מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי (כ"ה,ב)

ועל כן נסמך פרשת הדלקת הנרות המנורה לחנוכת המשכן בפרשה זאת; וכן בפרשת תצוה שנסמכה מיד אחר כל מעשה המשכן וכליו הנאמר בפרשת תרומה, ואחר כך מתחיל תיכף במצות הדלקת נרות המנורה, ואינו מדבר עדיין משום קרבנות רק מנרות המנורה וכמבואר במדרשים ענין זה לענין גדולת מעשה המנורה ונרותיה. כי עיקר כלל המשכן היה לתקן חטא העגל שהוא עבודה זרה כמו שאמרו רבותינו ז"ל. וכלל המשכן הוא בחינת צדקה, בחינת מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. כי צדקה מגביר הרצון דקדושה (עיין ליקוטי מוהר"ן ח"בתורה ד). כי משה ראה גודל התגרות השטן, שיש לו כח כל כך להתגרות בהאדם בזה העולם, עד אשר אחר שהוציאם ממצרים באותות נוראות כאלה, וקרע להם את הים, ונתן להם את התורה בקולות וברקים, ובהתגלות אלקות נורא ומרעיד כזה וכו' וכו'. ואף על פי כן אחר כל אלה, הכשילם [היצר הרע] על ידי הערב רב בפגם עבודה זרה של העגל שהוא בחינת שמד. על כן כשנתרצה להם השם יתברך בארבעים ימי רצון האחרונים מאלול עד יום כפור צווה להם לעשות משכן. וכלל המשכן הוא בחינת נדבת לב, צדקה, כדי לחזק את הרצון דקדושה. כי בהמשכן ובית המקדש היו כל הקרבנות שבאו לרצון כמו שכתוב (ויקרא י"ט) לרצונכם תזבחוהו. ועל כן מזכיר בתחלה תיכף ומיד פרשת המנורה בפרשת תצוה ובפרשת בהעלותך כנ"ל. כי זה העיקר שצריכין להגביר הרצון בתוקף גדול כל כך עד שיאיר לעולם ולא יופסק בכל מיני חושך שעוברים על כל אדם כפי מה שהוא, שזהו בחינת מעשה המנורה, בחינת להעלות נר תמיד. וזה נעשה בכל אדם ובכל זמן בכל דור ודור, שבכל מה שעובר על האדם עיקר תיקונו על ידי תוקף הרצון, שעל ידי זה מעלים הכל משמד לרצון. כי עיקר בחינת עבודה זרה ושמד הוא בחינת תאוות ממון וטרדת ומרירת הפרנסה מה שהשטן והבעל דבר מפיל את כל אחד בדעתו לטבעיות, ורוצה להרחיקו מאמונת ההשגחה והרצון העליון, ומחמת זה דואג תמיד על ממון ופרנסה, מחמת שרואה שעתה נתמעטה פרנסתו. ויש שיש לו ממון הרבה אבל מתאווה יותר ויותר וכו'. וכל זה נמשך מבחינת כפירות ברצון והשגחה שהם בחינת שמד ועבודה זרה. כי כל העבודה זרה תחובים בממון כמו שכתוב בהתורה צוית צדק וכו' (ליקו"מ ח"א תורה כ"ג). והתיקון לזה בחינת מעשה המשכן, בחינת צדקה לעניים הגונים וכשרים באמת. כי ל"ט מלאכות ממשכן גמרינן [=39 המלאכות האסורות בשבת, נלמדו מהמלאכות שנעשו בהקמת המשכן], וכל עסקי המשא ומתן והמלאכות כלולים בל"ט מלאכות. וצריך כל אחד להרבות בצדקה ולכוון להמשיך על עצמו קדושת המשכן שעשה משה, שעשאו בתיקונים כאלה לתקן לדורות חטא העגל שהוא עבודה זרה בחינת תאוות ממון. כי בהמשכן כלול כל הגוונין עילאין [=הגוונים העליונים] המלובשין בכסף וזהב ונחושת ותכלת וארגמן וכו' שבשרשם הם גבוהים מאד כי הם עיקר גדולת הבורא יתברך שמו כמו שכתוב במקום אחר (תורה כ"ה). אך למטה נפלו מאד עד שרוב התרחקות בני האדם מהשם יתברך הוא על ידי טרדת הממון והחפצים, שכולם כלולים בכסף וזהב ונחושת ותכלת וכו'. ומי שמקשר עצמו לצדיקי הדור האמתיים בחינת משה ומרבים בצדקה דקדושה ל[שם] שמים ולא להתפאר, על ידי זה זוכים שמאיר בהם הארת הרצון מבחינת משה, עד שיאיר להם בכל מיני חושך לעלות משם. כי המשכן נעשה בקדושה כזאת שאפילו בחורבנו יגן על ישראל בבחינת (שמות ל"ח) אלה פקודי המשכן – משכן. משכן בבנינו ומשכן בחורבנו, בבחינת (במדבר כ"ד) מה טובו אהלך יעקב משכנותיך ישראל ודרשו רבותינו ז"ל אפילו כשהם חרבים מגנים על ישראל. ובשביל זה הקימו את המשכן בכל פעם ופרקוהו בעצמן ונסעו עמו ממקום למקום במדבר חושך ואפילה, מקום נחש שרף ועקרב וכו'. ואחר כך חזרו והקימוהו וכו'. להורות לדורות שאפילו כשהמשכן יהיה מפורק [או] חרב יגן עליהם. ואם יקשרו רצונם תמיד בקדושת המשכן ובית המקדש וכליו, והכל בכח הצדיקי אמת העוסקים בבנין המשכן בכל דור ודור, כמו שכתוב בהתורה אזמרה וכו' (ליקו"מ א תורה רפ"ב) על ידי זה יוכלו לעבור בשלום בכל המדבריות, בכל מיני חושך וצלמות, אפילו כשעוברים ח"ו במקום נחש ושרף ועקרב וצמאון וכו', שבכל מקומות אלו בהכרח שיעבור בהם הרוצה לגשת אל הקודש. בפרט מי שנכשל כבר במה שנכשל ורוצה לשוב, שבהכרח שיעבור באלו המקומות, בבחינת מה שאמר רבינו ז"ל על מאמר רבותינו ז"ל "בהיינו דעאל" (עיין בהתורה רציצא, ליקו"מ א כ"ז). ומכולם יצילנו ה' על ידי תוקף הרצון דקדושה שיזכה על ידי התקשרות לצדיקי אמת. ועל כן הזכיר בתחילה מעשה המנורה אחר מעשה המשכן כנ"ל, כי מעשה המנורה ונרותיה הם עיקר אור הרצון שהיה מאיר במשכן ובית המקדש, שעל ידי זה עולים מכל מיני חושך שבעולם בבחינת (תהלים י"ח) כי אתה תאיר נרי וכו'.

