. לכן דייקא לאדם הנמוך ביותר צריך חכם גדול ביותר שידע לגלות שכלים כל כך גדולים שיוכלו לרדת עד אליו, לתקן את כליו. לכן התעוררות האמונה דהיינו כלי האמונה והמלכות בעולם המגושם והעכור של העשיה הם דייקא מאורות גבוהים מאד הנ"ל.

[כד] כידוע של תאוות עוה"ז הן גורמות הרגשת חסרון בבחי' משביעו רעב ובטן רשעים תחסר  ואוהב כסף לא ישבע כסף

[כה] המושג הזה הוא לשון בתורה ה תנינא שעליה בנוי הלק"ה ע"ת ה הנ"ל ולענין שלנו בתורה ג' יתפרש כדלקמן.

[כו] ועי"ש עוד בהמשך דבריו בלק"ה אפוטרופוס ג' הנ"ל בביאור הפסוק מוקטר ומוגש לשמי ממש כפי שביאר את הפסוק הזה בלק"ה ע"ת ה.

[כז] עיין מבועי הנחל אדר תשלט קושית הרב מרדכי טורץ שתירץ עפ"י לק"ה הנ"ל בע"ת ה'  וכן נרמז כמה פעמים במעינים בנחלים הקשר של הלכה זו לתורה שלנו.

[כח] עיין בפנים בביאור התורה במקומו שהכרובים נעשו מעיקרא פב"פ כפי מה שרומזים בפנמיותם לחו"ב ולמ"ד שבנס היו הופכים פניהם לבית כשישראל לא עושין רצונו של מקום זה מצד מה שרומזים בחצוניותם לזו"ן.

ועיין מזה מעב"נ א סוף אות כה בשם ספר הלקוטים להאריז"ל פרשת תרומה ובזוהר הרקיע פרשת אחרי ומבאר שהכרובים מצד היותם תרי רעין דלא מתפרשים רומזים לאו"א אבל ידוע שמוחין דז"א הם נה"י דאמא ובבחי' זו הם בחי' זו"ן נמצא לפ"ז שבפנמיותם הם או"א ובבחי' החצוניות הם זו"ן.

[כט] עוד ראיתי מבארים (ספר השירה הזאת על פרק שירה נ"ל כוונתו שטענת הצפרדע היתה שאליבא דאמת מי שרואה את המציאות האמיתית כמו שהיא באמת אזי צריך כמוני למסור עצמו למיתה בכל רגע כמבואר במכת מצרים שהצפרדעים מסרו עצמם למיתה בכל רגע וכמבואר בהקדמת פרק שירה שאמרה לדוד שיש עוף שפרנסתו מן המים ואני ממציאה עצמי לו כדי שיאכל אותי עי"ש) לכן אני שרה הרבה יותר יפה ממך.   ולפי דברינו יתפרש שטענה הרי אפילו לדבריך שאתה מנגן במסירות נפש הגורמת ליחוד הפנימי כנ"ל אבל הרי את הקול הראשון אתה מקבל ממני ובמסירות נפש אני עולה עליך בהרבה כנ"ל.  אבל באמת זה רק מאחר שהתגאה שעי"ז אין שירתו גורמת שום יחוד. אבל באמת הרי שירת הצפרדע וכל מסירות נפשה אינו אלא במדרגת המלאכים ושרפים שנשרפים על קדושת שמו ית' בכל רגע מרוב התלהבות ומסירות נפש שלהם (ומשם השתלשל גם בה הטבע הזה) ואעפ"כ כל עבודתם בבחי' חיצוניות כי זה לא מכח בחירה, ולא גורם יחוד פנימי כמו איש פשוט שמנגן בלב שבור בגעגועים אליו ית' ומשבר את יצרו וקם חצות לעסוק בתורה ולומר תיקון חצות וכיו"ב.

[ל] מדרש רבה דברים פרשה ב פסקה לו –  דבר אחר שמע ישראל רבנן אמרין בשעה שעלה משה למרום שמע למלאכי השרת שהיו אומרים להקב"ה בשכמל"ו והוריד אותה לישראל ולמה אין ישראל אומרים אותו בפרהסיא א"ר אסי למה הדבר דומה לאחד שגנב קוזמין מתוך פלטין של מלך נתנה לה לאשתו ואמר לה אל תתקשטי בה בפרהסיא אלא בתוך ביתך אבל ביום הכפורים שהן נקיים כמלאכי השרת הן אומרים אותו בפרהסיא בשכמל"ו:

[לא] אגב להבין כוונתה של הצפרדע שאמרה לדוד ולא עוד שעל כל שירה אני ממשלת ג' אלפי משלים אולי יתבאר עפ"י מה ששמעתי מהריצ"ח בתורה כח על משלי שלמה וביאר הריצ"ח שיש משל אחד שהוא בחי' ג' אלפי משלים כי כשמוריד איזה שכל גבוה מאד צריך לזה אלפי מדרגות של השתלשלות, והטבע שעד שיגיע לעוה"ז מרוב מדרגות שכל אחת היא משל לחבירתה בסוף יהיה (כמו הבטוי טלפון שבור) שכבר ישתנה לגמרי מהכוונה הראשונה אבל שלמה המלך היה בכוחו להוריד שכלים גבוהים מאד עד לכאן לעוה"ז במשלים כאלה שמכוונים ממש כמו למעלה נמצא כל משל שלו הוא בחי' ג' אלפי משלים דהיינו מדרגות כי כל מדרגה היא משל למדרגה שקדמה לה ואולי זו כוונת נצפרדע שכיון שהשירה שלה היא הקול הישר מוחין גבוהים מאד של קול ה' ית' היוצא מחכמה ובינה העליונים נמצא הקרקור שלה קווה קווה שאומרת הוא בחי' ג' אלפי משלים כנ"ל.

[לב] שמבואר במפרשים ג' ביאורים אחד שהיא כפרה על החטא והשני שהיא הופכת את אמירת ה' לחלק משבח והשלישי עפ"י הסוד בשם המגלה עמוקות ששם שמים לבטלה מחריב צינור שהוא מלאך הנקרא יעזריא"ל גמט' ר"ת בשכמל"ו וע"י אמירת הפסוק הזה מתקן הצינור.

[לג] ליקוטי הלכות – הלכות פריה ורביה ואישות הלכה ג אות טז כִּי כָּל הַקּוֹלוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה, זֶהוּ בְּחִינַת חוּשׁ הַשֶּׁמַע שֶׁשָּׁם הַרְגָּשַׁת הַנְּגִינָה וְהַקּוֹלוֹת, בְּחִינַת (בְּרָכוֹת טו) הַשְׁמַע לְאָזְנֶיךָ מַה שֶּׁאַתָּה מוֹצִיא מִפִּיךָ, וְעִקַּר יְדִיעַת הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה הוּא עַל – יְדֵי בְּחִינַת חוּשׁ הַשֶּׁמַע, כִּי שְׁמִיעָה בְּלִבָּא תַּלְיָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ". כְּמוֹ שֶׁאִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וּמוּבָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה (סִימָן כב) שֶׁשָּׁם בְּהַלֵּב שֶׁשָּׁם תַּלְיָא שְׁמִיעָה, שָׁם עִקַּר יְדִיעַת תְּשׁוּקַת אֱמוּנָתוֹ יִתְבָּרַךְ בִּבְחִינַת נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ – כָּל חַד לְפוּם מַה דִּמְשַׁעֵר בְּלִבֵּיהּ. כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁהַשֵׁם יִתְבָּרַךְ מְרֻמָּם וּמְנֻשָּא לְמַעְלָה מִכָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת, כִּי לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ כְּלָל, רַק הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִגֹּדֶל רַחֲמָנוּתוֹ שֶׁרָצָה לְהֵיטִיב לְנִבְרָאָיו לְהַטְעִימָם מִזִּיו טַעֲמוֹ וּלְהוֹדִיעָם מֵאֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, עַל – כֵּן צִמְצֵם עַצְמוֹ, כִּבְיָכוֹל, בְּכַמָּה וְכַמָּה צִמְצוּמִים לְאֵין תַּכְלִית עַד אֲשֶׁר הִכְנִיס הַשָּגוֹת אֱלֹקוּתוֹ בְּלֵב הַצַּדִּיקִים אֲמִתִּיִּים שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר כְּמוֹ הָאָבוֹת הַקַּדְמוֹנִים, וְכֵן כָּל הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, שֶׁכֻּלָּם זָכוּ עַל – יְדֵי עֲבוֹדָתָם הָאֲמִתִּית לְהַשִּיג הַשָּגוֹת אֱלֹקוּת דֶּרֶךְ כַּמָּה צִמְצוּמִים, וְכָל זֶה הוּא בְּחִינַת שְׁמִיעָה כְּמוֹ מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ קוֹל הַמְדַבֵּר וְהַמַּשְׁמִיעַ, אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹתוֹ וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמַתַּן תּוֹרָה, "קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל".

[לד] ליקוטי הלכות – הלכות פריה ורביה ואישות הלכה ג אות יז  וְזֶהוּ בְּחִינַת עֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה שֶׁהֵם בְּחִינַת עֶשֶׂר סְפִירוֹת, בְּחִינַת שִׁיר פָּשׁוּט, כָּפוּל, מְשֻׁלָּשׁ, מְרֻבָּע, שֶׁכְּלוּלִים בְּשֵׁם הֲוָיָה, שֶׁהוּא כְּלָלִיּוּת הָעֶשֶׂר סְפִירוֹת, וְכֻלָּם כְּלוּלִים בִּשְׁלֹשָׁה קוֹלוֹת הַנַּ"ל שֶׁהֵם בְּחִינַת שְׁלֹשָׁה קַוִּין הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל שֶׁהֵם בְּחִינַת שְׁלֹשָׁה קַוִּין הַנַּ"ל, כִּי עִקַּר שֵׁם הֲוָיָה בָּרוּךְ הוּא, הוּא רַק בְּחִינַת שָׁלֹשׁ אוֹתִיּוֹת, שֶׁהֵם יק"ו, כִּי אוֹת רְבִיעִי הוּא כָּפוּל, כִּי שָׁלֹשׁ אוֹתִיּוֹת רִאשׁוֹנוֹת יק"ו שֶׁהֵם שִׁיר פָּשׁוּט, כָּפוּל, מְשֻׁלָּשׁ, הֵם עֶרְכֵי הַקּוֹלוֹת שֶׁכְּלוּלִים בִּשְׁלֹשָׁה קוֹלוֹת כַּנַּ"ל, וְאַחַר שֶׁיֵּשׁ שְׁלֹשָׁה קוֹלוֹת אֵלּוּ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם שִׁנּוּיִים, אֲזַי צְרִיכִין לְצָרֵף וּלְסַדֵּר וּלְהַעֲרִיךְ אוֹתָם וּלְחַבֵּר מֵהֶם נִגּוּנִים, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת אוֹת רְבִיעִי שֶׁבַּשֵּׁם שֶׁהוּא אוֹת כָּפוּל, כִּי אוֹת הָרְבִיעִי הוּא ה כְּמוֹ אוֹת הַשֵּׁנִי, כִּי אוֹת הָרְבִיעִי אֵינוֹ קוֹל רְבִיעִי, רַק בְּכָאן מַתְחִיל צֵרוּף הַקּוֹלוֹת וְחִבּוּרָם לַעֲשׂוֹת מֵהֶם נִגּוּנִים לְצָרְפָם וּלְכָלְלָם וּלְחַבְּרָם יַחַד עַד עֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה שֶׁהֵם בְּחִינַת עֶשֶׂר סְפִירוֹת שֶׁבָּהֶם כְּלוּלִים כָּל הַקּוֹלוֹת, שֶׁהֵם כְּלָלִיּוּת כָּל הָעוֹלָמוֹת שֶׁבְּכֻלָּם מְלֻבָּשׁ אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא בְּחִינַת קוֹלוֹת, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַכֵּלִים שֶׁהֵם בְּחִינַת הַחִיּוּת וְהַנְּשָׁמוֹת שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת, כִּי הַקּוֹל הוּא הָאֲוִיר כַּיָּדוּעַ וְהָאֲוִיר הוּא חִיּוּת הָאָדָם, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַנְּשָׁמָה, בְּחִינַת כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו וְכָל זֶה כָּלוּל בִּשְׁלֹשָׁה קוֹלוֹת הַנַּ"ל שֶׁהֵם בְּחִינַת שְׁלֹשָׁה קַוִּין הנ"ל.

[לה] גם עי"ש ליקוטי הלכות הלכות פריה ורביה ואישות הלכה ג אות טז- כִּי עִקַּר הַדְּבֵקוּת וְהִתְקָרְבוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא עַל – יְדֵי קוֹלוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה, שֶׁבָּהֶם כְּלוּלִים כָּל הַקּוֹלוֹת שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁעַל יָדָם עִקַּר הַהִתְקָרְבוּת יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. כִּי כָּל הַתְּפִלּוֹת וְהַשִּׁירוֹת וְהַתִּשְׁבָּחוֹת וְהַתְּחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת וִדּוּיִים וְרִצּוּיִים וּפִיּוּסִים, וְכָל הַשִּיחוֹת שֶׁאָדָם מֵשִׂיחַ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ בְּהִתְבּוֹדְדוּת וְכוּ', הַכֹּל כָּלוּל בַּעֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה שֶׁהֵם עֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם סֵפֶר תְּהִלִּים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פְּסָחִים קז) בְּמִזְמוֹר, בְּנִצּוּחַ, בְּנִגּוּן וְכוּ', כַּמְבֹאָר בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה (סִימָן רה) לְעִנְיַן הָעֲשָׂרָה קַפִּיטְיל תְּהִלִּים שֶׁגִּלָּה שֶׁהֵם תִּקּוּן לְמִקְרֵה לַיְלָה, עַיֵּן שָׁם. וְזֶה יָדוּעַ שֶׁסֵּפֶר תְּהִלִּים כָּלוּל מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת שֶׁל תְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִים וְכוּ' כַּנַּ"ל, כִּי רֹב סֵפֶר תְּהִלִּים מְדַבֵּר מִצְּעָקוֹת וּזְעָקוֹת וְשַׁוְעוֹת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְכַמָּה לְשׁוֹנוֹת שֶׁל תַּחֲנוּנִים שֶׁיַּעַזְרוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ, וְלָצֵאת מִמְּצוּלוֹת יָם שֶׁל עֲכִירַת תַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה וַהֲבָלָיו וְכוּ', וּבְתוֹךְ אֵלּוּ הַצְּעָקוֹת וְהַתַּחֲנוּנִים שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, בְּתוֹךְ זֶה הוּא מַתְחִיל לְזַמֵּר וּלְשַׁבֵּחַ וּלְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְכוּ', וְכָל אֵלּוּ הַדְּרָכִים וְהַנְּתִיבוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל סֵפֶר תְּהִלִּים כָּל זֶה הוּא בְּחִינַת עֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה שֶׁהוּא בְּחִינַת עֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם סֵפֶר תְּהִלִּים, שֶׁבָּהֶם כְּלוּלִים כָּל הַבַּקָּשׁוֹת וְכוּ' וְשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת וכו'… וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, (בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן פד), דַּע, שֶׁעִקַּר הִתְקָרְבוּת וּדְבֵקוּת יִשְׂרָאֵל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא עַל – יְדֵי הַתְּפִלָּה וְכוּ'.

[לו] וגם זה בחי' לברר רוח טובה מרוח רעה כי כח המשפט לדון חבירי הוא המשקל שבין שתי הרוחות שבליבי רוח הטהרה לראות טוב ורוח טומאה לראות רע וכשמתגבר לדון לכף זכות בבחי' בצדק תשפוט עמיתך שבחז"ל ובהלכה הכוונה כפי הכללים שקבעו חז"ל עפ"י חזקת הכשרות שיש לכל אדם כיון הנידון הוא מעשה מסיום של אדם אבל שם רבינו מדבר בכלליות לדון את כל האדם לכף זכות הכוונה למצא בו נקודה טובה ולדון על פיה שכיון שמצינו שבכוחו להתגבר על מדותיו יש להניח שנקודת נשמתו עדין מאירה בו ויש לדון שאם נעורר אותה ע"י לימוד זכות היא תואר בחוזק יותר אצלו ותתחזק בו לעוררו עד לתשובה שלימה.

[לז] והיינו מה שמבואר במעשה דרבב"ח שהלומד שלא לישמה הנחש בולע את הלימוד שלו ומשמע שלא רק שאין ערך ללימוד אלא גם מפיל אותו שדייקא מכח התורה שבע"פ שידבר עתק ובוז על הצדיקים כמבואר בתורה יב וכח

[לח] לעיל אמר שהיד היא השמחה וכאן אומר שהיד בונה את השמחה ונראה כי יש שמחה שמכוח המנגן וע"י הניגון זוכה לתוספת שמחה.

[לט] מדמה הוא כח הדמיון שיש במח שעשוי לשרת את השכל כי לשכל תפיסה רק בדברים שכליים רוחניים וכדי שיוכל לתפוס בשכלו דברים גשמיים יש כח הדמיון אבל כשמתגבר כח הדמיון על השכל אזי התפיסה שלנו בדברים רוחניים נעשית מגושמת ומכאן אחיזת היצה"ר להמשך אחר כל הבלי עוה"ז כי כשאין תפיסה ברוחניות שתאזן ותמשוך אותנו לרוחניות אזי כח הלב נמשך אחר הגשמיות לכן צריך מאד להשתדל לברר את המדמה לעשותו רק משרת השכל ולא יותר כלל וכח המדמה נקרא פרעה ומקומו בעורף ואחיזתו במיצר הגרון וכל רצונו להפוך את מיצר הגרון לבחי' ארץ מצרים במקום שיהיה בבחי' בית המקדש דהיינו חיבור שמים וארץ ומבואר בתורה סב שיש בכוחו לינוק מדבורים שאינם זכים ומכח זה להפיל את האדם למוחין דקטנות ועי"ז מתגבר המדמה על השכל.

[מ] עיין שער רוה"ק בתחילתו ובערבי נחל פרשת שמות חילוקי המדרגות בזה

[מא] ביאה"ל – כי זה הקול בעצמו שקרא השם יתברך, הוא בחינת קול התינוקות, שהוא קול הכרובים שהיו בדמות תינוקות

[מב] למה הקול הבא מהכרובים לתינוקות נקרא הבל אולי אפ"ל עפ"י האריז"ל שער רוה"ק בתחילתו (עיין ערבי נחל שמות) החילוק בין נבואה לרוה"ק שבנבואה מתלבש קול או דיבור שלו או של צדיק אחר בקול או דיבור או הבל שלו אבל רוח הקדש היא שהבל שלו או של צדיק אחר מתלבש בהבל (או דיבור או קול) שלו ותינוקות של בית רבן לא אינם נביאים אלא יש בפיהם הנקי מחטא נצנוצי רוח הקדש שהיא הבל (שהוא בחי' קול מלאכים שנבראו מהבל דבורי צדיקים) המתלבש בהבל פיהם ואע"פ שהקול שיצא מבין הכרובים לקרא למשה היה קול של משה שהתלבש בקול של משה כמבואר שם הכוונה שהבל פי התינוקות הוא בחי' קול הנבואה של משה כמו שרוה"ק הוא בחי' נבואה במדרגה נמוכה. ועי"ש שדוד המלך הוא ראש לבעלי רוח הקדש דהיינו שהבל פיו של פעם התלבש בהבל פיו של עכשיו ומהמבואר אצלינו שהוא המנגן הכשר השלם משמע למעשה בזה עיקר עסקינו ואנו צריכים לשאוף לכל הפחות להיות כתינוקות של בית רבן ולטהר את הלב עד שיהיה ההבל שלנו שאין בו חטא ולכל הפחות שההתבודדות שלנו יהיה ניגון קדוש בחי' רוח הקדש כמבואר בתורה קנו.

[מג] עיין לק"ה שחיטה ד יד – הַתִּינוֹקוֹת מְקַבְּלִין הֶבֶל פִּיהֶם מֵהַמִּשְׁכָּן וּבֵית – הַמִּקְדָּשׁ (כַּמּוּבָא בְּמָקוֹם אַחֵר בְּהַתּוֹרָה אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי בְּסִימָן רפב). וְעִקָּר מְקַבְּלִין מִבֵּית קָדְשֵׁי קָדָשִׁים מִבֵּין הַכְּרוּבִים, כִּי כְּרוּבִים אַנְפֵּי זוּטְרֵי (סֻכָּה ה:), בְּחִינַת תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, כִּי מִשָּׁם הֵם מְקַבְּלִין הֶבֶל פִּיהֶם הַקָּדוֹשׁ.

ומצינו בחי' נבואה בתינוקות עיין ב"ב יב: וזהר שמות קע. לזימנין נבואה נפיל בפום ינוקן יתיר מחד נביאה וכו'

[מד] סוכה ה: וחגיגה יג: – מאי כרוב אמר רבי אבהו כרביא שכן בבבל קורין לינוקא רביא

זוהר – הקדמה דף א: – בשעתא דקשת אתחזי כדין אתגליין אינון ובההיא שעתא עת הזמיר הגיע עדן לקצץ חייבין מעלמא, אמאי אשתזיבו, בגין דהנצנים נראו בארץ ואלמלא דנראו לא אשתארון בעלמא ועלמא לא אתקיים, ומאן מקיים עלמא וגרים לאבהן דאתגליין, קל קול הבל פיהם של ינוקי דלעאן באורייתא שיפה כוחם לגרום היחוד ובגין אינון רביין דעלמא עלמא אשתזיב, לקבליהון עליהם נאמר (שיר א') תורי זהב נעשה לך אלין אינון ינוקי תינוקות רביין ילדים עולמין בחורים, כולם בכלל תינוקות של בית רבן דכתיב (שמות כח) ועשית שנים כרובים זהב: דהיינו שתורי זהב שבשיה"ש הם בחי' כרובים זהב שבחומש וכדאיתא בסוכה ה:

[מה] עיין ערכי הקדש בשם הכרמל החילוק בין רועה למנהיג שמנהיג הוא אחד מהעם ורועה הוא מורם מעם כמו בעדר הצאן יש תיש מנהיג, שכולם הולכים אחריו, אבל הרועה הוא אדם. ועיין תורה סג תנינא שרועה צריך לשמור עצמו שלא ימשך אחר בהמותיו ויפול מגדר אדם לגדר בהמה, וזה עושה ע"י ניגון. והכי נמי אצלינו הרועה הוא זה שיותר מכולם מפנה פניו מה"בית" אל הקב"ה בקשר תמידי כמו רשב"י וחבריו שתורתו אמנותו ופונה מכל הבלי עוה"ז לגמרי. וכל רצונו הוא לחבר הכרובים שיפנו פניהם מהבית זה לזה לכן מתאמץ להחזיר את כל ישראל בתשובה כנ"ל ע"י שמוצא בהם טוב. (עיין בזה באריכות מעב"נ א מב-מד)

[מו] נ"ל כי קול החוזר הוא ע"י צמצומי תיבת התהודה של הכלי שחוזר כנגד הקול שהוא רוצה לנגן דהינו קול הישר כי רצונו לשם שמים והחוזר הוא הגשמיות המצמצמת את הקול וצריך לר להגרר אחריה אלא לקשור עצמו לקול הישר באופן שהחוזר רק ישמש את הישר לתת תבל בנגינה כמו הצוערים בביהמ"ק.

[מז] נ"ל שאין הכוונה סתם לנגן או לשמוע ניגון עיין לק"ה אפוטרופוס ג' אות ב' כי ע"י שיר ונגון דקדושה דהיינו שירים ותושבחות להשי"ת בניגון וזמרה עי"ז נכנעת מלכות הרשעה ונתעלה מלכות דקדושה שזה היה עיקר הגאולה כנ"ל. ונ"ל פשוט שהכוונה דווקא כשמנגן בכוונה להתדבק בו ית' דהיינו לכבודו ורק זה מכניע את מלכות הרשעה שרוצה להפרד ממנו. ולא כרוב העולם שמנגנים או שומעים כדי להנות מהניגון. ונ"ל שגם על זה נאמר שחזנים היום שוטים, ולכן צריך התגברות להשתמש בניגון שסיוע לדביקות ולא לכוין להנות ממנו כלל רק להנות מהדביקות שזוכה על ידו.

[מח] מבואר כאן שאדם המנגן לעצמו הוא בבחי' מנגן כשר כיון שמכוין לשם שמים ואע"פ שלא זכה בכל מעשיו לעשות רצונו של מקום עד כדי שיחבר הכרובים בבחי' פב"פ.  ונראה הטעם כי לעצמו אין לו פניות (צ"ל שמדובר שלא שומעים אותו) ועוד שכלפי עצמו בודאי בשעת הניגון אם כוונתו לשם שמים הרי שברגע זה הוא יותר כשר מקודם שניגן ממילא הניגון רק מעלה אותו בהצטרף סגולת הניגון בעצמה.  אבל כששומע ממנגן אחר יש חשש שמא המנגן בדביקות פחות ממנו וימשוך אותו בניגונו למטה.

[מט] ועיין ליקוטי הלכות הנ"ל – הלכות פריה ורביה ואישות הלכה ג אות י מבאר גודל החיוב למי שמרחם על עצמו ללכת עם תורה רפב תמיד וּלְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר, וּלְהַפֵּךְ כָּל הַיָּגוֹן וַאֲנָחָה לְשִׂמְחָה, וּלְהַרְגִּיל עַצְמוֹ לִפְעָמִים לְנַגֵּן אֵיזֶה נִגּוּן שֶׁל שִׂמְחָה, וּבִפְרָט בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים שֶׁאָז צְרִיכִים לִהְיוֹת שְׂמֵחִים מְאֹד מְאֹד בְּכָל מִינֵי שְׂמָחוֹת מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וּלְהַרְבּוֹת בְּנִגּוּנִים שֶׁל שִׂמְחָה הַרְבֵּה, כִּי עִקַּר הַהִתְקָרְבוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בִּפְרָט הִתְקָרְבוּת הָרְחוֹקִים הַצְּרִיכִים לָשׁוּב הוּא רַק עַל יְדֵי בְּחִינַת עֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת כְּלָלִיּוּת הַשִּמְחָה כַּנַּ"ל, וְכַמּוּבָן בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּהַמַּעֲשֶׂה הַנּוֹרָאָה וְהַנִּפְלָאָה אֲשֶׁר לֹא נִשְׁמַע כָּזֹאת מִימוֹת עוֹלָם, הִיא הַמַּעֲשֶׂה הַנּוֹרָאָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל הַשִּׁבְעָה בֶּעטְלֶירְשׂ אֲשֶׁר אָמַר עַל עַצְמוֹ שֶׁאִם לֹא הָיָה יוֹדֵעַ כִּי אִם זֹאת הַמַּעֲשֶׂה הָיָה גַּם כֵּן חִדּוּשׁ גָּדוֹל וְנִפְלָא מְאֹד, כִּי הִיא כְּלוּלָה מִכַּמָּה תּוֹרוֹת וּמִכַּמָּה צַדִּיקִים קַדְמוֹנִים וְכוּ' וְכוּ'. וְשָׁם בְּסוֹף הַמַּעֲשֶׂה הַנַּ"ל, בְּהַמַּעֲשֶׂה שֶׁל יוֹם הַשִּׁשִּׁי בַּמֶּה שֶׁהִתְפָּאֵר הַבֶּעטְלֶיר שֶׁהָיָה בְּלֹא יָדַיִם נֶגֶד כָּל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁהִתְפָּאֵר בְּהַכֹּחַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדָיו וְכוּ' וְכוּ', עַיֵּן שָׁם הָעִנְיָן הַנִּפְלָא וְהַנּוֹרָא הַזֶּה, אִם הָיִיתָ בֵּין מְחַצְּדֵי חַקְלָא, וְאִם רָאִיתָ בִּסְפָרִים, וּבִפְרָט בַּתִּקּוּנִים וְזֹהַר וּבַסָּבָא, תָּבִין מֵרָחוֹק, כְּמֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים, נוֹרְאוֹת נִפְלְאוֹת תְּמִים דֵּעִים, וְאֵין לְהַאֲרִיךְ בָּזֶה כָּאן:         ועי"ש שהחיצים רומזים לפגה"ב והצדיק הגדול שידע להוציאם אחר שכבר הלכו ונתקעו שזה מרמז על כלל העונות שפוגמים בשכינה הקדושה והצדיק הגדול מכולם הוא בלא ידים יש בכוחו להציאם ע"י י' מיני נגינה רמז לתיקון הכללי שהוא תיקון לכל מיני החיצים שבעולם שרומזים לכל מיני פגה"ב שבעולם עי"ש.

[נ] ואולי כיון שנקט עשר משמע שבכל הקומה נפלה ואפילו ברצון, רמז למה ששאל פעם רבינו האם אתה עכ"פ רוצה לרצות.

[נא] וצ"ע מה הכוונה שרחוקים אלף פרסאות.   אולי רומז למלכות שירדה מאצילות לבריאה וכיון שמעולם לעולם תק פרסה וכן עובי כל עולם לכן הריחוק הוא אלף פרסאות.

[נב] צ"ע מדוע שמחים? אולי כיון שאע"פ שעדין רחוקים אבל עכ"פ אין לסט"א יניקה ביום אלא בלילה כמבואר בע"ח בשער הקליפות פ"ב כמבואר בפנים.  ואולי לכן נקט רבינו לשון מיללין כי יללה היא ניגון של סט"א כמבואר בתורה רכו. אבל שמחה דקדושה היא ניגון קדוש. והנחמה כידוע (יתבאר באריכות בתחילת תורה ד) היא כשמבין שגם הריחוק הוא טוב מאד, כי הכסופים בעצמם הם בחי' קרוב ודביקות נפלא, נמצא מה שאמר שם שאמרו להם עדין אפשר שתמצאו זה את זה זה חיזוק אבל לא ממש הנחמה. ולפ"ז הביאור שביום היו מתנחמים בניגון קדוש של שמחה וגעגועים שזה בעצמו בחי' דביקות, אבל רק מכח התקוה שיזכו עוד גם להתקרב ממש. אבל בלילה מחמת יניקת הסט"א נהפך הניגון ליללה ועצבות.

וצ"ע מה הכוונה שרחוקים אלף פרסאות.   אולי רומז למלכות שירדה מאצילות לבריאה וכיון שמעולם לעולם תק פרסה וכן עובי כל עולם לכן הריחוק הוא אלף פרסאות

[נג] מבואר מזה סוד הניגון שאפילו דפיקות הן קול ניגון שיכול למשוך את האדם לכאן או לכאן.

[נד] ענין השלכת קולות מבואר בלק"ה נדרים ג' לו שמצינו בשמואל ועלי שהקב"ה השליך קול שרק שמואל שמע ולא עלי ואולי אפ"ל שהבת קול שהיו שומעין צדיקים זה גם בחי' השלכת קול.  ועוד עיין תורה ח תנינא שהתוכחה היא בחי' קול ה' ועיין תורה כב שהצדיקים למודי ה' כמו משה לישראל היו מגדלים החטא ולהקב"ה מקטינים אותו ונ"ל שזה בח' השלכת הקול לקרב ישראל והקב"ה זל"ז  .גם צ"ע בשלמא להשליך קול הוא יודע אבל כיצד יודע לעשות קולו כקול ה' ולהקב"ה כקול ישראל ונ"ל כיון שהצדיק כמו ממוצע בבחי' מה שכתב במשה רבינו איש האלקים ודרשו חז"ל (בילקוט שמעוני) מחציו למטה איש ומחציו למעלה אלקים.

בעל הצואר העקום שמשליך קול כקולה על ידו וכקולו על ידה ומקרבם עיין מעב"נ א נב מה שהביא ביאור לשיר השירים ראשון לציון מבעל האור החיים שכתב כעין זה עי"ש שואל למה נקרא שיר השירים וביאר משל למלך שגרש את המלכה עד שנראה שלא ישובו יותר ועמד בנו והבין ששניהם בסתר ליבם רוצים לשוב זל"ז ועמד וחיבר שיר על רצונה לשוב אליו ושיר על רצונו לשוב אליה והיינו שיר השירים.

עוד עי"ש במעב"נ מבאר ענין הרמזים המבואר תורה נד הוא בחי' הקולות ששולח הצדיק לקרב את הצפרים והם בחי' הנביאים ששולח להחזיר ישראל בתשובה וכן הכרוזים הנשמעים בלב כל אחד עי"ש שמבאר שבאמת בפנמיותם לא נתפרשו הצפרים ורק מצד החצוניות לא שומעים זה את זה וזה הריחוק וע"י הצדיק בעל הצואר העקום נשמע קולם זה לזה שזה בעצמו יחודם בבחי' ראוה מדברת וזהו שמצד אחד שולח לנו רמזים להתקרב אליו ומאידך מעורר אותנו לקרא אליוית' בתורה ותפילה.  וכן הכרובים יחודם הוא מה שקוראים זה לזה כדרך המלאכים דכתיב בהם וקרא זה אל זה וזהו ויקרא ה אל משה לשון חיבה כי הקריאה היא בחי' יחוד כנ"ל.  ועיין לק"ה אבידה ומציאה ג יד שכל הנגונים בחי' קריאה –  כי כל הנגונים והשירות הם בחי' קריאה שהוא בחי' קול בחי' המשכה כי ע"י הקריאה שקוראין את חבירו נמשך ובא אליו ואח"כמדבר עמו שזהו בחי' שיר וניגון שעי"ז קוראין וממשיכים אותו ית' אלינו ואח"כ אנו מדברים לפניו כל צרכינו. כי עיקר ההמשכה והחיבור הוא ע"י בחי' ניגון שהוא סטרא דלוי בבחי' הפעם ילוה אישי אלי כו' כ"ש אדמו"ר ז"ל במ"א. וזה בחי' מה שאומרים פסוקי דזמרה קודם התפלה כי ע"י ניגון וזמרה קוראין ומשיכין אותו ית' אלינו ואח"כ יכולים להתפלל לפניו כל צרכינו.

[נה] עיין לק"ה אפוטרופוס ג' אות ה' – וע"כ יש להקול כח גדול להמשיך את האדם אליו ית' מחמת שנמשך בשרשו ממקום גבוה מבחי' התנוצצות אלקות.

[נו] כי הניגון בכוחו לחבר את האדם להקב"ה ותיקון הניגון הוא שמחבר עצמו אל הקב"ה תמיד ועי"ז בכל דבר תמיד מתברר לו קול אמת מתוך כל קולות השקר

[נז] בגשמיות ע"י רכילות ולשה"ר כפשוטו וגם בסוד הפרדת הדיבור מהקול כי כל דיבור צריך להיות הלבשת קול ה' כי האדם נולד לדבר את קול הש"י וכל דיבור אחר ובפרט בדיבור רע הוא מפריד בין הקול שהוא הקב"ה לבין הדיבור שהוא האדם, ונופל מגדר מדבר לגדר בהמה.   ועוד גם ככל עבירה שמפריד בין הקב"ה ושכינתיה.

