ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > פרשת השבוע > ליקוטי הלכות לפרשת שמיני

ליקוטי הלכות לפרשת שמיני

ח׳ באייר תשע״ט

לקט הארות וביאורים נפלאים ממעיינו העמוק של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב מלוקטים מספריו הקדושים ומספרי תלמידו הגדול רבי נתן מברסלב, לפרשת השבוע: פרשת שמיני (פרשת השבוע)

קח לך עגל בן בקר לחטאת (ט,ב)

כל המניעות העוברים על האדם, כולם הם בחינת כח המכריח, שרוצה להכריח את האדם ולהרחיקו מהקדושה. אבל כשמתגברים למשוך עצמו תמיד אל שרשו, אל נקודת האמת, למקום שנחצב נשמתו משם, ועיקר הכל הוא הצדיק האמת, אזי בקל יתגבר על הכח המכריח … כי כח המכריח הוא רק לפי שעה, לפי הזמן שיש לו כח להכריח ולרחק, אבל בסור המכריח, ישוב מאליו למקומו ושרשו על ידי כח המושך, שהוא נשאר קיים לעולם. ועל כן כשיתגבר להמשיך את עצמו ברצונו תמיד לנקודת האמת, ששם עקר כח המושך האמיתי, אזי בוודאי יתבטל המכריח וישוב אל מקומו האמיתי, ואז יהיה לו טובה גדולה מה שהיה לו כח המכריח שהיה מרחיקו, כי רק בשביל זה בא לעולם, שיעסוק במלחמה זו ובאומנות זאת, להגביר כח המושך על כח המכריח, ואז נעשה מזה כלים נפלאים ותיקונים גדולים. כמו שנראה בחוש גם בגשמיות, שרוב האומנות של הכלים הנפלאים שנעשים בחכמה גדולה שקורין "מאשינעס" [=מכונות] הכל הוא על ידי חכמת כח המכריח והכח המושך. וכן במלאכת השעון ושאר כלים נפלאים, כמבואר בפנים. כי טבע הנשמה להיות נמשכת תמיד אל שרשה העליון, ששם כח המושך האמיתי, אך הכריחו אותה לירד לזה העולם, שכולו בכלל הוא בחינת כח המכריח נגד הנשמה, שכיסופה ותשוקתה תמיד נמשכת למעלה לשרשה. אך כל כוונתו יתברך כדי שתתגבר בכח המושך על כח המכריח, ואז תהיה מושכת אחרים עמה ואחרים לאחרים, כמו הגלגלים והאופנים של הכלים הנ"ל. וכל מה שמתבר כח המכריח ומרחיק ביותר, נעשים על ידי זה כלים נפלאים יותר ויותר, למי שבקי באומנות לכוון המדה איך להגביר כח המושך בחכמה נפלאה שיפעל פעולת אומנותו, והאדם הוא בעל בחירה ויש לו כח תמיד להגביר בתשוקתו ורצונו החזק את כח המושך.

וזה שכתוב אחר פסוק "ויהי ביום השמיני" – קח לך עגל בן בקר לחטאת, ופירש רש"י לכפר על עוון העגל. כי עתה נתהפך הכח המכריח ועולה לקרבן שהוא בחינת מה שמעלין עגל בן בקר דווקא לחטאת. כי משם, מבחינת שור ועגל, משם בעצמו השתלשלות יניקת העבודה זרה של עגל שהתגבר מסטרא דשמאל כידוע ששורש היצר הרע מסטרא דשמאלא שהוא בחינת שור ועגל, כמו שכתוב ופני שור מהשמאל, וצוה השם יתברך להעלות דייקא העגל לחטאת, להפוך כח המכריח אל הקדושה, כי אחר כך כששבים נעשה תיקון נפלא על ידי זה דייקא כנ"ל.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, הלכות יום טוב, ה,א-ג)

ויקחו בני אהרן נדב ואביהו (י,א)

