ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > פרשת השבוע > ליקוטי הלכות לפרשת שלח

ליקוטי הלכות לפרשת שלח

ט״ו באייר תשע״ט

ליקוט ביאורים וחידושים נפלאים, מים תורתו הנפלאה של רבינו הקדוש, מלוקטים מספריו ומחיבורו רחב היריעה של תלמידו הגדול רבי נתן מברסלב, על פרשת השבוע: פרשת שלח (פרשת השבוע)

שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען (יג,ב)

פירוש: שבאו ישראל לפני משה ואמרו 'נשלחה אנשים לפנינו', כמו שפירש רש"י. ועל ידי שרצו לשלוח שלוחים לתור את הארץ, על ידי זה פגמו בארץ ישראל. כי עיקר הפגם היה על ידי השלוחים, שהם המרגלים, כי השליח הוא בחינת טבע שהוא בחינת מלאך, כי ארץ ישראל למעלה מהטבע לגמרי, כי שם השגחתו יתברך תמיד, כמו שכתוב תמיד עיני ה' אלקיך בהוכו'. וכשרצו לשלוח מרגלים, פגמו בהשגחה ורצו להתנהג בדרך הטבע לשלוח מרגלים לראות אם יוכלו לכבוש על פי דרך הטבע, ולא האמינו שעל ידי השגחתו יתברך, שנמשכת ביותר בארץ ישראל, יוכלו לעלות אפילו לשמים. ומחמת שפגמו בהשגחה, על כן היה עיקר הפגם על ידי השלוחים דייקא, שהם המרגלים, כי השליח הוא בבחינת מט"ט, בחינת הטבע, שמשם אחיזת עץ הדעת טוב ורע, שהוא בחינת הבחירה כידוע. כי עיקר כח הבחירה הוא על ידי הטבע. כי אם לא היה העולם מתנהג כי אם בהשגחה לבד תמיד, לא היה בחירה כלל, רק עיקר הבחירה הוא על ידי שרואים שיש דרך הטבע בעולם, וצריכין להיות ציר נאמן לשולחיו להחזיר השליחות למרא קמא שיהיה נכלל השליח בהמשלח, שזהו בחינת כלליות הטבע בהשגחה אחר הבריאה בקודם הבריאה, שזהו עיקר התכלית. והמרגלים פגמו בהשליחות ולא היו צירים נאמנים לשולחם והוציאו דיבת הארץ רעה ואמרו שקר על ארץ ישראל ושקר הוא עיקר פגם ההשגחה, כי דובר שקרים לא יכון לנגד עיניו.

(ליקוטי הלכות, חושן משפט, שלוחין ג)

ויתורו את הארץ (יג,כא)

כשפוגמים בכבוד הצדיק, על ידי זה פוגמים בקדושת ארץ ישראל, שכל קדושתה נמשכת מהצדיק. ועל ידי זה הוא בבחינת פגם המרגלים, ועל ידי זה הוא נופל לתאוות ממון ובכל פעם חסר לו יותר, ונוסע תמיד למרחקים, ומסכן את עצמו בסכנת דרכים, ומשוטט ומרגל את הארץ בשביל להרבות ממונו, כאלו חס ושלום אין השם יתברך יכול ליתן לו ברכת העשירות כשיישב בביתו, שזה בעצמו גם כן בחינת פגם המרגלים, שלא האמינו בה' יתברך שיתן להם את ארץ ישראל שהיא מקור הברכות בלא דרך הטבע כלל. ואמרו שרוצים דווקא לרגל את הארץ, לכבוש את ארץ ישראל מקור הברכה על פי דרך הטבע, כמו שאר העכו"ם ששולחים מרגלים למקומות שרוצים לכבשם. אבל באמת אנו צריכים להאמין בה' שיכבוש לנו את ארץ ישראל בלא מרגלים כלל. וכמו כן אלו המשוקעים בתאוות ממון ומסכנים את עצמם בסכנת דרכים ונוסעים למרחקים ומשוטטים ומרגלים את הארץ כאילו חס ושלום אין הקב"ה יכול ליתן להם ברכת עשירותם בביתם. נמצא, שהמשוקעים בממון נקראים מרגלים, כי באמת עיקר פגם תאוות ממון נמשך מפגם המרגלים שהוא פגם ארץ ישראל. ואז הוא על פי רוב תמיד בעל חוב גדול, וטרוד בכל עת בזמני הפירעון שלו. ומחמת זה המשוקע בתאוות ממון, שהוא עבודה זרה ממש, נקרא 'פרעה', וכל זה מחמת שנדמה לו שהעבודה זרה הזאת של תאוות ממון, שממנה נמשך כל הטרדות והיגיעות שלו, על ידי זה באו לו השפע והעשירות שלו. ובאמת הוא להיפך, כי כל השפע והעשירות נמשך רק מהשם יתברך, והרע של תאוות ממון הוא בולע את כל העשירות שלו עד אשר לא נודע כי באו אל קִרְבֶּנָּה, כי כל מה שיש לו יותר, חסר לו יותר, ועל ידי זה הוא מלא דאגות יותר, כאלו הוא עני ממש. ועל פי רוב הרע של תאוות ממון הוא עוקר ומכלה את העשירות שלו גם בגשמיות, כנראה בחוש. ואין צרך להאריך. וכל זה אי אפשר לתקן אלא על ידי הצדיק האמת, שממנו ממשיכים שפע כפול, שעל ידי זה נתתקן תאוות ממון.

