אשה כי תזריע (יב,ב)

פירש רש"י: אמר רבי שמלאי: כשם שיצירתו של אדם הוא אחר כל בהמה וחיה ועוף, כך תורתו נתפרשה אחר כל חיה ועוף. כי יצירתו של אדם היתה אחר כל יצירת בהמה, כדי שיכניע הגסות ויזכה לתורה ועבודת ה' באמת כי אי אפשר לזכות לתורה ועבודה ותשובה ומעשים טובים, כל אחד לפי בחינתו מקטן ועד גדול, כי אם על ידי שבירת הגאות וגסות הרוח. ובשביל זה נברא האדם באחרונה [=היינו: אחרון הברואים] כמו שאמרו רבותינו ז"ל שהאדם נברא בסוף כדי לכנוס לסעודה מיד, דבר אחר: שאם תזוח דעתו עליו, יאמרו לו 'יתוש קדמך במעשה בראשית'. היינו כי האדם נברא רק בשביל שיעסוק בתורה ועבודת ה' כל ימיו. ועל כן נברא באחרונה, כדי שיכנוס לסעודה מיד, היינו כדי שיהיה הכל כבר מוכן לפניו, כל מה שצריך לפרנסתו ולהרחיב דעתו בהם ולהכיר על ידם גדולת הבורא ית'. ועל כן הכל נברא קודם יום השישי, והוא נברא ביום השישי סמוך לשבת, אחר שכבר נברא הכל בשבילו והוכן לפניו הכל, כדי שיכנוס לסעודת שבת מיד ולא יצטרך להמתין ולבלבל דעתו בשום דבר, רק יזכה לסעודת שבת מיד, שיזכה מיד לעסוק בעבודת ה', שזהו עיקר תכלית הסעודה של שבת, שהוא בחינת הסעודה שלעתיד שיזכו הצדיקים, שהי' אדם הראשון ראוי לזכות אליו מיד אם היה מקיים מצוותו ית'. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל שם, 'דבר אחר: שאם תזוח דעתו עליו, אומרים לו יתוש קדמך' וכו' היינו שאי אפשר לזכות לסעודה הקדושה הנ"ל, אפי' אם הוא פנוי מכל העסקים ויש לו כל הון דעלמא, כי אם על ידי שפלות, שעל ידי זה דייקא זוכין לתורה ועבודה כנ"ל. אבל תיכף כשמתגאה ותזוח דעתו עליו אומרים לו 'יתוש קדמך' כי אז הוא ירוד לפניהם, לפני כל בהמה וחיה ועוף, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: זכה רודה בהם, לא זכה נעשה ירוד לפניהם. וכן הוא בכל אדם גם עתה, שיש שהשם יתברך נותן לאדם עשירות וחפצים הרבה, בהמות ועופות ותבואה ופירות ומלבושים וכו' כאילו הכל נברא בשבילו, ובאמת הוא כן: כי הכל נברא בשבילו, כדי שיכנוס לסעודה וכו', היינו כדי שיעסוק בעבודת ה', ועל ידי זה יזכה לסעודה העתידה לצדיקים וכו'. אבל כל אחד לפי בחינתו אי אפשר לזכות לזה, כי אם על ידי שפלות באמת, ותיכף כשמתגאה ודעתו זחה עליו מורידין אותו ואומרים לו 'יתוש קדמך' וכנ"ל. נמצא שעיקר בריאת האדם אחר כל בהמה וכו' הוא בשביל שפלות כדי שיזכה על ידי זה לתורה. וזה שרמזה התורה בפ' תזריע שהזכירה תורת האדם כשנולד, שהוא בחינת בריאת האדם שנולד ונברא ויוצא אדם חדש לעולם, והזכירה אותו בסוף אחר כל בהמה חיה ועוף, לומר כשם שיצירתו אחר כל בהמה חיה ועוף שהוא בשביל שיזכור שפלותו כך תורתו נתפרשה אחר כל בהמה חיה ועוף כי הם בחינה אחת. כי מה שנברא בסוף זהו בעצמו גם כן בשביל זה, כדי שיזכה לתורה על ידי השיפלות על ידי שנברא באחרונה. ועל כן נתפרשה תורתו בסוף כמו יצירתו כי הכל בחינה אחת כי גם יצירתו בסוף היה בשביל התורה כי אי אפשר לזכות לתורה כי אם על ידי ענוה ושפלות, שבשביל זה נברא האדם באחרונה וכנ"ל, וזהו שנסמך לזה הלכות נגעים שבאין על גסות.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, ערלה ה,יט)