[נח] כמבואר בלק"ה אפוטרופוס ג' וכן עפ"י הסוד בהיכל הברכה בביאורו למצות כפרת המצרע. עי"ש

היכל הברכה דף קיב מה שמבאר שם באוצרות חיים בביאור מצות מצורע עפ"י הזהר ויקרא נג: והעץ חיים שער הקליפות פ"ב  –  ומעתה נבאר שורש המצוה ורמיזתה באות ב' מבואר בדברי מרן שאות ב' הוא ב"פ אור היוצאים לרחל להאיר קומתה ובאמת הוא בחסרון האלפין וצריך ביאור ומבואר כי באמת יש שני בתי ישראל ב"פ אור לרחל וב"פ אור ללאה בסוד התקשרות לאה ורחל וכנגדן מראות נגעים שבאים בהסתלקות אור החכמה סוד ארבע יודין דחכמה ומבואר בדברי מרן כי זהו ענין זאת תורת המצורע כי כל בחי' היותו מצורע הנה הוא סיבת הסתלקות מוחין שמצד אבא חכמה הנקרא תורה וא"כ אין תיקונו אלא ע"י עסק התורה כמבואר בזהר לעיל ויקרא נג: ובדברי חז"ל חכמי הש"ס ולכן אמר תורת המצורע ולא אמר זאת טהרת המצורע וכיון שהסיבה אל הצרעת והנגע הוא הסתלקות המוחין דמצד אבא לכן והובא אל אהרון הכהן שהוא ימשיך אותו סגירו דנהורא עלאה ואז יאירו החסדים גוון לבן או הפתוך של המוחין דאמא ויסתלק הצרעת וזהו … וכו' עי"ש

עוד עי"ש שמבאר את העץ חיים הנ"ל ע"ד העבודה אתם אחיי תבינו בדברי מרן שאמר מראות נגעים הם נשי ס"ם שהם כוחות הטומאת כי הנקבות הן המפתין לאדם לחטוא כי נופת תטופנה שפתי זרה וחלק משמן חכה כי כל פתוי תלוי בנוקבא.   וידוע שיש ענג עליון ששם מתענגים הנשמות הענוגה דעתיקא בעדן נהר גן,  כן למטה בהיפוך יוצאין כחות דיני תקיפה ומפתין לאדם שיתענג בעינוגי ניאופין דהאי עלמא ושיתפאר בלבושי גאוה ומראין לו בהירות של דברים דברי טינופא דהאי עלמא.    והצדיק מחזיר כל כוחות ותאוות עוה"ז להתענג בנעם ה' נעימות אור עליון בשמחה ובטוב לבב וברוח נמוכה.   והרשע נעשה טמא מטומא ע"י נגעים שהן עינוגים דסט"א וכשרוצה לקבל תשובה והובא אל הכהן צדיק וחכם וכהן עליון ולקח למטהר שתי צפרים,  ענין שתי הצפרים הם שתי בנות לבן רחל ולאה אשר מנצוצוי אורם נפלו הארות ובהירות בקליפה תענוגים רעים אשר בהן יוקשים בני"א והם מראות נגעים  וצריכן להחזירם לשרשם שהם חיות טהורות מסוד נביאי מהימני ומבואר בדבי מרן שתי צפרים הם חו"ב דמוחין דנוק' דקליפה ושורשן מבחי' זלפה שפחת לאה בסוד הבל פה קדוש לתורה לשמה וכו' (הבלים דבינה) …ומשם נשתלשל צפור אחד למטה מוח דנוק דקליפה והיא המפתה ללישנא בישא ולביטול תורה לזלזל הפה ולגסות רוח היפך הקדושה לאה שורש הענוה ותורה וחסד פה קדוש וכשנופל בחי' זו לעמקי הקליפה אזי נעשה חכמה דקליפה תמיד חכם בעניו והוא מראות שאת וקרום ביצה להתגאות ולהשתרר בחכמתו הסרוחה.       ויש פרצוף קדוש מסוד רחל בלהה להבה דקדושה ותענוגי ותשוקת התורה ומשם נשתלשל צפור הב' וכשנופל לקליפה הוא המפתה לתפנוקי הגוף מוח בינה דקליפה היפך בינה דקדושה עוה"ב תענוג ואור המופלא וכל תענוגי ענג עליון נמשך ממוח בינה דקדושה אשר משם נמשך צרור החיים לאוצר הנשמות במים החיים מעין נובע לתשוקה עליונה וכל עידון הצדיקים במים חיים אלו דנפקין מיסוד דבינה ודמלכות ואחר טהרתו ושחט את הצפר האחת שהוא נגד בינה דקליפה להעלותו לשורשו והוא כמו שחיטות ס"מ שיוצא הטוב ויסתלק הרע כן בדרך הזה יתנהג עם כל תענוגי עוה"ז לקשר עצמו עם חיות של כל הדברים בחי' דם צפר והשאר אסור בהנאה והשחיטה אל כלי חרס בסוד כלי רי"ו ב"ן נגד בהרת עזה כשלג שגל דקליפה ותענוגי ניאוף וטינופא דהאי עלמא ובהאי כלי חרס דקדושה יסוד דנוק' צרור החיים דמתענגין נשמתין בסוד ענג שם סוד מים חיים…וכו'

[נט] עיין תורה א תנינא אות [ח] וְעַל יְדֵי הַשְׁפָּעַת הַנְּבוּאָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִי שֶׁיִּתְנַבֵּא, רַק שֶׁיֵּשׁ בְּחִינַת הַשְׁפָּעַת הַנְּבוּאָה בָּעוֹלָם, עַל יְדֵי זֶה נִגְאֶלֶת וְנִפְדֵּית הַתְּפִלָּה, כִּי הַתְּפִלָּה הִיא גְבוֹהָה מְאֹד, וּבְנֵי אָדָם מְזַלְזְלִין בָּהּ. וּכְשֶׁעוֹמְדִים לְהִתְפַּלֵּל, חֲפֵצִים לִפְטֹר הַתְּפִלָּה מֵעֲלֵיהֶם, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת ו:): "כְּרֻם זֻלֻּת לִבְנֵי אָדָם" 'אֵלּוּ דְּבָרִים הָעוֹמְדִין בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּבְנֵי אָדָם מְזַלְזְלִין בָּהֶם' וְכוּ' וְעַל יְדֵי הַנְּבוּאָה נִגְאֶלֶת הַתְּפִלָּה מִן הַגָּלוּת, בִּבְחִינַת (בְּרֵאשִׁית כ): "כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ". שֶׁעַל יְדֵי נְבוּאָה הַתְּפִלָּה בִּשְׁלֵמוּת, כִּי הַתְּפִלָּה הִיא בְּחִינַת (יְשַׁעְיָה נ"ז): "בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם", בְּחִינַת נְבוּאָה:

[ס] את הסגור כאן בסוגרים לא הביא רבינו וצ"ע למה השמיטו.

[סא] בערוך מבואר שאקרוקתא היא צפרדע נקבה והזכר נקרא אקרוקא.

[סב] צ"ע כאן ובהמשך רבה קאמר לה. מה הכריח את רשב"ם לפרש דלא רבב"ח אמר את הכל.  אבל לפי רבינו זה נפלא כי דבריו הם חלק מהפירוש של המעשה.

[סג] צ"ע מה הכוונה בולע? ולעיל אמר שלימוד כדי להקרא רבי אינו חשוב לתקן את הגרון והיא מחשבה המזיקה לתיקון המלכות, אבל בולע משמע שנעשה מזון לסט"א, דהינו שיונק ממנה חיות להמליך את מלכות הסט"א, תאוות ומידות רעות, דהיינו שלא רק שזה שלומד להקרא רבי זו תאות הכבוד, אלא עוד נותן כח לסט"א. ואולי הכוונה למבואר בתורה יב וכח שדייקא מלימוד הגמ' שלא לישמה מתחזקים הרשעים לדבר עתק ובוז על הצדיק עי"ש וכן בתורה ריד שתלמוד גמט' שם של הקליפה לילי' וכשלומד שלא לשימה מקבלת כח מהלימוד בעצמו.

[סד] לשון כסוי כמ"ש במדבר ד' "כבלע את הקדש" דהיינו שמגן ומכסה על הלימוד מפני הנחש. (מעב"נ)

[סה] צ"ע כי בסיפור כפי שסיפרו רבב"ח משמע שהלילה בלע את הנחש קודם שישב על האילן דהיינו חוט של חסד, ואילו לפי רבינו רק מכח החוט של חסד יכול הלילה לבלוע את הנחש.  אולי אפ"ל כי לחוט של חסד זוכה בלילה מכח סיעתא דשמיא שמקבל מהצדיקים והקב"ה המקשיבים לקולו, אבל החוט של חסד לא פועל בלילה, אלא אחרי הלילה שישאר מחובר אליו ית', להיות מסוגל לשמוע ניגון מכל מנגן, ולברר הטוב בכל קול, כי בלילה לא נצרך לחוט של חסד, כי זוכה לחסד עצמו, אבל אבל ביום נשאר רק רשימו ממנו שזה בחי' חוט.

[סו] צ"ע מדלא נקט מקשיב משמע שכל שמיעה, ומאידך "וישמע יתרו" משמע שמיעה ממש, המביאה לידי מעשה, אבל באמת כבר שם אומר המדרש שכולם שמעו ורק יתרו בא, וא"כ צ"ע מאי "ששומע", האם כל שמיעה מזיקה או דווקא כשמקשיב היטב.

ועיין לקמן בתורה ד"ה והוי דן את כל האדם לכף זכות, מבאר שע"י שמיעה כנ"ל, מתקן המלכות, ועי"ש הגה מנוסחאות והגהות מכתב יד שבצידי הגליון של הכת"י, כתוב שע"י ששומע ניגון ונכלל בו, וכשמנגן בשמחה, גם הוא משמח את עצמו בהשי"ת, וכשמנגן בהתעוררות גם הוא מתעורר את עצמו, ומהרהר בתשובה אזי הוא מתקן וכו'.  ולפ"ז משמע ששמיעה היא דווקא כשנכלל בו.   גם עיין תורה קלד, ומז תנינא, לגבי שמיעת תורה שצריך הרב לומר באופן שכל אחד ישמע רק מה שראוי לו ומבאר שם שאע"פ שכולם שומעים אבל שמיעה ממש כשל יתרו אותה אסור שישמע אלא כל אחד רק את הראוי לו.   גם עיין תורה רכו ותורה רלז שהניגון מסטרא דלוי לכן מושך להלוות אליו ולפ"ז אם לא נמשך לא נקרא שמיעה.

[סז] צ"ע מה נכלל בשם נגינה?  עיין לעיל בהקדמה האחרונה שניגון הוא מה שאדם מחזיר ממנו לחוץ ע"י שמנגן ברור מסויים מתוך תערובת קולות ששומע בליבו או באזניו.

וכאן שמדובר בנזק שמיעת ניגון מאדם רשע, מדובר בניגון שמוציא רשע, שאצל השומע זה יכנס כקול תערובת (של קול חוזר רע עם מעט קול ישר) ומי שלא זכה לברור המדמה ובירור כל מדותיו כראוי ע"י לימוד תורה כפי שיתבאר אין לו את הכח לברר את הקול הזה ולהמשך רק אחרי קול הישר שבו אל הקב"ה, לכן מזיק לו כי מסתמא יגרר אחר קול הרע שבניגון ששמע.

בעיקר מדובר בניגון ממש בפיו או בכלי שגורם לאדם להקשיב היטב ולהמשך ליבו אחריו (כמבואר בשיחות הר"ן רעג), בעומק הדברים זה כולל גם כל מיני דיבורים רעים שגם הם ניגון של רשע (וגם הם מושכים את הלב לקבלם) אבל אפילו קול כעס של אדם הוא ניגון של רשע שצריך להזהר שלא להתפעל ממנו ולהגרר אחריו לכעס וכן כל כיו"ב ואפילו קול דפיקת מקל שנעשה בכוונה הוא ניגון אלא שקשה שימשוך את הלב כל כך לכך מסתמא אין הזיקו רב.

ועיין ספורי מעשיות ז' בטלערס יום רביעי שכל העשרה צדיקים שלבד מזה שצווארו עקום הצטיינו ביכולת הנגינה והתפארו כסדר מעלתם והשנים האחרונים התפארו אחד שיכול לעשות בקולו כמו תוף והשני כמו יריה מקנה שריפה נמצא לפ"ז שניגון הוא אפילו קול דפיקה עד שסברו שעל ידו יכולים הם לקרב את שתי הצפרים זה לזה דהיינו תיקון המלכות בשלימות. ועיין בזה מעב"נ א צג צד.   ועיין תחילת שער רוה"ק להאריז"ל שאין שום קול לבטלה קול הקולות שבעולם הם בחי' נבואה וכן גם משמע בתורה כב שכולם מתלבש בהם רמזים לעורר את הגוף להקשיב לנשמה. אלא שכנגד כל קול דקדושה מתעורר קול הברא רע ולכן צריך ברור המדמה גדול כדי לשמוע רק את קול הישר שבתערובת הקולות.

[סח] הביאה"ל הקשה מדוע פתח רבינו במנגן רשע ולא במנגן כשר ותירץ כדי שיוסלה חזן שהיה שם לא יחשוב לרגע שהוא מנגן כשר עיין שיש"ק ח"ב אות קפא וצ"ע א"כ למה מוהרנ"ת בלקוטי עצות ובקיצור לקוטי מוהר"ן גם פתח במנגן דסט"א אמנם שינה מלשון רבינו שלא קרא לו רשע. אלא דסט"א.

צ"ע מדוע לא נקט לשון נקיה כמבואר בפסחים ג כמה הקפידה התורה על כך. ונ"ל כיון שכיון בדבריו ליוסל החזן כנ"ל בהקדמה לא רצה להניח מקום לפרש כאילו ממעט בחומרת עוונו ובפרט בתאוה הידועה שבה נפל יוסל החזן וכידוע רבינו מיאס תאוה זו במיוחד בתכלית המיאוס. כנראה כי היא עיקר הסטיה ממנו ית' ופגם הקשר והברית עימו ועליה עיקר החרון אף של הקב"ה שע"כ נקראת ניאוף דייקא לשון חרון אף.

ואולי גם רמז לפסוק "רועה זונות יאבד הון" וכתיב "כבד את ה' מהונך" ודרשו חז"ל אל תקרי הונך אלא גרונך, דנמצא שפגה"ב היא התאוה שביותר פוגמת בניגון (וכמבואר בתורה כז אות ו) וביותר קשה לשמוע ממי שפגום בתאוה זו.

וצ"ע מאידך (שמעתי מהריצ"ח עפ"י לק"ה על תורה כג) שנואף עוד אפשר לדבר עימו לפעמים על תשובה, וא"כ אולי במקום שאין נשים שישמעו אותו, הוא כן מנגן לשם שמים, אבל יש הנופלים מניאוף לתאות ממון, שבה יש בחי' שגרועה יותר כי תופסת את מח האדם לכל העשרים וארבע שעות, עד שאין כלל עם מי לדבר על תשובה, ולפ"ז אצלם אולי יותר יש לחוש שאין כוונתו לשמים כלל, כי חזקה שבכל רגע חושב איך יעשה ממון (ומעניין שדווקא הם אוהבים ביותר לשמוע נגונים, אולי כי הממון והניגון שרשם במקום גבוה מאד)

עכ"פ אע"פ שמותר לחשוש מכל אחד שמא יש לו פניות בשעת ניגונו, אבל אין ללמוד מלשון התורה כאן לעצמינו שמותר להחליט ולקרא לאיזה אדם מנגן רשע, ובפרט בתורה זו כפי שיתבאר עפ"י הנ"ל, שלשה"ר נקרא ניגון רע וכמבואר בתורה נד כי עיקר ענין הניגון הוא לברר טוב מרע שעפ"ז נתבאר בתורה רפב שחזן כשר הוא זה שיודע למצא טוב בכל אחד.       ועוד גם לפי האמור בסמוך לקמן שתיקון הנגינה היא לימוד תורה שבע"פ הרמוז בבחי' עורב (דהיינו במסירות נפש והתמדה כמבואר בערובין). ומבואר בחיי מוהר"ן אות לד סגולה להתמדה שלא לדבר על שום אחד מישראל כי כל אחד מישראל יש לו אות בתורה וכשמדבר בו מושך עצמו מאותה האות (ועיין מזה גם בשיחות הר"ן צא) ושאל אותו אחד ואם רואים שהוא רשע גמור וגער בו רבינו ז"ל איך אתה אומר על אחד מישראל שהוא רשע גמור הלא נמצא בו בודאי עוד מעט טוב או איזה נקודה טוב ששם אינו רשע והזכיר אז את הענין המבואר בתורה רפב, שכאמור גם היא קשורה לתורה שלנו שמדבר בה מניגון דהיינו לימוד זכות.

[סט] צ"ע שרבינו נקט מנגן רשע וכולם הבינו שמתכוין ליוסלה חזן, קשה שבזהר מחמיר מאד במכנה יהודי בשם רשע (זהר משפטים קכב.). תאנא, ישראל אקרון קדש, ובגין דאינון קדש, אסיר ליה לאינש למקרי לחבריה בשמא דגנאי, ולא לכנאה שמא לחבריה, וענשיה סגי, כי שם גנאי הוא  מהחיצונים ונחשב כאילו משליט כח הרע ומלביש הקדש בטמא וגורם אחיזת החצונים במדרגות העליונות וכל שכן במלין אחרנין, כגון לשון הרע וכיו"ב תאנא כתיב (תהלים לד יד) נצור לשונך מרע וגו', מהו מרע, דבגין לישנא בישא מרעין נחתין לעלמא בגלל לשה"ר מחלות יורדות לעולם. אמר רבי יוסי, כל מאן דקרי לחבריה בשמא דלית ביה, וגני ליה, אתפס במה דלית ביה כי המדבר לשה"ר על חבירו גורם לנכות מהעוונות של מי שדיבר עליו ונחשבים על שם המדבר ונתפס עליהם כאילו הוא עשאם, דאמר רבי חייא אמר רבי חזקיה, כל מאן דקרי לחבריה רשע, נחתין ליה לגיהנם, ונחתין ליה לעלעוי, בר אינון חציפין דאורייתא, דשרי ליה לאיניש למקרי להו רשע. ההוא גברא דלייט לחבריה אדם אחד קילל את חברו, אעבר רבי ייסא, אמר ליה כרשע עבדת אמר רבי יוסי למקלל עשית כרשע, אתייה לקמיה דרבי יהודה לקחו המקלל לרבי יהודה לדון על שכינהו רשע, אמר ליה רבי יוסי רשע לא קאמינא ליה, אלא כרשע, דאחזי מלוי כי עשה מעשיו כרשע, ולא אמינא דאיהו רשע, אתא רבי יהודה ושאיל לעובדא קמיה דרבי אלעזר, אמר ליה ודאי לא אתחייב, מנלן, דכתיב (איכה ב ה) היה יהו"ה כאויב, ולא אויב, דאי לאו הכי, לא אשתאר מישראל גזעין בעלמא.  ע"כ לשון הזהר.

ונ"ל כי מדבר על ניגון היוצא ממנו, כי כשם שבהרהור יכול להקרא צדיק כמבואר בקדושין המקדש עמ"נ שאני צדיק גמור חוששין לקדושין, הכי נמי המנגן שמכוין שלא לשם שמים, ובפרט הפגום בפגה"ב, אותו ניגון שניגן שלא לשם שמים לקחו מצפרים דקליפה, ולגביו נקרא מנגן רשע, ואמנם כשינגן לשם שמים מיד יקרא מנגן כשר, ורבינו שידע מחשבות, יכול היה לקבוע על ניגון מסוים שהוא יוצא עכשיו ממנגן רשע, אבל אנחנו אפילו מי שיודעים בו שפגום, אנו רק מחמירים לחשוש, שהרי שמא הרהר תשובה באותה עת, ובפרט שכח הניגון גדול לחזור על ידו בתשובה, לבנות המלכות, אפילו מי שפגם הרבה, כדברי רבינו בשיחה רעג. כל הקושיא היא רק על שעת המעשה, אבל מה שכתב כאן לא קשה כי מדבר בכלליות ולא על אדם מסויים.

ואולי כיון שדייקא בניגון שמצד עצמו מאד מסוגל לתשובה והוא מתעקש להשאר ברשעו לכן הוא באמת רשע.

[ע] לכאורה מהמעשה מיוסלה לכאורה היה צריךם לוד שדווקא התאווה הידועה היא הפוגמת במנגן וכן משמע בחיי מוהר"ן אות רטז – עַל עִנְיַן חָכְמַת הַשִּׁיר וְהַמְּלִיצָה הַנִּקְרָא בִּלְשׁוֹנָם פַאזִיא אָמַר מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל פַא זִיא [הַיְנוּ לְמָאֵס בְּתַאֲוַת הַמִּשְׁגָּל כָּרָאוּי] אֵינוֹ יָכוֹל פַאזִיא. כִּי רוֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֵּד הוֹן, וְאַל תִּקְרֵי מֵהוֹנְךָ אֶלָּא מִגְּרוֹנְךָ נִמְצָא שֶׁרוֹעֵה זוֹנוֹת יְאַבֵּד אֶת הַקּוֹל וְהַשִּׁיר. וְעַל-כֵּן מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל פַא זִיא שֶׁיִּהְיֶה אֶצְלוֹ נִמְאָס וּפָא וְאֵיזֶה זִיא שֶׁתִּהְיֶה, יִהְיֶה אֶצְלוֹ נִמְאָס וּפָא, אֵינוֹ יָכוֹל פַאזִיא וְהָבֵן:

ומלקוטי עצות הנ"ל מבואר שאינו כן אלא כל תאווה וכל ניגון שאינו לשם שמים. ובאמת גם בחיי מוהר"ן לא אמר מי שנואף, אלא מי שלא ממאס התאווה. כי יש שלא נואפים, אבל גם לא ממאסים. ובאמת ברית והקשר עם הקב"ה בו תלוי כל הלשם שמים וכל מי שמנגן שלא לשם שמים, זה בחי' פגם הברית והקשר שלו עם הקב"ה.

[עא] בליקוטי עצות (נגינה אות א): "על כן צריך להזהר מאד שלא לשמוע נגינה ממנגן דסטרא אחרא, שאין כוונתו בניגונו לשם שמים כלל, רק בשביל ממון וכבוד והתפארות, כי שמיעת קול נגינה שלו מזיק לעבודת הבורא יתברך".

צ"ע דמשמע שאם כוונתו גם לשמים הוא כבר לא מזיק ומותר לכל אחד לשמוע אותו.   ומהמשך דבריו בלק"ע הנ"ל שמנגן כשר והגון טוב ומועיל עבודת הבורא לשמוע ממנו ניגון.

לפ"ז לכאורה משמע שטוב לשמוע זה רק כשכוונתו כולה לשמים, ומזיק רק כשאין כוונתו כלל לשמים, וכשכוונתו מעורבת אזי לא מזיק ולא מועיל.

אבל באמת ממה שמבואר לקמן שניגון סגולתו למשוך לב האדם אליו והוא בחי' נבואה שמעורבת באמת ושקר ותיקון הלימוד גמרא בלילה הוא ברור המדמה דהיינו לדעת לברר טוב מרע, אולי זה תלוי בכל אדם השומע כמה כבר זכה לברור המדמה ע"י לימוד גמרא בלילה, ובאדם המנגן, כמה מעורבת אצלו כוונתו בפניות.

עוד עיין לקמן עפ"י תורה רכו שיש נגונים שלעולם אסור לשמוע כגון יללה ועצבות ולא יועיל לזה העצה של תורה בלילה.  אבל ניגון של שמחה שמנגן רשע, אפשר לשמוע רק מי שלומד תורה בלילה ובשעת הניגון משתדל להתעורר על ידו לשמחה דקדושה. (קצור לקוטי מוהר"ן אבל עיין לק"ע בתרא נגינה א)        ועיין חגיגה טו: אחר מאי (פרש"י מפני מה בא לידי כך ולא הגינה תורתו עליו) זמר יוני לא פסק מפומיה ע"ש   וצ"ע הלשון מפני מה בא לכך משמע שבתחילה כיוון לשם שמים ורק אח"כ מכח הניגון גרם לו שיתפקר נמצא שאפילו תנא נורא המטייל בפרד"ס אע"פ שבעצמו מנגן ולא ששומע ממנגן רשע אבל כיון שהניגון חיבר אותו רשע מזיק לו.

וראיתי חרדים חשובים שחושבים שמוסיקה קלאסית אינה מזיקה אבל האמת שמעתי מאדם הבקי שרובא דכולה של נגוני המוזיקא קלסית חוברו בכוונה תחילה או של ניאוף או לכנסיה הנוצרית. ומוזיקא ישמעאלית שהיא קול יללה היא גרועה מהכל עיין תורה רכו.  וכפי ששמעתי מהריצ"ח (מט12 דק'35) בשם הגר"א למה ניגון בני ישמעאל כולו ביללה תמיד כי איתא בגמ' שתשעה קבין זימה לקחו בני ישמעאל ואמר שמה שמיללים תמיד זה על הקב זימה האחד שנחסר מהם משמע שכל יללתם היא יללה של זימה.

[עב] מוהרנ"ת שינה מלשון רבינו וכתב מזיק במקום קשה. עיין לקוטי עצות ערך נגינה אות א …צריך לזהר מאד שלא לשמע נגינה ממנגן דסטרא אחרא, שאין כונתו בנגונו לשם שמים כלל, רק בשביל ממון וכבוד והתפארות, כי שמיעת קול נגינה שלו מזיק לעבודת הבורא יתברך…    ואולי נקט לשון מזיק לרמוז לניגון שבלשון לעז נקרא מוזיק, כי בבחי' לעז הוא מזיק.

וצ"ע מדוע החמיר רבינו לכנותו רשע, ומאידך כביכול הקל בהיזק שמיעת קולו, שכביכול רק קשה ולא מזיק.

[עג] למה נקט הבורא דייקא עיין בזה הערה יפה באורח מישור בשם הרב כרמל, שרמז בזה שעולם הבריאה שם התגברות הצפרים דקליפה לינוק.  לפ"ז נראה כוונת רבינו שלשמוע ניגון מאדם רשע מזיק לעבודה של מי שמדרגתו היא בעולם הבריאה, דהיינו עולם הפירוד.       והביאור עפ"י מה שביאר שם שכח הניגון להחזיר בתשובה ולחבר האדם בחזרה לאביו שבשמים הוא מכח הדדי בהמה שהם סוף רגלי עתיק הבולטים מעולם אצילות לעולם הבריאה. דהיינו כי מי שנמצא בעולם הפירוד ורוצה לשוב בתשובה אין לו אחיזה בקדושה אלא משם, אבל כיון שהוא נמצא בעולם הבריאה שבו יש גם לסט"א אחיזה, לכן גם הרע שלו רוצה לינק משם כח להפילו לתאוה, לכן אם שומע ממנגן רשע שלוקח נגינתו מצפרים דקליפה היונקות משם כח להרע, אזי יש כח נגינת המנגן הרשע להפילו לינק כמוהו מצפרים דקליפה, במקום לינק כח לתשובה.

[עד] למעשה צ"ע גדול מי הוא המנגן הכשר שרבינו אומר שטוב לשמעו, דבפשטות הוא רק מנגן צדיק ממש שניגונו הוא קול הישר בלבד בלא תערובת רע, אבל קשה כי דרכו של רבינו כשמתכוין לצדיק מפרש דבריו, ועוד בשיחות הר"ן רעג אומר שלנגן כל אחד לעצמו זה טוב והרי אני לעצמי איני צדיק.   ונראה שזו אינה קושיא כלל כי כנ"ל מה שאדם מנגן לבדו זה את ברור קולות הישר והחוזר שבליבו שאיתם תמיד הוא צריך להתמודד, גם כששומע ניגון מאדם אחר.  ולכן ניגון שטוב לעבודת הבורא הוא רק ניגון שלא יקשה עלי את הברור אלא שיעזור לי בו, ולפ"ז באמת ניגון טוב הוא רק ניגון של צדיק או מי שבזמן שמנגן יש לו התעוררות ודביקות שעי"ז עולה בידו לנגן באמת לשם שמים כי הכלל שהכל תלוי בשעת הניגון עד כמה מכוין המנגן לשם שמים כך ניגונו יותר קדוש.

וכל זה לגבי שמיעת ניגון מאדם אחר אבל כשאדם מנגן בעצמו בבחירתו לעורר עצמו לנגן לשם שמים וכפי הצלחתו בזה יעורר אותו הניגון לעוד יותר דביקות כמבואר בשיחות הנ"ל שאָמַר: טוֹב לְהָאָדָם לְהַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ שֶׁיּוּכַל לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ עִם אֵיזֶה נִגּוּן כִּי נִגּוּן הוּא דָּבָר גָּדוֹל וְגָבוֹהַּ מְאד מְאד, וְיֵשׁ לוֹ כּחַ גָּדוֹל לְעוֹרֵר וּלְהַמְשִׁיךְ אֶת לֵב הָאָדָם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְנַגֵּן, אַף עַל פִּי כֵן בְּבֵיתוֹ וּבֵינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ יוּכַל לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ בְּאֵיזֶה נִגּוּן כְּפִי שֶׁיּוּכַל לְזַמֵּר אוֹתוֹ, כִּי מַעֲלַת הַנִּגּוּן אֵין לְשַׁעֵר….וכו' עי"ש.

ועיין בליקוטי הלכות (ה' נשיאת כפים ה"ה אות ו' עפ"י תורה לד):  כי עיקר הדביקות וההתחברות להשם יתברך מזה העולם השפל והגשמי והנמוך מאד הוא על ידי ניגון וזמרה. וכמו שרואין בחוש שאפילו האדם הרחוק מאד מהשם יתברך ומונח בדיוטא התחתונה על פי רוב על ידי ניגון נתעורר להשם יתברך ומזכיר את עצמו היכן הוא בעולם.    רק כששומעין הניגון ממנגנים רשעים או קלים המצוים עכשיו ביותר אזי יוכל להזיק לו ביותר כמו שכתוב בתורה ג'.    אבל כששומעים ניגונים וזמירות מאנשים כשרים באמת המכוונים את לבם להשם יתברך או כשמנגן בעצמו איזה ניגון וכוונתו לשמים יכולים להתעורר על ידי זה מאד להשם יתברך וכמו ששמעתי מאדמו"ר ז"ל.        כי עיקר החיבור והדביקות מעולם הזה הגשמי להשם יתברך שהוא מרומם ונשגב מאד. בפרט מי שחטא ונתרחק מאד מאביו שבשמים הוא על ידי ניגון וזמרה שהוא בחינת כל השירות והתשבחות שאומרים להשם יתברך. ועל כן יסד דוד המלך עליו השלום כל ספר תהלים שכלול מכל העשרה מיני נגינה כמו שאמרו רז"ל.

מבואר שלא רק מצדיק טוב לשמוע אלא מכל אדם כשר שמנגן או שר בדביקות.  ומסתמא כלול בזה גם כל דברי מוסר שאדם שומע אם נמשך ליבו עי"ז לתשובה הרי זה בכלל ניגון מאדם כשר שעל ידו נבנית המלכות.

וצ"ע האם דווקא ניגון ממש טוב או אפילו קול דפיקות, כי מבואר בספור המעשה מז' בעטלערס ביום הרביעי שהיו שם עשרה צדיקים לבד מזה שצווארו עקום והגדול שבהם התפאר שיודע לעשות קול של ירית רובה וזה שלפניו ידע לעשות כקול התוף וסברו שעי"ז יכולים לקרב את הצפרים, דהיינו שניגונם היה ניגון של אדם כשר, שהוא טוב לעבודת הבורא, וגם זה שצווארו עקום שידע להשליך קולות לא מבואר שהשליך קולות ניגון יפים דווקא, אלא כקול סגירת דלת וחבטת הכלב בשלג, ומסתמא גם לפני הצפרים שם לא השליך נגינה של דביקות המוכר לנו, אלא קול הדומה לשלו אצלה ולשלה אצלו, עמ"נ לקרבם, שזה סוד כל תיקון הניגון, דהינו לקרב את הצפרים, דהיינו את ישראל להקב"ה ואת הקב"ה לישראל.  אבל כיון שניגון טוב אמור לגרום לתשובה צ"ל שסוד השלכת קולות אינו ניגון גשמי כפשוט אלא כל מיני רמזים שמשליך וממציא לפנינו להזכיר לנו לשוב אל הקב"ה. ומסתמא התוף וירית הרובה של שני הצדיקים הנ"ל אין זה ניגון כפשוטו אלא בסוד איזה גרימת התעוררות שרמוז בדפיקות כאלה אלא שכיון שלא ידעו להשליך את הקול אלא רק לפעול בו בסמוך להם לכן לא הואילו לצפרים. (אולי קול הרובה רומז לכוחו של אותו צדיק לעורר ליראת העונש שעי"ז אדם ישוב בתשובה)

[עה] צ"ע מה רצה להוסיף ב"הגון" יותר מכשהוא רק כשר.

[עו] צ"ע כי טוב זה לא ההפך מקשה שנקט בתחילה ולכאורה היה לו לומר קל או שיאמר לעיל מזיק

וכששומע ממנגן כשר טוב לו – כח הניגון עיין ספר מאור ושמש – פרשת קרח ד"ה ועבד  והנה איתא בספר ברית מנוחה שבשעה שהיו מביאים קרבן לבית המקדש היה מסתכל הכהן העובד בבעל קרבן והבין מחשבתו ואם הבין שאינו עושה תשובה כראוי עדיין אזי רמז הכהן העובד ללוים שיזמרו ניגון לעורר בעל הקרבן שיהרהר בתשובה ואזי הלוים בשירם ובזמרם הביאו לבעל הקרבן שיהרהר בתשובה, לפי שהם בשירם ובזמרם היו ממשיכים מי"ג תיקוני דיקנא עילאה ממזל העליון שהוא מזלא עילאה שהוא שלשה הויות של י"ג מדות והם י"ב תיבות ועם המקור הוא י"ג מכילין דרחמים, והיו ממשיכים לעולם הבינה שהוא עולם התשובה ומשם נמשך תשובה לבעל הקרבן ומהרהר בתשובה. וממשיכין י"ג תיקוני דיקנא עילאה ממזלא עילאה וממקור העליון שהוא נקרא אריך אנפין והיו ממשיכין המוחין עילאין שהם שמות הויות והמילויין דהיינו ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן כידוע, ועל ידי זה היה נמחל לבעל הקרבן ונעשה נושא שנוטלין ומבטלין המחשבות של העבירות, ועל השוגג לבד שהוא מעשה בלי מחשבה היה מכפר הקרבן של הבהמה, בהמה נגד מעשה בהמיות שהוא מעשה בלי מחשבה לפי שנושא עון כנ"ל.

מש"כ שהלויים היו שרים בקרבן חובת יחיד לכאורה צ"ע דלא אמרו שירה אלא בקרבן חובת ציבור כמבואר בערכין יא: ד"ה בעי רבין ובתוס' שם ד"ה עולת וכן בסוף התוס' ר"ה ל: (ועיין ערכין יא: סוף העמוד בשם ר"ל שדווקא בשעת הקרבה אבל שלא בשעת הקרבה היה להם רשות לשיר, אבל עכ"פ בקרבן חובת יחיד משמע שאין שירה). אבל עיין פרש"י תהלים קטז יג משמע שגם על קרבן יחיד אמרו שירה וכן מבואר בשו"ת חת"ס או"ח נא ושו"ת אבני נזר או"ח לט ג' ושו"ת מהר"ם שיק או"ח פח.

עיין שיחות הר"ן רעג עפ"י מעשה יג מז' בעטלערס יום שישי שהבעטלערס שבלי ידים יכול להחזיר החיצים שירה הס"מ בבת מלך כי יודע את הי' דפיקין וי' מיני נגינה שעל ידם מרפאים את המלכה כי עיקר רפואתה ע"י נגון ושמחה דהינו שאפילו מי שנפלה מדת המלכות שלו לגמרי בכל מדותיה ולא נשאר אלא בבחי' הרצון שרוצה לשוב ורוצה להמליך ע"ע את הש"י וסובר שאין בכוחו כלל אלא לרצות יכול הצדיק ע"י ניגון לעוררו ולחזקו בעבודת ה' לתקן המלכות שלו.

