ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > פרשת השבוע > ליקוטי הלכות לפרשת תצווה

ליקוטי הלכות לפרשת תצווה

ג׳ באייר תשע״ט

לקט הארות וביאורים נפלאים ממעיינו העמוק של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב מלוקטים מספריו הקדושים ומספרי תלמידו הגדול רבי נתן מברסלב, לפרשת השבוע: פרשת תצווה (פרשת השבוע)

ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך (כז,כ)

'ויקחו אליך' דייקא, כי משה הוא כלל התורה, בחינת הצדיק האמת שיכול לעורר ולהאיר שרשי נשמות שבתורה שעל ידי זה מביא הארה לכל אדם שמשם נדלקין שבע קני המנורה שהם בחינת כלל נשמות ישראל שכלולים בשבעה כתות. וזהו: ואתה תצוה את בני ישראל. 'תצוה' לשון צותא והתחברות, הינו שאתה תצוה ותחבר ותייחד את בני ישראל, דהינו שרשי נשמותיהם שבתורה כדי שיגיע הארה על כל אחד כנ"ל. ועל ישראל מוטל: ויקחו אליך שמן זית זך, כי הם צריכין להתעורר מלמטה כנ"ל, על כן צריך כל אחד ליקח ולהביא להצדיק בחינת שמן זית זך, הינו בחינת הטוב שבדעתו ומוחו שנקרא שמן משחת קודש, כי עקר הבירור על ידי הדעת, כי כולא במחשבה אתברירו. וצריך כל אחד לראות ליקח בחינת שמן זית זך, היינו הנקודה טובה שבדעתו שנמצא בו עדיין, כי אפילו בפושעי ישראל עדיין נמצא בו איזה נקדה טובה שהוא בחינת שמן זית זך, שצריך להכין עצמו להביאו להצדיק על ידי שיכריח עצמו לעסוק בתורה ותפלה ומצוות. וכל כוונתו יהיה כדי שיהיה נתפס בו אור הצדיק כדי שתהיה נשמתו נדלקת ומאירה כמו נר ממש בבחינת נר ה' נשמת אדם כנ"ל. וזהו כתית למאור, 'כתית' דיקא, כי צריכין לבטש ולכתת הגוף ולסבול כמה יגיעות גדולות וכמה מיני מרירות עד שיזכה שיוכל האור לתפס בנשמתו בבחינת 'אעא דלא סליק בה נהורא מבטשין לה גופא; דלא סליק בה נהורא דנשמתא מבטשין לה', כמו שאיתא בזהר הקדוש (חלק ב,קסח). וכן מבאר במדרש בפרשה זאת (שמות רבה, לו,א) ש'בשביל מה נמשלו ישראל לזית? אלא מה הזית הזה עד שהוא באילנו מגרגרין אותו ואחר כך מורידין אותו מן הזית ונחבט, ומשחובטין אותו מעלין אותו לגת ונותנין אותן במטחן ואחר כך טוחנין אותן ואחר כך מקיפין אותן בחבלים ומביאין אבנים ואחר כך נותנין את שמנן' כך ישראל וכו', היינו שצריכין לסבול כמה וכמה מיני יגיעות גדולות עד שזוכין להפשיט מעצמו הבגדים הצואים שמהם כל המניעות, כדי שיהיה נתפס בו הארת הצדיק בבחינת כתית למאור.

(ליקוה"ל, אורח חיים, הלכות בציעת הפת, ה,כד)

ויקחו אליך שמן זית זך (כז,כ)