נדב ואביהו שנכנסו להקטיר קטורת ולא אינסיבו [=נישאו], על כן נענשו במיתה. כי הבירור והיחוד הנעשה על ידי הקטורת המשמחת לב, הוא בחינת שמהפכין היגון ואנחה לשמחה, שזהו בחינת חתונה, בחינת זווג דקדושה, כדי לברר ולהפוך היגון ואנחה הנאחז בהאשה לשמחה כנ"ל. ועל כן נדב ואביהו שפגמו בזה, כי לא רצו לישא אשה, כי היו אנשים גדולים צדיקים נוראים וקדושים מאד, והיו רוצים להיות דבקים בהשם יתברך בשמחה גדולה מאד תמיד, ולא רצו לצאת לחוץ לפי שעה אל היגון ואנחה להכניסו לתוך השמחה, שזהו בחינת המצוה לישא אשה, כי לא רצו להוריד עצמן לשם להפוך היגון ואנחה לשמחה, אבל פגמו בזה, כי אין שלימות הקדושה והשמחה כי אם על ידי זה דייקא. ועל כן נענשו על ידי הקטורת, כי עליית הקדושה של הקטורת אי אפשר כי אם מי שהוא נשוי, שעל ידי זה יש לו כח להעלות הקדושה מעמקי הקליפות, ולברר היגון ואנחה לשמחה שזהו בחינת מצוות נשואין, בחינת קטורת ישמח לב. ועל כן נענשו במיתה, כי היגון ואנחה הוא סטרא דמותא כנ"ל, כי על המת רחמנא ליצלן מתאבלין ומתמרמרים ביגון ואנחה רחמנא ליצלן, ומחמת שלא היו נשואים ולא זכו להפוך היגון ואנחה לשמחה, על כן נתאחזה בהם המיתה הנמשכת משם בעת שנכנסו להקטיר קטורת שאז צריכין גם כן לעשות בחינה זאת, להעלות היגון ואנחה להפכה לשמחה, אבל הם לא היה להם כח לזה 'בגין דלא אינסיבו' [=משום שלא נישאו], ועל כן נענשו דייקא על ידי זה, כי כשרוצין לברר הקדושה מעמקי הקליפות ואין לו כח לזה מחמת שפגם בזה, על כן הם מתגרים ומתגברים חס ושלום, ועל כן נענשו במיתה על ידי הקטורת, כי לא היה להם כח להפוך היגון ואנחה לשמחה 'בגין דלא אינסיב'ו, ועל כן נסתלקו על ידי זה.

(ליקוטי הלכות, אבן העזר, הלכות פריה ורביה ג,ו)

אש זרה אשר לא צווה אותם (י,א)

