ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > פרשת השבוע > ליקוטי הלכות לפרשת תולדות

ליקוטי הלכות לפרשת תולדות

כ״ד בניסן תשע״ט

לקט הארות וביאורים נפלאים ממעיינו העמוק של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב מלוקטים מספריו הקדושים ומספרי תלמידו הגדול רבי נתן מברסלב, לפרשת השבוע: פרשת תולדות

ויצא הראשון אדמוני (כה,כה)

ועל כן היה דוד [המלך] אדמוני [ו]יפה עינים, זה בחינת עזות דקדושה, כי היה לוחם מלחמת ה', כי עיקר מלכות דקדושה היא על ידי עזות דקדושה, בבחינת "ה' בְּעָזְּךָ ישמח מלך" ועל כן טעה יצחק בעשיו – שיצא אדמוני – כי סבר שתוקף התגברות הדמים שבו הוא בחינת עזות דקדושה, מחמת שהיה 'ציד בפיו', שהיה מרמה את אביו [ושואלו:] 'היאך מעשרים את התבן?' כאילו הוא צדיק, על כן סבר יצחק שגם האדמימות שבו, שמראה שהוא שופך דמים, הוא בחינת עזות דקדושה: שרוצה להתגבר נגד העוברים על הדת, כי כבר מבואר בהתורה [ליקוטי מוהר"ן חלק א, תורה כ"ב] "חותם בתוך חותם", שצריכים להתפלל להשם יתברך שנזכה להבחין בין עזות דקדושה, שעל ידו בנין ירושלים – ובין עזות דסטרא אחרא [="הצד האחר" – כוח הטומאה], שהוא בחינת 'עז פנים לגהינום, שזהו בחינת 'יהי רצון שתבנה עירך במהרה בימינו' שנזכר באמצע המשנה [בה כתוב] "הוי עז כנמר" וכו', עיין שם.

ועל כן, אפילו צדיקים גדולים יכולים לטעות בזה, כמו שטעה יצחק בעשיו. וכן להיפך: עלה על דעת שמואל הנביא לטעות בדוד, שהיה אדמוני, אולי הוא בחינת עזות דסטרא אחרא, כמו [שמובא] במדרש פרשת תולדות (פרשה ס"ג): "וכיון שראה שמואל את דוד אדמוני וכו' נתירא ואמר: אף זה שופך דמין כעשיו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: עם יפה עינים. עשיו על דעת עצמו הוא הורג, אבל זה" וכו' עד כאן לשון המדרש, עין שם. היינו כמבואר לעיל: כי קשה להבחין בין עזות דסטרא אחרא, שהוא מסטרא דעשיו [=מצד עשיו] ובין עזות דקדושה, שהיא בחינת מלכות דוד-משיח.

(ליקוטי הלכות חושן משפט, מתנה ה,סב)

וידו אוחזת בעקב עשיו (כה,כו)

בעקב דייקא, כשיתגבר עשו בסוף הגלות בעקבות משיחא וירצה לדרוס בעקבו על ראש ישראל, בבחינת הגדיל עלי עקב, אז דייקא 'וידו' בחינת אמונה בחינת תפילה, בחינת 'ויהי ידיו אמונה' (שתרגומו) 'פרישן בצלו' (בתפילה) – 'אוחזת בעקבו' להפילו ולהשפילו על ידי זה, כי אין כוחינו אלא בפה לתפוס אומנות אבותינו לצעוק אליו יתברך מכל מקום שהוא.