ועוד מבואר בביאה"ל שזה סוד שתי הצפרים שם ביום הרביעי שהבעטלערס שצוארו עקום מחזירם זה לזו ע"י שמשליך קולות הם הצפרים שמבואר כאן שהן בנין המלכות שזה סוד הניגונים שאנו מנגנים להש"י שהם בחי' השתתפות בניגון ששרה המלכות לבעלה לעוררו לחזור פניו אליה וזה בחי' תיקון חצות וזמירות הבקר.

[עז] כפי שנתבאר באריכות בהקדמה, צפרים אלה הן בבחי' הפנימית שלהן חכמה ובינה, שנקראים בזהר תרי רעין דלא מתפרשים, שעל ידי יחודם מגיע השפע ההכרחי לקיום האמונה בהעולמות בלא אתערותא דלתתא, ומשפע זה יוצא קול קורא לכל העולם לשוב בתשובה (עיקר ההתגלות של החכמה הוא בבינה וזה דאיתא ברמ"ק עיין תורת נתן ערכי הרמ"ק צה שהניגון שרשו בבינה) ומהקול הזה נגרם חרטת הרשעים, והתעוררות הצדיקים, והתלהבות המלאכים, ושרפי קדש נשרפים בו מרוב התלהבות של קדש. כמבואר כ"ז בלק"ה ע"ת ה.  ומבחי' החצוניות שלהם, הצפרים האלה הם בחי' זעיר אנפין והמלכות, שרומזים להקב"ה וכנסת ישראל, והם בחי' הכרובים של ארון העדות, שמבואר בגמ' ב"ב צט: וברשב"ם שם שכשישראל עושין רצונו של מקום היו פניהם זה אל זה, ושלא עושין רצש"מ היו פניהם פונים זה מזה לבית. ולקמן מבאר רבינו שעיקר הדבר שמחבר אותם זה לזה הוא לימוד תורה שבע"פ, שנקרא תיקון הגרון, דהיינו תיקון הנגינה.

ומבואר בביאור הלקוטים שענין זה רמוז בספורי מעשיות מז' בטלערס ביום הרביעי, שיש שתי צפרים שנאבדו זו מזו ומחפשין זו את זו, ובעל הצואר העקום, שהוא השלם ביותר בתיקון הנגינה, משליך קולות סמוך לה ולו, ועי"ז מקרבם זל"ז. וידוע שמבין הכרובים יצא קול הנבואה אל משה רבינו. וזהו שמבואר כאן שהן רומזות למקום שממנו מקבלים הנביאים את נבואתם. וכאן מבאר רבינו שהמדבר לשון הרע שחז"ל כינוהו נרגן מפריד אלוף, כיון שמפריד את אלופו של עולם דהיינו הקב"ה מכנסת ישראל, ופגם עוונו מגיע לצפרים הנ"ל, שמרחיקם זה מזה, לכן תיקונו וכפרתו על ידי שתי צפרים חיות, שרומזות לאותם צפרים, וע"י ששוחט אחת והשניה שולח על פני השדה, כמבואר בפרשת מצרע מתקן הפגם ומחזירם זו לזו.

ואולי אפ"ל שהביאור בזה, שאחת שכנגד אלופו של עולם שוחט להחזירה לשרשה, והשניה שכנגד כנסת ישראל משלח לשדה להתבודד ולהתגעגע אחר בת זוגה, ובזה מתקן מה שבתחילה הפריד ביניהן וריחקן זו מזו. ועיין ביאה"ל שמה שנתרחקו הצפרים בעונותינו, אנו מתקנים ע"י הגעגועים אליו ית', ובתיקון חצות בכל יום ולילה בזמירות הבקר.

[עח] מדרש רבה ויקרא פרשה טז פסקה ז – וצוה הכהן ולקח למטהר וגו' א"ר יהודה בר סימון אלין צפריא קולנין אמר הקב"ה יבא הקול ויכפר על הקול ר' שמעון בן לוי אמר צפור דרור שאוכלת מפתו ושותה מימיו והלא דברים ק"ו ומה אם צפרים שאוכלות מפתו ושותין מימיו מכפרין עליו כהן שנהנה מישראל בכ"ד מתנות כהונה על אחת כמה וכמה במתלא אמרי דאכל בהדי קורא ילקה בהדי קילא:

[עט] עיין רמב"ן ויקרא יד ד' –  שכתב והנראה מדברי רבותינו, שכל עופות טהורים נקראים צפור, אבל מצותו של מצורע בצפרי דרור, דתניא בת"כ (פרק ח יד) ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה (להלן פסוק נג),  רבי יוסי הגלילי אומר צפור שחיה חוץ לכל עיר, ואי זו זה דרור, ומן המדרש הזה הזכירו הפטפוט, ויתכן שאינו אלא למצוה, ודיעבד כלם כשרין בו,  ולפיכך הוצרכו בת"כ למעט טמאות,  וכן שנינו במשנה מסכת נגעים (פי"ד מ"א) ומביא שתי צפרים דרור, ושנו עוד שם (משנה ה) שתי צפרים מצוותן שיהיו שוות במראה בקומה ובדמים ולקיחתן כאחת, אע"פ שאינן שוות כשרות, שחט אחת מהן ונמצאת שלא דרור יקח זוג לשניה, והטעם בזה, שאף על פי שבדיעבד כלן כשרות, כשהן שני מינים פסולות:    ובפרק אלו טרפות (חולין סב,) אמרו עוף המסרט כשר לטהר בו את המצורע, וזו היא סנונית לבנה  שנחלקו  בה רבי אליעזר וחכמים, ומכאן שאין צפרי המצורע מין אחד בלבד,  ושאין מטהרין בכל עוף טהור, אבל מצותו בכל עוף דרור, כלומר שדרה בבית כבשדה, ולפיכך אמרו בסנונית דכיון שהיא טהורה לדעת חכמים כשרה לטהר בה שהיא בכלל  דרור,   ומכל  מקום  כל הטהורין כשרים בדיעבד,  שכלן בכלל שתי צפרים טהורות:    (עיין קהלת יעקב ערך צפור דרור)

[פ] עיין תורה יא שם הביא רבינו את הגמ'  ערכין דף טז: ששם הגרסא אמר הקדוש ברוך הוא הוא עושה מעשה פטיט לפיכך אמרה תורה יביא קרבן פטיט אבל כאן הביא את המדרש שגרס יבוא קול ויכפר על הקול כי מדבר מקול.

[פא] צ"ע שלכאורה יש כאן סתירה שתולה הפגם בקול ומסיים "שדיבר לשון הרע" משמע שהפגם בדיבור הלשון דייקא.   ועיין לק"ה אפוטרופוס ג' מבואר שם שיש קול הבא מלמעלה וצריך לשמוע אותו כראוי ולעשות לו דיבור ולהשיבו ללב דהינו ע"י שמיעה המביאה למעשה עושה לקול הזה דיבור נמצא שהמדבר לשון הרע אע"פ שמרבה בדברים אליבא דאמת נקרא שותק כי מדבר בלא דעת ומתעלם מקול ה' שרק אותו צריך לדבר ונמצא שעושה את הקב"ה כביכול "מדבר לקיר", לכן הדיבור שלו הוא פגם הקול. אבל הצדיק הוא בבחי' "עושי דברו לשמוע בקול דברו" שעושה את הדיבור דהיינו דיבור לקול ואח"כ גם שומע בקולו, דהיינו שמדבר את קול ה' ית' בדיבור ובמעשה.

עוד נראה כיון שקול הוא פנמיות הדיבור והדיבור הוא במלכות שאין בה רע מצד עצמה אלא רק תלוי בכוונה שמדבר והכוונה תלוי וניכר בניגון כגון שאומר פלוני עבר עבירה תלוי בניגון שאם אומר בלשון תימה אין זה גנאי וכשאומר בניגון של פסקנות זה לשון הרע.     ולקמן יתבאר עוד יותר שעצם הכוונה היא בעצמה ניגון כי שרש הניגון מבואר בתורה נד שהוא ברור טוב מרע לכן תלוי בכוונתו שאם מתכוין להדגיש את הרע של זולתו זה לשון הרע. והקול הוא פנמיות הדיבור דהיינו הכוונה.

[פב] צ"ע הרי צרעת באה לא רק על לשון הרע עיין מדרש רבה ויקרא פרשה יז פסקה ג (ג) על עשרה דברים נגעים באים על ע"ז ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל חילול השם ועל ברכת השם ועל הגוזל את הרבים ועל גוזל את שאינו שלו ועל גסי הרוח ועל לשון הרע ועל עין רע…

טעם שעוון זה נקרא לשון הרע בה' הידיעה שמעתי מהריצ"ח שרק ג' דברים נקראים הרע בה' הידיעה יצר הרע עין הרע ולשון הרע והכל בחי' אחת כי לשון הרע רק רוע בלי שום ריווח בחי' הנחש שעפר לחמו ומזומן לו תמיד ואעפ"כ נושך בלא שום ריווח אלא רק להזיק את השני הכי נמי הלשה"ר הוא שמשתדל להקטין את ערך חבירו בלא שיש לו שום תועלת מזה לעצמו כי לא נוסף לו שום דבר מזה.

מזה שחז"ל כינהו נרגן מפריד אלוף מבואר שכל הפרדה בין שנים היא הפרדת הקב"ה מישראל וכן מצינו להפך עיין לק"ה ע"ז ג ז עפ"י תורה כה שכתב, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָאָדָם לְהִתְקָרֵב לַה' יִתְבָּרַךְ וְלַעֲלוֹת מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא כִּי אִם כְּשֶׁיָּרִים וְיַגְבִּיהַּ גַּם אֶת חֲבֵרוֹ, וְזֶה בְּחִינַת כָּל יִשְֹרָאֵל עֲרֵבִין זֶה לָזֶה. וְזֶה בְּחִינַת וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ זֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה,                         עוד בענין הלשון הרע ועונש תיקונו הצרעת עיין בסוף הוספה לעיון

[פג] צ"ע האם עפ"י כלל זה נלמד גם שפגם כל שגגה שמביאין עליה חטאת היא בבהמת נקבה שלמעלה.

עוד עיין פרשת מצרע כיצד טהרת המצרע מביא שתי צפרים חיות שאחת שוחט על מים חיים והשניה טובל זנבה עם ארז וצמר שני ואזוב בדם הראשונה ומשלחה לחפשי ועוד מקריב ג' כבשים אשם חטאת ועולה ואם דל הוא שתי תורים או שני בני יונה    וצ"ע מבואר שמצרע מביא כמה סוגי קרבנות ולמה דווקא הצפרים שמביא מרמזים על שרש הפגם שלו.

ואולי באמת כל קרבן מרמז לפגם למעלה, הצפרים לצפרים, והבהמה רמז שפגם בבחי' בהמות הייתי עמך. עיין חולין דף ה: כתיב "אדם ובהמה תושיע ה'" ואמר רב יהודה אמר רב אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה.

וכן בבכורות מד: ע"י שמשים עצמו כבהמה לא תיהיה תפילתו עקורה.

[פד] זוהר ויקרא דף נג: –  תא חזי, כתיב ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות, כיון דאמר שתי צפרים, לא ידענא דאינון חיות, אלא הא אוקמוה בגמרא חולין שחיות פרט לטרפות, אבל עפ"י הסוד חיות, חיות ממש, כמה דאת אמר (יחזקאל א טו) וארא החיות, לקבל אתר דינקי מנייהו נביאי מהימני. שהם נו"ה בסוד ב' דדים שביסוד דנוקבא, שמהם יונקות הצפרים שהם סוד חו"ב דנוקבא דנגה, וע"י השחיטה והשילוח הם נמתקות.    [מתוק מדבש בשם הגהות מהרח"ו ומק"מ]

צ"ע כי מרבינו משמע שדווקא שתי צפרים דקליפה הן שיונקות מדדי המלכות כמבואר כאן בסמוך ואילו בפירוש הזהר כאן מבואר שהוא אתר דנביאין ינקין.

ונראה כי הדדים שביסוד הנוק' עלאה שמהן היניקה מהן גם הנבואה כי הדדים האלו הן רגלין דהיינו נו"ה דבינה אלא שכשיונקות הקליפות נקרא דדים אבל כשמשפיעה נבואה נקרא רגלין בחי' צבאות דהיינו הליכה והמשכה וכן ידוע שג' תחתונות של עליון משפיע לתחתון ונעשה מוחין לו דהיינו ג"ר שלו.

[פה] עיין תורה נד שם מבואר הענין היטב הקשר הדוק בין ניגון ונבואה ששניהם בחי' ברור רוח הטובה מרוח הרעה עי"ש. ועיין בסוף התורה הוספה לעיון העתקתי מה ששיך לתורה שלנו

[פו] צ"ע כי בנבואה קיבל אותה מהכרובים משמע אחרי שהם מחוברים ואילו את הניגון לא מקבל מהכרובים אלא משתי צפרים ועי"ז מחבר את הכרובים.   ונ"ל שאצל הנביא מכח הכנתו לנבואה עד שנעשה פב"פ עם הקב"ה זוכה כבר שהמוחין הראשונים קול הישר משתי הצפרים ישמע אותו מבין שני הכרובים כי אצלו הם נעשו פב"פ ועי"ז נתכללו החצוניות בפנמיות, דהיינו הצפרים בכרובים לכן שומע את קול הצפרים מהכרובים והקול הזה מתלבש בקול או דיבור ושומע הנבואה.  מה שאין כן אצלינו שאנו צריכים בכח הניגון לחבר את הצפרים.

[פז] כאמור לעיל רבינו נקט כאן רשע בגלל חזן מסויים שישב על שלחנו בזמן אמירת התורה הזו כנ"ל בהקדמה עפ"י שיש"ק ח"ב קפא.  ועיין בתחילת התורה בהערה שם.

צ"ע אם גוי גרע מרשע – ונ"ל החילוק שלגוי יש רק נפש ול אנשמה לכן אין לו כיסופים והשתוקקות להש"י אלא לכל היותר יכול להיות בעל מידות טובות שזה שייך לנפש וכמו שרואים בחוש שיש מציאות של גויים בעלי מידות טובות ואפשר שאפילו יותר מהרבה יהודים. ואצל גוי אפשר אפילו שכל מדותיו יהיו טובות ואעפ"כ לא ירוץ לרדוף אחרי הש"י, מה שלא שייך אצל ישראל שבמצד נשמתו ופנמיותו רוצה מאד את הש"י ורק המידות הרעות מפריעות לו, כי הרדיפה אחרי הש"י הוא מכוחות הנשמה, שאין לגוי. לכן בלשון חז"ל אין גוי שמתתגייר אלא גר שמתגייר דלא שייך שיחפוץ להתגייר אלא אחר שכבר יש בו איזה ניצוץ מנשמת ישראל שהיה שבוי בין הגוים, וכשמתגייר מקבל נשמת גר ממש. אבל מומר הוא ישראל גמור החייב בכל המצוות ואפילו אם התפקר לגמרי עדין קשור באיזה חוט דק לקדושה שעל כן אין צריך להתגייר כדי לשוב. ולכן רבינו גער במי שאמר על ישראל שהוא רשע גמור כמבואר בחיי מוהר"ן לד.

לכן מגוי לא שייך לשמוע ניגון כשר ומישראל מומר גמור גם חזקה עליו שכוונתו שלא לשם שמים ואפילו אם יש לו מידות נפלאות בכל התחומין כמו שמצוים כאלה ולא מעט, כי הניגון הכשר הוא לנגן את קול הנשמה ומי שמנותק ממנה וכ"ש גוי שאין לו כלל אסור לשמוע ממנו.  וכל זה מדובר בכאלה שלא מנגנים בשביל תאוה אבל המנגנים להשמיע קולם לכבוד או ממון או ניאוף אפילו שומרי מצוות ומדקדקים בקלה כבחמורה אסור לשמעם אא"כ יודע שניגון מסויים זה ניגן בשעה שחזר בתשובה, וגם בזה יש לדון אם מנגן ניגון שחיבר גוי או מומר שוב צריך כוונה חזקה שלו ושל השומע לתקנו לשם שמים, ובזה צ"ע. ועיין תורה רכו.

[פח] עיין מבועי הנחל אדר תשלט קושית הרב מרדכי טורץ שכאן כתב רבינו אחרות ואילו בלק"ה אפוטרופוס ג' מבאר מוהרנ"ת שכל הקולות הן מאותו מקום, אלא שהרשע לא רוצה לפרשו כראוי ולא עושה לו דיבור. ותירץ עפ"י לק"ה ע"ת ה' כנ"ל בהקדמה שכוונת מוהרנ"ת אצלינו למה שביאר בלק"ה ע"ת ה' שכל הקולות הם מיחוד התדיר של חו"ב לקיום העולמות עי"ש דברים נפלאים ויסודות חשובים בענין האמונה.

[פט] כי אצילות לשון להיות אצלו ובריאה לשון חתוך כמו לברא את היער (יהושע יז יח ופרש"י יחזקאל כג מז) רומז לענין הפירוד וריחוק ממנו ית'.

[צ] גמ' ברכות דף י. וכבר נתבאר עוד לעיל בהקדמה בהערות

ועיין אורח מישור ביאור הדדין במקום ערוה, שהם רגלי עתיק, עפ"י עץ חיים שער יז פ"א שדדי בהמה הם רגלי עתיק הבולטים מעולם אצילות לעולם הבריאה, לתת פתח למי שנפל לשם לחזור לקדושה, וכיון שבבריאה יש אחיזת הרע, גם הרע רוצה לינוק משם, ובחצות נלכד. וכח הניגון להעלות לקדושה אפילו מי שנפל בעמקי הקליפה, כמבואר לעיל, הוא כי שרש הניגון באותן דדי בהמה.  עי"ש.  והביאור נ"ל כי שפע בהמה נקרא שפע שלא תלוי במעשה התחתונים לכן כל היחוד התדיר של חו"ב הנ"ל נקרא שפע בהמה ושרשו גבוה מאד לכן בכוחו לירד לעמקי הקליפות לעורר אפילו רחוקים מאד והוא בעצמו שרש הניגון כנ"ל.      ומה שרגלי עתיק צריכים להתלבש בתוך רגלי מלכות דאצילות כדי לירד לבריאה אולי רומז ל"איה" שהקליפות מקבלים מבראשית מאמר סתום דהיינו הכתר כמבואר בתורה יב תנינא וכמבואר שם שמשם הכח לשוב בתשובה אפילו מי שנפל בעמקי הקליפות.

[צא] זוהר ויחי סוף דף ריז. עם הקדמת וביאור מתוק מדבש – להבין מאמר הבא נקדים כמה הקדמות מכהאריז"ל בע"ח שער מח פ"ב

א. נודע כי זה לעומת זה עשה האלקים והיינו כמו שיש בכל עולם ועולם חמשה פרצופין דקדושה כן יש לעומתם חמשה פרצופין בקליפה, אמנם לזו"ן דקדושה יש ג' מוחין דחב"ד ולזו"ן דקליפה אין להם דעת אלא ב' מוחין חו"ב,

ב. השני מוחין דז"א דקליפת נגה דאצילות נקראים שני אנשים מרגלים ושני מוחין דנוקבא דקליפה דאצילות נקראים שתי צפרים

ג. נודע שבנוקבא שהיא המלכות דאצילות דקדושה יש לה שני שדים למטה בסוד דדי בהמה שכשהעוונות גורמים יונקות מהן  הקליפות,     ואלו הב' צפרים שהן סוד חו"ב כנ"ל, מוח החכמה יכול לעלות לינק משם גם ביום דהיינו משהאיר השחר, אבל מוח הבינה אינו יכול לעלות לינק משם אלא בלילה,.

ד. נודע כי הקליפה דאצילות מדורה למטה בהיכל השביעי העליון דקליפה דבריאה הנקרא נוקבא דתהומא רבה.

ה. מתיקון הראשון של היג תיקוני דיקנא דא"א יוצאים ג' עולמות המתפשטים בבינה וז"א ומלכות דאצילות ואח"כ מתפשטים יותר למטה בג' עולמות בי"ע,                         ובע"ה בזה נבין מאמר הבא

תניא, ויקרבו ימי ישראל למות, אמר רבי יהודה, ווי לעלמא דהא בני נשא לא חמאן ולא שמען ולא [דף ריז:] ידעין, דהא כל יומא ויומא קלא דכרוזא אשתמע במאתן וחמשין עלמי. מצד הה' גבורות הכלולות מעשר וכ"א כלולה מכולן תנא עלמא חדא אשתמודע לעילא, הוא עולם ג' מג' היוצאים מתיקון א' דיג תיקוני דיקנא דא"א ומתפשט עד העשיה אבל עיקרו במלכות דאצילות וכד כרוזא נפיק, מהר"ן עולמות להודיע שניתן רשות לקליפות לינק מדדי המלכות דאצילות ההוא עלמא התחתון מזדעזעא ומתחלחלא, כי שם שורש החו"ב דנוק' דקליפת נגה דאצילות הוא שם לכן חושש שינקו ממנו יותר מהראוי להם, ואז נפקי תרין צפרין, חו"ב הנ"ל דאסתלקו ונמשכו מההוא עלמא, השלישי הנ"ל דמדוריהון תחות אילנא דחיזו דחיי ומותא ביה. היינו זו"ן דבריאה שהם חותם ודמות זו"ן דאצילות הנקראים עץ החיים מצד ז"א והמות מצד המלכות, והב' צפרים הנ"ל ירדו ביום מעולם הג' הנ"ל שנתפשט במלכות דאצילות לדור ולשכון בהיכל השביעי דקליפה דבריאה, ולהעשות מוחין להנוק' דקליפה דנגה דאצילות הנמצאת ביום בבריאה.               ומפרש את סדר עלית החו"ב דנוק' דקליפה לאצילות לינק מדדי המלכות, ואמר כי נפקא חד צפורא לסטר דרומא, היינו מוח החכמה שעולה לינק מדד ימיני של מלכות דאצילות וחד צפורא לסטר צפונא, מוח הבינה שעולה לינק מדד שמאלי הנ"ל, ומפרש כי וחד צפורא מוח החכמה יש בה כח לינק מיד כד נהיר יממא, ותיכף יורדת למקומה בבריאה וחד היינו מוח הבינה אין בה כח לינק אלא כד אתחשך יממא, עד חצות לילה, ואמר כי כל חד וחד קרי ומכרזא מה דשמעין מההוא כרוזא, פירוש שמשפעת מהשפע שינקה לשאר הקליפות, לבתר בעו לאסתלקא לאתרייהו, אחר שינקו ונתחזקו רוצות לחזור לעלות למקומן כנגד זו"ן דאצילות אבל ומשתמטי ונתפסות רגלייהו בנוקבא דתהומא רבא, היינו היכל השביעי דקליפה דבריאה ומתלכדן בגויה עד דאתפליג ליליא, דהיינו שעד חצות יונקות ובחצות נלכדות כנ"ל, כד אתפליג ליליא, כרוזא קרי (קהלת ט יב) וכצפרים האחוזות בפח, כהם יוקשים בני האדם. לרמוז לב' צפרים הנ"ל.

נראה הכוונה שציפור הבינה יונקת משמחשיך עד חצות ומשפעת לקליפות שבבריאה והן מתחזקות ורוצות לעלות כנגד זו"ן דאצילות ונלכדות בבריאה וכן הם כל בני האדם שמקבלים מאותן צפרים נלכדים בבריאה עולם הפרוד והשקר ולא יכולים לעלות לקבל משרשם.

[צב] עיין היטב בהקדמת המתוק מדבש הנ"ל ובזהר והביאור שעליו, וצריך להוסיף פרט שלא מבואר מספיק (הובא באורח מישור והוא יסוד שנזכר בכהאריז"ל בכמה מקומות ורמוז בלק"ה ע"ת יג עיין לעיל בהקדמה הראשונה) והוא ענין הדדי בהמה במקום ערוה עפ"י הסוד. דהיינו שאע"פ שמשמע מדברי רבינו כאילו רק הרשעים יונקים מדדי בהמה אבל באמת כולנו ואפילו נביאים כל מי שלא זכה לבחי' ליבי חל בקרבי, שהוא במדרגת אצילות, דהיינו ביטול היצה"ר הגשמי לגמרי, הוא עדין נמצא בבחי' עולם הבריאה, עולם הפירוד, בחי' שחתוך ונפרד מהקדושה וצריך לשוב בתשובה, ולקבל מוחין לבנות את המלכות ע"י בחי' ניגון ממקום יניקת הנביאים שנקרא דדי בהמה כלפי עולם האצילות, שהם בליטת הרגלין מעולם האצילות אל עולם הבריאה כדי להחיות את הרוצה לתקן את המלכות שלו ולעלות אל עולם האצילות. נמצא שהוא יונק יחד עם הקליפות, שגם הן יונקות משם חיותן, והכל תלוי בכוונה שאדם כשר יונק משם מוחין להמליך את הקב"ה, והקליפות יונקות משם מוחין להמליך את הסט"א (וכמו שנבאר בהקדמה שבאמת כל החיות נמשכת מחו"ב העליונים, אבל כאן מתבאר שמי שנמצא בבריאה מקבל מדדי מלכות דאצילות, שלגביו הם במקום ערוה עד שיעלה לאצילות לגדר אדם לינוק ממקום בינה ממש.  ומבואר שם שהבליטות האלה שהם דדי מלכות דאצילות הם סוף רגלי עתיק המתלבש בעולם האצילות ויורדות רגליו לבלוט בעולם הבריאה כדי להחיות את המתים שם (הכוונה שבריאה כלפי אצילות נקרא מות) דהיינו להשיב בתשובה את הנופלים לקליפות וגם לתת חיות ההכרחית לקליפות עצמן. והביאור נ"ל כי רק אור גבוה מאד יכול לרדת לקליפות להחיותן בלי שיפגם, ואור זה הכוונה לקול הקדוש מבינה עילאה שנתבאר בהקדמה והוא סוד הניגון הקדוש קול ה' שמנגן כשר עושה לו דיבור כמבואר שם ועי"ז זוכה למוחין לתקן המלכות ולהעלות עצמו משם.

[צג] זה פסוק בקהלת (ט' יב)  כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח כָּהֵם יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם לְעֵת רָעָה כְּשֶׁתִּפּוֹל עֲלֵיהֶם פִּתְאֹם.

פרש"י  כדגים שנאחזים במצודה – כדגים גדולים שנאחזים במצודה גרועה וחלוש', ופירשו רבותינו היא חכה שאינה אלא כמין מחט ודג גדול נלכד בה. כהם יוקשים בני האדם – במכשול קטן וחלש כמו המצודה הרעה והפח נכשלים בני אדם בעת פקודת רעתם כשבא עתם ליפול הרעה עליהם פתאום במצודה רעה מלאווי"שה בלעז. כהם – כמותם:

חכה תופסת את הדג בחיך כידוע ופרש"י כאן שחז"ל דימו את האחוזים בפח לדג הנלכד בחיך דהיינו בפיו. ונ"ל רומז לדחז"ל "כל עמל אדם לפיהו" עיין ויקרא רבה (ד' ב') וברד"ל שם שכתב ומפני שהדיבור הוא עיקר גדר האדם מן הבהמה לכן אין מספיק כל מעשים טובים שסיגל נגד חטא שבו. ולחז"ל (ב"ב קסה.) שהכל חשודים על לשה"ר, לשה"ר סל"ד אלא אבק לשה"ר.  ובתורה שלנו משמע שעיקר חטא הלשון הוא פגם הניגון נמצא שעיקר כוונת הפסוק והזהר "כהם יוקשים בני"א" הכוונה לאחוזים בפגם לשה"ר.

[צד] וכן מבואר בע"ח שער השבירה ששבירת הכלים שקדמה לעולם נקראה מיתה כיון שהכלים נפלו מאצילות למקום שנעשה אח"כ עולם הבריאה כמו אדם שנקרא מת כי גופו נמצא בעולם נמוך ממקום רוחו ונשמתו.

[צה] ועיין לעיל מהרמב"ן שצפורי מצורע דהיינו אלו שמכפרים לו הן צפורי דרור (שרומזות לעולם החירות מכל התאוות בחי' אשריך ארץ שמלכך בן חורין) ונפלא כי התיקון הוא להתקשר חזרה למלכות דקדושה שמקבלת מאתר דנביאין ינקין היינו נ"ה דז"א שמקבל מבינה עלמא דחרות בחי' יובל ועי"ז הוא בן חורין להמליך על עצמו את הקב"ה כנ"ל.

[צו] צ"ע לכאורה מילה הוא מיותרת

[צז] והתיקון שיוכל לשמוע נגינה מכל אדם צ"ע מדלא כתב התיקון שלא יזיק לו ניגון רע המזדמן לו לשמוע משמע שיש ענין בזה לשמוע גם ניגון של רשע ועיין בסוף התורה שבאמת זה עיקר תיקון המלכות שעי"ז זכה דוד המלך למלכות ומבואר מזה שעיצה של לימוד בלילה אינה רק שומרת מהיזק אלא גם מועילה שיוכל לתקן ניגונו של אדם רשע אלא שכפי שיתבאר זו מעלת הצדיקים הגדולים (מעב"נ א ה)

עיין בסוף התורה קטע אחרון עה"פ מאחר עלות הביאו מבואר שם שדוד המלך היה יודע נגן במדרגה גבוהה שיכול היה לשמוע ממנגן רשע ולתקנו ולהעלותו אל הקדושה ועי"ש מלק"ע בתרא שכתב שאפשר ע"י דביקות לשמוע ניגון רשע של יללה ולהפוך אותו ללב נשבר אבל נראה שיש חולקים עליו בזה עי"ש

[צח] בנוסחת הכת"י – לשמע קול מכל אדם ולא יוזק

[צט] התורה שלנו פותחת בתיקון השמיעה, דהיינו לדעת לשמוע ניגון גם ממנגן רשע, אבל מיד קושרת את השמיעה בידיעת הניגון, כי באמת זה דבר אחד, כי רק ע"י שיודע לשמוע שרש הניגון שהוא קול הישר של הש"י יכול להחזירו בניגון ממטה למעלה לעורר יחוד פנימי להמשיך מוחין למלכות לבנותה

ועיין בתורה רכו מבואר שאפשר לנגן את ניגונו של רשע בשבת ומוהרנ"ת (בלק"ע) הבין שרק צדיק בשבת. (והתימה על מסדר הקיצור השלם ששלא כדרכו ציטט את רבינו בזה ולא את מוהרנ"ת)  ומשמע בתורה רכו ששמיעת ניגון מרשע א"א כלל.

בתורה שלנו בפשטות משמע שצריך לימוד גדול עד שזוכים לדעת לשמוע ממנגן רשע אבל הטשרינרב בלק"ע בתרא הבין שבכח לימוד תורה בלילה אפשר אפילו לשמוע ניגון של רשע עצמו ולהעלות אותו ללב נשבר ואפילו בחול.    ומסדר הקיצור לק"מ השלם נראה שחולק עליו בזה, לגבי ניגון של עצבות, ומודה בניגון של שמחה, וטעמו כנראה בגלל תורה רכו שציין לעיין בה שם. ושמעתי מהר"מ בננשטוק שרבי לוי יצחק זצ"ל לא הסכים עם הערה זו של המסדר לעיין בתורה רכו. ונ"ל הטעם כי סבר שאין לו כח בשום ראיה לחלוק על שר התורה הטשערינרב.  באריכות יותר עיין בזה הוספה לעיון בסוף התורה.

[ק] בהמשך יבאר שדווקא מי שלא מצליח ללמוד לישמה ממש תיקונו ללמוד ממש בלילה אבל כאן בלילה הכוונה מצד האיכות דהיינו לימוד שענינו לברר דברים כגון תורה שבע"פ שמבררת סתימת התורה שבכתב ומסתמא גם כגון עיון ההלכה המברר סתימת הגמרא וכיוצא בזה עיון ההליכה בדרכי עצות הצדיקים מתוך סתימת דבריהם בספריהם כגון העיון בלקוטי מוהר"ן ולקוטי הלכות להבין ממנו עצות למעשה.

[קא] נראה שהעיקר הוא לימוד המביא לברור המדמה כפי שמבואר בתורה נד שבזה זוכה לניגון והנבואה כי הם בחי' ברור טוב מרע וכפי שיתבאר בהמשך שזה סוד הניגון גם כאן.  אבל אעפ"כ כפי שיבואר אין זה עניין טכני בלבד לכן כשהלימוד לא לישמה זה בעצמו קלקול המדמה.

עיין ביאור הליקוטים אות ד – לעובדא ולמעשה מבואר מדבריו הקדושים, אשר שמעתי מאבי ז"ל, שהיתה כוונת אדמו"ר ז"ל, שיהיה עיקר הלימוד, בבירור הלכה מתורה שבעל פה, ובלימוד הנסתר והפנימיות. כי גם הפלאת האיסור מלכתוב תורה שבעל פה, הוא בסיבת התחשבותה לנסתר ופנימיות לתורה שבכתב, שניתן בנגלה לעיני כל:

ועיין בלק"ה על תורה זו אפוטרופוס ג' סוף אות ה' עפ"י מה שהקדים שם שהעיקר הוא לחבר קול ודיבור דהיינו לתת פירוש נכון לקולות ששולח לנו הש"י ומבאר שם שתורה שבכתב היא בחי' קול כלפי תורה שבע"פ כי הגמרא מבארת ומפרשת את המכוון בתורה שבכתב וכו' עי"ש.

ביאור הענין יותר הוא שככל שהתורה גבוהה יותר כגון תורה שבכתב כלפי תורה שבע"פ וכן חכמה עילאה כלפי תורה שבכתב שהיא חכמה תתאה לכן מחת גובהה לא נתפס המכוון האמיתי שבה אלא בהרגשת הלב שזה נקרא שמיעת קול (כי שמיעה בליבא תליא כמבואר בזהר וכידוע שחכמה בחי' ראיה שרואה כל הדבר כאחת ושמיעה בבינה בחי' נוק' שנעשית בבחי' קיבוץ פרטים הברא אחר הברא ומצרפתן לתיבה) וכל אחד כפי הבנתו כפי ברור המדמה שלו כך מפרש את הדברים ומצמצם אותם לאותיות ודיבורים והפירושים האלה נקראים ניגון דהיינו שבבחינה זו נקראת גם הגמרא ניגון כמבואר שם בלק"ה.

[קב] שמעתי בזה עוד מהלך לבאר עפ"י תורה סב אות ג' כי קולות הסט"א המעלימים את קול ה' הישר שאותו צריך המנגן לחזור ולנגן, הם מהיצה"ר שבליבו ששרשו במחלוקת התנאים. וזה לשונו שם – כי עקר התהוות מחלקת היצר הרע, שרשו מן המחלקת שבקדשה. כשהשתלשלה מן דרגא לדרגא, עד שנשתלשל למטה, נתהוה ממנו מחלוקת היצר הרע, בבחינת "חלק לבם". ומטיל בו אפיקורסות, ומסתיר ממנו שבילי השכל אשר אינו יודע להשיב. ומחלקת שבקדשה, הוא מחלקת תנאים ואמוראים שבגמרא, שזה אוסר וזה מתיר. ומהשתלשלותם למטה, נתהוה ממנו מחלקת היצר הרע. וכשמתקן המחלקת שבקדשה, אזי ממילא נתבטל מחלקת היצר הרע, כי אין אחיזתו אלא משם:

ותקון המחלקת שבקדשה, הן הלכות פסוקות. כי פסק הלכה הוא השלום והכרעה של מחלוקת התנאים ואמוראים. ועל ידי למוד הפוסקים, הוא נתקשר להשלום שבקדשה, ומתקן המחלקת שבקדשה. ואז נתבטל המחלקת היצר הרע שבלבו. ואז יוכל לעבד את השם בכל לבבו, בשני יצרים. ונפתחו לו שערי השכל. שיודע להשיב לאפיקורוס.