(אוצר היראה, ממון ופרנסה יד; על פי: ליקוטי הלכות, ברכת המזון ד,יז-יט)

ויבוא עד חברון (יג,כב)

כשרוצים לבוא לארץ ישראל, ששם עיקר כלליות כל הקדושות, אזי מתגברים ומשתטחים המניעות והעיכובים הנמשכים מבגדים הצואים, שאי אפשר להכניעם כי אם בכוח התורה והצדיקים, והעיקר בכוח קברי הצדיקים שכבר נסתלקו ובאו למנוחתם. ועל כן כשראה כלב שמתגברים מאד עצת המרגלים שרוצים לפגום בקדושת ארץ ישראל, הלך ונשתטח על קברי אבות. ועל כן גם בתחילת גאולת מצרים, שהייתה בשביל לבוא לארץ ישראל, כתיב: ויקח משה את עצמות יוסף עמו, בחינת קבר הצדיק.

(אוצר היראה, ארץ ישראל יא; על פי: ליקוה"ל, אורח חיים, בציעת הפת ה,מז)

וגם זבת חלב ודבש (יג,כז)

עיקר הרצון זוכין על ידי ארץ ישראל. כי שם בארץ ישראל עיקר הארת הרצון וההשתוקקות והכסופין לה' יתברך, בבחינת (תהלים פה,ב) רצית ה' ארצך. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה שנקראת ארץ על שם הרצון, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה פי"ג וראה שם פ"ה,ח)למה נקרא שמה ארץ שהיא מרצה את פרותיה. ועל כן נתברכו כמה שבטים שארצם מלאה רצון, כמו שכתוב: (דברים לג,כג) נפתלי שבע רצון וכו'. וכתיב: ורצון שׁוֹכְנִי סנה (ושבטים שלא נתברכו בזה הרי כללם יעקב זה בזה שכל הברכות של כל אחד ואחד יחולו על כולם כמו שפרש רש"י שם (בראשית מט,כח). וכן הוא בברכת משה שהייתה מעין ברכתו של יעקב כמו שפרש רש"י שם (דברים שם,יג). כי עיקר הרצון החזק והשתוקקות להשם יתברך זוכין בארץ ישראל, כי שם מאיר ומתנוצץ אלקותו יתברך כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (כתובות ק"י:): הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוקַ וכו'. כי הארת הרצון הוא בחינת ריח טוב, ועיקר הריח הטוב והנפלא של התנוצצות אלקותו יתברך שעל ידי זה משתוקקין וכוספין אליו ברצון חזק בלי שיעור הוא רק בארץ ישראל, שנקראת ארץ המוריה על שם ריח הטוב של הקטורת (רש"י בראשית כב,ב; בראשית רבה פנ"ה,ז). ועל כן נכנסו ישראל לארץ ישראל בתחילה דרך יריחו דייקא, שנקראת 'יריחו' על שם ריח הטוב כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (רש"י יחזקאל כז,יז). כי שם בארץ ישראל עיקר הריח הטוב בחינת לריח שמניך טובים. שהוא בחינת התנוצצות אלקותו יתברך שאי אפשר לדבר בזה כלל, שעל ידי זה עיקר ההשתוקקות והרצון החזק. וגם בחוץ לארץ מה שזוכין לפעמים לאיזה התנוצצות אלקות שהוא בחינת ריח הטוב כמאן דארח ריחא [=כמי שמריח ריח], שעל ידי זה נתעורר השתוקקות ורצון נפלא לה' יתברך – זה נמשך גם כן מארץ ישראל, כי כל קדושתנו מארץ ישראל, כי ישראל על ידי עבודתם ממשיכין קדושת ארץ ישראל לחוץ לארץ כידוע (ליקו"מ א, תורה ס"א). אבל עיקר מקום הארת הרצון שהוא בחינת ריח הטוב של התנוצצות אלקותו יתברך, הוא בארץ ישראל, ששם הבית המקדש וכליו והארון עם הלוחות והכרובים העומדים בבית קודש הקדשים ששם