(ליקוטי הלכות, יורה דעה, יין נסך ד)

ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו (כה,כח)

כי זה ידוע שבעשיו היו ניצוצות קדושים גבוהים מאד שהם נשמות הגרים שיצאו אחר כך מזרעו, כמו שאמרו ז"ל על פסוק זה שמרמז על אלו הנשמות כמובא. ועל כן סבר יצחק שמה שמביא לו לאכול וכו', שכוונתו לשמים, שמחמת הטוב הכבוש אצלו שעוסק להוציאו ולהחזירו אל הקדושה, על ידי זה בעצמו הוא עוסק להאכיל את אביו, ועל כן אהב אותו ועל כן רצה לברכו וכו', אבל באמת עשיו לא רצה בברכה – ותרחק ממנו, כי לא חפץ כלל להוציא הטוב הכבוש אצלו, רק כל כוונתו היתה בהיפך, לכבוש הטוב שהוא בחינת קדושת ישראל בגלות, על כן השתדלה רבקה שיקבל יעקב את הברכות שיהיה נמשך כל שפע ההון והעשירות ליעקב – הצדיק האמת דייקא.

(שם, חושן משפט, טוען ונטען ה)

יודע ציד … כי ציד בפיו (כה,כז-כח)

[ופירש רש"י: לצוד ולרמות את אביו בפיו. ושואלו: אבא, היאך מעשרין את המלח ואת התבן]

אי אפשר לילך בדרך צדקה וחסד-חנם לבד, כי אם כן, לא יעשה כלום, חס ושלום, רק אדרבא יעשה מה שלבו חפץ, חס ושלום ויסמוך על חסדי השם, ואין זה דרך התורה הקדושה. אבל גם לילך בדרך משפט לבד גם כן אי אפשר, כי אין העולם מתקיים על פי מדת הדין לבד, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, וכמו שרואין בחוש שהרבה נפלו ונתרחקו על ידי ריבוי המשפט והדין יותר מדי, שהחמירו על עצמן הרבה, עד שאמרו בלבבם שאפס תקוותם, חס ושלום, לפי ריבוי עונותיהם וקלקוליהם ופגמיהם העצומים. ואם כי אמת שפגמו וקלקלו הרבה, אף על פי כן צריכין לבטוח בחסדי השם ורחמיו שאינם כלים לעולם, שעדיין עדיין יש תקווה בכל יום ובכל עת ובכל שעה כל ימי חייו, אפילו אם הוא כמו שהוא, כי חסדי ה' כי לא תמנו וכו'. ועל זה אמר שלמה: אל תצדק הרבה ואל תרשע הרבה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: אם רשעת הרבה; ואפלו אם כבר הרשיע הרבה, חס ושלום, אף על פי כן לא יוסיף וירשיע עוד הרבה ביותר; וכל מה שממעט קצת מלהרשיע, בודאי הוא טובתו לנצח, וגם על ידי זה יוכל לזכות בסוף לשוב להשם יתברך בשלמות, כי אין שום יאוש בעולם כלל, כי מדה טובה מרובה ממידת פורענות: ומה כשאדם פוגם או עובר עברה חס ושלום, השם יתברך משגיח ומסתכל על כל פרט ופרט, כמו שכתוב: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו, וכתיב: ממכון שבתו השגיח וכו', המבין אל כל מעשיהם; מכל שכן וכל שכן במידה טובה, שבודאי אין שום תנועה טובה נאבדת לעולם. ועל כן מי שרוצה לסמוך רק על החסד חנם ויפרוק על לגמרי, חס ושלום, זה בחינת קליפות ישמעאל, שיצא מאברהם, שהייתה עיקר מידתו חסד וצדקה וכן להיפך מי שנופל מחמת ריבוי המשפט והדין והחמרות יתרות והמרות שחורות שמכביד על עצמו, זה בחינת קליפת עשו, שיצא מיצחק, שמדתו דין ומשפט. ועל כן שאל את אביו: היאך מעשרין תבן ומלח? כי חומרות יתרות הם גם כן פגם גדול לפעמים, וכמבואר במקום אחר. ועיקר השלמות הוא, כשנכלל משפט וצדקה ביחד, שזה בחינת יעקב, בחינת משפט וצדקה ביעקב וכו'. ועל כן היתה מיטתו של יעקב שלמה, ועיין פנים.