צריך האדם לכוון דעתו תמיד, בפרט בעת עוסקו בתורה ומצוות, שיהיה נמשך אליו ההארה מהצדיק האמת שעוסק תמיד לעורר ולהאיר שרשי נשמות ישראל על ידי עוסקו בתורה. כי אף על פי שהצדיק עוסק להביא הארה והתעוררות אפילו לפושעי ישראל, אף על פי כן צריכין לזה אתערותא דלתתא [=התעוררות מלמטה, מצד האדם עצמו] גם כן. וכל מה שהאדם מכוון דעתו לזה ביותר ועוסק בתורה ביותר, בודאי נמשך אליו ההארה ביתר שאת, עד שיזכה לשוב להשם יתברך בשלמות. וצריך כל אחד לראות לקחת בחינת הנקודה טובה שבדעתו שנקראת שמן זית זך, ולהביאה לצדיק על ידי שיכריח עצמו לעסק בתורה ותפלה ומצוות (בבחינת ויקחו אליך שמן זית זך – אליך דייקא), וכל כוונתו יהיה כדי שיהיה נתפס בו אור הצדיק, כדי שתהיה נשמתו נדלקת ומאירה כמו נר ממש בבחינת נר ה' נשמת אדם. אך צריכין לזה לבטש ולכתת הגוף בבחינת כתית למאור, כמאמר רבותינו ז"ל גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא מבטשין ליה. כי צריכין לסבול כמה יגיעות גדולות ומרירות גדולה עד שזוכין להפשיט מעצמו הבגדים הצואים בשלמות. אך עיקר בטול הבגדים הצואים הנ"ל הוא על ידי שיעסוק בתורה תמיד בכל יום, ואם חוזרין ומתגברין עליו חס ושלום אזי יתגבר כנגדם ביותר לעסוק בתורה, ואז המאור שבה בודאי יחזירו למוטב.

(אוצר היראה צדיק לז; על פי: שם הל' בציעת הפת ה, כב-כה)

להעלות נר תמיד (כז,כ)

שורש הנשמה הוא בחינת רצון ועל כן נקראת נפש מלשון רצון. ותוקף הרצון הוא כמו נר דולק כי האהבה והרצון בוערים להשם יתברך ברשפי שלהבת י-ה שממנו מדליקין כל הנרות הקדושים בחינת לאנהרא בוצינין ולאדלקא שרגין, שזה בחינת אור הנשמה שנקראת נר ואור הנר הזה הוא יכול להאיר בכל מיני חושך וצלמות בתוך עצם גשמיות הגוף והעולם הזה הנקרא חושך. כי איך שהוא, [באיזה מצב שהוא,] אף על פי כן לבו בוער עדין ברשפי אש להשם יתברך אשר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וכו'. והנה יש שבע מדות דקדושה וכן להיפך, והאדם בא לזה העולם להתנסות בזה שיעבור עליו כמה מיני חושך הכלולים בשבעה, שזה בחינת שבעה מדורי גיהינום שהאדם נענש בהם חס ושלום, כשלא עמד בניסיון ונכשל בהם בחינת ושבעה עידנין יחלפון עלוהי. ובפרט מי שרוצה להתחיל להכנס בעבודת ה' שאזי מתגבר עליו הבעל דבר יותר ויותר ובהכרח שיעבור עליו כמה וכמה מיני חושך כמעט בלי שעור. והכל כלול בבחינת שבעה נפילות בחינת שבע יפול צדיק וכו' וכל קיומו בכל מיני נפילות הוא על-ידי הרצון דקדושה היינו להתחזק בכל מה שעובר עליו לבלי להניח את הרצון דקדושה ולהתחיל בכל יום מחדש ברצונות חזקים להשם יתברך. ואזי הרצון דקדושה מאיר לו כמו נר ממש, שמאיר בכל מיני חושך שבעולם. וזה בחינת שבעת הנרות של המנורה להאיר בכל מיני נפילות שהם בחינת שבעה כנ"ל ולזכות לתורה ותפילה שהם גם כן בחינת שבעה כמבואר בפנים. אבל אי אפשר לזכות לזה כי אם על-ידי שמקשרים את עצמו לצדיקי אמת שהם בחינת משה שנסתלק ברעוא דרעוין, ברצון שברצונות, והוא מכניס תוקף הרצון דקדושה בכל אחד ואחד, אפילו אם נפל למקום שנפל חס ושלום, הוא מכניס בו גם כן שיתגבר בתוקף הרצון הטוב ועל-ידי זה הוא מעלהו משמד לרצון.