וביום השמיני ימול בשר ערלתו (יב,ג)

צריכין לעבור על התינוק שבעה ימי ערלה ואחר כך, בשמיני, מלין אותו. כי זהו בחינת מה שארץ ישראל היתה תחילה ביד כנען ואחר כך ניתנה לישראל. ומה שהיה העולם מתקיים בתחילה כ"ו [=26] דורות בלא התורה, ואחר כך ניתנה תורה, כי בהכרח שתקדים הקליפה לפרי. ובאמת גם בעת שליטת הקליפה הקודמת לפרי, דהיינו בימי ערלה בעת שארץ ישראל [הייתה] ביד כנען ובעשרים וששה דורות שלא ניתנה תורה, גם אז מקבלין חיות רק מהשם יתברך שמחיה את כולם בחסדו הגדול, שהוא בחינת התורה הנעלמת. ועל ידי זה עיקר קיום העולם, כי על ידי זה אפילו כשאדם חוטא ופוגם בברית קודש – וכשפוגם חס ושלום בברית קודש אזי נמשך חס ושלום הערלה דחפיא [מכסה] על ברית. והיה ראוי שחס ושלום יחזור העולם לתוהו ובוהו, כי עיקר קיום העולם הוא על ידי תיקון הברית כמו שכתוב: 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי', כי עיקר כלל ויסוד כל התורה כולה הוא שמירת הברית קודש, וכמובא בזוהר הקדוש ובכל הספרים. ובשביל זה נקראת התורה ברית, כמו שכתוב: 'ושמרתם את בריתי', כי עיקר התורה היא שמירת הברית. ועיקר קיום העולם היא על ידי תיקון הברית. כמו שכתוב: 'וצדיק יסוד עולם', וצדיק הוא מאן דנטר [=מי ששומר ה]ברית. ואם כן, תיכף כשאדם פוגם בברית חס ושלום – היה ראוי שחס ושלום יחזור העולם לתוהו ובוהו אך השם יתברך חפץ חסד, ועל כן הקדים הקליפה לפרי, והקדים שבעה ימי ערלה קודם המילה, להורות שגם בימי הערלה השם יתברך נותן חיוּת בחסדו הגדול שהוא בחינת התורה הנעלמת, ועל ידי זה, אפילו כשאדם חוטא חס ושלום ופוגם בברית, השם יתברך מקיימו בחסדו, בבחינת התורה הנעלמת ומאריך אפו עד שישוב. ובזה מובן היטב מה שמובא בזוהר הקדוש שעל פגם הברית אין מועיל תשובה. ובאמת לאמיתו מובא בכל הספרים שעל הכל מועיל תשובה. אך על פי כל דרכי התורה הנגלית בודאי אין מועיל תשובה על פגם טיפי המוח, אבל יש תורה הנעלמת שהיא בחינת חסד חנם, שזהו החסד סתום ונעלם מעין כל, שעל ידי זה נתקיים העולם אפילו קודם מתן תורה, ואפילו בימי ערלה. ועל ידי החסד הנעלם הזה מועיל תשובה על הכל.

(שם, יורה דעה, מילה ג,ד)