(אוצר היראה, התחזקות קיא; על פי: ליקוה"ל, חושן משפט, מתנה ה,לז-לח)

ויזד יעקב נזיד (כה,כט)

על פי מה שכתב רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן ח"ב ז) שעיקר החיוב שהאדם מחויב להשאיר אחריו בנים בשביל קיום העולם וכו', ומבואר שם שעל ידי כלליות בן ותלמיד יכול לקבל בעת האכילה הארת הרצון וכו' עיין שם.

ועל כן השתדל יעקב להוציא הבכורה מעשו והוציאה ממנו בעת האכילה דייקא, ואמרו חז"ל שבאותו היום מת אברהם אבינו ובישל יעקב עדשים להברות את אביו, כדי להמשיך על ידי האכילה דייקא השארת הדעת של אברהם על ידי הארת הרצון שמאיר בעת האכילה, ואז בא עשיו מן השדה והוא עייף מן הרציחה והניאוף, כמו שאמרו חז"ל, שהוא היפך הדעת ואמר 'הלעיטיני נא' שיאכל אכילה גסה – אכילה דסטרא אחרא, כי לא האמין שבאכילה יכולין להמשיך הארת הרצון, על כן אמר לו יעקב 'מכרה כיום' כי למה לך בכורה שהוא הארת הדעת מאחר שאתה כופר בכל זה, ואז תיכף נתרצה עשיו והודה לו ואמר 'ולמה זה לי בכורה', ועל כן באמת זכה יעקב על ידי זה לקבל גם הברכה של עשירות מיצחק בעת האכילה דייקא, וקיבל אז ברכת העשירות כדי לזכות על ידי זה להארת הרצון שהוא הארת הדעת.

(שם, יורה דעה, פדיון בכור ה)

הלעיטני נא (כה,ל)

קדושת הבכורה זוכין לה על ידי שבירת תאוות האכילה ועל כן עשיו שביזה את הבכורה – מכר את הבכורה וביזה אותה על ידי תאוות אכילה, ויעקב אבינו זכה אז לבכורה. כי יעקב נתן לו כל תאוות אכילה כי הוא שיבר מעצמו תאוות אכילה ונתן תאוות אכילה לעשו והוא קיבל לעצמו בעד זה הבכורה שזוכין אליה על ידי שבירת תאוות אכילה.

(שם, שם, חלב ודם ד)

ויבא עשיו מן השדה (כה,כט)

הנה כל המלחמה שהיה בין יעקב ועשיו הוא בענין שמחה דקדושה ועצבות, כי עיקר השמחה היא בחינת קדושת יעקב שהיתה מיטתו שלמה, בחינת יגל יעקב ישמח ישראל, ועשיו הוא אדום שממנו כל הגלויות – עיקר התגברותו היא על ידי עצבות, על כן אמר הלעיטיני נא מן האדום שהוא תוקפא דדינא שהוא עצבות, כי אכילת הצדיקים היא בחינת שמחה, בחינתלאכול ולשתות ולשמוח, בחינת ואכלתם לפני ה' אלקיכם ושמחתם שנאמר על אכילת הקרבנות שהוא בחינת אכילת הצדיקים שאכילתם תמיד בבחינת אכילת קרבנות, ועל כן יפה אמר לו יעקב במועדו ובזמנו אם כן מכרה כיום את בכורתך לי, כי העבודה [היא] בבכורות שהם בחינת שמחה. ועל כן זכה יעקב אחר כך לקבל הברכות מאביו על ידי שהאכילהו אכילה דקדושה שהיא בחינת שמחה.

(שם, אורח חיים, הודאה ו)

ויקם וילך ויבז עשיו (כה,לד)

שקם והלך ולא נשק המזוזה כמובא. כי כל פגם עשיו הוא שהיה 'איש שדה' שהוא היפך קדושת הבית שקבוע בו מזוזה שהוא בחינת 'יעקב איש תם יושב אהלים', כי איש הישראלי שהוא מסטרא דיעקב איש תם, אפילו כשיוצא לחוץ מניח ידו על המזוזה ועל ידי זה ממשיך עליו קדושת המזוזה גם בהיותו בחוץ, אבל עשיו, ההיפך מכל זה, כשיוצא לחוץ אינו מניח ידו על המזוזה כי אין לו אמונה ועל כן הוא 'איש שדה' ממש.