[קג] צ"ע כי במדרש תהילים שמביא בסמוך לראיה לא נזכר גמרא אלא משנה עי"ש וכן נראה במפרשים לקמן שגמרא לאו דווקא אלא גם משנה וכל תורה שבע"פ ובלבד שיעיין בה לברר דברים הסתומים לו.     ועיין תורה לח אות ד' שכל לימוד בצר לאדם בעניות ובדחקות הוא בחי' לילה. ואולי רמז לזה רבינו כאן במה שכינה את הלימוד הזה עורב וכמבואר בגמ' ערובין כא: שלומד באופן שמשים עצמו אכזרי כעורב ומשחיר פניו כעורב וכו' דהיינו לימוד במסירות נפש.  ומסתמא גם כלול בזה ענין קימת חצות שגם הוא שבירת הלילה וראית אור דייקא בתכלית החושך שזה ענין הברור טוב מרע שנעשה ע"י הניגון ולכן כינור של דוד היה מנגן בחצות דייקא

[קד] מדרש תהילים מזמור יט – יום ליום יביע אומר. כתיב במשה רבינו, (שמות לד, כח) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה. והלא כתיב, (חבקוק ג, ד) ונוגה כאור תהיה. (דניאל ב, כב) ונהורא עמיה שרי. וכתיב, (תהלים קלט, יב) גם חשך לא יחשיך ממך. ומנין היה יודע משה מתי יום ומתי לילה שהוא אומר ארבעים יום וארבעים לילה. אלא בשעה שהקב"ה מלמדו תורה יודע שהוא יום, ובשעה שהוא מלמדו משנה יודע שהוא לילה.

צ"ע מה ההכרח של המדרש שמשה רבינו ידע זאת בהיותו שם אולי ידע קודם או אח"כ. שבכלליות יהיה או היה שם מ' יממות.

ועיין שמות רבה מז ח …בשעה שהיה מדבר עמו היה יודע שהוא יום ובשעה שהיה אומר לו למוד תורתך היה יודע שהוא לילה…

[קה] סנהדרין דף כד. – אמר רבי אושעיא מאי דכתיב ואקח לי (את) שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים נועם אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה חובלים אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה וכו' עי"ש

ועוד שם במחשכים הושיבני כמתי עולם אמר רבי ירמיה זה תלמודה של בבל:

פרש"י – במחשכים הושיבני – שאין נוחין זה עם זה ותלמודם ספק בידם:

ועיין מהרש"א כאן מה שאמרה הגמ' בפרק המדיר חד מינן כתרי מניהו ומה שאמרה שרבי ירמיה כשהיה בבל לא הבין תורתם וכשהיה בא"י אמר בבלי טפשאי הסיבה כי אוירא דא"י מחכים.

ועיין שם עיון יעקב בשם המדרש עוד חילוק שתורת א"י נאמר עליה וזהב הארץ ההיא טוב והם לומדים בנחת לכן מותר להם ללמוד בדרך, אבל תורת בבל אסור ללמוד בדרך שנאמר "אל תרגזו בדרך"

ועיין השל"ה הקדוש בית החכמה שמבאר שתורת בבל בחי' לשון תרגום ותורת א"י לשון הקודש שבה העולם נברא, וזהו שאמרה הגמ' חד מנן כתרי מניהו היינו שנים מקרא ואחד תרגום ומבאר ששתי הגמרות בבלי וירושלמי שתיהן מבארות תורה שבכתב ומשנה אבל תורת א"י מבארת ברור וקצר ואילו תורת בבל מרובה בגרסאות ושבושים וכו' עי"ש.

ועיין חגיגה דף י. – וליוצא ולבא אין שלום נאמר אפילו מתלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי שהוא עמוק, כדאמרינן בסנהדרין (כד, א) במחשכים הושיבני כמתי עולם זו התלמוד של בבל:

[קו] ועיין יומא דף נז. – אמרוה קמיה דרבי ירמיה אמר בבלאי טפשאי משום דדיירי בארעא דחשוכא אמרי שמעתא דמחשכן פרש"י – באתרא דחשוכא – בבבל, שהיא מצולה:

אבל עיין שם פירוש הכותב על עין יעקב בשם הריטב"א שכתב דברי הרמב"ן שדווקא בימי רבה ורב יוסף ואביי ורבא שהיה זמן של שמד והיו החיים תלויים מנגד לכן לא הייתה תורת בבל מאירה כל כך ולא האירו כל כך טעמיהם וביאוריהם למשנה אבל אח"כ נתגברה תורת בבל וכ"ש בימי רב אשי שנאמר בגיטין נט מימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד.

[קז] עיין בכורות ח במעשה מהתנא רבי יהושע בן חנניה עם סבי דבי אתונא שהיה מבין רמזים אפילו רמז קל מאד מרוב חכמתו, לכן דרך חכמים לדבר בלשון קצרה וכן ראוים בחוש שאם ירידת הדורות נצרכים ליותר פירושים וביאורים.

[קח] בראשית [א ה]  וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד: עי"ש לעיל ובפרש"י שתחילה היה חושך עפ"נ תהום ואח"כ ברא אור והיו משמשים בערבוביה ואח"כ הבדילו לפי מדרשו גנזו לצדיקים ופשוטו שנתן לכל אחד תחומו לאור יום ולחושך לילה ועיין רמב"ן איננו החשך הנזכר בפסוק הראשון שהוא האש, אבל הוא אפיסת האור, כי נתן אלהים מדה לאור, ושיהיה נעדר אחר כן עד שובו: ונ"ל לבאר באופן שאין סתירה והכל אחד דהיינו שאור ראשון הוא אור הגנוז ולפ"ז משמשין בערבוביה הפירוש פשוט שתלוי בכוונת האדם כשרוצה לראות בטפיח רואה ואז אור לו כי הגשמיות לא חוצץ וכשלא רוצה לא רואה ואז חושך לו. וכוונת הרמב"ן שכשגנז האור אזי גם את החושך של אש גנז ונעשה החושך רק העדר האור. והאור הוא המאור דהיינו אור הגשמי שיוצא מאור הרוחני.   נמצא שחושך שנזכר כאן הוא העדר האור ולזה קרא הקב"ה לילה ממילא כל בחינת אור שנעדר ממני כגון עצה מה לעשות או הבנת דברים לעמקם וכיו"ב זה בחי' חושך שהוא נקרא בחי' לילה.

[קט] עיין כאן פרפראות לחכמה שרק במשניות יש לנו כל הס' מסכתות כי גמרא יש רק על לו מהן, ולכן תיקון השש עזקאין דקנה לא מתקיים בשלימות אלא במשניות.  וצ"ע לפי המבואר בהחיד"א שבלימוד משניות מספיק שמבין המילים וכן מוכח מתקנת חז"ל לומר משנה בלא פירוש מיד אחרי ברכת התורה עובר לעשיתו ונחשב לימוד תורה מה שאין כן גמרא אם לא מבין לא יוצא בה חובת דברי תורה שאחרי ברכת התורה. וקשה לפי מה שבארנו שעיקר סגולת לימוד התורה שבע"פ היא מצד הברור שבה ועוד גם שרבינו מפורש אמר גמרא. וגמרא אינה משנה להיפך הרי נאמר על זה בחגיגה דף י. {זכריה ח'} וליוצא ולבא אין שלום אמר רב כיון שיוצא אדם מדבר הלכה לדבר מקרא שוב אין לו שלום ושמואל אמר זה הפורש מתלמוד למשנה כי אין הוראה יוצאת מהמשנה אלא ע"י הגמרא שמברר בה הסתירות והקשיים.  מאידך עיין במדרש שוחר טוב הנ"ל שמשנה נקראת לילה.

ועיין ביאור הלקוטים שכתב באות ד – לעובדא ולמעשה מבואר מדבריו הקדושים, אשר שמעתי מאבי ז"ל, שהיתה כוונת אדמו"ר ז"ל, שיהיה עיקר הלימוד, בבירור הלכה מתורה שבעל פה, ובלימוד הנסתר והפנימיות.

נראה מכל זה שהעיקר הוא לימוד העיון לברר דברים ברורים ממה שעל פני השטח נראים מעורבבים ולא ברורים וזה שייך בכל לימוד, אבל גרסא לבד אפילו במה שמבואר בספרים שמועיל האמירה לבד אינו מועיל אלא לנשמה ולא לסגולת הניגון שתלוי בברור המדמה.   נמצא שהעיקר ללמוד כל הש"ס, היכן שיש גמרא ילמד גמרא והיכן שאין ילמד הפירושים שעל המשניות העיקר לברר כל דבר עד שיבין עד שיאיר לו מה שהיה חשוך אצלו בתחילה.

[קי] צ"ע הרי דיבר מתיקון השמיעה שיוכל לשמוע ניגון מכל אדם וא"כ לכאורה צריך תיקון האוזן ולא הקנה.

אבל יתבאר עפ"י לק"ה אפוטרופוס ג' אות ב' (בהערה הבאה) שסוד הניגון הקדוש הוא לנגן את קול הש"י ע"י שמלביש אותו בניגון ודיבור, ובאמת לשמוע אותו שומעים כולם, כי הוא קול שתי הצפרים חיות טהורות מייחוד ספירות חכמה ובינה הנשמע בלב כל בני העולם, אלא ששומעים יחד עימו גם קולות דסט"א. וחכמת הניגון הוא לברר בבחי' הגרון את קול ה' מקול הסט"א, כי בגרון שם הדעת ושם הבחירה, כי שם חיבור הראש לגוף, בחי' מקום חיבור המוחין אל המידות, (לכן שם בגרון עושה האדם סימן כן או לא בניענוע הגרון כי שם הבחירה לומר כן או לא ליצר. וזהו כבד את ה' מהונך מגרונך כי לכבד שייך רק מתוך בחירה) ושם בעורף נמצא פרעה ואוחז במיצר הגרון למנוע מהאדם לדבר רק את קול ה' ע"י שמפיל אותו למוחין דקטנות שעי"ז נמשך לנגן את קול הסט"א. לכן תיקון השמיעה דהינו להיות שומע בקול הש"י הוא ע"י תיקון הקנה דייקא ששם הבחירה.

עוד נראה לבאר בזה דלכאורה באמת תיקון המלכות צריך להיות באוזן דייקא, כי עיקר התיקון הוא להיות שומע בקול האדון, דהיינו עשה לך רב המבואר לקמן, והדין שעבד חרש אין לו שווי, כי אפילו עיוור עדיין יכול להיות שומר קשואים, אבל חרש כיון שלא שומע צווי אדונו אינו שווה כלום, דכן הדין עבד שחרשו אדם חייב בדמי כולו.  וא"כ צ"ע מדוע כאן התיקון הוא דווקא בקנה. והתירוץ נ"ל עפ"י המבואר בתורה ה' תנינא החילוק בין עבד לבן, והחילוק בין מלכות לממשלה, כי עבד נמשל בעל כרחו ולא עושה אלא מה שנצטווה בפירוש, לכן עבד חרש אין בו תועלת. אבל בן מספיק לו שמיעת הלב כי כל רצונו לעשות רצון אביו שבשמים אפילו במה שלא צווהו בפיו וממליך אותו מרצונו, לכן אצלו העיקר זה תיקון הדיבור כי הוא עושה דיבור לרצון אביו ומדבר את רצון אביו עפ"י הרגשת ושמיעת ליבו, בבחי' עושי דברו לשמוע בקול דברו הנאמר במלאכים. וזה עומק כוונת מוהרנ"ת הנ"ל.

[קיא] לקוטי הלכות אפוטרופוס ג' אות ב' – כי קול הנגינה יקר מאד מאד ויש לו כח גדול לעורר את האדם היינו לעורר את המוחין בבחי' קול מעורר הכונה. אבל עיקר שלימות הקול הוא כשמקשרין אותו אל הדיבור בקשר אמיץ וחזק שזה עיקר בחי' כלל כל היחודים לייחד ולחבר הקול עם הדיבור כמובן בזוה"ק ובדברי אדמו"ר ז"ל בהתורה ששון ושמחה ימצא בה' וכו' (בסי' קע"ח). וזהו בחי' מה שצריכין לחבר ולקשר הדעת אל הלב שזה עיקר שלימות הדעת האמתי כ"ש וידעת היום והשבותה אל לבבך כ"ש אדמו"ר ז"ל במ"א. כי הקול שהוא בחי' מוחין כי הקול פוגע בהמוח בבח'י קול מעורר הכונה, עיקר שלימותו כשנמשך לתוך הלב עד שיתחמם לבו עי"ז בהתלהבות דקדושה עד שיזכה לדיבורים קדושים בבחי' חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני.  ….  כי שורש הקול שהוא בחי' מוחין הוא ממקום גבוה ועליון מאד מבחי' התנוצצות אלקות שמתנוצץ לכל אחד בדעתו. (וכנ"ל בלק"ה ע"ת ה' הנ"ל) כי השי"ת ברחמיו מצמצם א"ע בכמה צמצומים להאיר לכ"א בדעתו התנוצצות אלקות ובזה מרמז לו וקורא אותו שימשך אחריו וזאת ההתנוצצות הוא בחי' קולות שבאין מלמעלה לקרות את האדם שימשך אחריו ית' וכל הקולות נמשכין משם. וע"כ יש להקול כח גדול להמשיך את האדם אליו ית' מחמת שנמשך בשרשו ממקום גבוה מבחי' התנוצצות אלקות. כי עיקר התגלות אלקות הוא בחי' קול בבחי' קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול.   אבל השי"ת נתן בחירה לאדם ומי שבוחר בחיים כששומע את הקול הזה שהוא בחי' הכרוז הבא מלמעלה הוא נמשך אחריו ומקדש ומטהר א"ע מכל תאות עוה"ז והבליו ואזי זוכה להמשיך הקול שהוא בחי' המוחין לתוך הלב עד שזוכה לקבל דיבורים קדושים מלמעלה שיהיה נעשה מהקול צירופי אותיות ודיבורים עד שידע רצונו ית' ומצותיו. כי אפילו כששומעין בחי' קול מלמעלה עדיין אין יודעין שום מצוה עד שזוכין לקדש ולטהר א"ע כ"כ עד שיהי' נעשה מהקול דיבור עד שיזכה שידבר ה' עמו ויודיע לו תורתו ומצותיו.

עוד שם – עיקר כח פרעה הי' מקול וניגון דס"א, כי פרעה אותיות הערף, שהיה יונק מאחורי הפה, מבחי' תוקף הדינים שבגרון כמובא בכתבים היינו שינק מהגרון שמשם תוצאות הקול. כי כל הקולות יוצאין מהגרון כ"ש קרא בגרון (ישעי' נ"ג) אך פרעה ינק רק מהדינים מבחי' אחורים שמשם אחיזת. המנגן דסט"א שמשם יונק מלכות הרשעה שהוא מלכות פרעה. וע"כ אמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו, בקולו דייקא כי ינק מקול דסט"א כנ"ל:

[קיב] קהלת יעקב ערך קנה אות ה' – מצרים נקרא קנה כמו שאמר (ישעיה ל"ו ו') הנה בטחת על משענת הקנה, וכן בחלום פרעה (בראשית מ"א ה') עולות בקנה אחד, ועיין בערך מצרים סוד יש שבר במצרים, שיש נשבר ונשאר קנה חצי יש ע"ש באורך סוד קנה, ונודע דמצרים היא בריאה ומצרים בחינת יסוד, על כן נקרא ערות ארץ (בראשית מ"ב י"ב), ועל כן היו שטופי בזימה (רש"י בראשית י"ב י"ט, וי"ג י', וכ' ט"ו), קנה במילוי גימטריא יסוד דבריאה:

[קיג] כנ"ל בלק"ה הערה קודמת   ועיין תורה לח ותורה קנו

[קיד] וכן מבואר יותר לקמן בביאור הרבב"ח בהערה על צפרדע שבפע"ח משמע שהמצרים היו בחי' צפרים דקליפה ניגון דסט"א ובמכת צפרדע (שמבואר בשפתי כהן מתלמידי האריז"ל שהיתה כנגד כל המכות כולן) הצפרדע שהיא צפור דעה ששרשה בשתי צפרים חיות טהורות שורש הניגון הקדוש הכניעה אותם.

[קטו] קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָ {בַלַּיְלָה} לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי אֲדֹנָי שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ עַל נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ הָעֲטוּפִים בְּרָעָב בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת:

תרגום יונתן – קומי כנשתא דישראל שדריא בגלותא עסוקי במשנה בליליא ארום שכינתא דיי שריא לקבליך ובפתגמי אוריתא כשירו שפרפרא שריא

הקרי והכתיב ליל ולילה רומז לשני חצאי הלילה כמבואר בזהר בא לח: שהראשון נקרא ליל ומחצות נקרא לילה (עיין מעב"נ ב מג) ועיין בזה לקמן בביאור הרבב"ח בהערה על עורב.

[קטז] כיון שהניגון בסוד בנין ותיקון המלכות לכן נקט תקומה כי המלכות מעצמה נוטה מאד לנפילה וצריכה הקמה דייקא (עיין מזה בתורה א' בסוד נ' הרומז למלכות ורומז לנפילה עי"ש ביאורים)     עוד בענין התקומה השייכת למלכות דייקא עיין מעדני מלך אות י' לקשר לתורה רלד כשרוצים לעשות מלך משתמשים בשם קמה ומבאר הענין עי"ש

[קיז] לקוטי הלכות אפוטרופוס ג – וע"כ עיקר תיקון הקול הוא ע"י לימוד גמרא שהוא תורה שבע"פ כנ"ל כי תורה שבע"פ הוא בחי' דיבור בחי' מלכות פה ותורה שבע"פ קרינן לה. כי תורה שבכתב ותורה שבע"פ הם בבחי' קול ודיבור כידוע וצריך לקשרם ולייחדם בקשר אמיץ כי זה עיקר בחי' היחוד לייחד ולחבר הקול והדיבור כנ"ל. היינו כי תורה שבכתב היא עדיין בבחי' קול מחמת שמתורה שבכתב עדיין אין יודעין שום דין בבירור איך להתנהג במצות התורה ע"כ הוא עדיין בבחי' קול שהוא שורש הדיבור שהוא תורה שבע"פ שהיא מגלה לנו כל פרטי דיני התורה איך להתנהג בכל מצוה שזה עיקר הדיבור שהוא מגלה הרצון שבלב. כי ע"י הקול יכולין לקרות אה האדם אליו אבל עדיין אינו יודע מה הוא רוצה. אבל כשבא אליו והוא מדבר עמו בדיבורים אזי הוא יודע רצונו. וע"כ אע"פ ששורש יניקת המלכות הוא מבחי' קול כנ"ל אבל עיקר הנהגת המלכות הוא ע"י הדיבור שמגלה רצון המלך למען נדע מה לעשות ובמה נעבוד אותו ונעשה נחת רוח לפניו, שזהו בחי' תורה שבע"פ שהיא בחי' דיבור שמבאר ומפרש את בחי' הקול שהוא בחי' תורה שבכתב וכנ"ל: ע"כ.

דהיינו שהקול הוא כמו מי ששורק בבחי' אשרקה להם ואקבצם שקורא לו להמשך אליו באופן שלא מפורש בקריאה כלום רק השומע צריך לתת פירוש לשריקה שכוונתה שיבוא אליו וכפי הכנת הלב עוד יכול השומע המזוכך גם להבין בקול דברי נביאות ממש כי עושה ניב שפתים לקול וכן יש בזה בחינות כי גם הנבואה עדיין היא סתומה וצריכה פירוש וצריך לכווין בפירוש שיהיה אמיתי ולזה גם צריך חיבור קול ודיבור כי הנבואה כלפי הפירוש שלה היא קול וכן כל התורה שבע"פ משנה ואח"כ גמרא וגאונים וראשונים ואחרונים כל דור הוא בחי' קול כלפי הדור שאחריו שצריך לעשות לו בחי' דיבור

[קיח] לישמה ממש היא שלומד רק לתיקון השכינה (והינו לשמ-ה לשם ה' אחרונה שבשם הרומזת למלכות והשכינה) ואפילו לא כדי לקבל שכר עוה"ב כמבואר בתורה לז תנינא. וצריך לזה אמונה חזקה מאד בעצמו שלימודו מועיל ואמונה חזקה במציאות התיקונים האלה ברוחניות.

עיין תורה קנט – אך לא כל אדם זוכה לזה שיהיה למודו עולה להשכינה, כי לזה צריך שיהיה אדם יקר ושיהיה  למודו רק להשכינה,  הינו לאוקמא שכינתא מעפרא,  ולא כל אדם זוכה ללמוד זה, ואף  אם לומד ביראת שמים,  וגם אם אומר שלמודו לאוקמא שכינתא מעפרא,  עם כל זה מי יודע אם ראוי לכך שיהיה למודו להשכינה. ועי"ש כשלא לומד לשמה כראוי אזי תורתו אינה עולה למעלה וכו' עי"ש

עיין מבועי הנחל תשלט אדר מה שכתב הרב ויזנפלד שאחֵר ע"י שלא למד לשמה לכן שמע בכל מקום את הרע שבקול כמבואר בגמ' חגיגה ששמע שובו בנים חוץ מאחר וכן מהתינוקות שמע התרחקות כדאיתא שם וזהו הכוונה שם שניגן זמר יווני.

וזה בחי' מה שרבינו אמר שאף אחד לא מבין פשט בהזהר שכתב שאין תיקון לפגה"ב, כי באמת הפוגם בברית דייקא בגלל שפגם בקול (כמבואר במקום אחר עה"פ רועה זונות יאבד הון וכתיב כבד את ה מהונך ודחז"ל מגרונך) לכן משמיעין לו התרחקות, אבל ע"י התיקון המובא כאן, יודע לברר הקולות, ויודע שמשמיעין לו רק כדי שיתחזק יותר, בבחי' אין גבור כמתייאש. ולא ח"ו להתייאש ממש.

[קיט] לכאורה צ"ע מה בכך שלומד עמ"נ להקרא רבי, הרי כוונתו עמ"נ ללמד אחרים, שעל זה נאמר בסוכה מט: שהיא תורת חסד. עי"ש- ואמר רבי אלעזר מאי דכתיב פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה וכי יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד אלא תורה לשמה זו היא תורה של חסד שלא לשמה זו היא תורה שאינה של חסד איכא דאמרי תורה ללמדה זו היא תורה של חסד שלא ללמדה זו היא תורה שאינה של חסד:    ונראה כי הכוונה לשם כבוד היינו בחי' לקיחה ולא נתינה, כי צד הקדושה בין לישמה ובין ללמד זה חסד כי היא נתינה או לתלמיד או למלכות.

עיין מהרש"א כתובות סז. מקשה למ"ד שממון נקדימון נאבד כיון שנתן צדקה לכבוד עצמו, מאי שנא מהמבואר בר"ה כדי שיחיה בני נחשב צדקה, ותירץ שלכבוד עצמו גרע טפי, כמבואר בתוס' בפסחים החילוק בין הלומד שלא לישמה שנאמר עליו לעולם ילמד ובין זה שאמרו עליו מוטב שלא נברא.

עיין בביאור הלקוטים אות א' מקשה הרי פשוט וידוע שלימוד שלא לשם שמים אינו חשוב ולמה כאן יצא ביחוד לפרט את הדבר. ותירץ שאין הכוונה כאן להודיע פגם השלא לישמה אלא נקט דייקא עמ"נ שיתקרא רבי כי כיון שכל התורה כאן סובב על תיקון המלכות שזה בחי' עשה לך רב לכן דייקא כאן הפגם גדול ביותר שבמקום לעשות לי רב אני עושה עצמי לרב.

[קכ] עיין פסחים נ: הלומד לשמה עליו נאמר גדול מעל שמים חסדך והלומד שלא לשמה עליו נאמר גדול עד שמים חסדך וכדרב יהודה דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה ומקשה שם התוס' הרי רב בעמו אמר בברכות יז: כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא ואור"י דהתם מיירי כגון שלומד כדי להתיהר ולקנטר ולקפח את חביריו בהלכה ואינו לומד ע"מ לעשות אבל הכא מיירי דומיא דההיא דלעיל יש שפל ונשכר דלא עביד כוליה שבתא ולא במעלי שבתא שאין מתכוון לשום רעה אלא מתוך עצלות אפ"ה גדול עד שמים חסדו:  ועי"ש מהרש"א שכיון שלומד לכוונת עוה"ז לכן החסד המגיע לו הוא בעוה"ז אבל המתכוין לשמים החסד המגיע לו בעוה"ז הוא ממעל השמים ונ"ל כוונתו לחלק בין שפע גשמי לשפע רוחני דהיינו מוחין והשגחה.  ונראה לדבריו שמי שלומד לשם שכר עוה"ב ולא להקים את השכינה עליו כן נאמר מעל שמים חסדך וצ"ע כי בתורה קנט מבואר שתורה כזו אינה עולה לשכינה כלל.    (דברי רב מתוך שלא לישמה יבוא ללישמה המקור בהוריות י: ולמד זאת מבלק שהקריב מב קרבנות שלא לישמה ובזכות זה זכה לדוד ושלמה שהקריבו לישמה ומקשים א"כ איך למדו ממנו הרי בעצמו לא זכה.  ועיין מהרש"א הוריות י: ד"ה שמתוך ושו"ת משיב דבר (ח"א מד ד"ה אמנם כן) שבאמת מבלק אין ללמוד אלא שיצא ממנו דור שילמד לשמה ולאו דווקא הוא בעצמו. אבל מתוס' שהביא הפל"ח שיש שתי מדרגות בלא לשמה מבואר שלמדו שהוא עצמו יבוא ללישמה. ועיין תקנת השבין לר' צדוק הכהן סימן י'.

[קכא] מדנקט לשון קלה כזו משמע שמדובר במי שמשתדל מאד ללמוד לשמה אלא שלא מצליח וצ"ע בהמשך אומר רבינו שהיא מחשבה מזיקה וצריך חוט של חסד שיגן עליו ממנה. ואולי הכוונה שמזיקה לתיקון הנגינה שרוצה לתקן ע"י התורה.   וצ"ע כי להתקרא רבי זה כבר ממש לא לישמה כי אם רוצה ללמוד לישמה לא רוצה להקרא רבי.

ועיין תורה קנט שכדי שתורתו תעלה לשכינה צריך שילמד רק להקים את השכינה וגם אז צריך זכות גדולה מאד, להצליח לכוין לזה כראוי.

עוד צ"ע למה נקט רבינו לשון אינו בחשיבות דלכאורה הל"ל אינו מועיל כל כך.  וצ"ע אפילו אם היה אומר אינו מועיל עדין קשה לפי המבואר בלק"ה (ציצית ה' אות ו') שע"י לימוד גמרא עיקר ברור המדמה ועל ידו זוכים לברר קול הנגינה והנבואה כמבואר בתורה נד, א"כ צ"ע הרי לכאורה הלימוד מברר את המדמה מה זה קשור ללישמה שהיא ענין עלית התורה לתקן למעלה.

ונ"ל שלימוד לישמה היינו התגברות על כל הפניות שהם הקולות דסט"א מתעוררים כנגד קול הקדושה נמצא שגם לימוד הלשמה תלוי בברור המדמה לכן רק שמשתדלללמוד לשימה מועיל לימוד התורה שבע"פ לברר את המדמה.

ונ"ל שנקט דייקא חשיבות כי עפ"י המבואר לעיל בהקדמה שסוד הניגון הוא לברר את קול ה' מתוך תערובת הקולות ולהחזיר כפי יכולתו את הקול הזה בניגון שיעלה ליחד יחוד פנימי בחו"ב העליונים וכיון שהניגון הוא מ"ן שגורם יחוד אם אין לו חשיבות למעלה לא יגרום שום יחוד כי כל ענין המ"ן הוא שהנוק' באה עם איזה מעשה טוב להתרצות בו לפני בעלה ואם באה עם מעשה שאין לו חשיבות לא תועיל כלום.

ונ"ל שצ"ל כמה מדרגות בלשמה הגרוע עמ"נ לקנטר אין לו הגנה ועמ"נ להקרא רבי היא הכוונה הכי גרועה בשלא לשמה שאעפ"כ יש לו תיקון ע"י חוט של חסד כפי שיתבאר לקמן שזכות הצדיקים המקשיבים לקולו יגן עליו ממנו שלא יפול לכוין אותו אבל אין הכוונה שאע"פ שיכיון בו לא יזיק אבל הרוצה לכוין לשמה ורק לא עולה בידו לכוין להקמת השכינה בגלל פניות שלא משתלט עליהן נ"ל שלימוד כזה יש לשכינה במה להתפאר בו ולא צריך הגנה של חוט של חסד (אע"פ שבודאי כ"ש שזוכה בו) כי מועיל לברור המדמה וגם מועיל לעורר היחוד העליון, אע"פ שבודאי אינו דומה לגודל היחוד שנעשה מכוונה להקמת השכינה לבד, כי בודאי ככל שהנוק' העליונה מתקשטת בבגדים יפים יותר לפני בעלה בודאי השפע שמקבלת ממנו הוא מפנמיות יותר והן נשמות גדולות יותר, שמאיר על ידן מוחין גבוהים יותר, לבנין השכינה.

[קכב] עיין ר' צדוק שסובר שעמ"נ להקרא רבי זה פחות גרוע מהלומד עמ"נ להיות חכם או לכל תאוה אחרת. ואפשר דאה"נ ודייקא אצלינו זה פגם גדול כיון שכל המכוון כאן זה לקיים עשה לך רב לכן כשמהפך ועושה עצמו לרב זה הפך המכוון, וכדברי הבאה"ל.

עי"ש בספרו דובר צדק (קונטרס נר המצוות מצות עשה א) שכתב שכמו שמחנה ישראל הרוצה להגיע למחנה שכינה צריך לעבור כל המחנות הפחותים יותר כן בתורה לשמה בדחילו ורחימו צריך לעבור את כל המדרגות שקודם לזה והלומד עמ"נ לקנטר אינו בכלל מחנה ישראל כלל ולכן נאמר עליו נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ועי"ש שמחלק לג' סוגי כוונה –

והלומד לעשות קורדם להתפרנס שהוא תאוה וכן הלומד לשם חכמה ככל החכמות שזה ממש דוגמת תאות עריות וזה אינו בגדר תלמיד חכם אבל הוא בכלל ישראל.

אבל הלומד להתייהר ולעשות עטרה להתגדל שהוא הכבוד הוא בכלל מחנה לוי' הת"ח כמו שכתוב התוס' (שם) דע"ז אז"ל לעולם יעסוק אדם כו' שלא לשמה כו'.       ועיין בספרו תקנת השבים עמ' 81 שכתב על זה שהיא עבירה דרבנן שלא תעשה עטרה להתגדל בה ושלא תשמשו עמ"נ לקבל פרס ולכן הוא בחי' עבירה לשמה והותר כי קדושת התורה תביא אותו ללמוד לשמה וכן מעשה המצוה מכניס קדושה בלב שמכחה ועל ידה בא ללשמה ועוד שכשיבוא ללשמה אפילו לרגע אחד או אפילו אם רק בגלגול אחר אבל כיוון שנעשה מכח השלא לשמה הרי עוונות נעשים כמכשירי מצוה והן כזכויות

אבל אינו במחנה שכינה שהוא לעשות דברים לשם פעלן לבד ולא כוונה אחרת. וזה הוא רק על ידי יראת ד' מקור החיים על ידי זה נעשה מיימין בה שהוא סמא דחיי למיימינם (יומא שם) כמש"ל שעל ידי בינת הלב שהוא נקי מתאות הלב שהיא עיקר כל הטומאות כי חיות הכל נמשך מן הלב כנ"ל. וכן הקנאה והכבוד שורשם התאוה שמתאוה לכבוד ומתאוה לקנאה. והיוצא דרך מחנה לוי' בשלום יכול לכנס גם כן למחנה שכינה שעל ידי זה נכנס טהרה לכל מיני הטומאות כאשר הלב טהור [שלכן ביקש דהמלך ע"ה רק לב טהור וגו' וכמו שכתוב כי ממנו תוצאות חיים] כמו שכתוב בפ' חלק (קל וחומר:) רחמנא לבא בעי. וזהו עומדת לעד לפי שאין הלימוד תלוי בדבר מדברי הגוף שאז בטל דבר בטלה אהבה מה שאין כן זה שהוא לשם שמים סופה להתקיים כמו שהשם יתברך קיים לעד.

[קכג] לא מבואר כאן אם דווקא אחר חצות ונראה שמצד סגולת הלילה אין הבדל וא"כ הלומד לישמה יכול ללמוד גם קודם חצות, אבל מצד החוט של חסד הנצרך ללומד שלא לישמה נראה שזוכה לזה רק הלומד אחר חצות, אבל אפשר שזה רק לפי הזהר (לך לך צב.) ובעלי הסוד, כי עפ"י הפשט בגמ' וכן פסק בקיצור ש"ע סימן עא כוונת הגמ' חגיגה יב: גם על הלומד בכניסת הלילה. ונ"ל שיש בזה שתי בחינות אחת מצד הנייחא של העולם מהבלי העוה"ז שרובם גומרים לעבוד ולרדוף אחר הפרנסה בתחילת הלילה וכדמצינו לגבי התבודדות שרבינו אמר (בקיצור תורה נב) לצאת חוץ לעיר למקום שאפילו ביום לא מהלכים שם בני"א. ועי"ז בנקל לו לשמוע את קול ה' הישר שיתנוצץ בליבו ויזכה לבררו בעסק לימוד התורה שבע"פ. עוד מצד שגוזל מזמן השינה וזמנו הפנוי ללימוד התורה. אבל כאמור העיקר הסגולה היא אחר חצות דייקא עיין גם לק"ה שאחר חצות יותר מסוגל לברר את המדמה ע"י לימוד התורה  עיין לק"ה ציצית ה' אות ו' ואז עוסקין בתורה כי התורה היא בחינת רוח נבואה, כי כלליות התורה כלולה בי' הדברות, שהם בחינת י' מדריגות של נבואה כמו שכתוב שם, כי על ידי התפלה בבחינת דין הנ"ל, זוכין לבחינת רוח נבואה, שהוא בחינת עסק התורה אחר חצות לילה, וכל זה כדי לברר המדמה כנ"ל, ועל כן הוא דבר גדול לעסוק בתורה בלילה דייקא, כמו שאמרו רז"ל אין אדם זוכה לכתרה של תורה אלא בלילה, וכמו שכתוב (איכה ב') קומי רוני בלילה, כי עיקר עסק התורה הוא בשביל בירור המדמה.    ודווקא עפ"י הפשט יש ענין ללמוד גם בתחילת הלילה אבל עפ"י הסוד אינו כן עיין חסד לאברהם מעין ב נהר טז שעסק התורה בחצי ראשון של הלילה היא מסוכנת להיות נדחית כי אם אינו נקי כפים לא יעלה בהר ה'. אבל אחרי חצות זוכה לנשמה אפילו מי שאינו ראוי ואם קם בחצות נטהרת ונתקדשת כמבואר בזהר לך לך עי"ש.

עוד אריכות בזה עיין לקמן בביאור הרבב"ח בענין הלילה שנרמז בעורב נקבה דייקא.

[קכד] החוט של חסד – עיין פרש"י ע"ז ג: נותן חינו בעיני הבריות. והמהרש"א שם פירש מדרך הטבע המנדד שינה מעיניו בלילה פניו זועפות ביום אבל הניעור בלילה לעסוק בתורה, הקדוש ברוך הוא מברכו למחר במאור פנים.       ועיין אסתר ב יז ותשא חן וחסד לפניו וכו'. ועיין מגילה יג. שהיתה ירקרוקת וחוט של חסד משוך עליה ועי"ש תורה תמימה שהכוונה שבאמת לא היתה יפה ומה שכתוב שהיתה יפה זה בגלל החוט של חסד. דהיינו שהחוט של חסד נותן חן גם למי שמצד טבעו אין לו חן ולא יופי ועי"ז נמשך לב כל רואהו לאהוב אותו ולתת לו מתנת חינם.