וביום השמיני ימול בשר ערלתו

אי אפשר לידע ולהודיע ולהגדיל שם ה', כי אם על ידי הצדיק האמת. כי הצדיק האמת הוא בחינת צדיק יסוד עולם שעיקר גדולתו הוא על ידי שמירת הברית בתכלית הקדושה שאין קדושה אחריה, כמו שכתוב בזוהר הקדוש צדיק הוא מאן דנטיר ברית [=צדיק – הוא מי ששומר את הברית] ומשם, מבחינת ברית, יוצאין כל הדורות. אבל את זה לעומת זה עשה אלקים. כי הסטרא אחרא והקליפה, שנמשך מזוהמת הנחש, מתגברת שם דייקא ביותר, ועל כן זעירין אינון [=מעטים הם ה]זוכים לקדושת הברית בשלימות. כי אפילו הכשרים אינם זוכין לקדושה זאת כראוי. אך אף על פי כן אשרי למי שאינו פוגם על כל פנים פגמים גמורים חס ושלום. אבל בעוונותינו הרבים, מצוי הרבה מה שמצוי שפוגמים מאד רחמנא ליצלן, כידוע בדורות הללו. ומשם כל הערבוביא שבעולם שאין יודעין היכן הצדיקי אמת. וזה בחינת מלחמת עמלק שבכל דור, כי עמלק הוא זוהמת הנחש, שכלול מכל הרעות שבכל הארבעה יסודות שהם בחינת כלל כל הגלויות בבחינת (במדבר כ"ד) ראשית גוים עמלק, והוא מעולם רצועת מרדות לישראל. כי בכל דור ודור הוא אורב על הכלל ועל הפרט כל יום, כי הוא השטן הוא המסית. כי בתחילה מסית את כל אחד בתאוותיו ומידותיו הרעים למה שמסיתו, ומחטיאו בנעוריו ובילדותו בפגם הברית כמו שמחטיאו; ואחר כך מסיתו לרדוף אחר גדולות, להיות להוט אחר הממון; ולרדוף אחר הכבוד וכו'. כי כל הקנאה והתאוה והכבוד וכל המדות רעות הכל נמשך מקליפת עמלק. ולא די לו בכל זה, אף גם עושה ערבוביה גדולה עד שנעשה קטגוריא [=מחלוקת] גדולה בין התלמידי חכמים ומרבה ומגדיל השקר בעולם עד שמכניס דעות זרות וכפירות הרבה בעולם, ומקים מהם ראשים שאומרים שרוצים בתקנת ישראל וכו' כידוע כל זה. ואי אפשר להאריך בזה כאן. וכל זה הוא בחינת מלחמת עמלק שבכל דור, וכל עיקר קנאתו והתגרותו של קליפת עמלק הוא להעלים ולהסתיר אור הצדיקי אמת שהם בחינת שם ה'. ועל כן נשבע השם יתברך שאין שמו שלם עד שימחה זכר עמלק כמו שאמרו רז"ל (ומובא בפירוש רש"י). כי השם יתברך בעצמו, כביכול, צריך ללחום עמו בכל דור ודור, כמו שכתוב (שמות י"ז) מלחמה לה' בעמלק מדור דור. כי על זה עיקר התגברותו שרוצה להעלים אור הצדיק, שהוא בחינת שם ה', שלא להודיעו חס ושלום מדור לדור, ורוצה להתגבר בכל זה על ידי פגם הברית, שממשיך בזוהמתו, שמשם המשכת הדורות, על כן סובר שיוכל להעלים השם הקדוש על ידי זה. אבל איש בער לא ידע שהצדיק האמת קידש את עצמו בקדושת הברית בקדושה נוראה כל כך עד שקדושתו עולה על הכל, כי על ידי תוקף קדושתו המשיך דעת עליון ונשגב כזה, שאי אפשר להעלימו בשום אופן, שעל ידי זה הכל יכולין להמשיך הדעת הקדוש האמתי מדור לדור. כי הוא דעת התורה הקדושה שקבלנו על ידי משה רבינו עליו השלום שהבטיח לו השם יתברך (שמות י"ט) וגם בך יאמינו לעולם. שכל הצדיקים הממשיכין חידושי תורה על פי הדעת הקדוש הזה, לחזק ולקיים בלב כל ישראל עצות עמוקות אמיתיים, לקיים על ידי זה את כל דברי התורה הזאת, אי אפשר להעלים אורם בשום אופן, כי שפת אמת תכון לעד. וגם כי כל ישראל הם בכלל שומרי הברית על ידי מצוות מילה הקדושה כמו ששמעתי מפיו [של רבינו] הקדוש. כי כל זה הוא בחינת מצות מילה שהוא לחתוך ולהעביר הערלה שהיא בחינת קליפת עמלק. וזה בחינת חיתוך ופריעה שהם כנגד תרין עננין דמכסיין על עינא [=המכסים על העין], שהם רומי רבתא [=הגדולה] ורומי זעירתא [הקטנה], שמשם חורבן בית המקדש (כמבואר בליקוטי מוהר"ן חלק ב, תורה סז). ותרין עננין אלו הם בחינת קליפת עמלק, שחופין על הברית קודש, שמעבירין אותם על ידי מצות חיתוך ופריעה.

