צו את אהרן (ו,ב)

עיקר שבירת וביטול תאוות ממון הוא על ידי קרבנות. כי הקרבנות שמקריבין הם נקראין בחינת מאכלין דמלכא [=מאכלי המלך] כמבואר בזוהר הקדוש. וזה בחינת המאכלים המבוארים במעשה מבעל תפילה [באמצעו, מכת של ממון, שהוליכם נגד מקום המאכלים המתבשלים על ידי ההר של אש וכו']. שעל ידם עיקר התיקון של הכת שנפלו לתאוות ממון. כמבואר שם שמכל התאוות אפשר להוציא אבל מתאות ממון אי אפשר להוציא, כי אם על ידי אלו המאכלים המבוארים שם, שהוליך אותם עד שהגיע להם הריח של אלו המאכלים ונתאוו להם מאד וכו'. ואחר כך כשנתן להם מאלו המאכלים אז ראו מיאוס סרחון תאוות ממון עד שמאסו בחייהם. וברחו וקברו את עצמן בחפירות וקברים מחמת בושה וכו' עיין שם. ואלו המאכלים הם בחינת קרבנות שעיקרם בחינת הריח. בחינת (במדבר כ"ח) אִשֶה ריח ניחוח לה'. והם נקראים מאכלים דמלכא כנ"ל. כי מבואר בכוונת פרשת התמיד שעל ידי הקרבנות נכנע העבודה זרה. וזהו בחינת צו את בני ישראל. אין צו אלא עבודה זרה וכו' עיין שם. היינו שהקרבנות מכניעין ומבטלין העבודה זרה של תאות ממון הוא עיקר העבודה זרה. כי כל העבודה זרה הם בממון כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק צו את אהרן וכו' הנאמר בפרשת העולה. אין צו אלא זירוז מיד ולדורות. ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס. היינו כנ"ל. כי הקרבנות הם חסרון כיס. שזהו בחינת שבירת תאות ממון על ידי שמחסרים ממונם בשביל השם יתברך שקונים קרבנות מממונם, שזהו עיקר שבירת תאוות ממון כשמוציאים הממון על דבר שבקדושה. כמבואר בהתורה צוית צדק (ליקוטי מוהר"ן א, תורה כג). וזה צו וכו' ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס. שהוא בחינת שבירת תאוות ממון שזוכים על ידי הקרבנות שהם נדבת לב בחינת צדקה. כי על שבירת תאוות ממון בחינת חסרון כיס בשביל דבר שבקדושה. צריכין לזרז על זה ביותר מאד מאד. כי להוציא מתאוות ממון קשה ביותר מכל התאוות כנ"ל. נמצא שצו הנאמר בקרבנות מרמז על שבירת תאוות ממון. שזהו בחינת אין צו אלא זירוז – ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס כנ"ל. וזהו בעצמו בחינת אין צו אלא עבודה זרה. כי שבירת תאוות ממון הוא ביטל העבודה זרה. כי כל העבודה זרה הם בתאות ממון כנ"ל.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, הלכות תפילה, ד)

זאת התורה לעולה, למנחה ולחטאת … ולזבח השלמים (ז,לז)

על פי מה שכתב רבנו זכרונו לברכה בהתורה להמשיך שלום (בתורה יד). וזה שמסיים הפסוק שכולל כל הקרבנות – מסיים [אותו] בשלמים, כמו שכתוב זאת התורה לעולה ולמנחה וכו' ולזבח השלמים. כי עיקר תכלית כל הקרבנות הוא שלום. ועל כן השקלים שממשיכים שלום הפילו את המן וזרעו שהם בחינת מחלוקת, כי השקלים הם בחינת צדקה נדבת לב. שזה עיקר בחינת התענית, בחינת אגרא דתעניתא – צדקתא, שעל ידי זה עיקר המשכת השלום, בחינת מרבה צדקה מרבה שלום, כמבואר בהתורה הנ"ל. וזה שכתוב בשקלים לכפר על נפשותיכם, כי השקלים הם בחינת קדושת יום הכיפורים שאז ממשיכין שלום. ועל כן נצטוו על השקלים תכף אחר יום הכיפורים, שאז צווה ה' יתברך למנותם בשקלים, כמו שפרש רש"י בפרשת כי תשא, כי שקלים הם בחינת יום הכיפורים בחינת תענית בחינת צדקה, שעל ידי זה ממשיכים שלום שעל ידי זה עיקר קדשת פורים שהוא גם כן בחינת שלום בחינת ודובר שלום לכל זרעו. ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה שהתענית באה במקום קרבן. כי הם בחינה אחת ממש, כי התענית הוא להמשיך שלום, שזהו בחינת כל הקרבנות שהם בחינת שלום.

(ליקוטי הלכות, ברכות הראיה וברכות פרטיות, ד)

אם על תודה יקריבנו … על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו (ז,יב-יג)