(שם, יורה דעה, ספר תורה ד)

והידים ידי עשיו (כז,כב)

בחינת הטעות של הטבע שהוא בחינת כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה.

(שם, אורח חיים, נטילת ידיים שחרית ב)

בא אחיך במרמה ויקח ברכתך (כז,לה)

מגודל הקטרוג וההתגרות של עשיו שהוא בחינת עקרב שאורב על ישראל תמיד בפרט בעת שרוצים לקבל הברכות שהם בחינת מציאה טובה שאזי הוא אורב ומקטרג ביותר, על כן היה הכרח שילך במרמה, וסיבב השם יתברך שישלח יצחק את עשיו לצוד ציד ובתוך כך קיבל דייקא יעקב את הברכות. וזה שאמר יצחק ליעקב מה זה מהרת למצא בני, 'מהרת' דייקא, כי יצחק ראה והבין אז מרחוק שזה יעקב כמובן בפרשה שאמר 'גשה נא ואמשך', על כן אמר לו מה זה מהרת למצא מציאה טובה כזאת, להאכילני ולקבל הברכות על ידי זה, היינו כי אמר כי אני יודע שסוף כל סוף יגיעו כל הברכות אליך – יעקב, אך הייתי סבור שבתחילה צריכין ליתן הברכות לעשיו כי הוא צריך למשול תחילה, וכמו שאמר יעקב בעצמו יעבור נא אדוני לפני עבדווכמובא, על כן רציתי לברכו תחילה ועל כן 'מה זה מהרת', 'מיהרת' דייקא, למצא בני, כי לדעתי עדיין אין הברכות שהם בחינת מציאות טובות שלך, והשיב 'כי הקרה ה' אלקיך לפני', ואיתא במדרש (ילקוט שמעוני בראשית – פרק כז – רמז קטו) "ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש חד מנייהו אמר ומה אם לקרבנך המציא לך וירא והנה איל וגו' למאכלך על אחת כמה וכמה. חד מנהון אמר אם לזווגך המציא לך דכתיב הקרה נא לפני וכתיב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים למאכלך על אחת כמה וכמה." [תרגום: ר' יוחנן וריש לקיש, אחד מהם אמר "ומה אם לקרבנך המציא לך", כמו שכתוב 'וירא והנה איל', "למאכלך על אחת כמה וכמה". ואחד מהם אמר "אם לזיווגך המציא לך", כמו שכתוב הקרה נא לפני" וכתוב "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים", "למאכלך על אחת כמה וכמה] כי דייקא זכות העקידה ומציאת זיווגו הזכיר אז – כשרצה לקבל הברכות, כי אמר "הלא בשביל קרבן העקידה שהוא להמתיק גבורתך הקרה ה' את האיל, וכן להמציא זיווגך – את רבקה וכו', עזר ה' בדרך נפלא אף על פי שהיה קשה מאד למצוא זיווגך מעוצם גבורותך (יצחק מידתו גבורה כידוע) אף על פי כן חמל ה' והמציא אותה לך, והכל היה בשבילי כדי שיצאו ישראל ממני, ועכשיו למאכלך שאני רוצה להאכילך כדי לקבל הברכות כדי שיוכלו ישראל להתקיים בעולם ולהתפרנס בכל תוקף ואריכות מרירות גלותם, על אחת כמה וכמה שיזמין השם יתברך לפני" וכו'.

(שם, חושן משפט, מתנה ה)

ויתן לך את ברכת אברהם (כח,ד)

'לך ולזרעך אתך לרשתה את ארץ מגורך' ראשי תיבות אלול. כי אלול הוא בחינת תיקון הברית, ותיקון הברית וירושת הארץ הם בבחינה אחת בבחינת 'צדיקים ירשו ארץ' ו'מאן צדיק – מאן דנטר ברית' [מיהו צדיק – שומר הברית].

(שם, שם)

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support