(שם, אורח חיים, תפלין ז,ז)

ימול בשר ערלתו (שם)

עיקר חיוב מצות מילה הוא על האב למול את בנו, כי קודם הבריאה ואחר הבריאה הוא בחינת אב ובן, כי ה' יתברך נקרא אב, וכלל הבריאה נקרא בן. ותכף כשיצאה הבריאה מכח אל הפועל, נשתלשל אחיזה להשקר, שהוא בחינת הערלה, בחינת עננין דמכסין על עינין, כי השקר הוא בחינת פגם העינים, כמבואר בפנים, ועל ידי השקר נסתלק כביכול השגחתו יתברך, כי דובר שקרים לא יכון לנגד עיניו. ועל ידי שהאב דווקא מל את בנו ומעביר הערלה ממנו, על ידי זה באתערותא דלתתא אתער לעלא [ההתעוררות התחתונה גורמת להתעוררות עליונה], כי על ידי זה גם הוא יתברך, שהוא אבינו, הוא מעביר הערלה שהוא השקר מכלל הבריאה ונתגלה האמת, ועל ידי זה נמשך השגחתו יתברך עלינו בשלמות, ואז נכלל בחינת אחר הבריאה בקודם הבריאה, שזה בחינת אב ובן כחדא, בחינת כולו אחד, שזה עיקר תכלית עבודת ישראל לזכות לזה שיהיה נכלל אחר הבריאה בקודם הבריאה, בבחינת אב ובן כחדא, כמובאר בפנים.

(אוצר היראה, מילה לב; על פי: ליקוטי הלכות, יורה דעה, עבדים, ב)

ואם פרוח תפרח (יג,יב)

יש טועים בדעתם לומר, שמי שזוכה למעלת הגדולים, שוב אין צריך מלחמה כלל. אבל באמת הוא טעות, כי אפילו גדולי הצדיקים, יש לכל אחד ואחד מלחמה גדולה עם בחינת היצר הרע של מעלה, שהוא בחינת מלאך הקדוש, בחינת גבורות ודינים. ומאחר שיש להם עדיין מלחמות, בודאי אין כולם שוים, ויש ביניהם מדרגות רבות בלי שעור, כי כל אחד כפי מה שזוכה לשבר היצר הרע הגבוה שבו, דהיינו להמתיק הדין, כן זוכה לאיזה דרגא ומעלה יתירה בהשגה ועבודת השם. וכן יש טועים להיפך גם כן, שסוברים שמי שהוא חס ושלום בדיוטא התחתונה, ונפל לבחינת הטומאה, חס ושלום, כבר אבדה תקותו מה', חס ושלום, ושוב אין לו טהרה. ובאמת גם זה להיפך, כי אפילו מי שהוא בדיוטא התחתונה, בתכלית השפלות והפחיתות, אפילו בהיכלין דמסאבותא, חס ושלום, גם שם אין קץ וגבול לאלקותו יתברך. וכמו שאין סוף לאלקותו במעלות העליונות של גדולי הצדיקים שזכו למה שזכו, אף על פי כן עדין גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם כמו כן ממש אין סוף ותכלית לאלקותו יתברך במדרגות התחתונות, כי אין מקום ומדרגה שלא יוכל למצוא גם שם את אלקותו יתברך, בבחינת ומלכותו בכל משלה. אדרבה, לפעמים כשהאדם בדיוטא התחתונה מאד מאד, והסטרא אחרא והטומאה מתפשטין עליו מאד ורוצין לבלעו לגמרי, חס ושלום, חס ושלום, אז דייקא השם יתברך מרחם עליו ושולח לו טהרה וסיוע מלמעלה, כדי שיוכל להחיות את עצמו ולשוב אליו יתברך, או על כל פנים לא יאבד לגמרי, חס ושלום, כי לא אמר ה' למחות את שם ישראל, וכתיב: כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב וכו', ראו עתה כי אני אני הוא וכו', וכן עוד כמה פסוקים. וזה מרמז במצות נגעים, ש'בַּהֶרֶת כִּגְרִיס טמא, ופָרְחָה בכֻלוֹ טהור'; כי דייקא לפעמים כשבא לתכלית הירידה, אז הוא תכלית העליה, ונמשך עליו טהרה ותיקון ממקום שנמשך עליו, אם זוכה לזה, כי אין חקר לתבונתו יתברך ולגדולתו אין חקר, ואי אפשר להשיג דרכיו יתברך בשלמות.

(אוצר היראה, יראה ועבודה פח; על פי: ליקוה"ל, יורה דעה, שילוח הקן, ד,ט-יא)