(אוצר היראה, רצון ד; על פי: שם ברכות השחר ה,מד)

ונשא אהרן את משפט בני ישראל על ליבו (כח,ל)

עיקר הגאות וההתנשאות הוא בענין הממון והחפצים והעשירות של האדם, וכנראה בחוש, שרובם אובדים עולמם על-ידי תאוות ממון, והעקר על-ידי הגסות והגאות והכבוד, שכל אחד רוצה להתנהג למעלה ממדרגתו. ועיקר פגם הגאות הוא נוגע בהבגדים ביותר, מחמת שהבגדים בשרשם הם גבוהים מאד, בחינת "ה' מלך גאות לבש", וכשפוגם בזה, חס ושלום, על-ידי עונותיו ונופל לגאות ורדיפת הכבוד דסטרא-אחרא של תאוות והבלי עולם הזה, אז עיקר פגם הגאווה על פי רוב הוא בהבגדים, כנראה בחוש כמה וכמה אובדים עולמם על-ידי רדיפתם אחר בגדים ותכשיטים, וכמבואר במקום אחר על פסוק: "ותתפשהו בבגדו". וכל הפוגמים בזה הוא בחינת עיוות המשפט, כי צריך כל אדם לפי מדרגתו ולפי מעמדו להזהר מאד לכלכל דבריו במשפט ולהתנהג בביתו כראוי לו, ולא לחמוד ולהתאוות מה שאין ראוי לו, ולהסתכל בכל דבר רק על התכלית שיגיע מזה כבוד להשם יתברך, ולבטל גאוותו וכבודו של עצמו לגמרי. וכל זה הוא בחינת "יכלכל דבריו במשפט", ומי שפוגם בזה הוא בחינת עיוות המשפט. והכהן הגדול היה עוסק בהשמונה בגדים שלו שהיה לובש, שהיו יקרים מאד, ועל כולם החושן והאפוד שהיו בהם אבנים טובות יקרות מאד, והכהן הגדול נשא כל זה על לבו לתקן בזה תאוות הנגידות והעשירות, ששם עיקר אחיזת הגאות, שעיקר אחיזתה הוא בהבגדים. וזה בחינת חושן המשפט שנשא על לבו, לתקן בזה עיוות המשפט, ואף על פי כן גם הכהן הגדול, בשעה שנכנס לפני ולפנים היה צריך לפשוט בגדי הזהב, ונכנס רק בבגדים לבנים, שזה בחינה שאפילו הכהן הגדול שלבש בגדים יקרים אלו, שיש בהם זהב ואבנים טובות, בקדושה גדולה כנ"ל, אף על פי כן, לפני ולפנים, במקום תכלית הקדושה העליונה, אסור גם הוא לכנס בהם, כי שם נתבטל העשירות וחמדת הזהב והאבנים טובות לגמרי, ואי אפשר כי אם בבגדים לבנים לגמרי, שהם עיקר תכלית שלמות התיקון העליון, בבחינת "בכל עת יהיו בגדיך לבנים". וזה רמז, שאפילו הצדיקים הגדולים שיכולים לעבוד את השם יתברך על ידי זהב ואבנים טובות וכו', אף על פי כן יש גבוה מעל גבוה, ששם אסור להכנס בזה, כי אם בבחינת בגדים לבנים ממש, ושם עיקר כפרת וסליחת כל עוונות ישראל לטהר אותם בשלמות מאחיזת הבגדים הצואים, שעיקר התגברותם על-ידי גאות וכבוד, כמבואר בפנים. ואי אפשר לבאר הכל. והחפץ בחיים באמת יבין מזה הרבה לבטל גאותו ולכלכל דבריו במשפט כנ"ל.