צריכין להביא בקרבן תודה עשר חלות חמץ כמו שכתוב על חלות לחם חמץ, שזהו נפלאות נוראות הקרבן תודה שהיא משונה מכל הקרבנות, שאסור בהם חמץ כמו שכתוב כי כל שאורוכו' לא תקטירו וכו', רק בקרבן תודה מביאים חמץ, כי חמץ בשרשו שבקדושה נמשך מבחינת כח המסדר והמיישב את המוחין שהוא בחינת כתר שהוא בחינת המתנה, כי כששואלין את האדם איזה [דבר שב]שכל, אומר 'המתן עד שאתיישב' וכו', וכל עיקר התיקון הוא על ידי תיקון המסדר והמיישב וכו', שעל ידי זה זוכים להשיג בחינת התשעה היכלין הנ"ל על ידי הרדיפה והמעכב וכו' עיין היטב היטב בהתורה 'אמצעיתא דעלמא' (ליקו"מ א תורה כד). וזה בחינת חמץ בשרשו שבקדושה, כי החמץ הוא על ידי המתנה, (וכמבואר כל זה בליקוטי הלכות, הלכות נפילת אפים הלכה ד על פי התורה הנ"ל עין שם היטב), כי המח והדעת נמשך כפי האכילה שמחיה את האדם, שעיקר החיות הוא חכמה ושכל בחינת החכמה תחיה, כמו שמבואר בדברינו כמה פעמים. וכשאין מתקנים את המסדר והמיישב שהוא בחינת כתר, אז החמץ אסור באיסור חמור מאד שזהו בחינת איסור חמץ בפסח, כי בפסח יצאנו מגלות מצרים, וכבר מבואר בהתורה הנ"ל שעיקר הגלות הוא גלות השכינה שהוא מה שהעצבות מתגבר על לב איש הישראלי. וכשמתגברין בשמחה זה עיקר הגאולה מן הגלות בחינת כי בשמחה תצאו וכו', ואז זוכים לכל התיקונים הנזכרים עד שמתקנים גם את המסדר והמיישב וכו' שעל ידי זה משיגים אור האין סוף, בבחינת מטי ולא מטי, על ידי התשעה היכלין הנזכרים. אבל אי אפשר לזכות לכל זה כי אם על ידי בחינת מי יימר המבואר שם שהוא על ידי זה שיכול להכנס בהיכלי התמורות למקום הקליפות ולהעלות הקדושה משם בבחינת קטורת כנ"ל כמו שמבואר שם. היינו על ידי התגברות השמחה שעל ידי זה מעלין השכינה בחינת מלכות מגלותה מבין הקליפות וזוכים לכל התיקונים הנזכרים לעיל כנ"ל. אבל במצרים שהיו נאחזין הקליפות, מאד היה קשה מאד לזכות לזה, רק הגאולה הייתה בריבוי רחמיו וחסדיו יתברך, שהאיר עליהם הארת המוחין בהארה עצומה מאד שלא בהדרגה וסדר על ידי בחינת אתערותא דלעילא, כי לא היה להם אתערותא דלתתא כראוי שיהיו ראויים לגאולה, כמו שמבואר כל זה בכתבי האר"י ז"ל ומובא בדברינו כמה פעמים, על כן לא נתתקן אז בחינת המסדר והמיישב שהוא בחינת כתר, כי המסדר והמיישב אי אפשר לתקן כי אם על ידי זה שזוכה לאתערותא דלתתא בשלמות שהוא על ידי שיכול לירד להיכלי התמורות ולהעלות הקדושה משם וכו', שזהו בחינת מי יימר וכו' כנזכר לעיל. ועל כן הוכרחו לצאת משם בחפזון. ובשביל זה אסורים לאכול חמץ בפסח ואיסורו חמור מאד, כי אסור להחמיץ את המח כלל כל זמן שלא נתתקן המסדר והמיישב את המוחין, כי המח כפי האכילה כנ"ל. בפרט שבגאולת מצרים היו צריכים לתקן חטא אדם הראשון שחטאו היה באכילה שאכל מעץ הדעת טוב ורע שהיא בחינת אכילה של איסור, שעל ידי זה פוגמין בהדעת מאד עד שנכנסין לדעת וחקירות שאסור להכנס בהם, שלא יצא מגבול הקדושה, שזהו בחינת עץ הדעת טוב ורע וכו'. ומחמת שבפסח צריכין לתקן זאת, על כן עיקר קדושתו בענין האכילה, שצריכין לאכול מצה, וחמץ איסורו חמור מאד כי עדיין לא נתתקן המסדר והמיישב, ואז אסור להחמיץ המח כלל. ועל כן אז החמץ בבחינת פגם אכילת עץ הדעת טוב ורע, שעל ידי זה נגזר בעיצבון תאכלנה, בחינת עצבות ומרה שחורה שנאחז בהאכילה ביותר שזה עיקר הגלות כנ"ל. על כן צריכין לאכול רק מצה שהוא לחם אבירים בחינת מן בחינת מאכל של מלאכים שאין להם אתערותא דלתתא, כי אז נמשך המאכל מלמעלה על ידי הארת המוחין עצומים שנמשכין אז בבחינת אתערותא דלעלא. אבל אנו אסור לנו להחמיץ מוחנו כלל באלו המוחין הגבוהים שיורדין אז לפי שעה בשביל הגאולה כמובא, ועל כן אסור החמץ עד אחר קריעת ים סוף שהתחיל אז בחינת תיקון הכתר על ידי הספירה וכו'. ואחר כך בשבועות שאז עיקר תקון הכתר כמובא, אז מביאין שתי הלחם מחמץ דווקא, וכמו שמבואר מזה הרבה (שם בהלכות נפילת אפים הנ"ל עין שם). ועל כן הקרבן תודה שמביאים כשיוצאים מן הצרה שהוא בחינת גלות, שעיקר התיקון [שלה הוא] על ידי שמחה כנ"ל, שעל ידי זה זוכין לבחינת תיקון המסדר והמיישב וכו' כנ"ל, על כן אז מביאין לחם חמץ כי כשנתתקן המסדר והמיישב על ידי התגברות השמחה, אז נתתקן החמץ משרשו שבקדושה שהוא בחינת הַמְתנה וכו' כנ"ל, ואז נעשה על ידי לחם חמץ דווקא תיקון נפלא שזהו בחינת שתי הלחם של שבועות שבאין מחמץ דווקא, מחמת שאז זוכים לבחינת כתר שהוא תיקון המסדר.

(ליקוטי הלכות, אורח חיים, הלכות הודאה, ו)