ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > פרשת השבוע > ליקוטי הלכות לפרשת שקלים

ליקוטי הלכות לפרשת שקלים

י״ז בטבת תשע״ז

שקלים הם בחינת צדקה שנצטוו במחרת יום הכיפורים ליתן לצורך המשכן, שהוא בחינת הבית המקדש, שהוא בחינת התנוצצות המוחין, בחינת ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה וכו' ובכל מלאכה וכו'. כי צדקה נדבת לב הוא בחינת אור הפנים בבחינת אני בצדק אחזה פניך. ועל כן בשבת פרשת שקלים מבקשין הרבה על אור הפנים, כמו שכתוב כמה פעמים אור פניך עלינו אדון נשא וכו'.

וזה בחינת פרשת שקלים שקורין סמוך לפורים, ועל ידי זה היה הכנעת המן עמלק ימח שמו כמו שאמרו רז"ל (מגילה י"ג)רשע! כבר קדמו שקליהם לשקליך וכו'. כי שקלים הם בחינת צדקה שנצטוו במחרת יום הכיפורים ליתן לצורך המשכן שהוא בחינת הבית המקדש שהוא בחינת התנוצצות המוחין בחינת ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה וכו' ובכל מלאכה וכו'. כי צדקה נדבת לב הוא בחינת אור הפנים בבחינת (תהלים י"ז) אני בצדק אחזה פניך. ועל כן בשבת פרשת שקלים מבקשין הרבה על אור הפנים, כמו שכתוב כמה פעמים (ב'יוצרות' לפרשת שקלים) אור פניך עלינו אדון נשא וכו'.

כי עיקר השקלים שהם בחינת צדקה לבנין המשכן הוא להמשיך אור הפנים, שעל ידי זה התנוצצות המוחין שהם בחינת בנין המשכן והבית המקדש. ועל כן עיקר אור הפנים היה מאיר בבית המקדש, אשר בשביל זה נצטווינו לעלות לשם לרגל, כדי לקבל אור הפנים כמו שכתוב (דברים ט"ז) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר. נמצא שעל ידי שקליהם נמשך בחינת אור הפנים, שהוא בחינת הסתכלות פני הצדיק, שעל ידי זה מתנוצצין המוחין שהם בחינת בנין הבית המקדש, שעל ידי זה זוכין לכל הבחינה הנ"ל, עד שזוכין לבחינת תחיית המתים של כל האברים וכו' כנ"ל.

ועל כן נקראים שקלים כי יש בזה משקל גדול כנ"ל. כי צריכין להיות עניו בתכלית הענווה להיות אַין ממש בלי שום טעות ופניה כלל. ואף על פי כן יהיה חזק ואמיץ מאד ולבלי להניח להפיל את עצמו בשום דבר וכו', וזה בחינת (שמות ל') מחצית השקל תרומה לה', כי הוא בבחינת מחצית השקל כי הוא משקל גדול כמו המשקל שעומד במחציתו ובאמצעו שאין יכולין להכריע לכאן ולכאן. ועל כן באמת נתקשה משה רבינו על השקלים, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא זה יתנו כמו שפירש רש"י. כי היה  קשה לו מאד איך יכולין לזכות את כל ישראל לבא לזה להיות ענווים באמת בתכלית, ואף על פי כן יהיה כל אחד חזק ואמיץ מאד בעזות דקדושה כראוי וכנ"ל.

וזה בחינת מה שנצטוו בשקלים. (שמות ל') העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, דהיינו בחינת הנ"ל. שיזהר כל אחד שלא יבא לידי גיאות הוא ריבוי וגדלות בחינת העשיר לא ירבה וכן להיפך שלא יבא לידי ענוה פסולה שהוא בחינת מוחין דקטנות ממש שזהו בחינת והדל לא ימעיט. כי דרך העשיר להתגאות כמו שכתוב (משלי י"ח) עשיר יענה עזות, וכמו שכתוב (ירמיה ט') אל יתהלל גבור ועשיר וכו' וכו'. נמצא שעשירות הוא מהדברים שדרך להתגדל בהם. ודלות ועניות הוא בבחינת ענוה כמו שאמר דוד (תהלים פ"ו) כי עני ואביון אנכי.

וזה עיקר מצות צדקה שצריך העשיר לרחם על העני ולהשתתף בצערו וליתן לו די מחסורו אשר יחסר לו, שזהו בחינת ענוה בשלימות. כי זה העשיר שאינו נותן צדקה זהו מחמת גסותו, שאינו נותן דעתו כלל על דחקות העני ועל ריבוי עשירותו [שלו עצמו], ואינו משים אל לבו כלל מדוע מגיע לו כל כך עשירות וכלי כסף ומרגליות וכו', והעני יש לו דחקות כזה ובביתו אין לחם ושמלה. כי אם היה משים לב לזה באמת בוודאי היה נותן לו בשפע גדול ובלב טוב, רק מחמת גסותו אינו נותן לב לזה כלל, ונדמה לו כאלו מגיע לו כל מה שיש לו, וחפץ עוד יותר ויותר. ונדמה לו שהעני הוא גזלן ורוצח [בזה] שמבקש ממנו נדבה.