זה בחינת פגם נדב ואביהוא שהקריבו אש זרה ביום שנתחנך המשכן, שהוא בחינת היכל הקודש [היינו: לקרב נפשות להשם יתברך, עיין ליקוטי מוהר"ן א, תורה נ"ט]. כי הם היו צדיקים גדולים ונוראים מאד מאד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ומחמת שראו את המעשה הרע שנעשה בעולם, שאחרי כל האותות והמופתים הנוראים שעשו משה ואהרן; ואחר שנתן לנו משה רבינו את התורה באותות נוראות כאלו, אף על פי כן התגברו הערב רב וקלקלו כל כך. על כן סברו שעתה שהוקם המשכן וירדה השכינה לישראל ונעשה תיקון נפלא בכל העולמות מה שלא היתה כזאת מימות עולם – כמובא בזוהר הקדוש מעוצם קדושת מעלת הארת יום קדוש ונורא ההוא שהוקם בו המשכן שנטל עשר עטרות, והאיר בו אור הגנוז וכו' – על כן סברו שעתה העת לבער ולכלות היצר הרע לגמרי עד שלא יהיה כח עוד לאנשי רשע שהם בחינת ערב רב לקלקל עוד, על כן הקריבו אש עם קטורת שלא בזמנה. וכוונתם בודאי היתה לטובה, שרצו לעורר על ידי זה אש המשפט בקדושה יתירה, באופן שהרִשעה כולה כעשן תכלה אז. כי זה ידוע שאין שום דבר שמברר הטוב מעמקי הקליפות ומבער הרע כמו אש הקטורת. והם טעו וסברו שכבר הגיע העת, ויש בכוחם, לעוצם קדושתם, לבער ולכלות על ידי אש הקטורת שהוסיפו, לבער כל הרע והקליפות לגמרי. על כן הקריבו אש הקטורת שלא בזמנה שהכתוב קורא אותה אש זרה, שעל ידי זה נענשו ונשרפו. כי אי אפשר לדחוק את השעה. אבל מאחר שכוונתם היתה לטובה על כן זכו שעל ידי מיתתם תיקנו הרבה, כי נתקדש המשכן על ידם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ויקרא רבה יב,ב), שאמר משה 'סבור הייתי שיתקדש המשכן בי או בך, עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך'. ואף על פי כן לא עלתה בידם לתקן בחייהם, אדרבא, נענשו ונחשב להם לעוון, רק גרמו תיקון על ידי מיתתם, שנתקדש המשכן, שהוא בחי' היכל הקודש, ע"י הסתלקותם. כי צדיקים גדולים כשנסתלקים הם באים מיד לבחינת שבת, וזוכים ליום שכולו שבת ומנוחה וכו' בבחי' יבא שלום ינוחו על משכבותם (ישעיה נז), ינוחו דייקא בחי' שבת ומנוחה. וכמו שכתוב בדניאל (יב,יג) ואתה לך לקץ ותנוח וכו' ומאחר שנכללים בבחינת קדושת יום שכולו שבת ומנוחה, על ידי זה נתקדש המשכן שהוא בחינת בנין היכל הקודש, שנוכל לעסוק בזה לקרב נפשות להשם יתברך, כי אין בנו כח לעסוק בזה כי אם בכח הצדיקי אמת המופלגים במעלה מאד שנסתלקו שהם בחי' שבת.

(שם, יורה דעה, הלכות תערובות, ה,ז)

ועל פני כל העם אכבד (י,ג)