וראיתי ברמ"ק הלומד בלילה זוכה לסיעתא דשמיא, דהיינו שמאירים עליו מהאור הגנוז לצדיקים, כדי לעזור לו להתגבר על החשכות של הלילה. ואולי אפ"ל שזה בח'י מציאת חן שזוכים מכח תיקון המלכות וכדמצינו באסתר שכתוב בה ותלבש מלכות דהיינו רוח הקדש כמבואר במגילה טו. ועי"ז משך עליה המלאך חוט של חסד ומצאה חן בעיני אחשורש (מגילה טו:)  ועיין תורה לג שעל ידי כפית היצר דהיינו תיקון המלכות זוכים לאור הגנוז.   וה"נ אצלינו ע"י שממליך ע"ע את הקב"ה בלילה בלימוד תורה שבע"פ במסירות זוכה ביום לחוט של חסד. ובבוקר נשאר רושם מהאור הזה, שמכוחו נמשך ליבו לשמוע בכל הקלות את קול הש"י דהיינו תיקון הניגון שיכול לשמוע ממנגן רשע.

ועיין בזהר לך צב. שהחוט של חסד הוא שמירה על האדם בעוה"ז ונ"ל לפי רבינו יתפרש דהיינו שמירה מניגון של רשע, דמשמע כאן שזה עיקר השמירה.

חוט של חסד – עיין בסוף התורה בהשמטה שמביא רבינו את הפסוק כי גדול מעל שמים חסדך ומבאר ששמים היינו קול וחסדך הוא חוט של חסד (ועיין מעב"נ א לו) קשה הרי פסוק זה מבואר בפסחים נ: שנאמר על הלומד לישמה והוא הרי לא נצרך לחוט של חסד כמבואר כאן ותירץ שגם הפסוק המדבר מהלומד שלא לישמה דהיינו גדול עד שמים חסדך יתפרש שמים וחסד דהיינו קול וחוט של חסד אלא שהפסוק גדול מעל שמים חסדך מדבר בצדיקים הלומדים לישמה שאצלם שמים הוא בחי' קול הבא מלמעלה לגבינו והוא בעצמו החוט של חסד שהם ממשיכים על הלומד שלא לישמה לסייע בעדו להשמר מפניות בלימודו דהיינו שגם מי שאינו צדיק גמור יוכל לתקן את הגרון ולהיות יודע נגן.  אבל הפסוק עד שמים חסדך מדבר מקול של הלומד שלא לישמע שע"י החוט של חסד שמקבל מהצדיק שלומד לישמה מצליח לנגן ולתקן את הקול להיות ניגון העולה למעלה.   נמצא לפ"ז שאצל הצדיק הקול הוא החוט של חסד, שכדי לעזור לנו הוא מוריד לנו בחי' קול ה' מבורר קצת כדי שיהיה לנו יותר קל לתקן את הניגון.  וכעין זה מצינו בתורה ח' תנינא שהצדיק הוא מוכיח לשם שמים ע"י שיש לו קול ה' ועי"ז זוכה לחוט של חסד ויתכן ללמוד משם שכמו ששם החוט של חסד הוא הקול הכי נמי כאן אצל הלומד לישמה. וכן אצלינו החוט של חסד הוא הקול שמוריד לנו הצדיק לסייע לנו בניגון.  עי"ש נ"ל שזו כוונתו שם.

[קכה] צ"ע ששינה מלשון הגמ' ששם כתוב שהקב"ה מושך עליו וכן בזהר הלשון ולא עוד אלא דקב"ה משיך עליה חד חוטא דחסד.  אבל עיי זהר מקץ קצד שם הלשון חוטא דחסד אמשיך עליה ביממא.

[קכו] נמשך עליו – עיין תהילים לו יא משוך חסדך ליודעיך וברד"ק שם – המשיכה כענין הנטיה, כמו: ויט אליו חסד (בראשית לט, כא), וכן: משכתיך חסד (ירמיה לא, ב). אמר: הַטֵּה ליודעיך חסד בעולם הזה, שיוכלו להתעסק בחכמה ובמצות שלא יהיה להם מונע מעסקי העולם הזה.    ועיין בזהר לך הנ"ל שמשיך עליה הוא כעין הושטת שרביט וכדמצינו באחשורוש לאסתר כיון שמצאה חן העיניו ע"י שלבשה מלכות הכי נמי כאן הלומד בלילה מוצא חן ע"י שממליך ע"ע את הקב"ה בלימוד.

[קכז] צ"ע מדוע מגן עליו רק ביום ולא בזמן שלומד (ואולי לכן השמיט מוהרנ"ת מילה זו בגרסתינו כדי שלא נתבלבל)  אבל עיין לקמן במעשה דרבב"ח גם שם משמע שהחוט של חסד נמשך עליו אחרי שהלילה כבר בלע את הנחש עי"ש שהעורב ישב על האילן רק אחרי שכבר בלע את הנחש.  אבל צ"ע שם כי בהמשך מבאר רבינו שהלילה הואל רק מכח החוט של חסד שבו.     עוד עיין זהר לך לך צב. מבאר משיך עליה אח"כ ביום והיינו יומם יצוה והטעם משום שבלילה שירו עימי וכיון שהוא מקשט השכינה נותן לו חלקו מהייחוד ביום מצד החסד המתעורר אל הזיווג. (רמ"ק) מבואר בפירוש שרק ביום זוכה בחוט של חסד.

וצ"ע כי מלשון התורה כאן משמע שהחוט של חסד מעלה את חשיבות התורה שלומד בזמן שלומד ולא רק אח"כ ביום.

ואולי עפ"י תורה לח אפ"ל שהחוט של חסד נמשך בלילה אלא שנקרא ביום כי החסד נקרא יום כמ"ש יומם יצוה ה חסדו וכן בזהר הובא בתורה לח אות ד'  – 'הַלּוֹמֵד תּוֹרָה בַּלַּיְלָה. מוֹשְׁכִין עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד בַּיּוֹם'. 'חֶסֶד', הוּא בְּחִינַת בֹּקֶר דְּאַבְרָהָם. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר (מִקֵּץ ר"ג.): "הַבֹּקֶר אוֹר" 'דָּא בֹּקֶר דְּאַבְרָהָם'. וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ, אִנּוּן מָארֵי דְּדִינִין. הֵמָּה וַחֲמוֹרֵיהֶם, אִנּוּן וְכָל סְטָר מְסָאֳבָא. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (רוּת ג'): "שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר". אֲזַי נוֹפְלִים כָּל הַמְקַטְרְגִים הַשּׁוֹלְטִים עַל הַדִּבּוּר, וְאָז הַדִּבּוּר יוֹצֵא בְּשִׁיר וָשֶׁבַח וְהַלֵּל לְהַקָּדוֹשׁ – בָּרוּךְ – הוּא. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים פ"ג): אֱלֹקִים אַל דֳּמִי לָךְ; וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ל'): "לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם", וְאָז: "בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹּקֶר" וְכוּ' (אִיּוֹב ל"ח):

ויותר נ"ל לבאר עפ"י הזהר לך הנ"ל ותורה יב כי לחוט של חסד זוכה בלילה מכח סיעתא דשמיא שמקבל מהצדיקים והקב"ה המקשיבים לקולו ובפרט הצדיקים שלומד את התורה שלהם אבל החוט של חסד לא פועל בלילה אלא אחרי הלילה שישאר מחובר אליו ית' להיות מסוגל לשמוע ניגון מכל מנגן ולברר הטוב בכל קול כי בלילה לא נצרך לחוט של חסד כי זוכה לחסד עצמו אבל אבל ביום נשאר רק רשימו ממנו שזה בחי' חוט, וזה כוונת הזהר שהחוט של חסד שומר עליו ביום בעוה"ז, שלפי רבינו הכוונה מהיזק שמיעת ניגון של רשע, (קול המונה של רומי המנסר בחל העולם תמיד).

עיין מעב"נ ב כד מבאר עפ"י תורה ח תנינא שחוט של חסד הוא הניגון שמנגן הצדיק להוכיחו בבחי' מטה כלפי חסד (וכן ביאר שם בחלק א אות לה לו עי"ש) ובבחי' כרוזים עליונים המעוררים לב בני"א לשוב אליו ית' כמבואר בלק"ה או"ח ק"ש ה יא לכן נקרא ביום לאפוקי מניגון דלתתא שלנו שעולה למעלה שהוא בחי' לילה בחי' גמרא שהיא בחי' ניגון ובחי' לילה.

[קכח] חגיגה יב ע"ב- (ר"ל אמר שבעה רקיעים ורקיע ששמו) מעון – שבו כיתות של מלאכי השרת, שאומרות שירה בלילה וחשות ביום, מפני כבודן של ישראל, שנאמר +תהלים מ"ב+ יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי. אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה – הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ומה טעם יומם יצוה ה' חסדו – משום ובלילה שירה עמי (והתורה נקראת שירה כמ"ש דברים לא יט ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. מהרש"א שם)  ואיכא דאמרי, אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בעולם הזה, שהוא דומה ללילה – הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד לעולם הבא, שהוא דומה ליום, שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי.

ועיין גם גמ' ע"ז ג:

[קכט] זהר לך לך צב. עם ביאור המתוק מדבש בפלגות ליליא כד צפורין הם המלאכים מתערין סטרא דצפון אתער ברוחא קם בקיומיה שרביטא דבסטר דרום ובטש בההוא רוחא ושכיך ואתבסם, כדין אתער קב"ה בנמוסוי לאשתעשעא עם צדיקיא בגנתא דעדן, אז מתעורר הקב"ה לנהוג במנהגו להשתעשע עם הצדיקים בג"ע כי אין לו מנוח כביכול מעצבונו על חרבן בית המקדש כי אם כשהוא משתעשע עם נשמותיהם של הצדיקים (ולפי האריז"ל ענין השעשוע הוא סוד היחוד של יעקב ולאה שבחצות לילה) בההוא שעתא זכאה חולקיה דבר נש דקאים לאשתעשעא באורייתא כי עי"ז מתחבר עם הצדיקים שבג"ע באותו שעשוע. דהא קב"ה וכל צדיקיא המקדש מלך ביאר שכאן הכוונה לזעיר (יעקב) ורחל שאין להם יחוד אז, יורדים לבריאה לג"ע עליון לשמוע קול העוסקים בתורה אחר חצות דבגנתא דעדן כלהו צייתין לקליה מכאן נלמד שצריך לעסוק בתורה בלילה בקול רם, הה"ד (שיר ח יג) היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני שתלמד בקול רם. ולא עוד אלא דקב"ה משיך עליה חד חוטא דחסד ביום ונרשם בו כדי להיות נשמר בעולם הזה, למהוי (ד"א ל"ג תדיר) נטיר בעלמא, דהא עלאין ותתאין נטרין ליה, הדא הוא דכתיב (תהלים מב ט) יומם יצוה יהו"ה חסדו ובלילה שירה עמי. דהיינו שהקב"ה אומר ע"י ששירו עימי אזי ביום אמשיך עליו חוט של חסד

א"ר חזקיה, כל מאן דאשתדל בהאי שעתא באורייתא, ודאי אית ליה חולקא תדיר בעלמא דאתי, רוצה לומר אפילו בעודו בעוה"ז (כעין מה שאמרו חז"ל ברכות יז. עולמך תראה בחייך)   אמר רבי יוסי שאל את רבי חזקיה מאי טעמא תדיר, באיזה אופן יובן שיש לו חלק בעוה"ב בעודו בעוה"ז    א"ל רבי חזקיה הכי אוליפנא, דכל פלגות ליליא כד קב"ה אתער בגנתא דעדן, כל אינון נטיען דגנתא הו"ק של המלכות אשתקיין יתיר דהיינו יותר ממה שמקבלים מו"ק דז"א מההוא נחלא דאקרי [ דף צב: ] נחל קדומים מצד אבא נחל עדנים מצד אמא דלא פסקן מימוי לעלמין דהיינו או"א דלא מתפרשין לעולם, כביכול ההוא דקאים ואשתדל באורייתא, כאילו ההוא נחלא אתרק על רישיה ואשקי ליה בגו אינון נטיען דבגנתא דעדן, דהיינו שהוא הראשון בעוה"ז המקבל את השפע העליון וממנו נשפעים כל התחתונים (אמר רבי יוסי) ולא עוד אלא הואיל וכלהו צדיקייא דבגו גנתא דעדן צייתין ליה, חולקא שויין ליה בההוא שקיו דנחלא, אשתכח דאית ליה חולקא תדיר בעלמא דאתי.

[קל] עיין תורה יב' אות ג' שיש בחי' שמאל בתורה, שממנה באות לאדם בשעת הלימוד פניות ומחשבות ללמוד שלא לשמה, אבל ע"י שלומד בלילה אזי הקב"ה והצדיקים בגן עדן אלו שחידשו את ההלכות שלומד הם מקשיבים לקולו (זהר) ומאירים במוחו הרהורי תשובה ופירוש נכון בדבריהם דהיינו ששומרים אותו מבחי' שמאלה.  (הדברים שם מאירים יותר בקיצור לק"מ השלם אות ו' עי"ש)

ובבוקר נשאר רושם מהאור הזה, והוא חוט של חסד בחי' מציאת חן כי ע"י תיקון המלכות זוכה לזה וכמ"ש "ותלבש אסתר מלכות" ואח"כ נשאה חן בעיניו ובגמרא אמרו שהחן בעיניו היה ע"י מלאך שמשך עליה חוט של חסד וה"נ ע"י שממליך על עצמו את הקב"ה בלילה זוכה ביום לחוט של חסד.  גם בתורה ח תנינא משמע שהחוט של חסד הוא מציאת חן כי מביא ראיה שם שהמוכיח לשם שמים זוכה לחוט של חסד מהפסוק מוכיח אדם אחרי חן ימצא עי"ש. וצ"ע מה מועיל החן ביום דבלשמא בלילה החן מועיל שיזכה לסיעתא דשמיא הנ"ל אבל ביום מה מועיל ואולי יתבאר עפ"י תורה א שהחן הוא חיבור שכל בכלי הביטול והכי נמי כאן שצריך שמירה מהיזק שמיעת ניגון של רשע החן הוא רשימו שנשאר לו מהח"ן שזכה בלילה שעל ידו נשמר ביום ע"י שנשאר מחובר אליו ית', ואולי מה שבתורה א' נעשה בבחי' הסתכלות בשכל כאן נעשה בבחי' שמיעת קולו ית' שעושה לו כלי הדיבור.   עוד כמה קושיות וביאורים בענין החוט של חסד עיין לקמן בביאור הרבב"ח ועוד גם עיין הוספה לעיון בסוף התורה

[קלא] צ"ע שתחילה אמר שלימוד שלא לישמה רק אינו בחשיבות כל כך וכאן אומר שמחשבת שלא לישמה מזיקה וצריך הגנה מיוחדת ממנה.  ונ"ל הטעם כדי שלא נחשוב שכיון שמזיק מוטב שלא ילמד ומאידך שלא נחשוב שאינו מזיק ובדיעבד אפשר להשאר כך.

[קלב] מבואר בפרפראות לחכמה שהחוט של חסד שומר עליו שלא יפול לשלא לשמה גרוע יותר אבל לא עושה שילמד לשמה ממש.   ועיין בתורה קנט שצריך לזה זכות גדולה מאד. אבל משמע שאע"פ שלא זכה ללמוד לשמה ממש יועיל לימודו לתיקון הניגון שיכול לשמוע ממנגן שאינו כשר.  עיין גם הלשון בלק"ע (ת"ת ז) שע"י חוט של חסד ניצול ממחשבות שלא לישמה. משמע שמציל רק ממחשבת להקרא רבי דהיינו בחי' סור מרע ולא שזוכה לכל מדרגות הלישמה לשם שמים לבד. למעשה נראה שאין בזה כללים כי כל אחד לפי מדרגתו מקבל סיעתא דשמיא ליותר דביקות ונ"ל שגם מצד שבלילה האויר נח וזך יותר מהמולת הבלי עוה"ז והרצים אחר פרנסתם וובנוסף לסיעתא דשמיא נקל יותר לשמוע את הקול התדיר הקורא אליו ית' שעל ידו נמשך ליבו ללימוד לישמה.

עיין מעב"נ ב כד שואל איך מועיל חוט של חסד להפוך לימוד שלא לישמה ללימוד לישמה שמתקן הגרון שיוכל לשמוע מנגן רשע (וכן הקשה בח"א אות לה לו) וביאר עפ"י תורה ח' תנינא שחוט של חסד הוא קול ניגון התוכחה של הצדיק, שמברר פנמיות הלישמה שיש בפנמיות רצונו אע"פ שבחיצוניות מעורב בפניות, שזה בחי' הצדיק שהוא החזן שמוצא נקודות טובות בכל אחד כמבואר בתורה רפב. ומדייק כן לקמן בסיפור רבב"ח שהחוט של חסד נרמז באילן דייקא ואילן גם רומז לאברהם הצדיק איש החסד. וכן ביאר בח"ב כד, שהחוט של חסד הוא הניגון של הצדיק שמטה את לימודו כלפי חסד ומכח מסירות נפשו ללמוד בלילה מתעוררת אהבת ה' אליו הגנוזה ומסתכל על הלישמה הגנוז בשרש כל אחד מישראל.

גם עיין לק"ה אהע"ז הל' פו"ר הל' ה' אות ה'. שכל עבודתינו אין לה עליה אלא ע"י הצדיקים שלְרִבּוּי הַפְּסֹלֶת וְהַמַּחֲשָׁבוֹת רָעוֹת רַבּוֹת מְאֹד מְאֹד הַמְסַבְּבִים אוֹתָם, עַל כֵּן כָּל עִקַּר עֲלִיָּתָם הוּא עַל – יְדֵי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת, כִּי הַצַּדִּיק עוֹסֵק בְּעֹצֶם כֹּחוֹ לְהַעֲלוֹת גַּם מְעַט הָאוֹתִיּוֹת וְהַתֵּבוֹת שֶׁאָמְרוּ בִּקְצַת כַּוָּנָה מוּעֶטֶת בִּתְפִלָּתָם. וכו' עי"ש והכי נמי לגבי תורה וכ"ש שלא לישמה.

[קלג] עיין אוצר חיים לבעל ההיכל ברכה שהובא לעיל בהערות על תחילת ההקדמה    שהשמאל שבתורה הוא בחי' שתי הצפרים דקליפה בחי' גאווה וגסות מהן נמשך הלימוד שלא לשמה דהיינו ניגון דסט"א שעושה מהקול דיבורים רעים.   נמצא לפ"ז שכל הפגמים הנ"ל כולם נמשכין מפגם הניגון וכמשתקן הקנה והניגון ממילא מתתקן הכל

[קלד] מבואר שם שלסט"א אין דעת לכן המוחין שלהם הוא רק חכמה ובינה ולכן המנגן הכשר נקרא יודע נגן יודע דייקא, כי מקבל ממקום שיש בו דעת. ודעת הוא הכח להאיר את המוחין במידות, שעי"ז עושהדיבור לקול ומעלהו בניגון בדעת לגרום יחוד פנימי בחו"ב שעל ידו בנין המלכות דהיינו חיזוק אמונה וכח להמליך את הקב"ה כמבואר בלק"ה ע"ת ד ג. ולסט"א אין דעת לעשות דיבור לקול ואצלם מתקלקל הקול ונעשה כפירות לכן המידות מתחזקות עי"ז יותר בתאוה וגאות ורוע. ועיין לק"ה אפוטרופוס ג' (בתורת נתן תחילת אות א) שהקול הוא מוחין והעיקר זה לעשות לו דיבור דהיינו לקשרו לדעת והלב ומבואר שם שזה החילוק בין הקדוש הלסט"א שלסט"א אין דעת לחבר הקול למידות הלב, דהיינו שאין להם הדעת לעשות לקול דיבור עי"ש.

עיין ברכות דף כד קול באשה ערוה ונ"ל לבד מעיקר הטעם שהוא מצד כח הקול (דהיינו ניגון) למשוך הלב ואין אפוטרופוס לעריות במעשה וכ"ש במחשבה לכן בקל מושך להרהור אבל כיון דאיתא בגמ' קדושין דף פ שנשים דעתן קלה ולפי הנ"ל בע"ח שמוחין דקליפה שמשם הניגון דסט"א החסרון שלו הוא דעת נראה דיש לומר שגם כל קול של אשה הוא בחי' ניגון שמזיק לעבודת ה' כמו ניגון של רשע.

בחז"ל מבואר שכיון שדעתן קלה לכן אשה נוחה להתפתות עיין מעשה דברוריה אשת ר"מ (רש"י ע"ז יח:) ונ"ל שכיון שאצל אשה הלב שולט על המח אפשר לגרום לה להתפעלות כזו מאיזה דבר עד שתשכח את כל מה שיודעת שסותר זאת. וזה הכוונה דעתן קלה שהלב לא בטל למח, כי דעת היא הכח שמאיר את המוחין למידות שבלב.    ולכאורה א"כ גם קול של ילד מזיק דאין דעת לקטן ואיך א"כ צרפו לשירת הלוויים במקדש ילדים כמבואר במשנה ערכין ב ו – אֵין קָטָן נִכְנָס לָעֲזָרָה לַעֲבוֹדָה אֶלָּא בְשָׁעָה שֶׁהַלְוִיִּם עוֹמְדִים בַּשִּׁיר, וְלֹא הָיוּ אוֹמְרִים בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר אֶלָּא בַפֶּה, כְּדֵי לִתֵּן תְּבַל בַּנְּעִימָה. ונ"ל כיון שלא טעמו טעם חטא דעיקרו בפגה"ב שהוא עיקר הפגם בקול בבחי' ורועה זונות יאבד הון ולפ"ז אפילו קול של ילדה לא מזיק, אא"כ יש הרהור.

[קלה] מעלת רבינו בזה עיין חיי מוהר"ן שמ העולם לא טעמו אותי עדין כי אם היו שומעין התורה עם הניגון והריקוד השייך לה היו בטלים לגמרי לא מבעי אדם אלא אפילו צומח ודומם לגווע מרוב תשוקה להקב"ה ומבואר שם גודל מעלת רבינו בזה.

ועיין מעב"נ א יא שאין הכוונה שכדי שלא נתבטל מהמציאות לא עשה זאת רבינו אלא שזה נמצא בספרים של הצדיק ותלוי בנו בתיקון הנגינה שלנו שעי"ז נזכה לגלות זאת בדבורי רבינו בספריו

[קלו] דהיינו הצדיק שתיקן בחי' המלכות שלו אבל רוב העולם שזקוקים לניגון כדי לתקן את המלכות שלהם הם עדין בעולם הפירוד וצריכים התגברות גדולה שלא יתגברו עליהם הצפרים דקליפה אלא ינקו רק מצפרים חיות טהורות כי הם נמצאים בעולם הבריאה ששם כולם יונקים רק מדדי המלכות שהם בליטת רגלי עתיק המתלבש בעולם האצילות ורגליו בולטות כדדי בהמה בעולם הבריאה כי מי שבעולם הבריאה מדרגתו מדרגת בהמה כלפי אצילות, ולכן רק בחי' עתיק יורד לשם כידוע שיניקת הקליפות היא מהכתר, ומכח הארת עתיק הזו יש כח לרוצה לשוב בתשובה לאחוז שם ולקבל מוחין לתיקון המלכות ושם היא יניקת הנביאים סוד הניגון הקדוש הכל מדובר ביניקה מדדי בהמה למי שנמצא עדין בבחי' עולם הפירוד נמצא אע"פ שבשרש הדברים הכל נמשך מצפרים חיות טהורות אבל למעשה אנחנו כולנו לבד מצדיקים גדולים שליבם חלל בקרבם כולנו יונקים מבחי' דדי בהמה ואפילו יניקת הנביאים משם (כל זה מבואר בכהאריז"ל בכמה מקומות וגם נזכר בלק"ה ע"ת ה' יג  ועיין בהוספות לעיון בסוף התורה הוספה ג)

[קלז] שמואל א פרק טז (טו) וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל אֵלָיו הִנֵּה נָא רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה מְבַעִתֶּךָ:  (טז) יֹאמַר נָא אֲדֹנֵנוּ עֲבָדֶיךָ לְפָנֶיךָ יְבַקְשׁוּ אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר וְהָיָה בִּהְיוֹת עָלֶיךָ רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְטוֹב לָךְ:  (יז) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל עֲבָדָיו רְאוּ נָא לִי אִישׁ מֵיטִיב לְנַגֵּן וַהֲבִיאוֹתֶם אֵלָי:  (יח) וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַידֹוָד עִמּוֹ:

[קלח] צ"ע שבפסוק כתוב יודע בלא ו' ועיין מזה במעב"נ ב' לד שאולי רומז לו' עיזקאין דקנה שתיקן ועיין יד מלאכי כללי החית אות רפג מאריך להוכיח שלא שייך חילוף גרסאות בפסוקים ועי"ש ראיות מגמ' והזהר שכך דרכם של הרבה ספרי קדמונים לשנות לשון הפסוקים שמצטטים, לרמוז לדרש או סוד שיש בהם.

ואולי כאן הוסיף רבינו אות ו' שרומז לתיקון הברית ובפרט ו' החיבור כמו כאן, (וכדמצינו ברבינו בחיי ויקרא יא מג החילוק בין קדוש דהיינו הנבדל לעבודת ה' לקדש הוא הנבדל לזנות וחסרון הו' רומז לזה. וכן הרבה בהיכל הברכה שדורש מילוי וחסר אותיות) אולי כיון רבינו לרמוז בהוספת ו' לזה ש"יודע נגן" קשור מאד לתיקון הברית כנ"ל. וצ"ע א"כ מדוע בפסוק כתוב ידע חסר ו' ואולי כי דואג אמר זאת רק ללשינא בישא אבל באמת לא סבר שדוד יודע נגן.

[קלט] וז"ל שם אמר רבי יהודה אמר רב כל הפסוק הזה לא אמרן דואג אלא בלשון הרע "יודע נגן" שיודע לשאול "גבור" שיודע להשיב "איש מלחמה" שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה אי"ש תאר" שמראה פנים בהלכה (דהיינו להביא ראיה לדבריו) "ונבון דבר" שמבין דבר מתוך דבר "וה' עמו" שהלכה כמותו בכל מקום וכו'     בילקוט שמעוני רמז תרכז מבואר שגם זה שלא קראו לו בשמו אלא בן ישי היה לבזותו לרמוז שאין לו ערך מצד עצמו כלל.

לציין שדייקא דואג שהיה בעל לשון הרע הוא זה שציין את דוד כיודע נגן שלפי רבינו מתפרש שדוד היה ממש הכנגד של דואג  דהיינו שמוצא ומלמד זכות תמיד.

[קמ] שעבדי שאול חפשו "איש יודע מנגן בכינור" והוא אמר "יודע נגן" ועוד הוסיף שבחים הרבה וכדאיתא בגמ' ב"ב קסד: כל המספר בטובתו של חבירו יותר מדאי בא לידי רעתו.

[קמא] גם מכח תיקון המלכות של עצמו זוכה שהעם ממליכים אותו כמבואר בברכות ו: מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים. ועיין תורה ה אות ג' כי קולו נעשה רעמים ועיין סוף תורה ל' שבקול האדם ניכר אם ראוי למלכות כי מי שראוי למלכות ישלו קול ענות גבורה עי"ש.

[קמב] תהלים עח (ע) וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן: (עא) מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ:  (עב) וַיִּרְעֵם כְּתֹם לְבָבוֹ וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו יַנְחֵם:     פרש"י  עה"פ- מאחר עלות הביאו – שהיה רועה לאביו הצאן המניקות שהיה רחמני ומוציא הגדיים תחלה ומאכילן ראשי עשבים העליונים שהם רכים, ומוציא התיישים אחריה' ואוכלין אמצע העשבים ואחר כך מוציא הזקנות ואוכלות השרשים אמר הקב"ה ראוי הוא זה להיות רועה את עמי:

צ"ע איך מתישב פירושו במילים מאחר עלות הביאו ונ"ל כוונת פרש"י שם שדוד היה רועה את הצאן המניקות דהיינו אלה שנולדו להן גדיים ופירוש אחר עלות הביאו הכוונה שאחר שראה רחמנותו שאת המניקות הוא רועה אחר שהאכיל את הגדיים בעשב ה"עלות" דהיינו העליונים שהם רכים, לכן בחר בו להיות רועה ומנהיג לעמו

עפ"י הפשט מובן שבצאן נתגלה כשרונו למלוך בצדק וברחמנות ולכן בחר בו ה' אבל לפי רבינו שמרמז בזה (כמבואר בהשמטה בסוף התורה) שהעלה את הנגינה שמאחרי הקדושה צ"ע מה הקשר למלוכה.  ונראה שזה אותו עניין כי הרחמנות על הגדיים החלשים היא בעצמה העלאת הניגון שמאחרי הקדושה דהיינו למצא טוב גם באלה שהם חלשים בעבוה"ש ועיין תורה רפב שלמצא טוב בכל אחד זה בחי' ניגון.

[קמג] וכן פירש הרד"ק (עא) מאחר עלות. הנקבות מן הצאן המניקות נקראו עלות, על שם בניהם שנקראו עוּלִים. ומה שאמר מאחר עלות, כי הרועה צריך להיות אחר העלות לנהלם לאט, כמו שכתוב (ישעיה מ, יא): עלות ינהל, וכתוב (בראשית לג, יג): והצאן והבקר עלות עלי ודפקום יום אחד וגו'. לרעות ביעקב, לקחוֹ מרעות צאן לרעות את ישראל:

[קמד] לכאורה קשה הרי נצח והוד הם רגלין כמבואר בפתח אליהו נצח והוד תרין שוקין, ואיך מכנה האריז"ל את הדדין נו"ה והביאור בזה נ"ל כי תכונת הרגלין להוליך את הגוף ממקום למקום ועוד שהן תמיד סוף המדרגות דהיינו הכח המוציא את הדברים אל החוץ והגילוי. לכן המקום שהשפע יוצא מהאמא לחוץ אל התינוק נקרא נו"ה.

[קמה] ראה בזמירות לסעודה שלישית "נצח והוד יניקת הנביאים". ועיין שמות כה כב שקול הנבואה היה יוצא מהכרובים להיכל. ועיין שיר השירים (א יג) דודי לי בין שדי ילין. ועיין יומא דף נד. רב יהודה רמי כתיב ויראו ראשי הבדים וכתיב ולא יראו החוצה הא כיצד נראין ואין נראין תניא נמי הכי ויראו ראשי הבדים יכול לא יהו זזין ממקומן תלמוד לומר ויארכו הבדים יכול יהו מקרעין בפרוכת ויוצאין תלמוד לומר ולא יראו החוצה הא כיצד דוחקין ובולטין ויוצאין בפרוכת ונראין כשני דדי אשה שנאמר צרור המר דודי לי בין שדי ילין אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה.

נמצא שהתורה רמזה בדחיקת בדי ארון העדות שרש התורה את הנו"ה שמשם יניקת הנביאים הנמשכים מהצפרים שמעליו דהיינו מרגלי הבינה שמעל התפארת כידוע תורה בתפארת.

עוד בסוד יניקת הנביאים מנו"ה במקום בינה שמעתי מהריצ"ח (כי תשא תשנז עי"ש שיעור נפלא בסוד הנצח והוד ונח תשנח) באריכות שדבר זה הוציאה חנה מההעלם אל הגילוי בטענתה לבקש בן דייקא טענה זו שלא לחינם בראת לי כלי הנקה ולכן אצלה נזכר לראשונה בתנ"ך שמות ה' צבקות ואלקים צבקות שהם שמות הנו"ה בחי' צבא היוצא לחוץ ולכן באמת כשזכתה לבן זכתה למי שהיה רבן של כל הנביאים שמואל שהיה הרבי של נבואה בישראל.  חנה אמרה להקב"ה אע"פ שבסדר הרגיל אין מקום לשמואל א"כ תצא החוצה (בסוד הרגלין נצח והוד שהן כלי ההליכה) ותן לי בן מחוץ לסדר. וכך יצאה וירדה נשמת שמואל לכן הוא רבן של כל הנביאים, היונקים מנצח והוד כלי ההליכה לחוץ שמוליכים את קול הש"י לחוץ.  למלך יש אוצרות סגולת מלכים,  כשהמלך צריך לנצח אזי מוציא אפילו מפנימי פנמיות האוצרות וזהו שכתוב שנצח יונק מפנימי פנמיות עתיק (נ"ל שרמז בזה לסוד דדי המלכות ראה הערה הקודמת.

[קמו] בנין הוא קודם היחוד כמבואר בברכות סא. עה"פ "ויבן ה"א את הצלע" שתחילה היתה המלכות צלע ממנו חלק ממנו אחור באחור ובכתבי האריז"ל מבואר שבאב"א אין היחוד לכן נבנית ע"י אמא עלאה שהיא הבינה וכשגדלה לקומה שלימה נחתכה ממנו בשעת התרדמה והובאה לפניו פב"פ. נמצא שהמצב שאנו מדברים עליו הוא שהמלכות צריכה להיבנות, דהיינו קודם היחוד, כשנבנית הנוקבא ע"י הבינה, והכלל ידוע שכל השפעה של העליון הוא ממדרגתו הנמוכה שמכונה רגלין דהיינו נו"ה.  וזו כוונה רבינו שמביא בשם האריז"ל שנו"ה הם בנין המלכות.  (אליבא דאמת גם בבחי' אב"א מקבלת הנוק' מז"א דרך נקב שבגבו שע"כ נקראת נקבה אבל כיון שאין זה בדרך יחוד ומקבלת גם מהבינה נקרא מצב זה שבנינה מהבינה)

[קמז] עיין בהקדמה עפ"י לק"ה ערובי תחומין ה' נתבאר שיש יחוד חיצוני שמי שמתעורר מכח הקול היוצא ממנו לשוב אל הש"י מעלה למעלה ניגון נפלא שמעורר יחוד פנימי שמוליד מוחין גבוהים שהם בחי' נשמות ישראל שהם נעשין מוחין לזו"ן שעי"ז נבנית המלכות

נמצא שגם המלכות דהיינו כל מתפלל וגם הנביא מקבל מיחוד הפנימי את נבואתו אלא שהנביא מקבל כפי הכנתו וכפי תיקון המדמה שלו ושאר כל אדם מתחזק עי"ז בהמלכת הקב"ה כפי הכנתו.

[קמח] על פי הפשט זה קצת קשה כי דוד בן ישי היה תמיד אש בוערת להש"י כמבואר במדרשים. אמנם אולי אפשר שלמעלת "יודע נגן" בשלימות, הביאו הקב"ה סמוך להיותו מלך, וצ"ע.

אבל יתבאר עפ"י הסוד כמבואר שער הגלגולים – הקדמה ז דע, כי דוד המלך ע"ה, היתה נפשו גבוהה עד מאד, אמנם ע"י חטאו של אדה"ר הקדום, מאז ירדה אל עמקי הקליפות בסטרא דנוקבא של הקליפה, וכאשר נולד דוד, היה פעם א' שיצא מן הקליפות, ולכן לא התחיל תקונו אלא מבחי' העשיה הנקראת נפש ובלבד לסבת היותו מגולגל ממדרגה השלישית כנז"ל. וז"ס הנזכר בסבא משפטים דף ק"ג ע"א, וגם בכמה מאמרים אחרים, כי דוד היה מסטרא דנוקבא ולא מדכורא, אלא בעולם המיתה הנקראת נוקבא, והבן זה:    עוד שם הקדמה לח ולכן יצא אדמוני, ועשה ענין דבת שבע ואביגיל, ולא נחשב לו כלום, והטעם הוא, כפי שאז היתה הפעם הא' שיצא מעמקי הקליפות, ובא משותף עם רע גדול מאד, ואינו מן התימא אם יעשה מה שעשה ובפרט כי הקב"ה הניחו ביד יצרו להרבות שכרו. לראותו שנשמתו גדולה, ולא יוכל הרע עמו. עכ"ל.