(ליקוה"ל, אורח חיים, הל' ברכת השחר ה,מ"ה)

 ותכלת וארגמן (כ"ה,ד)

אחר מעשה העגל נצטוו על מלאכת המשכן. כי הדבר תמוה מאד איך באו ישראל לידי עוון זה אחר קבלת התורה, שזכו אז למדריגה גבוה ועליונה מאד מאד: להשגת נבואה פנים בפנים וכו', ואיך יבואו אחר כך לידי חטא כזה? אך הוא על פי הנ"ל, כי בכל פעם שצריכין לעלות מדרגא לדרגא מתגבר מחדש המדמה שהם הקליפות וכו', ולפעמים כשאין האדם זוכה להתגבר לשבר מחדש כל הקליפות והדמיונות וכו', יוכל לפול מאד חס ושלום בעת שצריך לעלות למדריגה השניה. ועל כן אמרו רבותינו ז"ל אל תאמין בעצמך עד יום מותך וכו'. ומזה נמשך שישראל באו לידי מכשול זה בסוף הארבעים יום, שהיו צריכין לעלות למדרגה גבוהה יותר ויותר, ולא השתדלו לשבר מחדש את הכח המדמה עד שנכשלו. ואז כשנתרצה השם יתברך למשה, צווהו על מלאכת המשכן, דהיינו שגילה השם יתברך למשה העצה איך לזכות לשבר הקליפות והדמיונות שבכל מדרגה ומדרגה, שהוא על ידי מלאכת המשכן, שהוא בחי' צדקה נדבת לב, שעל ידי זה מאירין הגוונין עילאין שיש בכסף וזהב וכו', שזהו עיקר בחי' מלאכת המשכן, ששם היו מאירין כל הגוונין הקדושים, שזהו בחי' שלשה-עשר דברים שנאמרו במלאכת המשכן שהם זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן וכו', שהם כלליות כל הגוונין הקדושים, שכלם היו מאירין על ידי מלאכת המשכן ע"י הצדקה ונדבת לב של כל אחד מישראל, ועל ידי זה זוכין לשבר הקליפות שבכל דרגא ודרגא, ועל כן היה המשכן הולך עמהם במדבר ממקום למקום, כי בכל פעם היו צריכין לטהר מקום חדש מקליפות, כפי המדריגה שהיו צריכים לעלות בכל פעם, שזהו בחינת מסעי בני ישראל במדבר ארבעים שנה. כי באלו המסעות של ישראל כלולים כל העליות של כל ישראל בכל הדורות מדרגא לדרגא שבכל עליה ועליה, שבכל דרגא צריכין לגלות הגוונין שעל ידי זה מטהרין את המקום והמדריגה מן הקליפות וכו', שזהו בחי' הקמת המשכן שהיו מקימין אותו בכל פעם בכל מסע ומסע, כדי להאיר הגוונין עילאין שהיו מאירין במשכן שעל ידי זה מטהרין כל המדריגות שזהו בחי' מסעי בני ישראל כנ"ל. וע"כ כל המשא ומתן שעושין בקדושה הוא בבחי' מלאכת המשכן כמו שכתב רבינו ז"ל (בלקו"מ ח"ב תורה ד) כי כשעושין משא ומתן בקדושה אזי מאירין הגוונין בהממון של המשא ומתן, שזהו בחי' מלאכת המשכן ששם היו מאירין הגוונין שעל ידי זה מכניעין ומשברין המניעות והדמיונות שבכל מדריגה ומדריגה וכו' כנ"ל. שזהו בחי' טוב תורה עם דרך ארץ וכו' כנ"ל.