(אוצר היראה, גאוה כד; על פי: שם, הלכות ערלה ה,ז-יד)

ונקדש בכבודי (כט,מג)

צריך להתיירא ולפחוד מן הכבוד, כי כבוד הוא סכנה גדולה, סכנות נפשות, כי הוא דן את כל הדינים, כמו שכתוב (תהלים כ"ד): "מלך הכבוד", כי כבוד הוא בחינת מלכות הדן את הכל ואזי הכל חוקרים ושואלין "מי הוא זה מלך הכבוד", אם הוא ראוי לזה. וזה שכתוב (שמות כ"ט):"ונקדש בכבודי"'אל תקרי בכבודי אלא במכובדי' (זבחים קטו:), כי על-ידי הכבוד יוכל לגרם לו מיתה, חס ושלום, ואזי הוא נשקל במאזנים, אם, חס ושלום, יפגום בהכבוד כחוט השערה, שלא יקבלו כמו שצריך, אזי, חס ושלום, כף חובה מכרעת. וזה: נקרא "מאזני צדק" (ויקרא י"ט) כי'צדק מלכותא קדישא', שהוא בחינת כבוד, מלך הכבוד כנ"ל. והיינו מאזני צדק, כי אז נשקל במאזניים.

(ליקוטי מוהר"ן א,קלא)

ובהעלות אהרן את הנרות (ל,ח)