הכבוד הוא בחינת 'אם כל חי', כי הוא שרש כל הנפשות כולם. ועל כן כשזוכים לקבל ולהמשיך הכבוד בשלמות, אזי הכבוד מביא נפשות חדשות. אך לפעמים כשבא כבוד חדש להאדם, ואין זוכין להמשיך ולקבל הכבוד בשלמות, אזי הוא אוסף אליו נפשות, חס ושלום, ונסתלקים על ידי זה נפשות, חס ושלום. ועל כן בכל עת שרצה השם יתברך להגדיל הכבוד דקדושה, אך עדיין לא היה זמן הגאולה בשלמות, היה בהכרח שימותו נפשות ישראל על קידוש השם. וזה בחינת "ונקדש בכבודי" הנאמר בהקמת המשכן, כי עיקר הכבוד דקדושה, בחינת התגלות כבוד השם, היה במשכן ובית המקדש, כמו שכתוב: "וכבוד ה' מלא את המשכן", וכן: "וכבוד ה' מלא את הבית". אך מחמת שגם אז לא נתתקן עדיין חטא העגל, ולא נתתקן עדיין בחינת הכבוד בשלמות, מזה נמשך שבזמן שבא הכבוד לישראל בעת הקמת המשכן, נאספו אז אל הכבוד שני נפשות קדושות מאד, שהם נדב ואביהוא שנסתלקו אז, כי הכבוד אספם אליו, בחינת "כבוד ה' יאספך". וזה בחינת "ונקדש בכבודי", שנאמר על הסתלקות נדב ואביהוא בעת הקמת המשכן. ומזה נמשך גם מיתת עוזא בעת שנשא דוד את הארון למקומו, ומזה נמשך גם כן מה שקודם שנתגלה מקום הבית המקדש בימי דוד, ששם עיקר התגלות כבודו יתברך, היה תחלה דבר גדול ונאספו כמה אלפים נפשות מישראל, וכל זה מחמת שלא נתתקן עדיין הכבוד בשלמות, ואז יש אחיזה עדיין להדינים והסטרא דמותא בהכבוד, חס ושלום. ועל כן בעת שבא כבוד גדול, מתגברים הם אז חס ושלום וגורמים שיסתלקו נפשות אל הכבוד. ומזה נמשך ההריגה הגדולה, שנהרגו כמה אלפים נפשות מישראל על קדושת שמו יתברך בשנת ת"ח (מרד חמלניצקי ימ"ש, שרצחו אז מאות אלפים מישראל, במה שנקרא "גזרות ת"ח ות"ט"), כידוע, וזה דייקא מחמת שהיה אז עת הפקידה שיבוא משיח, דהינו שיחזור הכבוד לישראל בשלמות, כמובא בזוהר הקדוש מהפקידה והישועה הגדולה שהתנבאו התנאים הקדמונים על פקידת שנת ת"ח. ומחמת שעדיין לא נתברר הכבוד בשלמות, ולא זכו אז ישראל לקבל הארת הישועה הגדולה והתגלות הכבוד שהיה צריך להתגלות אז בשלמות, על כן אסף אליו הכבוד אז כמה [מאות] אלפים נפשות שנהרגו על קידוש השם, שזה בחינת "כבוד ה' יאספך". ובאמת גם זו לטובה, וזה בעצמו היה הכנה גדולה לגאולה שלמה העתידה לבוא במהרה בימינו, כי כל הנפשות שנהרגו ומתו על קידוש השם מיום החורבן עד היום, כולם מנויים וספורים אצלו יתברך, ועל ידי כלם נתרבה ונתגדל ונתכבד ונתקדש שמו יתברך ביותר, כי בזמן הגלות עיקר הגדלת שמו יתברך הוא על ידי המתים ונהרגים על קדושת השם. והנפשות אלו הנהרגים על קדושת השם, שהוא למען כבוד שמו יתברך, הם נאספים ונכללים תיכף בכבודו יתברך, בבחינת "כבוד ה' יאספך", ודייקא על ידי אלו הקדושים נשלם ונתתקן ונתרבה ונתגדל הכבוד דקדושה בשלמות, ועל ידי זה בעצמו נזכה שיבוא עלינו במהרה בימינו הכבוד לטובה ויביא לנו נפשות חדשות רבות, בבחינת "הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום, אני ה' בעיתה אחישנה", וזה יהיה על ידי הכבוד הגדול שיקבלו ישראל בעת הגאולה במהרה בימינו, שאז יגדל מאד כבוד השם וכבוד ישראל, וכמבואר בפסוקים רבים מגדל הפלגת הכבוד שיהיה אז לישראל. ואז יהיה קבוץ גלויות על ידי גודל הכבוד שיבוא לישראל, כי הכבוד הוא שורש הנפשות, ולשם נמשכים ובאים כל הנפשות, וזה בחינת גודל קיבוץ הנפשות בימי המשיח, כמו שכתוב: "הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו", כי קיבוץ נפשות ישראל, בבחינת "הביאי בני מרחוק וכו'", יהיה על ידי גודל הכבוד שיהיה לישראל אז, שעל ידי זה יהיו נמשכים ונקראים כולם אל הכבוד, ויחזרו ויתקבצו לתוך ארץ ישראל וירושלים, ששם עיקר כבוד ה', ואז יבוא הכבוד לנו עם כמה נפשות, ועל ידי זה ירבו ישראל אז מאד, כמו שכתוב: "הקטן יהיה לאלף וכו'" כנ"ל, כי כשבא הכבוד לטובה, נמשכין כמה נפשות חדשות על ידו כנ"ל.

(אוצר היראה, כבוד כ"ב; על פי: ליקוטי הלכות, חושן משפט, הלכות חובל בחברו, ג,ז-ח)

כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה (יא,ג)