על כן צריך כל אדם שחננו ה' באיזה עשירות, בין רב בין מעט, מכל שכן וכל שכן העשירים הגדולים שיש להם אלפים ורבבות ובתיהם מלאים כל טוב בגדים ותכשיטין ואבנים טובות ומרגליות, שישימו אל לבם היטב שפלותם באמת, ויזכרו את עצמם היטב שיכול להיות שהעני הוא טוב וכשר יותר ממנו וישתתף עצמו בצערו של העני ודחקו, ואז בוודאי יתן צדקה בשתי ידיים בהרחבה גדולה כפי ערכו [ויכולתו] ויותר. ועל כן על ידי צדקה זוכין לענווה (וכמו שכתוב בספר המידות). כי עיקר הצדקה הוא בבחינת ענוה כנ"ל, כי על ידי הצדקה מחיה את העני והאביון שהוא בבחינת ענוה כנ"ל.

אבל הענוה של העני אינו בשלמות. כי מחמת גודל עניותו בא לידי ענוה פסולה: שהוא נבזה ועצל וכו' ח"ו במקום שאין צריכין להקטין את עצמו וכנ"ל. אבל על ידי שהעשיר משפיע לו נדבת לבו ומחיה אותו, על ידי זה מגביה את העני ומרים אותו מבחינת מוחין דקטנות שהיא ענוה פסולה.

וכן העשיר שמגודל עשירותו היה יכול לבא לידי גיאות גמור, אבל על ידי שמחסר ממונו ונותן צדקה לעני, על ידי זה משפיל את עצמו וממעט גסותו. ועל ידי זה, על ידי גודל המצוה של צדקה ששקולה ככל התורה, נתתקנין שניהם בחינת הענוה והגדלות, שיהיו שניהם נכללים בקדושה. כי בשרשם שניהם אחד בבחינת במקום גדולתו וכו' כנ"ל. וכן אמר אדמו"ר ז"ל במקום אחר (ליקו"מ תורה ב') שצדקה היא בבחינת זה ישפיל וזה ירים, שהנותן משפיל את עצמו ומרים את העני היינו  כנ"ל: שמתקן את עצמו ומוציא את עצמו מגיאות דסטרא אחרא על ידי שמשפיל את עצמו ונותן לבו על צרות העני ודחקותו ונותן לו ממונו, וכן מתקן את העני על ידי שנותן לו, שמרים אותו מבחינת מוחין דקטנות הוא בחינת ענוה פסולה כנ"ל. ועל ידי זה נכלל הענוה והגדלות דקדושה יחד כנ"ל, שזה עיקר שלימות הענוה בתכלית כנ"ל.

וזה בחינת מצות שקלים שהוא צדקה כנ"ל שעיקר המצוה לזכות על ידי זה לבחינת העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. שהעשיר לא ירבה היינו שלא יבא לידי גיאות, שהוא בחינת ריבוי; והדל לא ימעיט, שלא יבא לידי מוחין דקטנות וכנ"ל. וזה שנאמר בשקלים (שמות ל') ולא יהיה בהם נגף על ידי המנין [=מניית בני ישראל] שהוא בחינת ריבוי, שמשם אחיזת הגיאות  שמשם עיקר סטרא דמותא שהוא היפך חיים נצחיים. אבל על ידי מצות שקלים, הוא בחינת ענוה אמיתית, על ידי זה יכולין למנות את ישראל ולא יהיה בהם נגף על ידי המנין שהוא בחינת רבוי. כי אדרבא על ידי רבוי המנין זוכין לענוה יתירה יותר ויותר בבחינת במקום גדולתו שם את מוצא ענוותנותו וכמבואר במקום אחר (בסיפורי מעשיות, מעשה ממלך עניו, על פסוק חזה ציון וכו') שדרך העניו שכל מה שמגדלין אותו יותר בא לענוה יתירה ביותר, ועל כן מצוה גדולה שיתרבו ישראל יותר  ויותר. כי כל מה שנתרבין ישראל יותר ויותר אינם באים לידי גיאות על ידי זה ח"ו, רק אדרבא כל מה שנתרבין יותר עובדין את השם יתברך ביותר, ומכירין את בוראם ביותר, ועל ידי זה באין לידי ענוה יתירה כנ"ל. כי עליהם נאמר (דברים ז') כי אתם המעט וכו' שממעטין עצמן וכו' (חולין פ"ט) כנ"ל.

וזה בחינת מצות שקלים שהוא בעת שרוצין למנות את ישראל שלא יתעורר על ידי המנין, בחינת הנגף שהוא סטרא דמותא שנאחז ברבוי וגיאות, רק אדרבא: על ידי המנין יזכו לנשיאת ראש בחינת כי תשא את ראש בני ישראל, היינו התנוצצות המוחין שהוא בחינת ענוה אמיתית שהיא עיקר החיים, בחינת תחיית המתים (עיין ליקו"מ ח"ב, תורה ע"ב), שכל זה זוכין על ידי השקלים שהם בחינת צדקה, שעל ידי זה זוכין לאור הפנים, שהוא התנוצצות המוחין, שעל ידי זה זוכין לענוה אמיתית בשלימות, ששם כל מה שנתגדלין ונתרבין יותר – זוכין לענוה יתירה ביותר, בבחינת במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו, שזה עיקר החיים האמיתיים והנצחיים של כל אבר ואבר.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, הלכות תפילין הלכה ו, אות כד)

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support