(שם, חושן משפט, הל' גביית חוב מקרקעות ג,ו)

 ועשו לי מקדש (כ"ה,ח)

עיקר הקיום שלנו בתוקף אריכת הגלות הזה, שבית המקדש נחרב בעוונותינו ועיקר קיומינו הוא ע"י בתי כנסיות ובתי מדרשות כמו שכתוב (יחזקאל יא) כי הפיצותים בארצות ואהי להם למקדש מעט ודרשו רבותינו ז"ל אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. כי בבית המדרש, שם מתקבצין התלמידים ומעידים ומספרים מה ששמעו מרבן, כדי להמשיך השארתו הק' לנצח. ועיקר קדושת הבתי כנסיות ובתי מדרשות נמשכין מבחי' המשכן שעשה משה במדבר אחר מעשה העגל. כי עיקר חטא העגל נמשך על ידי הפגם שפגמו בכבוד משה רבינו ואמרו כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו. כי אפילו לפי טעותם, שהטעה אותם הבעל דבר שכבר מת משה, היו צריכין להאמין שבודאי לא היה יגיעו לריק חס ושלום, ובודאי השאיר השארה טובה אצל תלמידיו. והיה להם לבא לאהרן וליהושע וכו' ולבקש מהם שיוליכו אותם בדרך הישר כפי מה שקיבלו ממשה רבן. אבל הם לא בחרו בהאמת. כי העיקר בהמעשה הזאת היו הערב רב ששנאו את משה, והיה טינא בלבם עליו וביקשו עלילה לפרוש מאחרי המקום. על כן תיכף כשסברו שמת משה, באו לאהרן ואמרו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש לא ידענו וכו'. כי בודאי כשפורשין מהצדיק האמת ומדרכיו הקדושות, על ידי זה באים לעבודה זרה, ועל כן באו אז על ידי זה למעשה העגל. ועל כן, כשבא משה וראה את כל זה, עסק אחר כך להמשיך תיקון שאפילו אחר כך, כשיגיע זמנו להסתלק באמת, יהיה נשאר זכרו לדורי דורות. וזהו בחי' מעשה המשכן שעסק אחר כך, ששם המשיך השארת שכינתו יתברך, דהיינו בחי' השגות אלוקות, כי כל מעשה המשכן היה בחינת כלים וצמצומים להשגות אלקות. ועיקר בחינת המשכן היה, שעל ידי זה המשיך תיקון, שאפילו כשישראל נעים בגלות, שהוא בחי' מדבר, גם אז יהיה להם כח להמשיך השגות אלקות ע"י בתי כנסיות ובתי מדרשות, שהם בחי' מקדש מעט, בחי' המשכן שעשה משה במדבר. שאף על פי ששם [במקום המשכן] לא היה עיקר מקום המנוחה דהיינו מקום בית המקדש, כמו שכתוב כי לא באתם עד עתה אל המנוחה וכו', אף על פי כן יכולין להמשיך לשם קדושת בית המקדש, ששם השראת השכינה, ע"י תקוני המשכן שעשה. וכמו כן תיקן לדורות שיהיה כח לישראל בכל דור להמשיך קדושת בית המקדש בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות שיעשו בגלות שעל כן הם נקראים מקדש מעט.