והטעם נ"ל שהוא בסוד המלכות שרגליה יורדות מות לכן מצד עצמה אחיזת הקליפות בה עצום ולכן דוד המלך שנועד לתקנה בשלימות כל עבודתו היתה במסירות נפש עצומה זיכך אותה וניקה אותה מכל הזהמה שדבקה בה. לכן תשובתו על כל חטא קל היתה במסירות נפש נוראה כמו ששמעתי (מהריצ"ח) בשם מדרש שעל חטא בת שבע שמבואר בר' צדוק שלא חטא אלא שרק כלפי העולם נראה כאילו חטא על זה לבד היה דוד המלך במשך כב שנים מוריד בכל יום כוס דמעות ושותה אותה וצדיקים אמרו שניסו לעשות זאת ולא הצליחו לשתות. ואעפ"כ לא בזה זכה להוציא מידת המלכות לגמרי מהקליפות אלא ע"י שהיה מעביר על מדותיו בשלימות ועמד בנסיון הקללה הנמרצת של שמעי בן גרא אז זכה להיות רגל רביעית במרכבה.

[קמט] חזי דייקא לשון חזון ונבואה וכן לקמן תא חזי כמה נפיש חיליה (מעב"נ ב מב בשם ר"פ לבל)

[קנ] במסכת ב"ב מדף כט לא נמצא פרש"י כיון שנפטר בהגיעו לשם לכן נכדו רשב"ם המשיך את פירוש הגמ' משם עד סופה. ועיין לקוטי מוהר"ן דפוס ראשון אוסטראה תקסח שבטעות נדפס שם רש"י במקום רשב"ם.

[קנא] מה שבחר רבב"ח לרמז הניגון בצפרדע דייקא נ"ל עוד עפ"י המדרש שהשוה אותה לדוד המלך שזכה למדרגת ויודע נגן שזה בעצמו רומז שיש לה קשר לשרש הניגון שממנו קיבל דוד עיין ילקוט שמעוני תהלים – פרק קנ – המשך רמז תתפט …אמרו על דוד המלך בשעה שסיים ספר תהלים זחה דעתו עליו אמר לפניו רבש"ע כלום יש דבר בעולם שאמר שירה כמותי, נזדמנה לו צפרדע אחת אמרה לו אל תזוח דעתך עליך שאני אומרת שירה יותר ממך, ועל כל שירה ושירה שאני אומרת אני ממשלה עליה שלשת אלפים משל, שנאמר וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף:  הובא גם בתחילת פרק שירה וגם בזהר פנחס רכב: ורלב:

להבין תוכחת הצפרדע לדוד המלך אע"פ שאינה בבחירה כמוהו, אולי כיון שהיא מקרקרת את הקול הישר בעצמו (שמבואר בלק"ה ע"ת ה שהוא בחי' נשמות המלאכים ושרפים שנשרפים לכבודו ית' מרוב התלהבות וידוע ששירתם היא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וכן היא שירת הצפרדע כמבואר בפרק שירה) ובו כלול כל המשלים שבעולם כדבריה (כפי שביארתי בהקדמה שרומז שאחרי ג' אלפי השתלשליות עדין המשל בדיוק כמו הנמשל) אבל דוד המלך אע"פ שזכה יותר מכל אדם להיות "יודע נגן" אבל אין צדיק בארץ וכו' ומהות אדם שיש לו עליות וירידות ואינו כמוה שתדיר טבעה לשיר את אותו השיר כי היא השלשלות של קול התדיר הנ"ל. דהיינו שאמרה לו אחרי הכל כמה שזכיתה אם אתה מתגאה הרי יתוש קדמך דהינו כל מעלת בעל הבחירה היא אם לא מתגאה אבל כשמתגאה אפילו באיזה שמץ של כוחי מיד מתעורר גאות המציאות עצמה שכמה שהוא זוכה להשיג אותה בהסרת כל המסכים וההעלמות אינה כמו שהיא בעצמה, (גם אמרה לו הרי כדי לנגן אתה לוקח ומברר את קול ה' וזה קולי נמצא שמכוחי אתה מנגן) אבל אם נשאר בשפלות אזי ממש להפך אין שום דמיון כלל בינו לצפרדע, (כי כל מעלת הניגון הוא שנעשה מ"ן לעורר יחוד פנימי עליון אבל עם גאות לא מעורר למעלה כלום)   להעיר שדייקא דוד המלך ידוע בגודל שפלותו בשלימות כל כך עד שזכה להיות רגל רביעית במרכבה ונקרא דוד הקטן וכו' (עיין שפת הנחל שמאריך בזה) ובאמת גם כאן לא כתוב שנתגאה רק זחה דעתו שזה בחי' היסח הדעת קל עיין תרגום יונתן על [דברים כ, ג] עה"פ אל ירך לבבכם אל תיראו וכו' לא יזוח לבכון. (כי יראה נפולה היא הסח הדעת עיין תורה טו) ועיין שמות פרק כח פסוק כח עה"פ ולא יזח החשן מעל האפוד. פרש"י ולא יזח – לשון ניתוק ולשון ערבי הוא כדברי דונש בן לברט:   ועיין רמב"ן וחזקוני יזח לשון ניתוק מלשון יסח שס' וז' מתחלפות. (לפ"ז משמע שפירשו לשון היסח הדעת)

עוד ביאורים במעלת הצפרדע והדו שיח שלה עם דוד עיין בספר פרק שירה השלם לרבי אליעזר קורמן עמ' ע' ועמ' תקסב     ועי"ש דבר יפה בשם אביו של הרלב"ג שיש צפרדע שנוצר בלא אב ואם אלא מהמים ועפ"ז מבאר בשם ספר דעת שלום שזו מעלתה כי כל הבריות שנוצרות בלא או"א אינן שלימות באברים אלא כמו רימה שאינה אלא לחות ובשר אבל הצפרדע שלמה באברים וקול ומעלתה שאינה באה מאו"א שעי"ז לא שייך בה טומאת התאוה ואין נחש התאוה כרוך בעקבה שע"כ היא צפור דעה ומשל לקול הניגון הקדוש, ולעומתה דוד אע"פ שכל האומר שחטא אינו אלא טועה אבל הוא בעצמו הצטדק על זה בעון חוללתי וכו' כמבואר בשבת ל. ובויקרא רבה יד ה. עי"ש

עוד לפי המבואר אצלינו גודל מעלת דוד בבחי' "יודע נגן"  צ"ע המעשה בסנהדרין צב: שכשהחיה יחזקאל את העצמות בבקעת דורא הלכו העצמות וטפחו על פניו של נבוכדנצר ואז הודה על האמת ואמר שירה ואמר עליו רבי יצחק יוצק זהב רותח לתוך פיו של אותו רשע שאילמלא (לא) בא מלאך וסטרו על פיו ביקש לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהלים.

וצ"ע גדול איך יש צד מחשבה שרשע בהתלהבות של רגע יאמר שירה כזו שתגנה את כל שירות דוד המלך המצויין בתאר יודע נגן. ואולי אפ"ל שזכה לרגע שיפתחו לו לראות את האמת בעינים (אולי גם זה בזכות דוד כמבואר בקהלת יעקב שנ"נ היה מזרע שלמה המלך ע"י שנשא נכריות) ולרגע אחד גם קבל בשלימות ניגון משרש הניגון וכיון שקיבלו מלמעלה לכן היה נקי בתכלית מכל תערובת אפילו יותר מניגון של דוד כיון שדוד בירר הקול להחזירו בניגון בכח עצמו ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ותחילה כלפי חוץ נראה כאן אדם ששר שירות נפלאות ורק הסטירה שקיבל היא שבררה אם זה קול הבא מלמעלה או ניגון המברר ומעלה למעלה דהינו כי ניגון אמיתי לא נבחן ביופיו אלא בכוו לעורר יחוד פנימי למעלה וזה אפשר רק ע"י מסירות נפש והסטירה ביררה שהניגון של נ"נ אינו עולה כלל.

[קנב] תנא דבי אליהו רבה פרק ז כתוב אחד אומר ושרץ היאור צפרדעים וכתוב אחד אומר ותעל הצפרדע כיצד יתקיימו שני כתובים הללו רבי עקיבא אומר צפרדע אחת היתה והיו המצרים מכין אותה והיו מנשרין ממנה צפרדעים עד שנתמלא כל הארץ צפרדעים א"ל רבי אליעזר המודעי מה לך אצל אגדה כלך מדברותיך וכלך אצל נגעים ואהלות, אלא הרבה מיני צפרדעים הביא עליהם הקב"ה ומאי ותעל הצפרדע צפור דיע שיש בה דיעה בשעה שהעופות הם צמאין ובאין לשתות מן היאור ומן האגמים קוראין אותם ואומרים להם בואו ושתו אל תתיראו עליהם הוא אומר (תהלים קד) המשלח מעינים בנחלים בין הרים יהלכון ישקו כל חיתו שדי וגו' עליהם עוף השמים ישכון וגו'. עכ"ל.   המשך הפסוק מבין עפאים יתנו קול והפירוש שהעופות ממתינים על ענפי העצים ומפחדים לרדת לשתות ועליהם יתנו הצפרדעים קול שלא יפחדו (טובי חיים בשם זיקוקין)   המדרש הזה נמצא גם בהקדמת פרק שירה אבל הסיום שונה עי"ש.

צ"ע למה נחשב דעה בזה שקוראות לעופות לשתות שהרי ידוע מהחוקרים על הרבה עופות ואפילו נמלים שיש להן סמנים לקרא לחברותיהם לבא לאכול וידוע על העורב שגם מזהיר חבריו מסכנה, ועוד כיוצא בזה חכמות גדולות יותר מקריאה לאכול מצינו בפיל והקוף. אבל נ"ל דלא מצינו בעל חי שקורא לאכול אלא לבני מינו אבל הצפרדע קוראת לעופות שאינן בני מינה ומידת החסד הזו היא הדעת היתרה שיש בה. לכן בה רמז רבב"ח לשתי צפרים עליונות שרומזות לחכמה ובינה כנ"ל בהקדמה מלק"ה ע"ת ה'  שמשם יוצא קול לכל העולם לשוב אליו ית' ולעסוק בתורה לשתות מימי התורה שזה עיקר עשית רצונו של מקום כנ"ל.

בפשטות א"צ לומר שהצפרדע קוראת להן ממש אלא כיון שתמיד מצויה במים יודעות הצפרים לפי קולה היכן יש מים. אבל כיון שכך קבע הקב"ה שעל פיה יודעות היכן המים רמז הוא ששרשה בבחי' הדעת.     כי מים הרומזים למימי התורה שהיא הניגון הקדוש כמבואר בלק"ה אפוטרופוס ג' ובתורה נו אות ג' בשם הזהר שהתורה בראש הומיות וכו' קוראת עד מתי פתיים תאהבו פתי. הרי שהתורה כמו הצפרדע קוראת לכולם אל מימי התורה.

עוד איזה דיעה יש לצפרדע עיין בהקדמת פרק שירה שמזמנת עצמה שיאכל אותה עוף שאין לו מה לאכול כדי לקיים אם רעב שונאך וכו' ועיין הביאור בספר פרק שירה השלם לרבי אליעזר קורמן עמ' ע' ועמ' תקסב.    עוד עיין תו"ש וארא ז כז אות קח בשם לקח טוב ובהגה שם בשם ספר חצי מנשה לקוטים צפר דע שצועק כל הלילה ויודע זמן הבקר מלשתוק בצעקה ועיין ספורי מעשיות ז בטלערס יום רביעי מעשה מהצפרים שנאבדו שבלילה צעקו וביום היו שמחים ובלק"ה נדרים ג לו כתב שהן בחי' שתי הצפרים חיות טהורות הנ"ל.  עוד עי"ש אות קיב קרקורן של הצפרדעים היה קשה למצרים יותר מהשחתתם וצ"ע א"כ איך ישראל לא סבלו מזה ועיין לקמן המבואר בפרי עץ חיים שהמצרים היו בחי' צפרים דקליפה אולי אפ"ל שדווקא להם היה קשה הקרקור כי כל כוונתו היה להכניעם כמבואר שם אבל לישראל נשמע ניגון נפלא של קול ה' ית' משרש הניגון הקדוש שנמשכו אחריו לדביקות בו ית'.

[קנג] עיין פרי עץ חיים – שער חג המצות – פרק ז בביאור העשר מכות מבאר מכת שניה – צפרדע – גימ' תמ"ד, והוא, כי יש ש"ך דינין, ועוד שם אדנ"י ברבוע עולה קכ"ו, הרי תמ"ו. יש ב' יחודים, הם ב' כוללין, גימ' ש"ך וקכ"ו, ומכה זו יצא מיסוד שבמלכות, והכה לב' מוחין דמלכות הרשעה, וזהו צפרד"ע מקום הדעת שלה:    עי"ש בהגהות הלשם שהגיה במקום ב' יחודים צ"ל יתרים והם סוד ב' צפרים הנזכרים בזהר פרשת ויחי דף ריז: דהיינו צפרים דקליפה שנתפסות רגליהן בנוקבא דתהומא רבה והם ב' מוחין דנוק' שתי בנות לוט הנזכר בשער הקליפות פ"ב. עד כאן קיצור דברי ההגה.

מבואר שמכת צפרדע יצאה מיסוד דמלכות (דקדושה) להכות את הב' מוחין דמלכות דקליפה שהן שתי הצפרים האחרות שמהן מקבל המנגן הרשע שרוצות בחצות לילה לעלות לינוק עוד יותר ונתפסות בפח יוקשים כנ"ל לעיל בשם הזהר והאריז"ל.

משמע שהמצרים שאותם הכתה הצפרדע הם בחי' הצפרים דקליפה ופשוט שהרי הם בודאי בחי' מנגן רשע אבל עיין בלק"ה אפוטרופוס ג' שהוא ביאור התורה שלנו שם מבואר שפרעה במיוחד עומד כנגד העורף לא לתת לאדם לנגן ולדבר בקדושה כי אוחז במיצר הגרון (שהוא בחי' מצרים) למנוע מהאדם לעשות דיבור לקול. ופרעה הוא כלליות הרע של כל המצרים.

(עיין מאור ושמש וארא עה"פ ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים מבאר שם ששירת הצפרדעים היתה קשה לפרעה יותר מהם עצמם.    ועיין שפתי כהן שמות ז כט שמכת צפרדע היתה כנגד כל העשר מכות עי"ש הביאור ולפי הנ"ל נראה כי כלל הטומאה הם המצרים שהיו בחי' שתי צפרים דקליפה והצפרדע שהיא כנגד שתי צפרים חיות טהורות היא כלל הקדושה הכניעה אותן)

ולפי רבינו שהצפרדע היא בחי' שתי הצפרים טהורות משמע ששתי הצפרים דקליפה יוצאות מיתרון הדינים ואדני ברבוע על הצפרדע ואולי כי היא ממתיקה דיני המלכות והנותר אין מה שימתיק אותו לכן הן צפרים דקליפה, ולכן אותם היא מכה ולא ממתיקה וזו היתה מכת צפרדעים במצרים להכות בשתי צפרים דקליפה ששרשם ממה שצפרדע דקדושה לא ממתיקה בדיני המלכות אלא רק תמד מתוך תמו.

וצ"ע צפר דעה משמע שרשה בדעת ולמה כתב שיצאה מהיסוד ונ"ל כידוע שיסוד ודעת קשורים זה לזה כי הדעת כמו יסוד של המוחין שכמו שהיסוד קושר המידות למלכות כן הדעת קושר המוחין למידות.   ובאמת הצפרדע יוצאת מיסוד דבינה שהיא מלכות עלאה (וזהו תמד שמבואר בתורה כח עפ"י כונת הקרבנות שהוא נמצא בלאה שהיא כנגד בינה)  ואע"פ שאצלינו מבואר שהצפרים הם נו"ה דבינה שהן בנין המלכות דקדושה זה לא קשה כי תמיד ההשפעה היא ע"י נה"י אלא שאצלינו מדגיש הרגלין וכאן את היסוד.

[קנד] אחרי שמבאר שם ענין העופות שרומזות בקולן רמזים לאדם ולפעמים מתלבש בדמותן איזה צדיק, מעיר שם בנו בהגה (אמר שמואל, זכורני ביום ר"ה אחד, שהיה מורי אבא מארי דורש על המים ביום תשליך, ראינו צפרדע אחת באה בנהר כנגדו, והתחלנו להשליך עליה אבנים להשליכה, ואבא מארי ז"ל היו עיניו סגורות ודורש בתורה כדרכו, ומקול צפצוף הצפרדע פתח עינו וגער בנו, ואמר לנו שהיתה נשמה אחת באה לשמוע תורתו, ובאה מלובשת בצפרדע זאת, ולכבודה התחיל לדרוש בענין הצפרדע, למה נקראת צפרדע, לשון צפור דעה, וזהו ראיה למש"ל)

[קנה] כמבואר בברכות סג איזהו פרשה קטנה שכל גופי תורה תליים בה בכל דרכיך דעהו וכן איתא בנדרים מא דדא ביה כולה ביה כי כשיש דעת יש הכל וכשחסר דעת אין כלום (שפה"נ)    ולפי דרכינו הנ"ל בהקדמה עפ"י לק"ה ע"ת ה ד' הפירוש שדעת מחבר את החו"ב ליחוד פנימי שמוליד מוחין למלכות דהיינו הארת אמת ואמונה חזקה  ועוד הדעת מחבר את המוחין למידות שגם יקיים מה שיודע בשכלו שזה עיקר המלכות לעשות רצונו ית' בפועל דייקא

[קנו] ישעיה פרק נח (א) קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתם:

הפסוק הזה הוא ציווי שמצווה הקב"ה את הנביא ישעיה להנבא בקול גדול נבואת תוכחה לישראל ועיין תורה ח תנינא גם שם הביא רבינו את הסיפא של הפסוק הזה לענין קול המוכיח כראוי ומדייק שם דלשון קול רומז לקול העליון שצריך המוכיח שיהיה לו כדי שיוכל להוכיח כראוי את ישראל בלי להבאיש את ריחם בהזכרת עוונם והעי"ש שהקול הזה האו קול הניגון בחי' כשפ"ר ר"ת פשוט כפול שלש רבוע הרומז לשם הויה באחור בחי' ניגון שהוא החזרת הקול לשרשו והמוכיח מקבל אותו מהשיר דאיתער לעת"ל דהיינו בינה עלאה ומשמע שהוא הקול הצפרים הנזכר כאן (עיין מזה לעיל בהקדמה) ולפי כל זה עוד יותר מובן מדוע רמז רבינו את קול הניגון בפסוק קרא בגרון כי כולו רומז לתיקון הנגינה כמבואר שם.    עוד עפ"י הסוד עיין שפת הנחל כאן מביא בשם העץ חיים שגרון בחי' מלכות עי"ש.

[קנז] עיין קושית האורח מישור שמדברי רבב"ח שהצפרדע גדולה כמו קול הגרון משמע שקול הגרון הוא שרש לצפרים ולא כמו שביאר לעיל שהצפרים שרש לקול הגרון. ותירץ שיש בחי' גרון שגבוה מהצפרים עי"ש.    ועיין סוד הגרון בלק"ה אפוטרופוס ג' אות ב' עפ"י האריז"ל וכפי שמבואר בתורה סב עי"ש והענין שנו"ה דבינה שמהם יונקים הנביאים וממנו בנין המלכות הכוונה לדעת והדעת מקומה במיצר הגרון המחבר בין הראש לגוף בבחי 'שמחבר בין המח למידות ושם בעורף אותיות פרעה ואחיזתו במיצר הגרון למנוע מהאדם לנגן בדעת דהיינו לעשות דיבור לקול דהיינו לנגן ניגון קדוש שהוא שירה ודיבורים קדושים להש"י כי כשפרעה מתגבר אזי מפיל את האדם למוחין דקטנות לבחי' "שכל קטן" ומדמה מבולבל ולבחי' רוח שטות הפך הדעת וכשהוא מתגבר אזי מיצר הגרון נהפך לבחי' גלות מצרים, שהדבור והדעת בגלות וא"א לנגן ולשיר לכבוד הש"י, בחי' שנעשים החזנים שוטים. וההתגברות על פרעה היא לא לתת לו שום דיבור שאינו זך, שום דיבור שאינו לבוש לקול ה', כי פרעה מנסה להפיל את האדם מהדעת דהיינו שידבר דבור דהיינו ניגון שאינו לבוש לקול ה' וכשמצליח אזי יונק מהדיבור הזה את כוחו ומתגבר יותר, אבל כשהאדם נזהר לקבל דבוריו ונגינתו רק משתי צפרים טהורות כנ"ל דהיינו לדבר רק דבורים קדושים אזי נכנע פרעה.   ולפ"ז צ"ע מה שכתב שהגרון גבוה מהצפרים דלכאורה הם בחי' אחת אמנם להפך שהצפרים גבוהות מהגרון כן אפשר לומר כי אז הכוונה לגרון הגשמי שממנו יוצא הקול.   ואמנם יניקת פרעה מצפרים אחרות שהן מעולם הפירוד לכן נחשבות נמוכות יותר מהגרון שהוא תוצאות הקול בחי' שתי צפרים חיות טהורות. אבל סתם צפרדע שדיבר עליה רבב"ח שהיא כאקרא דהגרוניא היא רומזת לשתי צפרים חיות טהורות ולא לאחרות הנמוכות.

[קנח] צ"ע כי עיין הקדמת הרמב"ם לסדר זרעים שיש שישים ואחת מסכתות ולא רק שישים. אבל מצינו בחז"ל שנקטו לשון כזה שיש שישים מסכתו עיין שיר השירים רבה ו' כא ובמדבר רבה יח כא ותנחומא קרח יב.

[קנט] צ"ע הקשר בין בתי למסכתות למה רבב"ח רמז המסכתות בבתים אולי כי תורה מגנא ומצלא (סוטה כא:) כמו בית וגם רמז שצריך להכנס כל מוחו וליבו בה כדי להנצל כמו בית. (דכתיב "ביה תפארת אדם שבת בית", בחי' "זכר ונקבה בראם וכו' ויקרא שמם אדם" כי עיקר האדם הוא מוחו וליבו)

עיין שפת הנחל עפ"י סוטה מד. ובנית ביתך זו גמרא ועוד ביאר כיון שהס' מסכתות הן בנין המלכות.

עיין הקדמת הרמב"ם לזרעים שכתב שחילקו את התורה שבע"פ לשישה סדרים וכל סדר למסכתות.  וצ"ע למה הגמרא נקראת מסכתא עיין ספר שופטים טז יג שמסכת הם חוטי השתי (שעליו מושתת האריג) ואולי מסכת מלשון סכך או מסך שמגן.   ואולי רבינו נקט לשון מסכת מלשון מסך שמסתיר את האלוקות שבדברי התורה כמבואר בזהר שכל הנגלה עפ"י סודות התורה מסודרים, אבל הנגלה מסתיר ומעלים זאת, כי סודות התורה הם טעמי המצוות והשגות אלוקות נסתרים בתוך תורת הנגלה, וצריך ברור המדמה כדי להשאר תמיד גם בעסק הנגלה קושר דעתו להש"י הנסתר בדבריו, וזו סגולת לימוד התורה כי ע"י שבלימוד התורה לומד לישמה דהיינו בקשר עם הקב"ה בזה מתקן המדמה וזוכה תמיד בכל ניגון לקשור עצמו להקב"ה.

המילה מסכתא שרש מסך רבו בו הפירושים כי הוא חוטי השתי ולשון מזיגה להעמיד יין על טעמו ולשון יציקת פסל מסכה ולשון סכך ומסך ועיין תויו"ט בפתיחה לזרעים שכתב נראה בעיני שהוא מלשון מסכה יינה כי כן כל מסכתא מזוגא ומעורבא בדינים שונים, וכו' עי"ש עוד פירש בשם ספר חסידים סימן תתקכח תורה שבע"פ דומה לצמר ופשתים שעומלים ואורגים בה לכך נקראת מסכת לשון אריגה כמו "עם המסכת דכתיב בשמשון.   עוד עיין ערוך שפירש מסכת לשון שמועה מלשון הסכת ושמע כי דברי תורה שבעל פה היו מקובלים משמועה אל שמועה וזה ענין שמעתתא.  (עוד כמה פירושים עיין מעדני אשר פקודי תשעא ובתורה רסב)

[קס] צ"ע מה למדנו מרשב"ם הרי כבר פירש רבינו ששישים בתי הם שישים מסכתות ובודאי הכוונה שילמד אותם ולא שיהיו מונחים בארון, ואולי דברי רבינו שבתי הם מסכתות זה בעצמו כתב עפ"י רשב"ם, אבל א"כ קשה למה כתב ופירש רשב"ם הל"ל וזה שפרש רשב"ם וכן נקט לקמן על פירוש רשב"ם רבה קאמר לה. וגם לא מסתבר לומר שתחילה סברנו שילמד בעיון ו"תלמודא קאמר לה" הכוונה שהעיקר האמירה בפיו. לכן נ"ל שרבינו למד שבתי הם מסכתות ומפירוש רשב"ם "תלמודא קאמר לה" הוסיף ללמוד שכל לימוד אפילו רק חלק מהגמרא ולא דווקא כל הש"ס, כפי שיתבאר.

[קסא] צ"ע בגרסת הגמ' שלנו כתוב גמרא קאמר לה אבל עין גרסת העין יעקב ועיין הקדמת המדפיסים על עין יעקב שהצנזור הנוצרי החליף בכל הגמרות לבד מהעין יעקב בכל מקום שכתוב תלמוד לגמרא או לש"ס. ועיין מעב"נ ב מא לעיין בתורה ריד שתלמוד גמט' לילי' כי יש בכח התלמוד להכניע אותה. ועיין תורה רכו שהקליפה הזו נקרא בלשון יללה כי היא הקליפה שכנגד השתי צפרים חיות טהורות ולפ"ז מבואר בעוד אופן כיצד לימוד הגמ' מועיל לתיקון הנגינה כי מכניע את הצפרים דקליפה ונ"ל להוסיף עפ"י תורה יט ד שהיא הקליפה הגורמת פגה"ב שהוא עיקר פגם הניגון היא התאווה שבעיקר אוסרת את האדם שלא ירוץ אחריו ית' לנגן את קול היוצא משתי הצפרים וכן יוסל חזן שעליו אמר רבינו בפירוש שהוא מנגן פגום בזה היה פגום.

[קסב] צ"ע בזה א"כ לפני פירוש רשב"ם היה המעשה חסר ואיך נכתב בגמרא בלשון חסר וכנראה שרבב"ח בסיפורו כבר כיוון שרק בעל רוח הקדש ידע להשלים דבריו, ואעפ"כ את הביאור השלם רק הוא בעצמו ידע וכשפירשו לרבינו כמבואר בחיי מוהר"ן ה' פירש עם ההשלמות של רשב"ם כי באמת הם חלק שהחסיר בסיפורו כדי שלא יבין רק בעל רוח הקדש ובעזרתו.

[קסג] גם עיין בתפילה על תורה זו שמוהרנ"ת מבקש יה"ר שנזכה ללמוד בכל לילה שישים מסכתות, וקשה איך אפשר ובפרט לפי דברי הביאור הלקוטים שכתב שהבין מאביו לעובדא ולמעשה שצריך ללמוד עד כדי שמברר ההלכה למעשה.

[קסד] ועיין מעב"נ ב אות כב ואות מ שכתב שצ"ל שכיוון שבכללות יש שישים מסכתות ושישה סדרים לכן גם בכל פרט וחלק יש בחי' שישים מסכתות ומועיל אע"פ שבאמת בשלימות גמורה מועיל כשזוכה להשלים כל הש"ס.

[קסה] כך הוא בהרבה מדרשים שנחש הוא תנין (שמות רבה ג' יב ושם ט' ז' וכן בתנחומא ועוד) לכן רבינו לומד שרבב"ח רמז על הנחש במילה תנין, ונחש רומז לסט"א כי בבא בתרא טז. – אמר ר"ל הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות. וכן הוא המסית והוא המקטרג והתלבש קודם חטא אדה"ר בנחש הקדמוני. וכן ידוע נחש עם הכולל שטן, והוא שרו של עשו (מקנה קדושין כט)

[קסו] יבלע אותה הנחש – הנחש הוא הס"מ הוא היצה"ר ועיין מעשה מרב ובנו בסוף הסיפור שהס"מ אמר לרב "אם תרצה אהיה בולע אותך" משמע שתמיד רק אם מאפשרים לו יש לו כח לבלוע, וצ"ע כאן שמדובר בלימוד שלא לישמה שמבואר בתורה קנט שקשה מאד לזכות לזה א"כ אפילו לא ירצה להיבלע לא יועיל לו.

לשון בליעה צ"ע אי לגריעותא שלא נשאר כלום או לטיבותא דמשמע כולו בבת אחת שנשאר שלם ויש תקוה ע"י הקאה שיצא שלם.

[קסז] עיין מעב"נ ב' מב מקשה שנמצא לפי רבינו ששמו של רבה בר בר חנה הצדיק רומז כאן ללימוד שלא לישמה וקשה בפרט לפי הכלל שבדברי רבינו תמיד הפשט והדרש קשורים היטב זה בזה.   ותירץ עפ"י בה"ל שדייקא כאן שהמכוון הוא לקיים עשה לך רב דהיינו תיקון המלכות לכן זה פגם גדול ליפול לעמ"נ להקרא רבי אבל באמת מי שמצליח ללמוד לישמה זוכה להיות רבי כמבואר בהמשך התורה על מאחז"ל עשה לך רב נמצא שרבה הוא באמת על שם רבי דקדושה אלא שמי שמכוין לזה מלכתחילה עמ"נ להקרא רבה אצלו זה פגם

[קסח] רבב"ח רמז בלשון רבה ורבינו מפרש בלשון רבי – הקשר בין רבה לרבי עיין נעימות נצח שכתב כי רבי נקרא גברא רבה.

[קסט] עיין כאן שפת הנחל דברים יפים

[קע] עיין בתחילת התורה שרשב"ם פירש עורב נקבה וכאן השמיט זאת רבינו. וצריך ביאור לאיזה ענין פירש רשב"ם שהיה עורב נקבה דווקא וגם צ"ע למה רבינו השמיט זאת כאן.  עיין מעב"נ ב מג ביאר בשם חמיו רבי גדליה קניג עפ"י זהר בא לח: ושער הגלגולים סוף הק' כו שחצי הראשון נקרא ליל לשון זכר ומחצות נקרא לילה לשון נקבה (עיין של"ה ביאור הגדה של פסח ד"ה מעשה ברבי אליעזר מבאר בזה לשון ההגדה כל אותו הלילה במקום אותה הלילה) ולזה רמז עורב נקבה שעיקר התיקון בלימוד שאחר חצות וצ"ע הרי רבינו כאן השמיט תיבת נקבה ואין ראיה. וכן בברכות ג: דוד המלך עד חצות עסק בתורה ואח"כ בשירים ותשבחות הרי שזכה לתיקון הנגינה דהיינו שירים ע"י לימוד שקודם חצות דייקא.  עוד גם יש רמז בבאור הלקוטים שהלילה נרמז בעורב עוף טמא דייקא שהוא בחי' הצפרים דקליפה שאז שליטתם ויניקתם והתיקון הוא להכניע אותם דייקא וא"כ העיקר הוא בחצי הראשון.

ואולי אפ"ל שמי שזכה ללימוד לשמה וא"צ לחוט של חסד שיגן עליו אזי דייקא טוב שילמד קודם חצות שהוא יותר בחי' חושך ואז דייקא יניקת הצפרים דקליפה וע"י לימודו מכניע אותן.

אמנם עיין ספר טובות זכרונות שאחרי ששמעו אנ"ש תורה זו מרבינו נתחזקו לקבוע שיעורים אחרי מעריב משמע שגם קודם חצות מועיל הלימוד ואפילו למי שלא זכה ללימוד לשמה ממש, שנצרך לחוט של חסד שיגן על לימודו. (עיין קיצור ש"ע עא שכתב שהלומד בכניסת הלילה גם זוכה לחוט של חסד המבואר בגמ')

ודווקא עפ"י הפשט יש ענין ללמוד גם בתחילת הלילה אבל עפ"י הסוד אינו כן עיין חסד לאברהם מעין ב נהר טז שעסק התורה בחצי ראשון של הלילה היא מסוכנת להיות נדחית כי אם אינו נקי כפים לא יעלה בהר ה' ועי"ש מה שכתב ואפילו צדיק כדוד המלך שכמעט לא היה ישן אין תורתו צלולה בתחילת הלילה כיון שנשמתו עולה להתיחד בשכינה למעלה. אבל אחרי חצות זוכה לנשמה אפילו מי שאינו ראוי ואם קם בחצות נטהרת ונתקדשת כמבואר בזהר לך לך עי"ש.

[קעא] בגמ' ערובין כב מבואר שהעורב גם רומז לאופן הלימוד דהיינו כשמתאכזר כעורב על בניו ועל עצמו דהיינו שלומד מתוך דוחק במסירות נפש גם זה בעצמו בחי' לילה וכמבואר בתורה לח. עוד גם מצד שהלילה זמן דין, והעורב עוף טמא רמז לדין.  והוא שחור כמו הלילה.  העורב נקרא גם קרא קרא רמז לקרא בגרון שצריך בלילה דייקא הרמוז בעורב.

עירובין סוף דף כא: (שיר השירים ה יא) "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב" רבה אמר ששחורות כעורב מרמז במי שמשחיר פניו עליהן כעורב דהיינו שהעורב מרמז בצבעו השחור לעינוי הגוף   רבא אמר במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב כי הא דרב אדא בר מתנא הוה קאזיל לבי רב אמרה ליה דביתהו ינוקי דידך מאי אעביד להו אמר לה מי שלימו קורמי באגמא.

פרש"י – עורב אכזרי על בניו – כדכתיב (תהלים קמז) לבני עורב אשר יקראו, והקדוש ברוך הוא מזמן להן יתושים ונכנסין לתוך פיהן: עיין כתובות מט: משמע שכל עורב הוא אכזרי אבל השחור אכזרי אפילו על בניו אבל עיין פרש"י שם שהסיבה היא כיוון שבקטנותן הן לבנים והוא לא מכירן וא"כ צ"ע הלימוד של רבא מעורב.

עיין ספר המידות ערך לימוד אות צא שפסק ככל הג' דעות כאן – במי אתה מוצא סדרי תורה במי שמשכים ומעריב עליהם בבית המדרש ומשחיר פניו עליהם כעורב ומשים עצמו אכזרי על בניו כעורב.

עוד רמזים שרומזת גמרא ערובין הנ"ל שרמוז בעורב עיין מעב"נ ב מד מה

[קעב] לשון ערבוב שכיון שנעשה חושך הפרטים נראים מעורבים הפך הבקר לשון בקורת שכשיש אור אפשר לבקר ולהבחין בפרטים.  וכן העורב הוא שחור כמ"ש בשיר שירים [ה יא] שחורות כעורב.