עיקר ההשתוקקות והרצון והאהבה והכסופין הנפלאים שבין ישראל לאביהם שבשמים, בבחינת תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים. ומשם נמשך הארת הרצון לכל אחד ואחד כפי מה שממשיך על עצמו קדושת ארץ ישראל, מכל שכן כשזוכה לבוא לארץ ישראל ממש לשם שמים (לא בשביל פניות אחרות כאשר נמצא עכשו בעוונותינו הרבים). אבל המניעות רבים ועצומים מאד מלבוא לארץ ישראל, אך על ידי תוקף הרצון והחשק יכולים להתגבר עליהם, בפרט כי הרצונות לארץ ישראל חזקים ביותר, כי תיכף כשרוצה לבוא לארץ ישראל מאיר בו הארה מהארת הרצון שמאיר בארץ ישראל (כמבואר מזה במקום אחר באריכות) ועל ידי תוקף הרצון והחשק הבא על ידי המניעות הגדולות דייקא כנ"ל, על ידי זה יכולין לדלג על כולם ולבוא לארץ ישראל. והמרגלים פגמו בזה, כי אמרו שחס ושלום המניעות חזקים מהרצון, ועל כן אמרו תחלה שבח ארץ ישראל, וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה, ואחר כך סיימו בהמניעות העצומים לבוא לשם, כמו שכתוב אפס כי עז העם והערים גדולות בצורות מאד וכו' עמלק יושב בארץ הנגב וכו'. היינו כי אמרו דבר והפוכו, כי מה שאמרו 'וזה פריה' זה מורה על גדל הארת הרצון שמאיר שם, כי בכל הפירות ובכל התאוות של זה העולם מלובשים אהבות עליונות ורצונות יקרים דקדושה רק שצריכים להעלותם כידוע, ועל כן פירות ארץ ישראל שהם מובחרים וגדולים ונפלאים כל כך, זה מורה על גודל הארת הרצון שיש שם. ועל כן שבחה התורה ארץ ישראל בפרותיה, כמו שכתוב (דברים ח,ח) ארץ חטה ושעורה וגפן וכו', כי כל זה מורה על הארת הרצון שמאיר שם. ועל כן עתה מקושר יפה מה שאמרו וזה פריה – אפס כי עז העם, היינו שאמרו שהפירות טובים ונפלאים מאד שזהו מורה על הארת הרצון, אפס כי עז העם וכו' שהמניעות חזקים יותר מהם. וזה היה עיקר הפגם והכפירה הגדולה שלהם, שכפרו בחוזק הרצון, שיש לו כח לשבר על ידו כל המניעות, והם אמרו להיפך מזה ממש, כי אמרו אפס כי עז העם וכו' שהמניעות גדולים וחזקים מהרצון, עד שאי אפשר לבוא לארץ ישראל מעוצם המניעות, כי אמרו שאין כח לשברם על ידי הרצון מה שבאמת הוא להיפך, ועל כן היה הפגם שלהם גדול מאד וגרמו בכיה לדורות – חורבן בית ראשון ובית שני (סנהדרין קד:), כי כל קיום הבית המקדש שהוא כלל עבודת וקדושת ישראל הוא על ידי הרצון והחשק דקדושה, כי שם בבית המקדש כל הריחות וכל הקרבנות שעולין לרצון, כמו שכתוב (ויקרא יט,ה): לרצונכם תזבחהו וכן הרבה, וכתיב (במדבר כח,ח) אשה ריח ניחוח לה'. ועיקר התיקון היה על ידי יהושע וכלב שהאמינו לדברי משה שיש כח בהרצון והחשק להתגבר על המניעות אף על פי שהמניעות משתטחים מאד מאד עד שנדמה שאי אפשר בשום אפן לשברם, אף על פי כן צריכין להתחזק ברצון וכו'. ועל כן אמרו עלה נעלה וירשנו אותה וכו' – אפילו אומר לנו עשו סולמות ועלו לשמים עלה נעלה (רש"י, ע"פ סוטה לה.) כי אין שום מניעה בעולם, כי על ידי תוקף החשק והרצון יכולין לשבר ולדלג על הכל.