(שם, חושן משפט, הל' נזיקין ד,י"ד)

תבנית המשכן (כ"ה,ט)

העושה משא-ומתן הוא בחינת מקרב נפשות להשם יתברך ובונה מהם היכל הקדש, בחינת משכן, ועל-כן ל"ט מלאכות ממשכן גמרינן. ובגמר מלאכת המשכן אמר משה: "ויהי נועם וכו'ומעשה ידינו וכו' " שתי פעמים, ודרשו רבותינו ז"ל: כדי שתשרה ברכה במלאכת המשכן ותשרה ברכה במעשי ידיהם. כי הם בחינה אחת, כי יש בהמשא-ומתן ניצוצות קדושות גבוהות מאד שצריך לבררם על-ידי המשא-ומתן. ואלו הניצוצות שמבררין אותם על-ידי המשא-ומתן ומחזירין אותם אל הקדושה הם בחינת גרים ובעלי-תשובה, כי מעלין ומכניסין הנפשות והניצוצות של המשא-ומתן מן החוץ אל הפנים, אל הקדושה. נמצא שהעוסק במשא-ומתן באמונה בקדושה כראוי, הוא בבחינת מגייר גרים ומקרב נפשות רחוקות להשם יתברך, שמזה נבנה היכל הקודש. אך מחמת שאלו הנפשות והניצוצות נאחז בהם הרע מאד, כי הם שוכנים בין הגויים והסטרא- אחרא, בבחינת "זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה", על-כן צריך זה העוסק במשא-ומתן להיזהר בנפשו מאד שלא יתאחז בו הרע, הנאחז באלו הניצוצות שהוא מבררם על-ידי משא-ומתן, ומזה בא מה שלפעמים יש כמה אנשים כשרים, ואחר-כך כשיוצאין אל השוק ועוסקין במשא-ומתן, נכשלים לפעמים ונתרחקין מעבודת השם, וזה מחמת הרע הנ"ל הנאחז באלו הניצוצות של המשא-ומתן, אבל באמת המשא-ומתן בעצמו הוא דבר גדול מאד, רק שצריכין לשמור עצמו כנ"ל. ועקר התיקון לזה הוא על ידי משפט, דהיינו שישפוט את עצמו בכל עת, ויתבודד ויפרש שיחתו לפני השם יתברך, וישפוט את עצמו על כל הדברים שהוא עושה, אם כך ראוי לו לעשות ולבלות ימי חייו במעשים כאלה; ועל-ידי זה נתעורר אש המשפט, שהוא בחינת התלהבות הלב, והאש הזה הוא שורף את הרע שלא יתאחז בו, וגם שלא יתאחז באלו הניצוצות והנפשות שהוא עוסק לבררם על ידי המשא- ומתן. וזה בחינת: "טוב תורה עם דרך-ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון" (אבות ב,ב), כי עיקר תיקון המשא-ומתן, שהוא העסק ב'דרך-ארץ', הוא על ידי התורה, שהוא בחינת משפט, ואז על-ידי זה נתבטל הרע הנאחז בהניצוצות, והניצוצות עולין אל מקור קדושתן על-ידי המשא-ומתן. וזה: שיגיעת שניהם משכחת עון, בחינת ביטול הרע והקליפות השוכנים סביב הניצוצות הנ"ל, ואזי נבנה על ידי המשא-ומתן שלו בחינת היכל הקודש, ונתגדל כבוד [השם] יתברך על ידי זה, ואזי זוכה לעשירות גדול, כמבאר בפנים.

(אוצר היראה, ממון ופרנסה צ"ב; על פי: ליקוה"ל הל' גביית מלוה, ג,ב)

ואת המשכן תעשה (כ"ו,א)