[קעג] יעקב תיקן ערבית דייקא ע"י שהיה המובחר שבאבות כי אברהם גילה זמן לתפילה ועבודת ה' בזמן ובמהלך של חסד ואור ויצחק באופן וזמן של דין בבחי' שהאור חוזר לשרשו ויעקב גילה שאפשר אפילו בחושך גמור למצא את הש"י ולעבדו וזה בחי' הניגון דהיינו למצא ולהתקשר אפילו בחושך הקולות דסט"א את קול ה' הנעלם בתוכם ולכן הלילה הו אזמן תיקון הנגינה כי ע"י שלומד בלילה גמ' שהי אבחי' לילה דהיינו למצוא אור בחושך מתקן את המדמה ולומד למצוא את השם ית' בכל מיני חושך והסתרות.

[קעד] (ציון זה ציין הרב מטשערין) עירובין סוף דף כא: – "קווצותיו תלתלים" (שיר השירים ה יא) אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות עוד ממשיך לדרוש שם "שחרות כעורב" במי אתה מוצאן במי שמשכים ומעריב עליהן לבית המדרש.   פרש"י – שחורות לשון שחרית, כעורב לשון ערבית:  דהיינו שהעורב מרמז לזמן הלילה

שחורות כעורב – רמז להשכים ולהעריב משמע צריך להמשיך בלימודו בתוך הלילה משמע שגם חצי ראשון של הלילה הוא סגולה וכן מבואר בקיצור ש"ע סימן עא שמביא שם החיוב ללמוד בלילה טוב ללמוד אחרי מעריב ועי" שלומד בלילה מושכין עליו חוט של חסד ובפשטות משמע שזוכה לזה גם ע"י לימוד בחצי הראשון ולא כזהר שכתוב שהחצי הראשון נקרא ליל והשני לילה וכל מעלת הלימוד הוא דווקא בלילה ולגבי החוט של חסד צ"ע.

ובאמת צ"ע שהרי מעלת חצות כנ"ל מבואר שהיא דייקא לגלות שאע"פ שעכשיו תכלית הלילה וקטנות המלכות דייקא עכשיו מתחיל כבר בחי' אור הבוקר כי העיקר הוא המגמה וכמו שתפילת מנחה היא דין אע"פ שהיא באור כיוון שהמגמה היא הליכה לקראת חושך כן מחצות מתחילה מגמה לקראת האור וזה בחי' ניגון ותיקון הניגון כי מברר בחי' אור מתוך החושך אבל קודם חצות צ"ע ואולי קצת מעלה יש כי מאיר אור התורה בזמן שהוא לילה

רמב"ם יד החזקה – הלכות תלמוד תורה פרק ג (יג) אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה אמרו חכמים אין רנה של תורה אלא בלילה שנאמר קומי רוני בלילה וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי וכל בית שאין נשמעים בו דברי תורה בלילה אש אוכלתו שנאמר כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח כי דבר ה' בזה זה שלא השגיח על דברי תורה כל עיקר.  וכן נפסק בש"ע יו"ד סימן רמו כג.  ועוד שם סעיף כד כל בית שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה אש אוכלתו:

[קעה] עיין מעב"נ ב' נג כתב יבלע לשון הרומז ל"בלע המוות לנצח" ולפ"ז מקשה הרי מבואר שלא ביטל אותו אלא רק הואיל שלא יזיק ותירץ שמי שלא זכה לניגון בשלימות עד בחי' שהכרובים לגביו פב"פ אלא רק בבחי' אצדודי, לגביו יתפרש ויבלע מלשון [במדבר ד] "ולא יבואו לראות כבלע את הקדש" עי"ש פרש"י שהוא לשון כסוי.

[קעו] צ"ע כל עצת הלילה הוא רק בגלל החוט של חסד ואילו במעשה דרבב"ח הם שני דברים כי הלילה כבר בלע את הנחש ואח"כ היה צריך את החוט של חסד להחזיק את הלילה בעצמו.   אבל עיין בהמשך שרבינו חוזר לבאר בפירוש שהחוט של חסד הוא זה שהגן עליו מהנחש ולא הלילה נמצא שרבינו לומד ברבב"ח שמה שסיפר שהעורב בלע קודם שישב על האילן זה לאו דווקא אלא רק בכח האילן יכול היה העורב לבלוע את הנחש.

גם צ"ע (אם נפרש בליעה כפשוטו ולא לשון כסוי) מה הועיל בליעת העורב את הנחש להוציא בלעו מפיו דהיינו את הלימוד שלא לישמה שבלע לכאורה היה צריך לגרום לו להקאות ולא לבלוע אותו.

גם צ"ע לפי סדר סיפור המעשה משמע שהעורב ע"י שבלע את הנחש הציל את הלימוד שלמד שלא לישמה ולא מבואר שיציל את הלימוד שלומד בו בעצמו. ואילו מסברא נראה להפך שיציל את הלימוד שלומד בו אבל מה שכבר למד צ"ע איך יועיל לו הרי כבר למד שלא לישמה.  כי בפשטות הכוונה שאם ילמד בלילה אזי יעשה עי"ז בחי' עורב שיבטל את כח הנחש הרוצה לינק מהשלא לישמה וחזר הלימוד להועיל ליחוד העליון אע"פ שבעיקרו היה שלא לישמה.      אבל לפי הפל"ח שהחוט של חסד מועיל שלא יפול ליותר שלא לשמה א"כ משמע שכל זמן שעוד לא נפל ללימוד עמ"נ לקנטר אז עוד אפשר בזכות החוט של חסד לצרף גם לימוד שכבר למד לקדושה לגרום על ידו יחוד עליון כי הצדיק ימצא בו טוב, וכגון זה בעצמו ששבר תאוותו לישון וקם ללמוד.

[קעז] בראשית פרק כא (לג) וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלם:  עיי"ש תרגום אונקלוס ויטע אשל – ונציב אילנא.  ועי"ש תרגום יונתן ובאריכות יותר בתרגום ירושלמי וכן פרש"י  (לג) אשל – רב ושמואל חד אמר פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה. וחד אמר פונדק לאכסניא ובו כל מיני פירות. ומצינו לשון נטיעה באהלים שנאמר (דניאל יא) ויטע אהלי אפדנו:  ויקרא שם וגו' – על ידי אותו אשל נקרא שמו של הקב"ה אלוה לכל העולם לאחר שאוכלים ושותים אמר להם ברכו למי שאכלתם משלו סבורים אתם שמשלי אכלתם משל מי שאמר והיה העולם אכלתם (סוטה י):

[קעח] ויטע אשל גמט' חוט של חסד (מעב"נ ב' נב ועי"ש עוד גמטריות הקשורות לכאן)

[קעט] צ"ע הרי לפי המבואר לעיל כבר בלע העורב דהיינו הלילה את הנחש לפני שעלה וישב על האילן דהיינו החוט של חסד.

[קפ] עיין שפת הנחל בשם הזהר בשני מקומות פ' אחרי סח שהלומד בלילה אוהב את הקב"ה ועוד פ' ויקרא כג צחותא דאורייתא בלילה יתיר מביממא. ולכן בלילה יכול ללמוד בלא פניות.  עוד ציין לזהר מקץ קצד עה"פ המיחלים לחסדו מאן אינון מיחלים לחסדו הוי אֵימא אינון דמשתדלי באורייתא בלילה ואשתתפו בהדי שכינתא וכד אתי צפרא אינון מחכאן לחסדו והא אוקמוה בזמנא דברנש אישתדל באורייתא בלילה חוטא דחסד אמשיך עליה ביממא וכו' עי"ש.

[קפא] דהיינו כי כל כח העורב הוא מכח האילן שישב עליו דהיינו שהלילה מועיל ע"י החוט חסד שבו, וצ"ע כי בגמרא לעיל כל הלומד בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום משמע החוט ש"ח מועיל ביום ולא בלילה. ואולי אפ"ל כי לחוט של חסד זוכה בלילה מכח סיעתא דשמיא שמקבל מהצדיקים והקב"ה המקשיבים לקולו, אבל החוט של חסד לא פועל בלילה, אלא אחרי הלילה, שישאר מחובר אליו ית' להיות מסוגל לשמוע ניגון מכל מנגן ולברר הטוב בכל קול, כי בלילה לא נצרך לחוט של חסד כי זוכה לחסד עצמו, אבל אבל ביום נשאר רק רשימו ממנו שזה בחי' חוט.

[קפב] גבר עלינו חסדו – לשון הפסוק בתהילים [קיז ב] כי גבר עלינו חסדו. וצ"ע למה מזכיר גבורה דהינו דין כשרוצה לשבחו במידת חסדו ולמה לא אמר כמה רב חסדו עלינו.  ונראה או כי מדובר בחסד שיש עליו הרבה קטרוג לכן צריך להתגבר עליהם כדי לגלותו, או שכדי שלא יהיה רוב חסד בבחי' רבוי אור לכן משפיע אותו בגבולי הגבורה כפי כלי המקבל, וכדמצינו כאן שהו אחוט של חסד דייקא וחוט משמע חסד מצומצם מאד.

[קפג] צ"ע מה התימה כל כך על רוב חסדו של הקב"ה ובפרט לפי הפל"ח שרק שומר עליו שלא יפול לשלא לישמה עמ"נ לקנטר.  ואולי שהדבר נוגע לסוד הבחירה עד כמה מסייע הקב"ה לאדם לבחור בטוב ואעפ"כ נחשב בחירה ולא נהמא דכסופא.

כפי שנתבאר לעיל (עפ"י הפל"ח) החוט של חסד הוא סיעתא דשמיא לשמור עליו שלא יפול לשלא לישמה גרוע יותר שמטבע הלימוד גמרא שלא לישמה לגרום לו ליפול לקנטר (ולבזות צדיקים כמבואר בתורה יב ותורה כח) שאז כבר לא יועיל מאור התורה להחזירו ללימוד לישמה, וע"י החוט של חסד נשמר מזה, ועל ידו גם עוד יבוא ללמוד לישמה עד שיזכה גם לתיקון המלכות בשלימות.

ועיין אורח מישור שפירש עפ"י הנ"ל שבלילה יש יניקת הקליפות, תמה כמה גבר עלינו חסדו שאפילו לימוד בלילה שאז יש יניקה מהמלימוד ועלול לקבל משם מוחין פגומים ולהפילו ללימוד שלא לישמה אעפ"כ גבר חסדו שע"י החוט של חסד ינצל מפניות.

ועיין מעב"נ ב נג שכתב שרבה תמה כי סבר שרק צדיק גמור יכול לתקן את הנגינה להחזיר הכרובים פב"פ ונתגלה חסדו ית' שבעזרת הצדיקים שכן זכו לזה בשלימות יכולים גם הקטנים לעלות מדרגה לדרגא עד מעלת הצדיקים.   וצ"ע לא הבנתי כי לכאורה אמת שזה העיקר והתכלית אבל הלשון גדול כוחו להגן לא משמע שהיה ה"א שרק צדיק יכול, כי לכאורה לא מדובר כאן רק בתיקון השלם, אלא גם בתיקון חלקי, כגון שבעזרת לימוד גמרא יזכה לברור מדמה כזה שכבר יוכל לשמוע ניגון גם מאדם בינוני, שהרי בלא החוט של חסד כיון שעכשו לומד שלא לישמה טבע הדברים שרק יפגם יותר כנ"ל. כי הנחש שבלימוד שלא לישמה רוצה להפילו לרע גמור וחסדו ית' שומר מזה ואזי ממילא כבר התורה תעלה אותו מעלה מעלה, אבל גם קודם שיזכה לתיקון השלם כבר יוכל לשמוע ניגון ממנגן בינוני.

[קפד] כי בהכרח מי שמעשיו מצטרפים לתיקון המלכות חוזר עליו אור כזה שסופו להחזירו בתשובה.

[קפה] הביאור בזה לבאר הסתירה הזו שפעם הם שתי צפרים חו"ב ופעם כרובים זו"ן עיין מעב"נ א סוף אות כה ועי"ש באות כו ובאות מו וכן בח"ב אות נו – בשם ספר הלקוטים להאריז"ל פרשת תרומה ובזוהר הרקיע פרשת אחרי ומבאר שהכרובים מצד היותם תרי רעין דלא מתפרשים רומזים לאו"א אבל ידוע שמוחין דז"א הם נה"י דאמא ובבחי' זו הם בחי' זו"ן נמצא לפ"ז שבפנמיותם הם או"א ובבחי' חצוניות הם זו"ן ובזה מתרץ הסתירה בדברי רבינו שהנגינה הקדושה משתי צפרים שהן תמיד ביחוד ומאידך "קנה לך חבר" מבואר שרק ע"י הנגינה מחבר הכרובים פב"פ.

[קפו] עיין קהלת יעקב ערך קנה והנראה משם לענין שלנו שקנה רומז לחו"ב כמ"ש (משלי ד ה) קנה חכמה קנה בינה שהם בחי' שתי הצפרים הנ"ל עוד קנה רומז לעוה"ב וליוהכ"פ שאין בו אכילה ושתיה דהיינו בינה עלאה עולם התשובה ששם השתי צפרים שמהן יוצא הקול לכל העולם שוב אלי.  והקנה בעצמו נמצא בין הראש וגוף בבחי' דעת המחבר בין המח למידות שבלב ושם נמצא כח הניגון כדרשת חז"ל כבד את ה' מגרונך. נמצא שבקנה שבגרון נמצאים כל הבחינות של התורה שלנו גם שרש הקול הישר הבא מלמעלה וגם הניגון החוזר ממטה למעלה, ושם אחיזת פרעה וארץ מצרים מוחין דקטנות הרוצה להפיל את הדיבור והדעת לגלות, כפי שנתבאר בהקדמה לעיל.

וזהו קנה לך חבר דהיינו שאת הקול הישר היוצא מבחי' הקנה שהיא כמו בת קול היוצאת לקרא לכל העולם "לך לך וכו'" תתחבר איתו להקב"ה להיות עימו חבר בבחי' תרין רעין דלא מתפרשין עי"ז אתה עושה מהבת קול דיבור המופנה אליך לך לך מארצך וכו' אלי כנ"ל בהקדמה לעיל.   (וזו כוונת האורח מישור שיש שני קנים עליון ותחתון הכוונה שהקנה הגשמי רומז לשני בחי' קול לזה היורד מלמעלה ולחוזר ועולה מלמטה (עיין מעב"נ ב נו))

עוד עי"ש בקהלת יעקב עפ"י הזהר רע"מ רלה. קנה בחי' סולם שמלאכים עוים ויורדים בו דאינון הבלים דסלקין מליבא – אדנ-י והיורדים אל הלב לקררו – הויה. הביאור נ"ל כי חיות האדם מתלבשת בנשימה שיורדת דרך הקנה לריאה וממנה ע"י הדם ללב. וחיות זו באה לשם מבחי' בינה עלאה ששם החיות כידוע.  ומהראה חוזר רוח ועולה בקנה לחוץ ורח זה על ידו נשמע קול ועל ידו נעשה הדיבור דהיינו הניגון שבא ממטה למעלה (כמבואר שם שיורד בבחי' שם הויה וחוזר בבחי' שם אדנ-י שרומ זלדיבור כידוע כמ"ש אדנ-י שפתי תפתח) נמצא שבעצם החיות שלנו נמצא כל סוד הניגון קול הישר היורד מלמעלה והניגון החוזר ממטה למעלה לעורר יחוד עליון ע"י שירות וניגונים להש"י שעי"ז נמשך חיות יותר קדושה ממעלה למטה שעל ידה זוכים לשירות יותר זכות בבחי' "תפילתי שגורה בפי".   ועיין מלבי"ם תהילים סג "טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך" משמע טוב זכות הכח שנתת לי לנגן לפניך בקול חוזר שעל ידו אני נדבק בך יותר מהקול הישר שהוא החיות הגשמית שלי.

[קפז] הקשר בין קְנֵה לשון קנין לקָנֵה לשון צינור הגרון שממנו יוצא הקול עיין אורח מישור שהקנה שם בחי' הדעת שעל ידו נעשה כל קנין, כידוע שכל קנין תלוי בגמירות דעת.

[קפח] צ"ע לכאורה היה צריך לומר ע"י שיודע לנגן מתקן את המלכות וכפי שנתבאר לעיל שע"י ניגון מעורר יחוד פנימי עליון להמשיך מוחין למלכות ועיין לעיל כשביאר העיצה שיוכל לשמוע נגינה מכל אדם ביאר כיצד לדעת לנגן כי באמת לנגן ולשמוע ניגון זה דבר אחד כנ"ל כי גם לדעת לנגן זה ע"י שיודע לברר את הקול הישר מתוך ערבוב קולות הברא שיש בעולם וזה מה שצריך גם כדי לשמוע ממנגן רשע דהיינו לברר מתוך ניגונו את קול הישר ומעורב בו.

[קפט] משמע דווקא שמיעה כזו שמקשיב היטב ונמשך אחר הניגון וכן משמע בתורה רכו שכח הניגון הוא בגלל שהוא מבחי' לוי שנקרא על שם הפעם ילווה אישי אלי. ועיין שם בתורה קלד ותורה מז תנינא לגבי שמיעת תורה שאינה ראויה שמזיק רק כששומע בבחי' וישמע יתרו עי"ש.

[קצ] אע"פ שגם ניגון בכלי כלול בזה ועוד יותר גם כל עשית מצות ולימוד תורה וכל בחירה בטוב כלול בבחינת ניגון זה נקרא יוצא מהקנה כי שם סוד הבחירה כנ"ל   וזה גם הקשר בין קנה לשון קנין לקנה לשון גרון כי קנה רומז לדעת שעל ידה נעשה קנין כנ"ל

[קצא] בענין הכרובים צ"ע שבחומש משמע שהקול יוצא מביניהם (שמות כה כב) ובמדבר ז פט פרש"י – הקול יוצא מן השמים לבין שני הכרובים ומשם יצא לאהל מועד ואילו ממוהרנ"ת משמע שהקול יוצא מיחוד תדיר של חו"ב שתי צפרים ומי שעושה לו דיבור בניגון כראוי מחבר את הכרובים נמצא שלא שומע את הקול מהכרובים כלל ולקמן בהשמטה השייכת לכאן כותב רבינו שהכרובים והשתי צפרים הם בחי' אחת  אבל כבר האריך המעב"נ (ח"א סוף אות כה) להוכיח שיש חילוק שהצפרים רומזים לפנמיות והכרובים לחצוניות.

ואולי אפ"ל שבאמת כפי מה שאדם זוכה לשמוע את הקול העליון ולקרב על ידו את הכרובים כך זוכה שהחיצוניות נכללת אצלו בפנמיות כי ע"י ששומע היטב את הקול הפנימי הוא נהפך אצלו כמו חיצוני כי שומע אותו כאילו הוא חיצוני נמצא שאצל משה רבינו הכרובים והשתי צפרים היו בחינה אחת ממש אבל אצלינו הם שני דברים נפרדים כי הכרובים פניהם לבית רומז לדביקות שלנו החיצונית והנגלית עם הקב"ה שאינה כראוי והצפרים פניהם זל"ז ביחוד התדיר רומז לפנמיות.

[קצב] מלכים א פרק ז (לו) וַיְפַתַּח עַל הַלֻּחֹת יְדֹתֶיהָ וְעַל ומִסְגְּרֹתֶיהָ \{מִסְגְּרֹתֶיהָ\} כְּרוּבִים אֲרָיוֹת וְתִמֹרֹת כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת סָבִיב:   פרש"י – (לו) ויפתח על הלוחות ידותיה ועל מסגרותיה – התחתונות על שניהם, פתח וחקק כרובים אריות (ותימרות ספרים אחרים אינן). כמער איש ולויות – פתח סביב כזכר ונקבה החבוקים בזרועותיהן, כן פירשו רבותינו (יומא נד א). כמער – לשון אחיזה ודיבוק, כזכר המעורה בנקבה, ופירושו:     איש ולויותו. ולפי משמעותו 'לויות' לשון 'דיבוק', שולדור"א בלע"ז, כמו לויות היו שם, עשויות כמערת איש, והמערה כמו שפירשנו:

[קצג] בענין עושין רצונו של מקום עיין מעב"נ א טז עד כ' ביאור עפ"י הגמ' ב"ב צט עי"ש רשב"ם שהכרובים רומזים לאהבת הקב"ה לישראל כשעושין רצונו של מקום  ועיין ברכות לה: בתוס' שם ג' מדרגות בעושין רצונו של מקום.   עי"ש אות כ' משמע ה' צלך ופונה אל ישראל בדיוק עד כמה שהם פונים אליו וכשפונים לגמרי מכל עסק גשמי גם הוא פונה אליהם ועושה להם כל עסקם הגשמי בהשגחה.  ומבאר שלפ"ז המחלוקת בגמ' ב"ב באופן עמידת הכרובים אצדודי אצדודי או פב"פ ממש היא המחלוקת בגמ' ברכות בין רשב"י ורבי ישמעאל לגבי מאי עושין רצונו של מקום אם ורעו זרים או ואספת דגנך (ועיין מזה בנפש החיים שער א אותיות ח ט)

עוד שם כג שמידה זו של עושין רצונו של מקום בשלימות היא ענין המבואר בתנחומא נח ג' הנ"ל איך ללמוד תורה שבע"פ ומה זוכים עי"ז  שהוא המקיים ואהבת את ה"א בכל וכו' ובכל מאדך ועי"ש שפרשת ק"ש הראשונה שבה נזכר בכל מאדך לא כתיב בה שכר עוה"ז כי מדברת במדרגת רשב"י ופרשה שניה כתיב בה שכר עוה"ז ולא כתיב בה בכל מאדך היא בחי' אצדודי.

ביאור החילוק בין שתי הפרשיות באופן הזה שראשונה למדרגת רשב"י ושניה לכל העולם עיין ר' צדוק צדקת הצדיק רכד.

עוד שם אות כד לכן נקט רבינו כנוי לתורה שבע"פ עורב וכמבואר בערובין שלומד במסירות נפש כל כך עד מתאכזר לעצמו ולביתו כעורב ויובן היטב עפ"י הנ"ל שדווקא לימוד במסירות נפש שפונה לגמרי מכל הבלי עוה"ז הוא הבחי' עושין רצונו של מקום וגורם לכרובים להיות פב"פ המבואר באבות "קנה לך חבר" שהביא רבינו

[קצד] בבא בתרא דף צט. כיצד הן עומדין רבי יוחנן ור' אלעזר חד אמר פניהם איש אל אחיו (כמ"ש בשל משה) וחד אמר פניהם לבית (כמ"ש בשל שלמה בדברי הימים וגם לא היו על הכפורת אלא על הרצפה ואינם זהב אלא מצופין) ולמ"ד פניהם איש אל אחיו הא כתיב ופניהם לבית (ופשוט לשניהם שמשה ושלמה עשו אותו דבר) לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום ולמ"ד ופניהם לבית הא כתיב ופניהם איש אל אחיו דמצדדי אצדודי דתניא אונקלוס הגר אמר כרובים מעשה צעצועים הן ומצודדים פניהם כתלמיד הנפטר מרבו:

פרשב"ם – כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – הם הופכים פניהם זה לזה דוגמת חבת זכר ונקבה האוהבים זה לזה סימן שהקב"ה אוהב את ישראל ומתחלה כך נעשו פנים אל פנים כדי שתשרה שכינה בישראל וישראל יעשו רצונו של מקום וכשאין עושין הופכין פניהם לבית על ידי נס:     דמצדדי אצדודי – קצת לבית וקצת זה לזה כאדם שמדבר אל חבירו והופך ראשו קצת לצד אחר והכא ליכא לתרוצי כדלעיל כאן בזמן שישראל עושין כו' דכיון דעיקר עשיית כרובין פניהם לבית לא היה להם לעשותו לסימן שאין ישראל עושין רצונו של מקום:

ועין תוס' שם – דמצדדי אצדודי – לא ה"מ למימר כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום דמסתמא העמידום תחלה לפי מה שהיו עושין רצונו של מקום:

עיין מהרש"א שכיון שבזמן שהיה משכן לא זזה שכינה מישראל לכן בשל משה כתיב פנים זל"ז אבל הבית כיון שלא היה לו קיום ונחרב לכן בשל שלמה כתיב כבר מתחילה פניהם לבית.

צ"ע ברשב"ם מדוע פירש שנעשו מתחילה פניהם זל"ז כדי שישראל יעשו רצונו של מקום דמשמע מדבריו שהכרובים גורמים לישראל לעשות רש"מ ושתשרה שכינה בישראל, ולמה לא פירש פשוט שנעשו כך מתחילה כיון שבזמן שנעשו היו ישראל עושין רצונו של מקום?

ונראה שכיוון ברוח קדשו לפנמיות סוד הכרובים שהוא שתי הצפרים שעל ידם נעשה יחוד התדיר לקיום העולמות שמכוחו יש בחירה לישראל לעשות רצונו של מקום כמבואר בלק"ה ע"ת ה' שעשית הכרובים מעיקרא פב"פ רומז לפנמיות סוד הכרובים ומה שכתב רשב"ם שהם מראים חיבתו של הקב"ה לישראל כשישראל עושים רצונו של מקום זה סוד החיצוניות של הכרובים (ובמילים אחרות שפנימיותם הוא יחוד חו"ב שהוא תמידי ואינו תלוי במעשים של ישראל וחיצוניותם הוא יחוד זו"ן שתלוי במעשים טובים שלישראל) ועיין מזה במעב"נ א' כה שהאריך בזה ומבאר עפ"ז כמה דברים.                 ואולי באמת כיון שנשמות דור המדבר היו מבחי' לאה כמבואר בכהאריז"ל ונשמות ישראל שנכנסו לארץ היו מבחי' רחל וידוע שלאה רומזת לבינה ורחל למלכות תתאה לכן בימי משה כתיב פב"פ כי רמזו לאותו דור שהיה בבחי' פב"פ בחי' יחוד התדיר אבל בימי שלמה רמזו הכרובים לזו"ן ולכן גם עמדו על הארץ ולא על ארון העדות שהוא בחי 'התורה בחי' תפארת אבל בימי משה היו עליו כי בינה למעלה מתפארת.

[קצה] יומא דף נד. אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה.  מתיב רב חסדא ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ואמר רב יהודה אמר רב בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהם.  אמר רב נחמן משל לכלה כל זמן שהיא בבית אביה צנועה מבעלה משל לישראל במדבר כיון שבאתה לבית חמיה אינה צנועה מבעלה משל לישראל בארץ מתיב רב חנא בר רב קטינא מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק וכו' משמע שאסור לראות את הארון שהרי מת כשגילה את מקומו אמר ליה נתגרשה קא אמרת נתגרשה חזרו לחיבתה הראשונה. כמו במדבר כנ"ל במאי עסקינן שגוללין את הפרוכת להראות לעם את הכרובים אי נימא במקדש ראשון מי הואי פרוכת קיר אבנים הבדיל בין הק לקה"ק אלא במקדש שני מי הוו כרובים הארון והכרובים נגנזו בסוף בית ראשון לעולם במקדש ראשון ומאי פרוכת פרוכת דבבי ג' פרוכות של פתחי האולם ההיכל והקדש קדשים דאמר רבי זירא אמר רב שלשה עשר פרוכות היו במקדש שבעה כנגד שבעה שערים שתים אחת לפתחו של היכל ואחת לפתחו של אולם שתים בדביר ושתים כנגדן בעליה.   רב אחא בר יעקב אמר לעולם במקדש שני וכרובים דצורתא ציור של כרובים הוו קיימי דכתיב ואת כל קירות הבית מסב קלע כרובים ותמרת ופטרי ציצים וצפה זהב מישר על המחקה וכתיב כמער איש וליות מאי כמער איש וליות אמר רבה בר רב שילא כאיש המעורה בלוייה שלו אמר ריש לקיש בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו ציור כרובים המעורין זה בזה קילפום הוציאון לשוק ואמרו ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו מיד הזילום שנאמר כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה:

עיין ריטב"א לדעתו גם הכרובים המצוירים בקירות היה בהם הנס וחולק בזה על הר"י מיגש בב"ב עוד מה שמבואר ברשב"ם ב"ב צט שמתחילה נעשו הכרובים מעורים ובנס פנו לבית בריטב"א כאן והר"י מיגש בב"ב משמע להפך שנעשו פונים לבית ובנס נעשו מעורין.  עוד גם להבין טעם שהיו מעורין בשעת החורבן הרי לא עשו ישראל רצון קונם י"א להראות חיבתם שהיה פעם וי"א עונש כדי להוזילם ומקובל לתרץ שדייקא עכשיו בשעה ששפך חמתו על עצים ואבנים נתעורר האהבה הפנימית השרשית ובשם רבי חיים שמואלביץ שבשעת הדין מעיינים גם בזכויות לכן התעוררה כאן נקודת החיבור בעצם שיש לנו עם הקב"ה.

[קצו] וכמבואר בתורה ריט עה"פ אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו עי"ש

[קצז] גמ' מועד קטן טז: אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים מאי קאמר אמר רבי אבהו הכי קאמר אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל אני מושל באדם מי מושל בי צדיק שאני גוזר גזרה ומבטלה.

[קצח] הריצ"ח (מט 8) הביא ראיה לזה שמלך נעשה על ידי שקודם כל מולך על עצמו מהמדרש רבה בראשית פרשה צ פסקה ג – ויאמר פרעה אל יוסף ויסר פרעה וגו' א"ר שמעון בן גמליאל יוסף משלו נתנו לו פיו שלא נשק בעבירה ועל פיך ישק כל עמי גופו שלא נגע בעבירה וילבש אותו בגדי שש צוארו שלא הרכין לעבירה וישם רביד הזהב על צוארו ידיו שלא משמשו בעבירה ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף רגליו שלא פסעו בעבירה ייתון וירכבו על קרוכין וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו מחשבה שלא חשבה בעבירה תבא ותקרא חכמה ויקראו לפניו אברך אב בחכמה ורך בשנים אבל נבוכדנצר טפסר טפש בחכמה ושר בשנים ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה ובלעדיך לא ירים איש את ידו כלי ידים ואת רגלו כלי רגלים:

עוד עיין תורה ב תנינא אות ו' שע"י שלימות הדיבור ברבוע הדיבור יכול לעשות עם הדיבור כרצונו.  ואולי כלול בזה גם תיקון הדיבור המבואר כאן לעשות דיבור לקול כמבואר בלק"ה אפוטרופוס ג' שזה כוונת התורה שלנו.

[קצט] ידוע שלשון "זה" אומרים על דבר שלפנינו שאפשר להראות באצבע. ואולי לכן נקט "לזה" דהיינו שהחשש הוא שכשיראה לפניו איזה חוסר כבוד שמים אזי דייקא ע"י שתיקן המלכות ונעשה בחי' מרכבה לה (וידוע שהמלכות היא בחי' דין) יתעוררו דיני המלכות שבו לדון את "זה" שפגם בה למות.

[ר] כמבואר בגמרא שבת לג: כשיצאו רשב"י ובנו מהמערה אחרי יב שנה שעבדו שם את הש"י במסירות נפש עצומה – יצאו חזו אינשי חורשים וזורעים, אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף, יצתה בת קול ואמרה להם להחריב עולמי יצאתם, חיזרו למערתכם. ומבואר שם שרק אחרי שהיו במערה עוד שנה שלימה (עי"ש שנהגו בעצמם על זה כרשעים שדינם יב חודש בגהנם) הצליח רשב"י לדון לכף זכות גם בני אדם שלא נהגו כשורה כל כך, וריפא היכן שבנו היה מכה.     עוד כעין זה עיין בפירוש תולדות יעקב יוסף עה"ת ויצא אות ג' שפירש כך על יעקב שהלך לחרן אחרי יד שנים שנטמן בביהמ"ד שהכוונה שנתמלא חרון כשראה בני"א עוסקים בחיי שעה לכן נתן דעתו לשוב למקום ולשנות מדתו ולדבר תחתנונים עם בני"א כדי שלא יצטרך להטמן שוב כרשב"י עי"ש.  ועיין סדר הדורות שרשב"י מטבעו היה כעסן ואולי לכן לא הצליח לשנות מדתו אלא ע"י עוד שנה במערה (לשון מוער איש וליות).

עיין מעב"נ א כח ולט שכתב שהצדיק כיון שמשתדל בכל כוחו לתקן את העולם עז רצונו להשלים התיקון תיכף ומיד לכן יש חשש שיכשל בדחיקת השעה להעניש מי שמעכב שלימות התיקון. עי"ש.

[רא] עיין מעב"נ א לז (וכן בח"ב נח) מקשה בשלמא אם ימית יכול להחריב עולם אבל להחיות למה שיחרב העולם עי"ז? וגם מה שייך לימוד זכות לאפוקי מזה?   ותירץ עפ"י הבעש"ט שפי' אין בן דוד בא אלא בדור שכולו חייב או כולו זכאי הכוונה שלא יהיה תערובת אלא רק רשעים גמורים וצדיקים גמורים ולפ"ז יש חשש שהצדיק מעוז רצונו לראות בתיקון העולם ידחוק לזרז את הברור ע"י שיחיה אחד על חשבון אחר שרע ממנו אבל זה חורבן העולם כי התיקון חייב להיות בבחי' אתערותא דלתתא כידוע שזו היתה סיבת שבירת הכלים בתחילת הבריאה, ועי"ש שמאריך לבאר סוד תיקון שברי הכלים ע"י אתערותא דלתתא עד שבסוף המעט שישאר יתברר באופן שילקח מהרשע וינתן לצדיק עי"ש בשם החיד"א שפירש בשם האריז"ל עה"פ יגמור נא רע רשעים ותכונן צדיק ועפ"י חגיגה טו זכה נוטל חלקו וחלק חבירו.  וזה הסכנה שיכול הצדיק לבוא לטעות הזו לדחוק את השעה להחיות אחד על חשבון חבירו כדי לזרז תיקון העולם. עי"ש. ועוד שעי"ז יזכו רק הגדולים במעלה אבל הקטנים יפסידו לכן אומר רבינו שצריך לדון לכף זכות דהיינו את הקטנים ולהמתין שגם הם יזכו לתקן עצמם.  עוד תירץ שם אות מא עפ"י תיקון כה דף ע: עה"פ אם תעירו ותעררו את האהבה עד שתחפץ שאם ידחקו את הקץ יוכרח להתרבות חבלי לידה כדי למרק העוונות בזמן קצר לכן צריך להטות כלפי חסד כדי שיהיה אפשר לישראל לסבול וכנ"ל שהצדיק מרוב השתוקקותו לראות בתיקון העולם עלול לטעות לדחוק השעה לזרז הקץ שהוא חיים לעולם אלא שזה באופן של להמית את זה לכן אמר צריך להטות כלפי חסד דהיינו הוי דן לכף זכות.

[רב] צ"ע הלשון מדוע האדם בה' הידיעה?     ועיין תורה רפב שרבינו מצוה שם להפך מכל המפרשים ללמד זכות אפילו על רשע והביאור כי המפרשים דיברו על מעשה מסויים של אדם ובזה תלוי צדיק יש לדון לזכות אפילו לא מוצא ורשע צריך לדון לחוב אפילו מוצא זכות ובינוני יש להכריע כלפי זכות אבל כל זה אם אנו מפרשים לאו דווקא האדם אלא הכוונה כל אדם אבל לפי רבינו יתפרש נפלא דייקא כל האדם שכשדנים את כל האדם לא מעשה מסויים שעשה אלא על כל האדם אם יש לו סכוי לשוב בתשובה בזה צריך לדון אפילו רשע כי בודאי יש בו איזה דבר טוב שעשה שממנו נלמד שעדין הוא קשור לאור נשמתו וע"י שנדון אותו לזכות יתחז הטוב הזה על הרע ויתן לו כח לשוב בתשובה.