(ליקוה"ל, אורח חיים, ברכת הריח ה,ז)

ארץ אוכלת יושביה (יג,לב)

ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים ס"ב), היינו שהוא חסד גדול מאת השם יתברך שהוא משלם לאדם מדה כנגד מדה, שעל ידי זה הוא מבין לפשפש במעשיו ולידע החטא שפגם בו ולשוב בתשובה. אך דע, שעיקר מה שמשלם השם יתברך מדה במדה, הוא בארץ ישראל, כמה שכתוב (איוב כ): יגלו שמים עוונו, וארץ מתקוממה לו, 'ארץ', היינו בחינות ארץ ישראל, היא מתקוממה לו ושם נתגלה עוונו, כי שם מדקדקין לשלם לאיש כמעשהו, מדה כנגד מדה, וזה שכתוב על ארץ ישראל (במדבר י"ג): ארץ אֹכֶלֶת יושביה, ראשי תבות אתה תשלםלאיש כמעשהו כנ"ל, ועל כן היושבים שם בארץ ישראל יש להם על הרוב יסורין, מחמת שממהרין שם לשלם לאיש כמעשהו.

(ליקוטי מוהר"ן א, קפז)

ועד אנה לא יאמינו בי (יד,יא)

בחינת חטא המרגלים היה, שנתן להם השם יתברך מקום לטעות על שרצו לחקור יותר מדאי, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, אני אמרתי להם שהיא טובה והם לא רצו להאמין וכו' חייך שאני נותן להם מקום לטעות וכו'. כי ארץ ישראל היא עיקר בחינת אמונה, כמו שכתוב במקום אחר, והם רצו לראות בעיניהם מיד איך באין לארץ ישראל, ולא רצו לסמוך על אמונה אף על פי שכבר ראו אותות ומופתים נוראים ונפלאים כאלה, אף על פי כן אמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וכו', כי רצו לראות ולהבין האמת מיד. על כן נתן להם השם יתברך מקום לטעות, וגרמו בכיה לדורות עד היום שמתארך הגלות על ידי זה. ועיקר הגאולה תלויה בזה, כי כן דרך השם יתברך שהוא עוסק ברחמיו לקרב את האדם בכמה דרכים, אך אף על פי כן הוא מניח לו מקום להסתפק קצת בשביל נסיון ובחירה. וכשמתחזק באמונה שלימה על ידי שמסתכל על האמת, על כל החסדים שעשה השם יתברך, והאיר בו מרחוק רמזים בכמה דרכים להודיעו היכן האמת, בודאי יזכה לכל טוב אמיתי ונצחי. אבל אם ירצה לבקש תואנות לפרוש, נותן לו השם יתברך מקום לטעות יותר ויותר, וצריך אח"כ יגיעות גדולות ועצומות מאד ביותר קודם שיזכה אל האמת וכולי האי ואולי. עד שיכול להפטר מן העולם ולא יזכה אל האמת ויצטרך לסבול מה שיסבול ולהתגלגל בכמה גלגולים עד שיבוא להתקרב אל האמת, שהיה בידו לזכות בו עתה על ידי נסיון קל להשליך תאוות הכבוד והנצחון ולהסתכל על האמת לאמתו. וזה שהקפיד עליהם השם יתברך ואמר למשה עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו, היינו כנ"ל, כי הלא כבר התחלתי להאיר להם האמת על ידי כל האותות אשר עשיתי בקרבם ועדיין אינם מאמינים מחמת הקושיות שלהם שרוצים להבין ולראות הכל מיד. על כן גזר עליהם אז הגלות והחורבן שנמשך עד הנה, שיצטרכו להתנסות בכל דור ודור בענין זה שמי שירצה להסתכל על האמת על ידי כל מה שכבר התחיל השם יתברך להאיר בו יוכל להבין היכן האמת ויתחזק באמונה על כל מה שאינו יכול להבין ולהיפך להיפך. ובזה תלויה עיקר הגאולה כי עיקר הגאולה תלויה באמונה כמו שכתוב תבואי תשורי מראש אמנה. והבן היטב אם תרצה לחוס על חייך הנצחיים.