ידוע שבהמות טהורות וחיות טהורות הם מבחינת נוגה, בחינת תרגום, שהוא מעורב טוב ורע; והמינים הטמאים הם מבחינת השלוש קליפות טמאות, שהם כולו רע לגמרי. ועל כן הבהמה הטהורה, הסימן שלה [הוא], שהיא מעלת גרה ומפרסת פרסה. כי ידוע שבכל הדברים שבעולם יש בהם ניצוצות הקדושה, היינו בחינת נפשות קדושות שנפלו ממדרגתן מבחינת מְדַבֵּר ונתלבשו בחי או בצומח, ואחר כך כשהחי אוכל הצומח, אזי עולים הנפשות מבחינת צומח לבחינת חי שהוא גבוה ממנו במדרגה, אך מחמת שאין זה תכלית שלמותן עדיין, כי עקר השלימות לחזר למעלתן לבחינת מְדַבֵּר, על כן כשבהמה טהורה אוכלת הצומח, ומחמת שבהמה טהורה היא מבחינת נוגה ומעורב בה טוב גם כן, על כן הנפשות שבצומח אינם נלכדים ונאסרים שם כל כך, [אלא] זוכרים עדיין את מעלתן, ועל כן אינם יכולים לנוח ולשקוט שם בהחי הטהור, כי מתאווים לעלות לבחינת מדבר, ועל כן חוזרים ועולים בכל פעם מבטן הבהמה אל צוארה ואל פיה, ששם סמוכים ביותר לכלי הדבור שבמדבר, ועל כן היא מעלת גרה; אבל המינים הטמאים לגמרי אינם מעלים גרה, כי הנפשות המלובשות בהמאכל שאוכלים, תכף כשבאים לתוך הטמאים, אזי נלכדים ונאסרים שם כל כך עד שאין יכולים לזוז ממקומן בבחינת "נתנני ה' בידי לא אוכל קום", ועל כן אינם מעלין גרה; וכן, להבדיל, האדם אינו מעלה גרה, כי אדרבא כשהנפשות הנ"ל באים לתוך גוף ישראל הם נחים ושקטים שם כי זכו לעלות למעלתן, לבחינת מדבר דקדושה, ובכח האכילה האדם מהלל להשם יתברך בבחינת "ואכלתם וכו'והללתם את שם ה'", ואז עולין כל הנפשות הנ"ל לתכלית שלמותן. ועל כן גם אצל האדם, כשהוא שיכור ומבולבל ואינו בגדר דעת האדם בשלמות, אז אין להמאכלים מנוחה גם אצלו, ועל ידי זה מעלה גרה גם כן, ולפעמים בא להקאות על ידי זה. והסימן טהרה השני הוא "מפריס פרסה", כי עיקר קיום האדם על רגליו הוא על ידי הדעת, וכן עקר הדיבור של האדם הוא גם כן על ידי הדעת שיש בו, ובזה נבדל המדבר מן החי, במה שיש לו כח הדבור והולך על רגליו בקומה זקופה. ועל כן השיכור שדעתו מבולבל, אינו יכול לדבר כראוי ואינו הולך על רגליו כראוי. ועל כן המינים הטהורים, מחמת שיש בהם טוב, שהוא מבחינת הדעת שהוא עיקר הטוב, על כן, אף על פי שהולכים על ארבע, אף על פי כן חיות הנפשות המלובשות בהם בוקע ברגליהם ועל ידי זה מפריסין פרסה, אבל הנפשות העשוקות במינים הטמאים, הם נתפסים שם מאד עד שאין יכולים לבקוע ולֵיצֵא שום הארה מהם כלל, ועל כן פרסותיהם קלוטות.

(אוצר היראה, אכילה, צ"ח; על פי: שם, יורה דעה, הלכות סימני בהמה וחיה טהורה, א)

וכל השרץ השורץ על הארץ (יא,מא)

[ודרשו רבותינו ז"ל: כל השרץ השורץ על הארץ – להוציא תולעים שהשריצו בתלוש, שכל זמן שלא פירשו מותרין]