צריך האדם להרבות בתפלה מאד מאד כל ימי חייו. ואפילו כשרואה שמתפלל הרבה ואינו נענה, והתאוות והבלבולים מתגברים עליו בכל פעם ביותר, אף על פי כן אל יטעה שתפילותיו הם לריק, חס ושלום, רק ידע ויאמין שאין שום דיבור נאבד לעולם, וכל תפילה ושיחה בינו לבין קונו עושה רושם, והצדיקי אמת מלקטים כל אלו התפילות והשיחות, ובונים מהם בנינים נפלאים, בחינת בנין המשכן. וצריך כל אחד להתחזק הרבה בתפילה ושיחה תמיד, יהיה איך שיהיה, עד אשר על-ידי ריבוי התפלות יהיה נשלם הבנין בשלמות, ואז יכמרו רחמיו יתברך ויקרב אותו בשלמות, וישוב אל ה' וירחמהו. אך אף על פי כן, כשיהיה לו איזה ישועה, אל יטעה שעל ידי תפילותיו ומעשיו הטובים פעל זאת, רק ידע שהכל רק בחסדו יתברך. ואף על פי שאנו יודעים שאי אפשר לנו לפעול הישועה השלמה בתפלתנו לבד, אף על פי כן אנו צריכין לעשות את שלנו, להרבות בתפלה בכל כוחנו, ואז יכמרו רחמיו יתברך ויעשה בחסדו ויושיענו בקרוב למען שמו. וגם זה בכלל מה שמבואר במקום אחר, שצריכין בתפלה להיות קולע אל השערה ולא יחטיא, היינו שלא יטה לימין או לשמאל, היינו שלא יטעה, חס ושלום, שהתפילות הן לריק, חס ושלום, מחמת שזה כמה שצועקים ואינם נושעים, שזה בחינת נוטה לשמאל; וכן אל יטעה לומר, מה לנו להרבות בתפילה, מאחר שעיקר הישועה הוא רק בחסדו לבד, אם כן נסמוך רק על חסדו, שזה בחינת נוטה לימין שלא כראוי. כי באמת צריכין להרבות בתפלה מאד תמיד ולידע אף על פי כן האמת, שאין אנו ראוים לפעול בתפילתנו – כי אם בחסדו; ואף על פי כן אנו צריכין לעשות את שלנו להרבות בתפלה תמיד, והשם יתברך יעשה את שלו וימשיך עלינו חסדו למענו ויושיענו מהרה למען שמו.

(אוצר היראה, התבודדות ל"ט; על פי: ליקוה"ל הל' נחלות ד,י-כ)

ואת המשכן תעשה (כ"ו,א)

אם היו זוכין לאמונה שלמה בהשם יתברך, היינו להאמין שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך לבד, אזי לא היו צריכין לעשות שום מלאכה ועסק, רק מלאכתנו היתה נעשית על ידי אחרים, כמו שיהיה לעתיד, כמו שכתוב: "ועמדו זרים ורעו צאנכם" וכו'. נמצא, שכל יגיעת העסקים והמשא- ומתן נמשך רק מבחינת פגם אמונת הרצון, ומזה נמשכין כל ההכחשות והכפירות והשנויים במשא-ומתן, שהכל נמשך רק מפגם אמונה, כי אם היה מאמין בשלמות שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך לבד, בודאי היה עושה המשא-ומתן שלו באמונה שלמה ולא היה משנה בדבורו. ועל-כן באמת צריכין התגברות גדול להינצל מכפירות והכחשות השכיחים במשא-ומתן, ולהשתדל לעשות משא-ומתן באמונה שלמה, שיהיה ההן – הן והלאו – לאו. ועיקר העצה לזכות לעשות משא-ומתן באמונה היא להרבות בצדקה, כי על-ידי צדקה ממשיכין הארת אמונת הרצון. ובאמת אם היינו כולנו זוכים ליתן צדקה כראוי, כבר היה מתבטל המשא-ומתן לגמרי, ולא היינו צריכין לעשות שום מלאכה ועסק כלל, כי על- ידי התגלות הרצון זוכין לזה שיהיה המלאכה נעשית על ידי אחרים כנ"ל. אך אפילו כל-זמן שאין זוכין לזה, לבטל המלאכות והמשא-ומתן לגמרי, אף על פי כן זוכין, על כל פנים, על-ידי הצדקה לעשות המשא-ומתן באמונה, ושיאיר בו הארת הרצון, ואז המלאכות והעסקים הם בבחינת מלאכת המשכן. וזה בחינת כל הקניינים שתיקנו רבותינו ז"ל במשא-ומתן, לכל דבר קנין השיך לו, כגון קנין סודר וכיוצא, כי על ידי זה ממשיכין הארת הרצון לתוך המשא-ומתן, ואז מוכרח לקיים הקניין ולא ישנה עוד, כמבאר בפנים.

(אוצר היראה, ממון ופרנסה ק"כ; על פי: ליקוה"ל הל' ערב ג,יד-טו)