(ליקוה"ל, יורה דעה, שבועות, ב,טז)

וימלא כבוד ה' את כל הארץ (יד,כא)

על ידי השתטחות על קברי הצדיקים זוכים להיכלל בכבוד ה' בקדושה גדולה, בבחינת כבוד ה' יאספך שנאמר על אסיפת הצדיקים, ועל כן שורה שם כבוד ה', ועל ידי זה זוכין להנצל מפגם הכבוד דקדושה, שהוא בחינת פגם קדושת ארץ ישראל, ששם עיקר השראת שכינתו וכבודו יתברך. ועל כן הלך כלב ונשתטח על קברי אבות כדי להנצל מעצת מרגלים שלא לפגום בקדושת ארץ ישראל. וכשזוכים להכלל בקדשת ארץ ישראל שהוא בחינת כבוד ה', אזי זוכים על ידי זה לקבל נפש חדשה וחיות חדש על ידי הכבוד שהוא בחינת "אם כל חי", כי הוא שורש כל הנפשות כולם. וזה בחינת ויהושע וכלב חיו מן האנשים וכו', עיין פנים.

(אוצר היראה, ארץ ישראל עא; על פי: ליקוה"ל, חושן משפט, חובל בחברו ג,יא-יב)

ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה (טו,כ)

בגלותנו הארוך שעובר עלינו מה שעובר בכלליות ובפרטיות צרות מצרות שונות אשר כמעט אפס תקוה חס ושלום, על כן אין לנו עתה שום חיות כי אם התקוה והתוחלת והרצון החזק אליו יתברך שהוא בחינת הארת הרצון. בבחינת מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ. כי אף על פי שנדמה כבר להסטרא אחרא שפעלה הרבה ובטלה אותנו מכמה קדושות בכלליות ובפרטיות על ידי חורבן בית המקדש ועול הגלות וכו', אף על פי כן לא הועילה כלום, כי עדיין החפץ והרצון והכסופין שלנו חזקים ותקיפים מאד אליו יתברך. ומאחר שהרצון דקדושה חזק מאד, אז בודאי לא יועילו עם כל ההסתות והפתויים והבלבולים והמניעות, כי כולם יתבטלו מחמת תוקף הרצון. וזה בחינת מצות חלה שתקנו רבותינו ז"ל גם בחוץ לארץ בכדי שלא תתבטל תורת חלה. כי עיקר הארת הרצון דקדושה זוכין לקבל בשעת האכילה. ועל ידי מצות חלה נתתקנת האכילה שיזכו לקבל על ידה הארת הרצון. ועל כן נקראת חלה מלשון תוחלת וקִווּי שהוא בחינת רצון וגעגועים ורק זה נשאר לנו בגלותינו הארוך. ועל כן חלה אין לה שעור מדאורייתא, כי הארת הרצון הוא בבחינת אין שעור. ועל כן על ידי זה דייקא יכולין להתחזק תמיד ולכבוש כל המלחמות מצוה שצריכין ללחום בזה העולם עם היצר הרע וחילותיו, והם מתגברים מאד מכל צד ורוצים להפיל את האדם גם מהרצון דקדושה. ועל כן צריכין להתחזק בזה מאד ולבלי להתיאש את עצמו בשום אופן ולהיות איש חיל ולהתגבר על כל פנים ברצונות טובים דקדושה שעל ידי זה עיקר התגברות המלחמה, כי זה נשאר קיים לעולם יהיה איך שיהיה כי הוא דבר שאין לו שעור. וכל אחד כפי מה שהוא, יוכל להתחזק בזה תמיד בכל מה שעובר עליו, כי יהיה איך שיהיה אף על פי כן רצונו חזק מאד אליו יתברך.