כשהמחשבה רוחשת וחושבת בדבר שבקדושה, בבחינת "רחש לבי דבר טוב", אזי יש כנגד זה קליפת תולע, שהוא בחינת קליפת עשיו, שממנו נמשכים כל המחשבות המזוהמות מאד שהם בבחינת זוהמת הנחש, בחינת זוהמת כל התולעים ושקצים ורמשים, שהם בזויים ושקוצים ונמאסים מאד וכרוכים מאד אחר כל דבר ומצויים בכל מיני מאכל ומשקה. והקליפה הזאת מבקשת מקום לרחוש ולשרוץ במחשבת איש הישראלי ולכלות ולאבד חס ושלום כל פרי השכל שלו. וצריך לשמור עצמו ממנה מאד, שלא לתן לה מקום כלל לרחוש ולשרוץ שם. ואפילו כשכבר חס ושלום התחילה המחשבה רעה לרחוש ולשרוץ במוחו, צריך לשמור מאד שלא ליתן לה מקום לפרוש ולצאת אל החוץ, רק לגעור בה תכף ולברוח ממנה, שזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל על התולעים שהשריצו בתלוש, אזי כל זמן שלא פרשו מותרים, כי אז, בתחילת רחישת המחשבה רעה, יכול עדיין להפכה לטוב, אם יהיה נזהר שלא להחמיץ מוחו במחשבה הזאת ושלא לתן לה מקום לרחוש ולפרוש חס ושלום.

(אוצר היראה, מחשבות והרהורים, י; על פי: שם, יורה דעה, הלכות תולעים, א)

והתקדשתם והייתם קדושים (יא,מד)

[ואמרו רבותינו ז"ל: והתקדישתם, אלו מים ראשונים; והייתם קדושים, אלו מים אחרונים]

האכילה היא בחינת המשכת הדעת, וכן כתב רבנו במאמר 'ויהי הם מריקים שקיהם' (ליקוטי מוהר"ן א, תורה יז) שעל ידי האכילה נשלם הדעת, עיין שם. ועל-כן צריך ליטול מים אחרונים אחר האכילה כדי לתת חלק להסטרא אחרא כידוע, כי עיקר יניקתם הוא משם מבחינת מזבח שהוא שולחנו של אדם, עיין שם (בתורה הנ"ל). ובהכרח לתת להם יניקה וחיות בצמצום כדי שלא יתגברו ביותר ויהיה חס ושלום, קלקול הדעת לגמרי. וזה בחינת מים אחרונים כנ"ל, נמצא שמים אחרונים הוא קיום הדעת, כי אם לאו יתגברו חס ושלום כנ"ל. וזה שסמכו חכמינו זכרונם לברכה הנטילות זה לזה, וקראום מים ראשונים ואחרונים, כי שניהם לצורך עניין אחד. כי מים ראשונים כדי לטהר הידיים להמשיך הדעת משם, ואחר האכילה, שכבר נמשך הדעת, באים מים אחרונים כדי לתת להם חלקם כדי לקים הדעת. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה "והִתְקַדִּשְׁתֶּם – אלו מים ראשונים; והייתם קדושים – אלו מים אחרונים", כי שניהם בחינת קדושה, כי עיקר קדושה הוא הדעת כנ"ל. ועתה מדוקדק היטב לימוד רבותינו זכרונם לברכה במקרא. כי והתקדשתם הוא לשון התקדשות מחדש, שצריך לראות להתקדש. ומזה למדו מים ראשונים, כי על ידיהם מקדש עצמו, על ידי שממשיך הדעת משם כנ"ל, אבל והייתם קדושים, 'והייתם' הוא לשון הווה וקיום, היינו שצריך לראות שתהיה ותתקיים קדושתו ולא תתבטל חס ושלום, ומזה למדו מים אחרונים, כי על ידי מים אחרונים נתקיים הדעת כנ"ל ועל כן מים אחרונים נוטלים בכל מיני משקים, כי מים ראשונים שבאו לצורך המשכת הדעת –ועל כן צריך שם להגביה ידיו ולברך עליהם כדי להמשיך קדושה – על כן צריכין מים דווקא, כי מים הוא בחינת דעת, והם בחינת מים קדושים, אבל [מים] אחרונים שאינם באים, רק להעביר הזוהמה ולתת להם חלקם, על כן אין צורך למים, כי אין צריך עתה להמשיך הדעת רק להעביר הזוהמא ולתן להם חלקם. ומחמת זה צריך להשפיל ידיו. גם אין מברכין עליהם כמובא.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, הלכות ברכת המזון, א)

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support