וזה בחינת מעשה המנורה שהוא בחינת התורה כמו שכתוב (משלי י') כי נר מצוה ותורה אורוכמובא. וזה בחינת נר המערבי שהוא עדות לכל ישראל. כי ממנו היה מתחיל ובו היה מסיים (מנחות פרק ו'). כי כל בחינת התעוררות שלנו הוא רק כמדליק נר, שאינו עושה כלום, רק שלוקח נר ומדליק בו נרות אחרים לאלפים ורבבות כמו שירצה. ובאמת אם לא היה לו אלו הנרות או הדברים שמדליקים, בוודאי לא היה אפשר לו להדליק אבנים ועפר. וכן אם לא היה לו נר להדליק ממנו או איזה דבר להוציא ממנו אש, בוודאי גם כן לא היה אפשר לו להדליק. נמצא שהכול מאיתו יתברך: האש והנר והשמן והפתילה, המדליק והנדלק, הכול מאיתו יתברך. ואף על פי כן אם לא יעשה האדם המעשה כל שהוא, ליקח הנר ולהדליק בו אחרים, בוודאי לא יהיו נדלקים מעצמם. כי כך ברא השם יתברך הבריאה שהכין הכול כאשר לכל בחכמתו, ואף על פי כן רוצה דווקא שאנחנו נעשה ונגמור על ידי התעוררותנו מלמטה. אף על פי שבאמת הכול מאתו יתברך כנ"ל. כי כל עבודת האדם את השם יתברך הוא בבחינת הדלקת והארת אור הנשמה כמו שכתוב בזוהר הקדוש אעא דלא סליק ביה נורא מבטשין ליה גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא וכו'. וזה בחינת נר המערבי שהוא עדות שהשכינה שורה בישראל. כי ממנו היה מתחיל ובו היה מסיים. היינו שההתחלה והסיום הכול ממנו יתברך לבד. כי נר המערבי היה דולק בנס כמו שאמרו רז"ל (יומא ל"ט). ועל כן בוודאי היה יכול הוא יתברך להדליק בעצמו את כל נרות המנורה. וכמו שאמרו רז"ל (מנחות פרק ו') וכי לאורה הוא צריך? וכו'. אך צווה לנו והזהיר מאד על הדלקת נרות המנורה להורות שאף על פי שהכול מאתו יתברך כנ"ל. אף על פי כן אנו מחויבים על כל פנים להדליק את נרות המנורה. וזה יהיה נחשב להתעוררות שלנו אף על פי שבאמת הכול מאתו יתברך. כי ממנו הוא מתחיל ובו היה מסיים. וזהו בחינת מעשה המנורה שהיה כולה מקשה, עד ירכה עד פרחה מקשה היא, דהיינו שכולה נעשית מֵעֶשֶׁת אחת, מראשה עד סופה עם כל הכפתורים והפרחים וכו', הכל נעשה מחתיכה אחת. עד שנתקשה משה הרבה איך לעשותה ואמר לו השם יתברך הטל את העֶשֶׁת לתוך האש ותצא המנורה. היינו שכל המנורה שהיא כלל הארת התורה הוא רק מחתיכה אחת מיניה וביה שבאמת נעשית מאליה, כי היה בלתי אפשר לאדם לעשותה. כי קשה וכבד להאדם שיתעורר ויאיר מעצמו. ואף על פי כן צריכין לעשות המנורה למטה דייקא. ועל כן באמת נתקשה משה הרבה על זה, כי סוד זה נוגע בשער החמישים, שבאמת הכל כאשר לכל ממנו יתברך, ואף על פי כן צריכים רק התעוררות ורצון ותשוקה אל האמת. וזה נחשב להתעוררות שלנו כנ"ל. ועל כן כל הקרבת הקטורת היה בשעת הדלקת המנורה והטבתה כמו שכתוב (שמות ל"ג) בהיטיבו את הנרות – יקטירנהובהעלות אהרן את הנרות וכו'. כי קטורת שהיא עיקר בחינת תשובה כידוע, כי אחד-עשר סמני הקטורת מכניעין סטרא דמותא, כל הסטרין אוחרנין, ומעלין הקדושה מעמקי עמקי הקליפות כידוע, שזהו עיקר בחינת תשובה וכמו שכתוב בכתבי האר"י ז"ל, שיזהר לומר קטורת בכוונה גדולה ויועיל לו לחזור בתשובה. נמצא שקטורת בבחינת תשובה. אבל עיקר התשובה זוכין בבחינת המנורה שהוא בחינת אמירת תהלים שכולל יוחד אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא בקשר נפלא מה שאי אפשר להבין ולהשיג כלל וכנ"ל. וזהו בחינת מה שראה זכריה סוד הגאולה שלימה על ידי המנורה שראה, כמבואר שם בהפטרת בהעלותך ושבת חנוכה שהוא (זכריה ד') ראיתי מנורת זהב כולה וגולה על ראשה וכו'. וכלל הענין שהשמן היה נמשך מאליו כמו ממעיין כמו שכתוב וגולה על ראשה. וכמו שפירש רש"י שם. וסיים שםלא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי [אמר ה' צבא-ות] היינו כל ענין הנ"ל: שעיקר התשובה שהיא עיקר הגאולה הוא לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי וכו', כי הכול מאיתו יתברך. והעיקר תלוי בבחינה הנ"ל, שנזכה שיהיה נמשך בחינת הארת שער החמישים כנ"ל, ששם כלולים יחד בקשר אחד אתערותא דלעילא ואתערותא דלתתא, שזה זוכין על ידי אמירת תהלים והתבודדות ושיחה בינו לבין קונו יתברך תמיד, יהיה איך שיהיה. ואז אף על פי שיודע בעצמו שבוודאי אינו יוצא ידי חובתו כלל. אף על פי כן באמת זהו סוד נפלא שאי אפשר להשיג כי נמשך משער החמישים שנמשך על שבעה קני המנורה שהם כלולים כל אחד משבעה, בחינת שבעה ושבעה מוצקות וכו' שכל זה סוד שבע שבתות תמימות שסופרין קודם יום החמישים שהוא חג השבועות, שכל זה כלול באמירת תהלים שכולל כל החמישים שערי תשובה שהם תשובתנו אליו ותשובתו אלינו, כולל כולם יחד, כי הכול אחד כנ"ל. ועל ידי זה תהיה הגאולה על ידי משיח צדקנו שהוא דוד. ועל כן רמז הגאולה במעשה המנורה וכנ"ל.

(ליקוה"ל, אורח חיים, הלכות קריאת שמע ה,יט)

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support