(אוצר היראה, רצון וכיסופין כב; על פי: ליקוה"ל, יורה דעה, פדיון בכור ה, כו-לב)

וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' (טו,לט)

כל אחד מישראל בפנימיות נפשו הוא משתוקק ובוער מאד מאד להשם יתברך, מחמת שבפנימיות הוא מסתכל בכל עת אל התכלית, שהוא אור האין סוף שמשם שורשו, ורוצה להדבר ולהכלל שם. אך מחמת שבחינה זאת הוא תמיד בבחינת והחיות רצוא ושוב, וכשהוא בחינת 'ושוב' אין הכלים של המוחין, שהם בחינת הלבושין, יכולים לקבל אור הזריחה משם, ועל כן אין לו במה לקרר הצמאון שלו, ואז על פי רוב נשכח ממנו לגמרי. ועל כן היצר הרע וחיילותיו מתגרין בישראל ביותר, מחמת שרואין שרוצה לברוח בכל פעם אל התכלית, בפרט בהתלמידי חכמים הכשרים החפצים ומשתוקקים ביותר אל התכלית, שבהם מתגרה ביותר, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוכה נ"ב), היינו מחמת בחינה הנ"ל, כי יש בענין זה של בחינת ביטול והסתכלות אל התכלית כמה וכמה אלפים ורבי רבבות בחינות ומדריגות בין כל אדם ואדם. ואפילו באדם אחד בעצמו יש כמה שינוים בין כל זמן ועת. ועל כן ציצית הוא מצוה ראשונה בבוקר, שתיכף בבוקר בהקיצו משנתו, שהוא בחינת ביטול אל התכלית, תיכף צריכין להתלבש בציצית, להמשיך אור הציצית לתקן בחינת המלבושים שהם בחינת הכלים, כדי שיוכל לקבל אור הזריחה של הרשימו מן הביטול. וזה בחינת וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' וכו', כי אור הציצית בשרשם נמשך מבחינת הסתכלות אל התכלית שמשם שורש כל התורה. וזה בחינת תכלת שבציצית, כי תכלת בחינת התכלית כמבואר (בתורה י"ח). ועל זה נאמר וראיתם אותו, שעיקרו נאמר על התכלית, היינו שצריכין לראות ולהסתכל מאד על התְּכֵלֶת שהוא בחינת התכלית כי תְּכֵלֶת דומה לים וכו' עד כסא הכבוד (מנחות מג:) ששם שורה כבודו יתברך, בחינת אור האין סוף שהוא בחינת התכלית. וזהו ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, דהיינו שלא יסתכל מן הצד על הבלי עולם הזה, רק יכווין ראייתו והסתכלותו אל התכלית לבד שהוא בחינת תכלת כנ"ל. ועל ידי זה ממשיכין אור מהתכלית לתקן בחינת המלבושים שהם הכלים כדי שיוכלו לקבל אור הרשימו שמשם כל התורה. וזה וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה', כי כל המצות שהם כלל התורה נמשכין מאור הרשימו הנ"ל.

(ליקוה"ל, אורח חיים, נטילת ידיים שחרית, ד,ה)

ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (שם)

עיקר אור העיניים נמשך מאור הצדיק שהוא עיקר האור המאיר בכל העולמות, וממנו מקבלין העיניים וכל בעלי האור להאיר. ועל כן נקראים הצדיקים עיני העדה כי הם עיקר אור העינים. ועיקר האור הוא הדעת כמבואר בפנים, ועיקר אור העינים והדעת לא ניתן באדם כי אם שיראה ויסתכל בעיניו ובדעתו להשם יתברך ולהצדיקים בהתורה והמצוות שמהם נמשך עקר אור העינים והדעת שלו. אבל השם יתברך נתן בחירה לאדם, ועקר הבחירה תלוי בעינים, כמו שכתוב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ודרשו רבותינו ז"ל העין רואה והלב חומד. ובשביל הבחירה העמיד השם יתברך לפני עיני האדם גשמיות העולם הזה, שהם כל עסקי עולם הזה והבליו, ואז יש בחירה לאדם אם אינו רוצה חס ושלום להטות עיניו ודעתו ולבו ומחשבתו מגשמיות העולם הזה, אז בודאי גשמיות העולם הזה עומד בפני עיניו וחוצץ בפניו מלראות אור הגדול של הצדיק והתורה הקדושה; אבל אם רוצה לחוס על נפשו, אז מטה עיניו מגשמיות העולם הזה, ואז רואה בעיניו אור הגדול והנפלא והנערב של הצדיקים והתורה שמהם כל האור. ואם רואה בעיניו שכל העולם הזה הוא כאפס ואין ממש נגד האור הגדול והנפלא הזה, ממילא נתבטלין ממנו כל המניעות והמסכים המבדילים הבאים רק מגשמיות עולם הזה והבליו הרוצים להעלים ולהסתיר ממנו אור הצדיקים והתורה הקדושה וזוכה להתקרב אל השם יתברך באמת.