לדון לכף זכות המקור הוא בצדק תשפוט כמבואר בגמרא שבועות סוף דף ל. וצ"ע כשמכריע לצד הזכות היכן הצדק כאן? והתירוץ כי מדובר דווקא בישראל שהפנימיות הוא טוב ורק היצה"ר מלביש אותו ומראהו כלפי  חוץ כאילו כולו רע לכן צריך להכריע לזכות כי אליבא דאמת זו האמת ועיין בשערי תשובה ובכל המפרשים על משנה הנ"ל באבות שבאמת החשוד על עבירה אסור לדונו לכף זכות בדבר שחשוד עליו ועוד שנקרא רשע העושה כן כמבואר בגמרא סנהדרין כו.

[רג] כף זכות -עיין קהלת יעקב שהכף בחי' מלכות והזכות בחי' רחמים דהיינו חרב המתהפכת מדינא לרחמי ונ"ל כנ"ל שתכונת המלכות לדון קשה את כל מי שמונע וחסיר בכבוד שמים לכן מי שתיקן מדת המלכות הוא בסכנה שתכונת מדית המלכות תשלוט עליו ויתגברו בו הדינים כלפי מי שלא ממליך כראוי את הקב"ה לכן אומר התנא באבות דייקא לזה שתיקן את המלכות שיזהר לחבר לה רחמים ע"י שידו לכף זכות.

לדון לכף זכות המקור הוא בצדק תשפוט כמבואר בגמרא שבועות סוף דף ל. וצ"ע כשמכריע לצד הזכות היכן הצדק כאן? והתירוץ כי מדובר דווקא בישראל שהפנימיות הוא טוב ורק היצה"ר מלביש אותו ומראהו כלפי  חוץ כאילו כולו רע לכן צריך להכריע לזכות כי אליבא דאמת זו האמת ועיין בשערי תשובה ובכל המפרשים על משנה הנ"ל באבות שבאמת החשוד על עבירה אסור לדונו לכף זכות בדבר שחשוד עליו ועוד שנקרא רשע העושה כן כמבואר בגמרא סנהדרין כו.

[רד] צ"ע לכאורה המילה את מיותרת וכנראה נקט לשון המשנה הנ"ל ולפ"ז מה ששינה לומר אדם ולא האדם כלשון המשנה זה בכוונה

[רה] רבינו כאן משנה מלשון המשנה באבות שעליה מדבר ועיין תוס בב"ק לח. ד"ה האדם בשם ר"ת אתם קרואים אדם אבל האדם קאי גם אגויים.  וכנראה שרוצה לומר שאין כוונת חז"ל במשנה זו לכלול כר"ת גם את הגויים אלא אע"פ שכתוב האדם הכוונה אדם דהיינו לישראל דווקא. וכדמשמע בתורה רפב שהלימוד זכות הוא מצד נקודת הנשמה שיש בכל יהודי אבל מאידך כיון שמדבר כאן על חורבן העולם אולי הכוונה גם על גויים.

[רו] נראה לומר הרבה יותר מזה כי הלימוד זכות אינו רק מציל מחורבן שיחריבו הצדיקים את העולם אלא הוא עיקר הניגון דקדושה כנ"ל שלשה"ר הוא ניגון רע

וכן בביאור הליקוטים כתב שהיכולת לשמוע ניגון מכל אדם היא ע"י שמלמד זכות וזה לשונו – והוי דן את כל אדם לכף זכות. בצירוף זה המשנה, מבאר בכפלים לתיקון היכולת לשמוע נגינה מכל אדם שכתב לעיל [וסובב בדבריו אפילו על אותם שאינם הגונים כמוב"פ], מאחר שגם אותם דן ומטה לכף זכות:

נראה שמה שצריך להזהיר כל כך היינו דייקא את מי שתיקן בחי' המלכות שלו כי הוא דייקא קשה לו לסבול אחרים שלא ממליכים אותו ית' כראוי כי הוא בעצמו נהפך לבחי' מלכות וזוהי תכונת המלכות בחי' אש אכלה שכל מה שבא בה נהפך כמוה ולכן כלי ושצי כל מי שלא בוער להשם וכנ"ל גבי רשב"י ובנו שיצאו מהמערה

וזו הכוונה עשה לך רב וקנה לך חבר דהיינו שאת תיקון המלכות שגם מקנה לך בעצמך מלכות תקבל עם קנה לך חבר דהיינו עם תיקון הניגון דהיינו לדעת לברר טוב מרע לראות את הטוב שבכל אחד וללמד זכות כמבואר בתורה רפב.

[רז] ישעיה פרק מה (יח) כִּי כֹה אָמַר יְדֹוָד בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹהִים יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ אֲנִי יְדֹוָד וְאֵין עוד.

עפרש"י לא תוהו בראה כי לשבת יצרה נ"ל דקשיא ליה הרי כן בראה תוהו תחילה אלא סופו שיצר אדם מעיד על כוונת הבריאה, שכיון שיצר אדם לשבת עליה הרי שהתוהו לא היה הכוונה אלא הכי תמצי.

הרד"ק פירש תוהו ושבת בענין פריה ורביה וקמ"ל שאם מתמעטים אין זה מכוונת הבריאה אלא בחטאם שמחריבים את העולם הפך הכוונה.  אבל המלבי"ם פירש שתוהו הכוונה להחזיר העולם לקודם הבריאה כשהיתה תוהו ובוהו ושבת היינו שיהיה בה ישוב בני"א.

וביאור כל הפסוק מדוע נקט לשונות בריאה יצירה עשיה כוננה עיין מלבי"ם – (יח) כי כה אמר ה' – מביא שלשה ראיות על שיש לבטוח בה' הגם שהוא אל מסתתר כי הוא משגיח על האדם בהכרח. (ראיה א') מן בריאת העולם, הנה בעת שברא את השמים והארץ מצאנו שהשמים לא שינה בם דבר, רק כמו שנבראו בראשית הבריאה שבראם יש מאין כן נשארו ולא שינה בם דבר, כמ"ש בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ (והבריאה היא בריאת עצם הדבר יש מאין) ולא נזכר עוד שהוסיף בהם שום תיקון, אבל הארץ אחרי שנבראה עם השמים יש מאין, הוסיף בה לתקנה ולהשלימה בכל ששת ימי המעשה במה שהוציא עליה האור והרקיע שהם העננים והימים והיבשה והצומח וחי, עד שנעשית ראויה לישוב בני אדם, ומבואר שכל התקונים האלה שהוסיף בה מבריאת היבשה והצומח והחי, היה בעבור האדם שנברא אחרון לכולם שיוכל להתקיים עליה, כי לא היה אפשר קיומו אם היתה הארץ נשארה תהו ובהו כמו שהיתה בראשית הבריאה, (וידוע ההבדל בין בריאה יצירה עשיה, בריאה היא ראשית הבריאה יש מאין, ויצירה היא תיקון הצורה המתדבקת, ועשיה הוא גמר צורתו וכונן הוא הגמר האחרון) וז"ש הנה ה' בורא השמים – ר"ל השמים לא נוצרו ונעשו רק נבראו, כי כמו שנבראו יש מאין כן נשארו ולא נוצר בהם צורה ונעשה בהם גמר התיקון, כי לא מצאנו במ"ב רק שברא השמים, אבל הוא האלהים – (ר"ל הכחות הרבות שהשפיע על המציאות) אשר הוא יצר הארץ ועשה הוא כוננה – כי בארץ מלבד הבריאה הראשונה יצר – אותה אח"כ בצורתה, ע"י שאמר יקוו המים ותראה היבשה, ואח"כ עשה – ע"י שברא עליה עשב ודשא, ואח"כ כוננה – וגמר את הכל מבריאת החי עד האדם, ומזה מבואר כי לא תהו בראה – לא רצה שתשאר תהו כמו בתחלת בריאתה שהיתה הארץ תהו, כי אז היה די הבריאה לבד, ולא היה צריך היצירה והעשיה שהם התקונים שהוסיף בה, רק לשבת יצרה – מה שיצרה והוסיף לתקן צורתה זה מעיד שעקר כונתו היה לשבת שיהיה עליה ישוב בני אדם, ומבואר איך השגיח על הארץ ביחוד בתקונה לצורך הישוב ולתועלת ב"א שימצאו בה כל חיית ידם, ומזה מבואר כי אני ה' ואין עוד – ואני המשגיח גם בארץ מתחת:

[רח] עיין בהקדמה עפ"י לק"ה ע"ת ה' ופע"ח ק"ש שבזמן הגלות כיון שזו"ן נתרחקו מאבא ואמא לכן היחוד התדיר שממנו שרש קול הניגון הוא רק יחוד חיצון כי איןלו אתערותא דלתתא כראוי, ולכן הקול היוצא משם הוא רק בבחי' נשמות מלאכים ולא נשמות ישראל ולכן עד שהוא מגיע לעולם הזה קולו חלש מאד ואינו אלא התנוצצות בעלמא בלב לכן מעטים הם היודעים לנגן כראוי, דהיינו לברר את הקול הזה מכל קולות ההברא המתעוררים כנגדו ולהחזירו בניגון למעלה ליחד יחוד פנימי להוליד נשמות ישראל לבנין המלכות.

[רט] צ"ע שבדרך כלל פומא דאנשי הכוונה לרוב העולם, וא"כ קשה דמשמע שרוב העולם מבינים שהיום החזנים שוטים ואילו המציאות היום להפך רוב העולם בעצמם חזנים שוטים ונוהים אחר החזנים השוטים ומעריצים אותם (ובפרט במדינה של תאות הממון כידוע ונ"ל למה דווקא שם כיון שגם הממון וגם הניגון באים ממקום גבוה מאד עיין תורה סט משמע שבני חיי ומזוני שרשם אחד וגבוה מאד)

ועיין תורה סד תנינא שהעשירים משוגעים כי העשירות מנפילת העשירות של הנביאים והנביא נראה כמשטתה לכן איתנבי מתורגם אשטתי ואצלם נעשה שגעון ממש ולפ"ז הניגון שהוא בחי' נבואה כמבואר כאן שרשו במקום יניקת הנביאים

מה שמתבאר דברי העולם בדברי רבינו עיין מזה מעב"נ ב סב שכן מבואר בשיחות הר"ן רד

[רי] שיחות מוהר"ן אות צב- ודע שהדבורים שמדברים ברבים, כל מה שהעולם הם רבים יותר הדבורים נמתקים ביותר. וזה בחינת של "ההינו דאמרי אינשי" (קצה), שהם דבורים של גויים ואחר כך כשבאו בתוך ישראל שנדברו ביניהם על ידי זה נמתקו ונעשו מהם דברים עליונים. וזה בחינת מי הים שהם מלוחים ואי אפשר לשתותם וכשהולכים דרך הרים של חול על ידי זה נמתקים כי החול ממתיק המים ואזי ראויין לשתות (ולא באר יותר):

[ריא] שוטים – בגמ' מבואר גדר שוטה שמאבד מה שנותנים לו ואולי כיון שאמרו חז"ל עה"פ כבד את ה' מהונך א"ת מהונך אלא  מגרונך עיין פרש"י שם בשם הפסיקתא שכתב אם יש לך קול ערב וכו' לכן חזן היינו שקולו ערב אם לא מכבד בו את ה' הוא שוטה שמאבד מה שנתנו לו. ובעומק יותר מה גמט' אדם רומז לדעת שנתנו לו הוא בוחר ברוח שטות וגם הו"ן מובא שרומז לעצם האדם כי הו"ן אות ראשונה של נפש ואמצעית של רוח ואחרונה של נשמה. רומז לבחירה שקיבל ומאבד אותה להגרר אחר הבלים.

עיין ספר קול מבשר שכתב שמעתי בשם הגה"ק הרבי ר' בונם מפרשיסחא זי"ע, משום מה אומרים העולם בדרך הלצה, א חזן איז א נער (החזן הוא טיפש)? ואמר, כי עולם הניגון קרוב וסמוך לעולם התשובה. ואם החזן המנגן, עומד קרוב לעולם התשובה ואינו שב – הוא באמת טיפש.  ע"כ.

ובאמת שיחת ת"ח ואפילו דרך הלצה צריכה לימוד ואולי אפ"ל עומק כוונתו כי קרוב ורחוק ברוחניות הכוונה שקרוב הדבר לחזור בתשובה למי שבקי בחכמת הניגון שהרי אם רק יכווין ליבו לשמים אזי הניגון עצמו שמנגן כבר ימשוך אותו לתשובה אבל הוא בטפשותו מנגן ומכווין להתפאר בקולו.

ונ"ל הביאור כנ"ל כי עולם התשובה היא הבינה שמשם הקול התדיר הנ"ל הקורא שובו בני אדם, והמנגן צריך לברר ולהמשך אחר הקול הזה לבררו בנגינתו מכל קולות ההברא והסט"א המתעורות נגדו. נמצא שכל כח הניגון הוא מכח הקול הבא מעולם התשובה וכמבואר בלק"ה ע"ת ה' הנ"ל שגם הרשעים שעובדים ע"ז זה מכח התעוררות הרגשת חסרון הבאה משם ורק כיון שלא רוצים לוותר על תאוותיהם מחפשים למלא חסרונם בעבודה זרה וזה כוונת הפסוק בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי דיינו שבעצם בפנמיותם מחפשים אותי אבל כיון שקשורים לרע עובדים ע"ז, והכי נמי המנגן הרשע נמשך בניגונו אחר קול ההברא של הסט"א במקום אחר קול הישר של הש"י הקורא לו מעולם התשובה. אבל מי  שהוא בן חורין מתאוותיו הוא מנגן כשר מברר הקול הישר ונמשך אחריו לעולם התשובה.

[ריב] עיין בתורה קצד שעל כן מתפארים בקולם במקום להמליך על ידו את הקב"ה וזה לשונו שם- מִי שֶׁרוֹצֶה כָּבוֹד הוּא שׁוֹטֶה,…וכו'… כי עִקַּר הַכָּבוֹד הוּא רַק מֵהַדִּבּוּר, כִּי אֵיבָר מֵהָאָדָם כְּגוֹן יָד אֵינָהּ יְכוֹלָה לַחֲלֹק לוֹ כָּבוֹד,….וכו'…  וְהַדִּבּוּר הוּא הֵיכַל הַמֶּלֶךְ, כִּי "הֵיכָל" גִּימַטְרִיָּא "אֲדֹנָי", בְּחִינַת הַדִּבּוּר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים נ"א) "אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח" (עַיֵּן תִּקּוּן י"ח): אִם כֵּן רוֹצֶה לְקַבֵּל כָּבוֹד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ, וְאֵין בִּזָּיוֹן גָּדוֹל מִזֶּה, כַּיָּדוּעַ בְּחוּשׁ, שֶׁבְּוַדַּאי יִתְבַּיֵּשׁ הָעֶבֶד מְאֹד כְּשֶׁיַּחְלְקוּ לוֹ כָּבוֹד גָּדוֹל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, כַּנַּ"ל בַּמָּשָׁל הַנַּ"ל:

[ריג] כי ההרגשה במציאות הקב"ה היא הבטוי של דעת עד שמי שיש לו דעת אמת אפילו מעט כבר בטל ממנו היצה"ר הגשמי כמבואר בתורה עב, והביאור בזה על פי האריז"ל מבואר שהדעת מחבר בין החכמה והבינה ועי"ז האדם יודע בשכלו את מציאות הקב"ה ומבין את שפלותו וכיצד צריך במדותיו להתנהג לפי זה, ועוד הדעת גם מחבר את השכל הזה למדות שבלב דהיינו שתיהיה לו התפעלות מידיעה זו ויבוא ליראה ואהבה וכלהמדות דהיינו הרגשה במציאות הקב"ה, ובזה מדרגות הצדיקים עד כמה מרגיש ומתפעל מידיעה זו.

[ריד] נתבאר באריכות בלק"ה אפוטרופוס ג' על תורה זו ונתבאר לעיל בהקדמה שברוחניות גלות הדעת והדיבור נגרם תמיד ע"י בחי' פרעה שאחיזתו במיצר הגרון לעשותו בחי' ארץ מצרים ע"י שמפיל את האדם למוחין דקטנות שעי"ז שזה פגם וגלות הדעת למנוע אותו מדיבור וניגון קדוש.

[רטו] שהרי ניגון במובן העמוק שבו הוא כל סוד הבחירה ובאמת רוב העולם הם שוטים, וזה ניכר אצל החזנים כי בניגונם היו צריכים לחזור ולהחזיר את כל השומע אותם בתשובה והיום להפך העולם נמשך אחר הניגון להבלי עוה"ז.

[רטז] בגלות – עיין בהקדמה מה שהבאתי מלק"ה ע"ת ה' עפ"י הפע"ח לבאר החילוק בין המוחין שהיו בזמן הבית למוחין שיש היום שאז גם התדיר היה יחוד פנימי והיום התדיר הוא רק חצוני לכן היום הקול הישר הוא חלש מאד לכן יותר קשה לברר אותו ע"י הניגון.

ולזה צריך להשתוקק ולבכות הרבה בחצות קודם שלומד גמרא ומכח הרגשת חסרון הבית והיחוד הפנימי והארת האמת שהפסדנו בעוונותינו עי"ז אח"כ בעסק התורה שהוא בסוד הניגון נזכה ליותר סיעתא דשמיא דהינו לחוט של חסד ונזכה לעורר יחוד הפנימי ולמוחין של בחי' כאילו נבנה הבית כמובא כי מי שיש בו דעה כאילו נבנה הבית וכו'.

[ריז] כידוע שממליכים גם רופאים וחכמי המדע וכל מי שנדמה שיש לו איזה חכמה וכח אע"פ שאינו מכח הביטול הגמור לחכמת התורה. ואפילו יראים הנגררים אחר תאות היינו שממליכים את תאות האכילה ושאר תאוות.  ואפילו קנאת ה' צבקות יש הרבה שנפלה אצלם לכעס ושנאה ולא לשם שמים גרידא, כי היום בגלות, קשה מאד לכווין לשם שמים בשלימות.

[ריח] הכוונה דעת לקשור עצמו אל קול ה',  ודעת לכוין בניגונו לחבר את חו"ב למעלה, ודעת לכוין בכל זה עמ"נ לזכות למוחין שעל ידם יוכל להמליך את הקב"ה.

[ריט] כנ"ל שמבואר בע"ח שצפרים דקליפה אין להן דעת כי לסט"א אין חב"ד אלא רק חכמה ובינה,    כי הדעת מיחד את חו"ב ליחוד פנימי שזה עיקר סוד הניגון שלעורר יחוד פנימי שהוא בנין המלכות כנ"ל בהקדמה ועוד גם כי דעת היא המביא את מה שיודע לידי מעשה והם להפך וכמבואר גם בתורה יט תנינא.

[רכ] זכריה פרק יד (ט) וְהָיָה יְדֹוָד לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְדֹוָד אֶחָד וּשְׁמוֹ אחד:

רד"ק – (ט) והיה ה' למלך – כשיראו הגוים הבאים על ירושלם אלה הנפלאות הנזכרות יכירו כי ה' הוא המולך על כל הארץ ומשגיח בתחתונים ועושה בהם כרצונו והטבעים הופך לעשות רצון יראיו כי הכל מעשה ידיו. ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד – שיכירו כי ה' אחד ואין אלוה מבלעדו וכן שמו יהיה אחד שלא יזכרו בשם אלוה אחר בעולם אלא שמו לבדו יזכרו כמו שכתוב למעלה והיה ביום ההוא נאם ה' צבאות אכרית את שמות העצבים מן הארץ ולא יזכרו עוד והחכם ר' אברהם בן עזרא ז"ל פירשו בשם המפורש שהוא שם בן ארבע אותיות וכן כתב ושמו אחד הוא השם הנכבד הנודע על ידי משה רבינו עליו השלום ויקרא אז בפי הכל ככתיבתו וכן החכם הגדול הר"ר משה ז"ל פירשו בשם המפרש כי כל השמות המיוחסים לאל יתברך הם שמות נגזרים אם לפי יחס הפעלות אליו או לפי ההישרה לשלמותו וכאשר רבו אלה השמות הנגזרים חשבו קצת בני אדם שיש ליי' יתברך תארים רבים כמספר הפעולות אשר נגזרו השמות מהם ולזה ייעד בהגיע לבני אדם השגה שתתיר מהם זה הספק ואמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד ר"ל שכמו שהוא אחד כן יקרא אז בשם אחד לבד והוא המורה על העצם לבד לא שהוא נגזר וכן ת"י ותתגלי מלכותא דה' וגו'.

[רכא] עיין לק"ה אפוטרופוס ג' השייך לתורה זו שתיקון הנגינה דהיינו תיקון המלכות היא לעשות דיבור לקול, ומלכות פה היא בחי' אמונה כידוע ועיין תורה סב [אות ג] וְעִקַּר שְׁלֵמוּת וְקִשּׁוּטֵי אֱמוּנָה, הַיְנוּ לְקָרֵב דַּוְקָא הַמְרֻחָקִים, בְּחִינַת (צְפַנְיָה ג): "לִקְרֹא כֻּלָּם בְּשֵׁם ה'", אֲפִלּוּ עַכּוּ"ם יִקְרְבוּ לֶאֱמוּנוֹת יִשְׂרָאֵל, וּלְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד: וכו' ……  [ובאות ד' שם] וְזֶה בְּחִינַת (שָׁם בִּצְפַנְיָה): "אָז אֶהְפֹּךְ אֶל הָעַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה". 'שָׂפָה בְרוּרָה', הַיְנוּ הַדִּבּוּר שֶׁנִּתְבָּרֵר מִבֵּינֵיהֶם, הוּא הוֹפֵךְ אֶת עַצְמוֹ אֶל הָעַמִּים, כְּדֵי לִלְקֹט מֵהֶם שְׁאָרֵי נִיצוֹצוֹת הַקְּדֻשָּׁה. וְאָז נִתְקַיֵּם: "לִקְרֹא כֻּלָּם בְּשֵׁם ה'", שֶׁיִּדְבְּקוּ כֻּלָּם בֶּאֱמוּנַת יִשְׂרָאֵל: ע"כ.  וזה בעצמו בחי' תיקון הנגינה שלעתיד לבוא דהיינו תיקון הדיבור ותיקון האמונה עד כדי שכל העולם ידברו רק מאמונה וכבוד שמים וכולם יעשו דיבור לקול השתי צפרים ועי"ז יחברו את הכרובים זה לזה ואזי ידברו שפה ברורה שהיא מכח השפעת הנבואה.

[רכב] תהילים פרק מז (ז) זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ:  (ח) כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל:

[רכג] עיין מעב"נ ב' סא מקשה שלעיל נתבאר שע"י הניגון זוכים לתיקון המלכות דהיינו להשפיע לה דעת ואילו כאן מתבאר להפך שע"י שיהיה למלכות דעת רק אז נזכה לניגון ותירץ שע"י הצדיקים שזוכים לניגון הקדוש ומתקנים על ידו את המלכות עי"ז זמרו משכיל דהיינו החזנים יכולים לנגן בדעת נמצא הפסוק מתפרש גם שע"י כי מלך כל הארץ עי"ז זמרו משכיל וגם ע"י זמרו משכיל עי"ז כי מלך כל הארץ.

[רכד] עפ"י המבואר בהקדמה עפ"י פע"ח כונת ק"ש מבואר שם שבזמן הבית אזי זו"ן יהיו למעלה בחו"ב ואזי היחוד התדיר יהיה פנימי ותמיד יהיה בבחי' הולדת נשמות שלפ"ז מובן שהקול ה' היוצא משם יהיה תמיד חזק באופן שתמיד יהיה למלכות מוחין והניגון שיעלה עי"ז יהיה ניגון קדוש להוסיף עוד מוחין עד כדי דביקות ממש.

[רכה] תהילים פרק קח (ה) כִּי גָדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ וְעַד שְׁחָקִים אֲמִתֶּךָ:   פרש"י – וכתוב אחד אומר (תהלים נ"ז) עד שמים פירשו רבותינו כאן בעושין לשמה כאן בעושין שלא לשמה:

מצודות דוד – (ה) מעל שמים – חסדך עולה מעל השמים ר"ל יותר גדולה מערך גבהות שמים. אמתך – אמתת הבטחתך גדולה כערך גבהות השחקים:

[רכו] "שמים" הוא בחינת קול. [וסוד הענין הוא כי "שמים" הוא "אש ומים" (חגיגה יב), ו"קול" הוא גם כן אש ומים, כי יש בו חמימות ("אש") ולחות ("מים"), כידוע].

[רכז]  מוסף לראש השנה – בפסוקי השופרות – אַתָּה נִגְלֵיתָ בַּעֲנַן כְּבוֹדֶךָ עַל עַם קָדְשְׁךָ לְדַבֵּר עִמָּם. מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּם קוֹלֶךָ, וְנִגְלֵיתָ עֲלֵיהֶם בְּעַרְפְּלֵּי טֹהַר. גַּם כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ חָל מִפָּנֶיךָ, וּבְרִיּוֹת בְּרֵאשִׁית חָרְדוּ מִמֶּךָּ, בְּהִגָּלוֹתְךָ מַלְכֵּנוּ עַל הַר סִינַי: לְלַמֵּד לְעַמְּךָ תּוֹרָה וּמִצְווֹת. וַתַּשְׁמִיעֵם אֶת הוֹד קוֹלֶךָ, וְדִבְּרוֹת קָדְשְׁךָ מִלַּהֲבוֹת אֵשׁ. בְּקוֹלוֹת וּבְרָקִים עֲלֵיהֶם נִגְלֵיתָ, וּבְקוֹל שׁוֹפָר עֲלֵיהֶם הוֹפָעְתָּ. כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ, וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קוֹלוֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר, וְקוֹל שׁוֹפָר חָזָק מְאֹד, וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה:

[רכח] משמים השמעת קולך נ"ל הפי' ששמים בחי' תפארת משם השמעת את קולך קול ה' מיחוד הפנימי של חו"ב שע"י כל המט ימי ספירה ואתערותא דלתתא הנפלאה שהכינו נעשה יחוד פנימי המוליד נשמות ישראל שעי"ז נשמע הקול בחוזק גדול עד שפרחה נשמתם מהיראה שנפלה עליהם מהקול הזה.  והקב"ה הוריד עליהם טל תחיה אולי בחי' איזה גשמיות מהתורה של הלומדים שלא לשמה שיחזור ויקשור נשמתם לגוף.

[רכט] עיין כלבו על ההגדה אילו הביאנו להר סיני ולא נתן לנו את התורה שכיון שפסקה זהמתם בקרבתם להר נתבטל הספק מליבם וכו' עי"ש.

[רל] פסחים נ: – רבא רמי כתיב כי גדל עד שמים חסדך וכתיב כי גדל מעל שמים חסדך הא כיצד כאן בעושין לשמה וכאן בעושין שלא לשמה וכדרב יהודה דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה:

[רלא] וא"כ קשה הרי הוא לא נצרך לחוט של חסד ולמה רבינו מפרש שבפסוק הזה דווקא רמוז החוט של חסד ועיין מעב"נ א לו שביאר שכאן מדובר בחוט של חסד שהוא הסיוע של הצדיקים הלומדים לישמה דהיינו המקור לחוט של חסד שלנו

[רלב] זהר ח"א דף ריט. – תאנא ארבע סמכין זמינין, וחד דיוקנא דגופא בידייהו, מתלבשא ביה בחדוותא, ויתיבת בההוא מדורא דגן עדן דלתתא עד זמנא דאתגזר עלה לבתר כרוזא קרי. ועמודא דתלת גווני אזדמן, וההוא עמודא אתקרי מכון הר ציון, דכתיב (ישעיה ד ה) וברא יהו"ה על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן וגו', סלקא בההוא עמודא לפתחא דצדק, דציון וירושלם ביה. אי זכי לסלקא יתיר טב חולקיה ועדביה, לאתדבקא בגו גופא דמלכא, ואי לא זכי לסלקא יתיר, כתיב (שם ג) והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו, ואי זכי לסלקא יתיר זכאה הוא דזכי ליקרא דמלכא, ולאתעדנא בעדונא עלאה, דלעילא מאתר דאקרי שמים, דכתיב (שם נח יד) אז תתענג על יהו"ה, על יהו"ה דייקא שהוא חסד המקבל השפע מהבינה והוא למעלה מהתפארת הנקרא ה', זכאה חולקיה דמאן דזכי לחסד דא להחסד שלמעלה מהתפארת, דכתיב (תהלים קח ה) כי גדול מעל שמים חסדך. ומקשה הזהר וכי על השמים הוא, והא כתיב (שם נז יא) כי גדול עד שמים חסדך, אמר רבי יוסי, אית חסד ואית חסד, חסד עלאה וחסד תתאה, חסד עלאה מעל שמים הוא חסד עליון דזעיר אנפין, חסד תתאה הוא חסד תחתון הוא של המלכות דכתיב (ישעיה נה ג) חסדי דוד הנאמנים שהם החסדים שבנצח והוד המתקנים את המלכות הנקראת דוד, ובהני כתיב עד שמים תחת התפארת.

[רלג] עיין ספרי שופטים קנז "שום תשים עליך וכו' אשר יבחר ה אלקיך בו על פי נביא". ועיין רמב"ם (מלכים א' ג') וכן העתיק בספר החינוך תצז. אין מעמידין מלך [בישראל] בתחלה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא, כיהושע שמינהו משה רבנו ובית דינו, וכשאול ודוד שמינה אותם שמואל הרמתי ובית דינו.

עיין עמק הנחל דף מו בענין שם קמה שמשתמשים בו להעמיד מלך בסוף תורה רלד שרמוז בפסוק הנה קמה אלומתי שאמר יוסף וקישר שם ר' יצחק לתורה סג תנינא לפסוק קחו מזמרת הארץ ר"ת קמה ששלח יעקב ליוסף והרחיב דבריו שם הר"מ קרמר שמבואר שם שלמלך יש את כל הניגון לבאר עפ"י תורה ג' כי ניגון הוא בנין המלכות ומבואר בתורה ג' שתיקון הקול היינו תיקון הנגינה לכן מקולו של דוד הבין שאול שזכה לתיקון הנגינה כמבואר בסוף תורה ל' שלפי הקול ניכר המלכות ומביא ראיה מהפסוק (שמאול א כד טז) וישא שאול קולו ויבך. וזהו שאמר שם (פסוק כ) שאול לדוד וקמה בידך ממלכת ישראל כי הבין מקולו שיהיה מלך ונקט קמה דהיינו שם הנ"ל. עוד ביאר שלכן הביא רבינו לעיל את הפסוק משמים השמעת קולך ר"ת קמה וזה ענין הכתוב בפרשת כי תבא שמעתי בקול ה' אלקי וכו' השקיפה ממעון קדשך וזהו שמסיים מן השמים כי שמים בחי' קול כמבואר לעיל בתורה שלנו ועל כן גם קדשך מן השמים ר"ת קמה הנ"ל.  נמצא שקול הנגינה הוא בסוד שם קמה שעל ידו המלכת המלך ובנין המלכות ויוסף זכה לשם הזה כמבואר בפסוק הנה קמה אלומתי כי בו תלוי תיקון הנגינה כמבואר בתורה כז ועי"ש עוד.

עפ"י המבואר שם שקמה ר"ת השקיפה ממעון קדשך שמדבר מהשגחת הש"י על ארץ ישראל וסמיך ליה שמעמידים מלך בשם קמה אולי אפ"ל כי מאן מלכי רבנן גיטין סב (תורה ד) דהיינו שהצדיק הוא המלך שעל ידו ההשגחה על העם וזהו השקיפה ממעון קדשך שלהעמיד את זה שעל ידו ההשגחה דהיינו המלך זה ע"י שם קמה.

עיין ערכי הכנויים לרמ"ק נבואה נקראת המלכות מצד בחי' השפעת הנביאים שבה שהם נו"ה הם הנביאים והיא הנבואה ועל ידם הנביא מתנבא מתוך המלכות.

דהיינו כשהמלכות בתיקונה אזי יש נבואה והיא מגלה מי המלך הראוי לה

[רלד] צ"ע לכאורה היא ראיה לסתור, שתחילה משמע שכל מלך בהכרח שיומלך בכח נבואה וא"כ מה מיוחד בבית דוד. ועוד שהרי ירבעם הובטח עוד בימי שלמה שיהיה מלך בנבואת אחיה השילוני כמבואר במלכים א יא, וגם אחר שמלך ורצה רחבעם להלחם להחזיר לעצמו את המלוכה מנע אותם נביא באמרו כי מה' יצא הדבר שירבעם ימלוך על עשרת השבטים.    וכנראה כוונת רבינו שמלכות ירבעם אינה מלכות כתיקונה שהחטא גרם שמלך על ישראל מלך שאינו מבית דוד, דלא כהבטחת הקב"ה לדוד שהוא וזרעו עד עולם יהיו מלכים על עם ישראל, לכן הודאת הנביא על כך היא ככל הודאה האחרת של נביא שהוא גילוי מילתא בעלמא, ולא ככוונת רבינו כאן שהמלכות דקדושה בעצמה מגלה מי המלך הראוי לה.

[רלה] צ"ע לפי מה שביארנו שהכרובים הם בח'י זו"ן שיחודם תלוי במעשינו ואילו השתי צפרים שמהן נמשכת הנבואה הם בחי' חו"ב שיחודם תדיר לקיום העולמות ועיין לעיל בהערות על מאמר חז"ל וקנה לך חבר ולפ"ז נ"ל שכיון שכאן מדובר בהעמדת מלך עפ"י נבואה מדובר בזמן שישראל עושים רצונו של מקום ואז יש נבואה בישראל ועכ"פ לנביא עצמו בודאי לגביו הכרובים הם בבחי' פב"פ כמו השתי צפרים שעי"ז זוכה לנבואה ממש ולא רק בבחי' ניגון מעורב כמו אצלינו. וכשהכרובים פב"פ הם נכללים בבחי' הצפרים כי כשהחיצוניות כמו הפנמיות אזי בחיצוניות מתגלית הפנמיות.

[רלו] אולי כיון שזה עיקר מטרת הנבואה להחזיר את ישראל לאביהם שבשמים כידוע שרוב הנבואות היו לצורך זה ולכן גם ההכנה לנבואה היתה שעכ"פ הנבא יהיה בפנים עם הקב"ה דהיינו תשובה שלימה ולכן הניגון והנבואה יונקים ממקום אחד כיון ששניהם באים למטרה אחת.

[רלז] ונתבאר לעיל שהמקום הזה הוא נו"ה דהיינו רגלי הבינה שנעשים מוחין לזו"ן שהם הכרובים לכן הנבואה היא מבין שני הכרובים והיא מרגלי הבינה דהיינו משתי צפרים חיות שהן חכמה ובינה ובבינה מתגלה החכמה ויוצא לחוץ ברגלין כידוע שהן כח ההליכה והיציאה לחוץ.

[רלח] דוד המלך בודאי יכול הי הלשמוע כל מנגן אפילו רשע גמור אבל אנו צ"ע האם גם לשמוע מאדם רשע או רק לנגן ניגון שחיבר אדם רשע ועיין תורה רכו ועיין לק"ע בתרא נגינה י'    עיין הוספה לעיון דיון בזה

[רלט] והנגינה שאינו  צ"ע שנקט לשון זכר לנגינה

[רמ] נראה שעומק הביאור בזה הוא עפ"י תורה רפב כמבואר שם עה"פ עוד מעט ואיננו שכשהחזן שהוא שליח ציבור הראוי מוצא נקודה טובה בכל אחד מהקהל עי"ז נכנע הרע שאצלם לטוב שמגלה ועולים דרגה.  גם עיין תורה קלו שרבינו לומד זאת כפשוטו ממש שע"י שמלמד זכות על חבירו שחולק עליו אפשר שיעלהו מדרגה ויפסיק לחלוק עליו

[רמא] כמבואר בתורה סב שאין שלימות לאמונה והמלכות עד שיקרב רחוקים עי"ש

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support