(אוצר היראה, צדיק קנג; על פי: ליקוה"ל יורה דעה, כלאי בגדים ד,ד)

ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם

כלל כל התורה הוא בשביל לכלול באחד, לכלול אחר הבריאה בקודם הבריאה שהוא כולו אחד כולו טוב, כי זה עיקר התכלית שבשביל זה נברא האדם כדי לכלול כל העולמות באחד על ידי קיום התורה והמצות בעולם הזה שהם אחדותו כידוע. ובשביל זה כל התורה כולה הוא בחינת עינים כמו שכתוב מצות ה' ברה מאירת עינים כי על ידי התורה ממשיכין עיני השגחתו עלינו, שעל ידי זה נכלל אחר הבריאה בקודם הבריאה בבחינת כולו אחד כולו טוב. וזה שכתוב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, כי עיקר פגם כל העבירות הוא שפוגם בעיני ה' כביכול, כמו שכתוב והרע בעיניו עשיתי (תהלים נ"א) וכתיב (בראשית פ' וישב) רע בעיני ה', היינו שעל ידי העבירה שהוא רע בעיני ה', על ידי זה כביכול מסלק עיני השגחתו ממנו ועל ידי זה נפרד אחר הבריאה מקודם הבריאה ונתרחק מבחינת כולו אחד שזהו עיקר הפגם והפירוד שעושה על ידי העבירה, בחינת ונרגן מפריד אלוף, כי מפריד אחר הבריאה מקודם הבריאה על ידי פגם העבירה שהוא פגם העינים. כי עיקר כלליות באחד, אחר הבריאה בקודם הבריאה, הוא על ידי בחינת העינים, היינו עיני ההשגחה כנ"ל. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל אחרי לבבכם – זהו מינות, ואחרי עיניכם – זהו ניאוף, כי ניאוף, שהוא פגם העינים, הוא מינות ממש. כי על ידי פגם העינים מפריד הבריאה מאחד שזהו בחינת מינות ועבודה זרה רחמנא לצלן.

(ליקוה"ל, חושן משפט, שלוחין ג)

למען תזכרו (טו,מ)

מבואר בספרים סגולות כמה מצות, שמצוה זאת מסגלת לבוא על ידה למעלה הזאת ולענין זה, ומצוה האחרת מסוגלת לזכות על ידה למעלה אחרת, וכעין שמצינו במצות ציצית מבואר להדיא בתורת משה: למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי וכו', וכן: ולא תתורו אחרי לבבכם וכו', וכמו שמבואר באמת בגמרא המעשה של זה שבאו הציצית וטפחו לו על פניו ועל ידי זה נצול מזנות; וכן בתפילין כתיב: למען תהיה תורת ה' בפיך וכו', וכן לכל מצוה ועובדא טובה יש לה סגולה מיוחדת שיכולין לזכות על ידה לאיזה מעלה ומדרגה. ואף על פי כן אם רואה האדם שקיים מצוה זאת ולא זכה לזה הענין והמעלה הזאת, אל יפול לב האדם מזה כלל, כי בודאי כל דברי התורה וכל דברי רבותינו ז"ל אמת ויציב, ואסור להרהר אחריהם כלל, אך אין אנו מבינים דרכי השם, כי מאד עמקו מחשבותיו, ומי יודע דרכיו יתברך? ואולי השם יתברך העלה העובדא והמצוה שלו לצורך תיקון גבוה ונפלא עוד יותר? וכעין שאמרו רבותינו ז"ל בענין שלוח הקן וכבוד אב: הרי שאמר לו אביו וכו', היכן אריכת ימיו של זה וכו', אלא לעולם שכולו ארוך. ועוד יש בזה כמה וכמה בחינות שנעלמו מבני אדם ואי אפשר להבינם בשלמות, והכל בשביל הבחירה. ויהיה איך שיהיה, על כל פנים זה הטוב שעושה לעת עתה בודאי אינו נאבד לעולם, כי לית רעותא טבא דאתאביד [=אין דבר טוב נאבד].

(אוצר היראה, מצות ומעשים טובים ו; על פי: ליקוה"ל, יורה דעה, סימני בהמה וחיה ד,מט)

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support